המתים נראים טוב - פיטר ג'יימס

המשכונים הם עסק בעייתי.

אם "שליחות קטלנית 2" היה נהדר, 3, הומוריסטי וסביר...4, גדוש ברצינות התהומית של כריסטיאן בייל ובסיפור המחורר, כבר היה די גרוע. ועדיין, להגיע עד 4 על הרגליים זה מכובד.

המשכונים יכולים להיות גם נוראיים, עיין ערך "רובוקופ" והמשכיו: הראשון, מ-87, שהיה אפל וקורע מצחוק וקורע קרביים, ולעיתים אף נוגע ללב, בעוד שהשני היה מסורבל ומשעמם, והשלישי, יצא ישר לוידאו אני חושב.

גם אם לא הסכמתם עם כל הדוגמאות, בוודאי הבנתם את הרעיון.

המשותף להמשכונים - בכולם נדמה שאיזה מנהל מדומיין, תאב בצע, נתן לבמאי, השחקנים והתסריטאי מגוון עצות אחיתופל בסגנון: "מעולה, בוא נצלם שוב, אבל הפעם תגיד את זה לא אמין", "אני צריך עוד קלישאות כאן", וגם, "אולי בעצם נכתוב את זה כך שהסבתא היא בעצם בבון רובוט ענק". טוב, העצה האחרונה אולי לא נוראית כל כך כשמדובר בסרטי קיץ.

בוודאי הבחנתם גם שהיות שאין לי הרבה מה לומר על הספר המדובר, אני מושך את הנקודה שלי.

אז בקיצור, "המתים נראים טוב", השני בסדרת רב פקד רוי גרייס, החוקר הבכיר שמסתובב ברחבי ברייטון, לוקה בכל המחלות האפשריות של המשכונים, כבר בחלק השני של הסדרה (שאם אני לא טועה תורגם כבר הכרך ה-9 שלה).

אומנם בגלל שהוא מתרחש בברייטון, זמזמתי לכל אורכו את "every day is like sunday", שמוזכרת בו טיילת, אבל מעבר לזה, מדובר בסט מושלם של עצות "איך לא לכתוב המשך למותחן די מוצלח".

העלילה: גופה חסרת ראש נמצאת בברייטון. רוי גרייס מקבל פיקוד על החקירה ומהר מאוד מגלה כי הקריירה שלו תלויה בתוצאותיה (באופן שנדחף לעלילה בצורה מגושמת). במקביל הוא מנסה לחזק את הקשר הרומנטי עם קלואי, הפתולוגית המקסימה שהכיר בכרך הקודם. בינתיים. במקום אחר, אדם מוצא דיסק עם סרטון מצמית ומגלה שטבל במים עמוקים מדי.

העלילה סטנדרטית, אבל עושה רושם שג'יימס מנסה, בהצלחה, להכחיד את כל מה שהיה מוצלח בספר הקודם.

מינון הקלישאות עולה פלאים - רוי גרייס עם הגב לקיר, רוי גרייס חושב על קליאו מחשבות רומנטיות שמתאימות לטקסטים בספרים שכריכתם עוטרה על ידי פאביו ("כמה יפה היא, כמה חמה" או משהו כזה), רוי גרייס מתקומם מול גזענות, רוי גרייס אבהי. ולצדו -  שותפו של רוי, והוא - שומו שמיים - מתקשה לתמרן בין הקריירה למשפחה. עצוב וקודר וג'יימס כותב את זה כך שהרגשות מוצגים באופן בוטה ורודפים אחריכם כמו פעוט מרייר הרוצה שתשימו אליו לב.

אבל ג'יימס לא מסתפק בכך, הוא רוצה לשלוף עוד שפנים. מוכרים וצעקניים ככל שניתן - בלש נוסף מצורף לצוות, בור, דוחה וגזעני, הוא הדביל שעליו נצחק במהלך הקריאה, גרסא חיוורת של ג'ו פשי למל גיבסון-דני גלובר. ברגעים אלו נדמה שג'יימס שכח שהוא אמור להיות סופר והוא נחוש בדעתו לכתוב משהו (תסריט?) שיגרום ל"רובוקופ 3" להיזכר כיצירת המופת שהוא בעיני ג'יימס.

בקיצור, את מעט הממזריות שהייתה לדמויות בספר הקודם רומס מכבש גודזילאי של תבניות מוכרות ובוטות. הרעים לא אמינים - אמריקאים, מזרח אירופיים, וגם אדם שכנראה לוקה בהפרעה נפשית מסוג אספרגר - כולם מתנהלים באופן כמעט קריקטורי ועושים מעשים חסרי הגיון. אפשר היה אולי לקבל את הדמויות השטוחות, עדיין מדובר במותחן, אבל היינו דורשים שיתר המרכיבים יתנהגו בהתאם. אבל גם כאן ג'יימס נותן עבודה - התעלומה חסרת כל אמינות, שרשרת אירועים שמכה בתימהון אפילו את אלה שמשעים היטב את אי האמון שלהם (וסחבק יודע להשהות) - איזה ארגון פשע יבחר לפגוע במשאב עיקרי, באיזה עולם ניתן להיות מוסווים באופן גורף ברשת, ואל תבקשו ממני להתחיל לדבר על הסטארט-אפ המוזר בהיסטוריה שמתואר בספר.

נראה שג'יימס התלהב מאוד מכך שהבין משהו על רשתות אלחוטיות וכבר זרם משם. ובגלל כל הליקויים הללו, אפילו הקצב איטי - אירועים שוליים מתעקשים להתרחש על פני פרקים שלמים והספר הופך למלחמת חפירות. את הראשון סיימתי תוך ימים ספורים, את השני - לא פחות מעשרה ימים, כשמדי פעם אני ניגש אליו בחוסר רצון משווע, מאורע נדיר במחוזותיי. אוף.

ציונים:

דמויות: 6 מה שהיה מעט עגלגל הושטח ואפשר להנחית עליו מסוק.
תעלומה: 6
קצב: 7
כתיבה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על האכזבה.

סופי 6

רוי גרייס 2 מרגיש כמו מת לחיות 5

אם המושבות - ליעד שהם

ליעד שהם. כמו שעון. אחת לשנה, הוא מופיע באריזה מעוצבת היטב, שהופכת קלה לזיהוי עם הצטרפותם של כרכים חדשים. לאחר שקראתי כבר כמה ספרים שלו, המודוס אופרנדי כבר מוכר לי. אני יודע שבמוקד יהיה נושא חדשותי כללי - אז זה היה העובדים הזרים, היום שחיתות - אני יודע ששוטרים, עורכי דין ואנשי שררה יכנסו לפלונטר, מישהו ימות ולרוב אפילו אצליח לזהות את האשם -

ספוילר - זה בדרך כלל מישהו עם נגיעה שולית לעלילה, אבל מניע ברור, פלוס חיבה לקשישים אלימים - סוף ספוילר.

ולמרות שמכיר היטב את ספריו, עדיין מצאתי את עצמי נהנה עד מאוד מספרו החדש של סופר המתח העקבי של ישראל.

אז מה יש לנו כאן. ענת נחמיאס, שהופיעה כבר בספריו בעבר, שוטרת חוקרת, עוברת מתל אביב לפתח תקווה. האמת, זה כנראה היה המאורע הכי דרמטי בספר. היא עוברת כי היא עתידה לקנן עם בעלה לעתיד, המגיע ממשפחה מיוחסת. בהתחלה היא חשדנית. נראה לה שפתח תקווה ממש משעממת. המפקד שלה מנחה אותה לשמור על שקט תעשייתי, והפרשיות שנקרות על דרכה גם ככה אינן מעוררות תיאבון. אבל מה, מסתבר שפתח תקווה היא איננה המקום שבו אנשים מתים מבפנים, כפי שכתב פעם מישהו בפייסבוק, או, ליתר דיוק היא לא רק זה. תחת פני הקרקע - או למעשה הקרקעות - רוחשת קלחת של אינטרסים שמניעה אנשים שונים בחלונות הגבוהים והנמוכים לבצע מעשים איומים. היעלמותו של עיתונאי המצוי במשבר תעסוקתי ומשפחתי משמשת נקודת מוצא לחקירה של ענת. המפקד אומר לה להפסיק, אך היא ממשיכה ומסתבכת בסכסוך ענף בו מעורב גם הפושע שמעון פארו שהופיע בעבר אצל שהם. פשע רודף פשע, אלטרנטיבה רומנטית מושכת יותר מארוסה המרובע של ענת מופיעה אף היא, ראש העיר מסתבך ועוד ועוד, עד שנוצרת תסבוכת למופת.

הספר הזה אינו שונה מספריו האחרים של שהם. הוא מפגין שוב את יכולות התחקיר המרשימות שלו, כך שתיאור התככים והמזימות בעירייה מעורר אמינות ועניין, הוא יוצר סבך של דמויות ואינטרסים ששואב פנימה בקלות. הקצב, כמו תמיד אצלו, מהיר ומהנה, מבלי לוותר על עושר בפרטים. 

מנגד מתייצבים גם הליקויים המוכרים. הדמויות שטוחות. ולצד כמה רגעים הומוריסטיים חמודים, קיים השטף המוכר של קלישאות על יחסי בינו לבינה, לבטים פנימיים בנושא קריירה שנלעסו כבר כל כך הרבה פעמים עד שאפילו תינוקות יירתעו מהם, ויחסים עם הורים שנדמה שכולם נולדו או התחנכו בפולין, וכמובן, גולת הכותרת של שהם, אפליה מתקנת למזרחים במגזר העברייני. למרות שצריך לציין כי הפעם הוא מנסה קצת לאזן. כל אלו מחדדים את העובדה ששהם טוב בכתיבת תעלומות ומתקשה בכתיבת אנשים אמיתיים. מגרעה שז'אנר המתח, המתאפיין בסימן ההיכר של "מי עשה ולמה?" מצליח לספוג בקלות יחסית לז'אנרים אחרים.

וגרוע מכל, מדי פעם מתפלקת קלישאה מעורבבת בפאתוס, כמו למשל, כשאחת הדמויות חושבת, פתח תקווה תהיה שלי! והמוח שלי, במבטא אוסטרי כבד הזדעק, dude, ווט וור יו טינגקינג?!

אבל לבקר זו לא חכמה גדולה. בסך הכל, מדובר בספר מתח אינטליגנטי וקצבי שמעביר את הזמן תוך שהוא עושה את מה שלא רבים מצליחים לעשות, לארוג את המציאות הישראלית לעלילת מתח אמינה, גם אם צפויה, שמספקת מפלט ממאורעות היום יום.

 
עכשיו כשאני חושב על זה, ייתכן ששהם קלט משהו ביחס לספרות המתח הישראלית. במדינה כמו שלנו, שמפלרטטת תמיד עם נקודת הרתיחה, ייתכן שספרי מתח צריכים להיות גם בעלי מימד מרגיע. משהו במוכרות, ביכולת לנחש חלק מן העלילה, ובמחשבות הצפויות של הדמויות, משמש כאקמול, לא הכרחי אך נעים, מול שטף החדשות התוקפני והבלתי נגמר. 

ציונים:

קצב: 9.5

כתיבה: 8 מחד אינטגרטיבית וערוכה היטב, ומאידך עמוסה בקלישאות

דמויות: 7

תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.25

זז כמו ג'אגר, טווה תעלומות כמו ספיידרמן, מעצב דמויות מקרטון וכותב בסדר. לטוב ולרע, שהם ממשיך למצב את עצמו כקובן/באלדאצ'י הישראלי, ובשנה הבאה, אקרא את החדש שלו, אהנה מהטוב, אתמרמר על השאר, ואשכח, כנראה בכוונה, שבספר הזה, כבר הייתי.

חג שמח

נעלמת - גיליאן פלין

קשה להתייחס ל"נעלמת" מבעד לפריזמה המסורתית של ספר מתח.
המבנה שלו אינו שגרתי, התפניות אינן שגרתיות, והטון המתוחכם-מתחכם שלו, לעתים עם מנה גדושה של מודעות עצמית, מקשים על סיווג.

אפילו לתמצת אותו קשה, מבלי לייצר ספוילרים.

אבל לפני הספוילרים, ניתן לומר כמה מילים.

מתישהו בעבר ראיתי בקולנוע את "מרדף חצות", רוברט דה נירו וצ'ארלס גרודין, רדפו אחר סכום כסף מרשים בקומדיית פעולה הומוריסטית ומחממת לב. הייתי צעיר ויצאתי מהקולנוע קצת בהיי, מרמת הכיף והקריצות, בתקופה שבה צ'אק נוריס וסטלון משלו בכיפה של סרטי האקשן (לא בהכרח תקופה רעה, אבל איזה חיוך או קריצה פה ושם לא היו מזיקים לצמד החסון).

הסרט הפך אצלי לראשון בשרשרת של סרטי פולחן אישיים עליהם נהגתי להמליץ במהלך השנים (הצטרפו אליו "צרות גדולות בצ'יינה טאון", "הת'רס", "ממפורד", "ילדות רעות" ועוד כמה סרטי פולחן איזוטריים).

לאחר שהחבר/ה צפו, שאלתי, "נו? איך?", ותמיד נתקלתי במין התפתלות וחיוך מתנצל. "היה בסדר". עם הזמן, הבנתי עד כמה יצירת ציפיות חיוביות יכולה לייצר אפקט הפוך.

בחזרה ל"נעלמת", נורא רציתי לומר וואו, אבל לא יכולתי. ואולי זה נבע שמזה שרציתי לומר וואו.

אחרי הכול, מדובר באחד הספרים שהבילד-אפ לקראתו היה מאוד בולט. גיליאן פלין (או ג'יליאן, על פי ספרי "מתח עולמי" של ע"ע) שכבר פרסמה שני רומני מתח מעולים, דרומיים-גותיים, נוטפי דם והומור שחור, ומרובי תפניות ("מקומות אפלים" ו"חפצים חדים", שניהם מאוד מומלצים), פרסמה את ספרה החדש בשנה שעברה.
הספר זכה לביקורות טובות מאוד, "היצירה הטובה ביותר שלה", כתבו פה ושם. דיוויד פינצ'ר שעיבד את "נערה עם קעקוע דרקון", מביים את העיבוד הבא עלינו לטובה, ואם זה לא מספיק, מעט הקוראים הישראלים שטרחו לקרוא באנגלית ולפרסם ביקורת גמרו עליו את ההלל.
עם רמת ציפיות כזו, אולי קצת קשה שלא להתאכזב מעט בסופו של דבר.

או במילים אחרות, קארמה משתמשת באינטרנט כדי להחזיר לי, על שמנעתי מכל מיני אנשים לגבש רושם משלהם על סרטים שממש אהבתי.

או שלא.

הספר נפתח בנקודת מוצא הרלן-קובנית מובהקת. כתיבה בגוף ראשון. זוג אמריקאי בורגני. האישה נעלמת בבוקר יום הנישואין החמישי. חקירת ההיעלמות נמסרת לידי שני בלשים בעלי כריזמה של בצל. הבעל, שכבר אי אפשר לחשוב עליו אחרת מאשר כבן אפלק (שיגלם התפקיד בסרט), מתנהג מוזר, כאילו לא ממש מרגיש. הזירה אינה ברורה. קובן, כבר אמרנו?

הספר כתוב משתי נקודות מבט - הבעל והאישה - שנדמות דומות מדי בהתחלה, והופכות מובחנות לאורכו באופן מוצלח כאשר מעמיקה החדירה של אישיותן. אפשר לומר ש - רגע, זה גם יהיה ספוילר - אי אפשר לומר את זה עדיין.

הדמויות מצוינות. איימי, מזכירה דמויות נשיות אחרות של פלין מספרים קודמים - אינטליגנטיות, פגועות בשריטות נפשיות שכוסו בשכבות עבות של ציניות, בעלות גישה פונקציונלית-בואכה-פסיכופטית לחיים. נשים שמתנהגות כמו גברים.
ניק, בעלה, גם הוא מתוחכם ומעניין, כותב עם מודעות עצמית. ככה זה כששתי הדמויות המרכזיות עוסקות בכתיבה. גם הוריה של איימי, אחותו של ניק, עורך הדין המשופשף, והבלשים הבצלצליים ממלאים את תפקידם נאמנה.

הכתיבה מתוחכמת. מתייחסת למימדים שונים בחיים המודרניים - כסף, רומנטיקה, בורגנות (אולי שילוב של שני הקודמים יכול לשמש הגדרה למושג הלעוס הזה). מדי פעם עף איזה דימוי מקסים. עקיצה (מוצדקת, לדעתי) בכיוונו של מוראקמי. כיף מאוד לקרוא.

התעלומה אינה מורכבת. יש שיאמרו שהתעלומה הנפשית מאחורי האירועים הדלים - או, מימד המותחן הפסיכולוגי - מרתקת, אני לא. היא בסדר גמור, אבל לא מדהימה או מחדשת.

הקצב בינוני. העבר של איימי וההווה של ניק נפרשים בקצב נינוח, שמתעכב על פרטים מחיי הנישואין וחיי היומיום - מה שהופך את הקצב של הספר לקצב של רומן ולא רומן מתח (המתאפיין באיכויות האהובות של ג'אנק-פוד - נבלע במהירות, לא מעניק תזונה בריאה, אבל כה טעים...). השערות אינן סומרות במהלך הקריאה. ואני הרגשתי הבדל גדול בין הספר הנוכחי לספריה הקודמים של פלין (שבא לידי ביטוי גם במשך הזמן שלקח לי לסיים את הספר).

ועוד כמה מחשבות,

ספוילר -

הספר, אומנם מתחיל כספר של הרלן קובן, אבל מימד המתח וההתרחשויות מתמוסס במהרה אל שתי הגרסאות המוצגות לקורא - איימי שמתגלה כשטנית, וניק שמתגלה כגבר מתוחכם אומנם, אך עדיין בעל תכונות של גבר ממוצע, עם שלל נקודות תורפה - והספר הופך במערכה השנייה לרומן ארסי על חיי הנישואין והמאבק בין המינים, עד שמגיע לשיאו הגרוטסקי בשלישית, בטוויסט ביזארי ומקורי (שהופכת את ההבדלים בין המינים לזוג אזיקים).

פלין השתמשה בדמויות מספרי המתח הקודמים שלה, ובקווי המתאר של האישיות הפסיכופטית, כדי ליצור זירת התגוששות דחוסה ודלת חמצן, שבה נאבקים המינים בעידן המודרני, על שלל מוסכמותיו הכלכליות והתרבותיות.

יותר מכל הזכיר לי "נעלמת" את דבריו של שייקספיר על כך ש"בגיהנום אין חמת זעם כמו זו של אישה פגועה".

אפשר לומר שפלין עברה אבולוציה מעניינת ככותבת, אבל קשה לעיכול על ידי מי שהורגל לחומריה הקודמים.

סוף ספוילר.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

ספרה החדש של פלין מתאפיין בכתיבה מושחזת ובדמויות מוצלחות, אבל הוא בעל מבנה וקצב שונים מזה של ספריה הקודמים, וניתן לומר שהוא יותר רומן מרומן מתח.

דוקטור סליפ - סטיבן קינג

כשהייתי בן שמונה או תשע, הטלויזיה הייתה הספרייה הציבורית. באחד משיטוטיי נתקלתי בעגלת הספרים שבקומת הילדים בספר ה"ניצוץ". כחובב מתח שכבר הכיר את חסמב"ה, השביעייה הסודית וג'ינג'י, סיפורו של ג'ק טורנס שלקח את משפחתו למלון מבודד רק כדי לגלות שבמלון יש רוחות רפאים, נראה לי כמו המשך (על) טבעי. התחנה הבאה הייתה הספרנית שסמכה על השיפוט שלי באופן מצער.

באותו לילה לא הצלחתי לישון. הזעתי. הבטן התהפכה. בכל פעם שעיני נעצמו חלמתי על רוחות רפאים בשרניות ולחות ששולחות אלי את ידיהן. בבוקר, כבכל יום, קפצתי לבית של חבר שאמו נהגה להסיע אותנו לבית הספר. כשנכנסתי אליהם, הביטה בי ובהלה על פניה. "אתה נראה חולה". הנהנתי. הלכתי לבית הספר ועוד באותו יום החזרתי את "הניצוץ" לספרייה כאילו מדובר במבחנה של נשק ביולוגי.

זה היה המפגש הראשון שלי עם סטיבן קינג. יותר מדי, מוקדם מדי. ילד קטן מדי לא אמור לקרוא על ילד קטן מדי שנחשף לשילוב מקפיא של רוחות רפאים ואלימות במשפחה.

כשהייתי בוגר יותר, סביבות 14-15, אבי נסע עבורי ביום האחרון של שבוע הספר כדי לקנות לי את "זה". קראתי אותו פעמיים מרוב התלהבות. בן הנסקומב, ביל דנבורו, ריצ'י טוזייד ושאר הילדים שהתבגרו באחת במפגש עם הליצן האכזר, שבו אותי ושאבו אותי אל תשע מאות עמודים של תנודות מצמררות בין עבר להווה (טריק ידוע ב"אבודים"). אחר כך נפעמתי גם מ"אש זרה" הנהדר. עוד סוחט רגשות  ודמעות מוצלח שמערב התבגרות מוקדמת מדי. ואחריו נהניתי מהטון המטורלל-מצמרר של "החצי האפל", ומהאפיות המרשימה של "העמדה". התאכזבתי מ"המשחקים של ג'רלד", וגם מ"נדודי שינה". אבל כבר היה מאוחר מדי. קינג כבר היה חלק מחיי.

כמו ניל יאנג, על ארבעים ומשהו אלבומיו, קינג הוא יוצר שחיים אתו. יש לו יצירות מרשימות שנקראות במהירות, לצד נפילות, אבל הוא תמיד שם. אחת לשנה, בהוצאת "מודן", על דוכני שבוע הספר, בתרגום אינגה מיכאלי. כמו שעון.

בצבא שבתי אל "הניצוץ" שכבר צמרר אותי הרבה פחות, התאכזבתי מ"המשליטים" ומבן הזוג שלו. אחר כך הפסקה ושוב הנאה מ"הכיפה השקופה" ו-"22/11/63", שבהם קינג ריכך את מימד האימה, לטובת התבוננות בחברה באמצעות ניסוי (מה אם הייתה כיפה שמפרדה עיירה מן העולם? מה אם קנדי לא היה נרצח?).

ועכשיו החליט קינג לשוב אל "הניצוץ". לדבריו, מפני ששאלו אותו יותר מדי פעמים מה עלה בגורלו של דני טורנס, אותו ילד הקטן שנחשף, בטרם עת, לאמיתות המבעיתות של מלון "אוברלוק".

דני של "דוקטור סליפ" הוא מן לוזר בן 40. הניצוץ עדיין שם, אבל אחרי שנים של מאבקים ושימוש באלכוהול, כדי להשתיק את הרוחות המציקות, הוא תשוש ומובס. אבל לעתים עדיין מהיר חימה באופן שמסבך אותו, והוא מתקשה לשמור על עבודה. ויש לו גם סוד.
הוא מגיע לעיירה קטנה ושם "מאומץ" על ידי שניים מחבריה הוותיקים שאחד מהם משמש לו "חונך" באגודת אלכוהוליסטים אנונימיים (שתופסת מקום מעניין בספר). במהלך השנים, דרך "חוויות ניצוץ", דני נחשף לקיומה של אברה, ילדה קטנה עם ניצוץ גדול. כאשר הוא מגלה כי היא בסכנה, הוא יוצא להציל אותה מידי חבורה שטנית המכונה "קשר אמיתי".

לכאורה, הכל נמצא כאן. קינג חוזר אל הדבר שהוא עושה הכי טוב - לחלץ מן הקורא תחושות עמוקות של פחד מפני יישויות מאיימות, ותחושות הזדהות חזקות עם ילדים שנחשפים לאכזריותו של העולם. אבל הגיחה המחודשת למחוזות האימה המצמיתה אינה עושה לו טוב. אולי אני מבוגר מכדי ששערותיי יסמרו, ואולי לעשות את אותו קסם מצמרר, 40 שנים אחרי הצגת הבכורה, זה קשה יותר ממה שנדמה. בכל מקרה, הספר לא עבד עבורי, כמעט בכל הרמות.

הכתיבה קינגית טיפוסית, זורמת ושוטפת את הדף. אבל הדיאלוגים מרגישים חבוטים ומוכרים. חלק מהפאנצ'ים בסופם מפלרטטים עם המביך.
הדמויות בסדר גמור אבל חסרות את המורכבות שקינג מצליח לפעמים להעניק ליציריו. דני הוא צל מנומנם של אביו המורכב והפגום. אברה מצילה קצת את המצב עם שילוב של עדינות ותמימות וזעם בלתי מרוסן, אבל באופן כללי, לא מדובר בעבודה הכי טובה של קינג מבחינת דמויות. דווקא אנשי "קשר אמיתי" מצילים קצת את המצב. המנהיגה שלהם היא לא היצור הכי מפחיד שקינג יצר, אבל דווקא המרכיבים הנורמליים של חייהם הופכים אותם לקבוצה מעניינת.
התעלומה, או ליתר דיוק, השתלשלות העניינים בספר, מנומנמת לעתים. חלק מן התפניות צפויות מדי שלא לומר קיטשיות, או משמשות כפתרון קל מדי.

הקצב סביר. דווקא ההתחלה בה מתוארת התבגרותו של דני לאורך שנים נראית מבטיחה, אך בהמשך עוקב קינג אחרי האירועים בקצב אחד לאחד ג'ק-באוארי שעובד רק לסירוגין ברמת האקשן.

בסך הכול, ניתן לומר כי שיבתו של קינג לאחד הסיפורים המרכזיים שהפכו אותו לניל יאנג של האימה מאכזבת. קצת כמו קריירת הגולף של מייקל ג'ורדן.

בהערת הפתיחה מזכיר קינג את וורן זיבון, זמר פולק/מחאה אמריקאי שעמו ניגן את "אנשי הזאב של לונדון", ומקדיש לו את הספר. למרות אכזבתי מהספר, חשבתי על שיר אחר שזיבון כתב, טרם מותו הידוע מראש, "keep me in your heart for a while", ובמקרה של קינג, אין ספק שלמרות המעידה הנוכחית, מקומו בלבי מובטח.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
תעלומה: 6
קצב: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על גודל האכזבה, דווקא בשיבה לאחד המותחנים המפחידים והוותיקים, ועל שימוש יתר בייצוגי תרבות פופולרית שאינו תורם לעלילה (זה כמעט כאילו קינג מתאמץ להראות שהוא יודע מה פופולרי היום אצל הצעירים).

סופי: 6

אזהרה: דוקטור סליפ אינו גורם לנדודי שינה.

המוח - יצחק דרורי

בפתיחה לספריו של בוריס אקונין יש הקדשה למאה התשע עשרה, בה בוצעו הפשעים בחן - הקדמה המעניקה נופך רומנטי לעולם האפלולי ולפושעים הנועזים.
כשההקדמה הזו בראשי - בשל "אהוב המוות", שסוקר כאן לאחרונה - התיישבתי לקרוא את "המוח", של יצחק דרורי, פורץ הכספות המפורסם, ואילן בכר, העיתונאי.

הספר מספק הצצה לעולם הפשע הישראלי, ומגלה - ואני סבור שאם נבחן את פשעי המאה התשע עשרה, האמיתיים, נגיע למסקנה דומה - שהפשע הוא תמיד עסק אלים וקשה. כן נגלה, שסיפור הפשע הנמסר בגוף ראשון, בידי הפושע, עטוף בדרך כלל בתבנית מוסרית פתלתלה, הנכפית על העולם הנורמטיבי, בכדי להצדיק מעשים אסורים. קצת כמו פעוט שאינו מסתדר עם פאזל, וכופה על חלק שאינו מתאים את מקומו.

הפתיחה של הספר שואבת פנימה במהירות. בלשון חסמב"ה-אית/אסתר שטרייט-וורצל-ית מגולל העיתונאי אילן בכר את סיפורו של יצחק דרורי, ילד אמצעי למשפחה מרובת ילדים שהתייתם מאמו בגיל צעיר, ונשלח על ידי אביו למוסד סגור. גם אחיו סולק מן הבית על ידי אביו שהתחתן בשנית. ליצחק חלום אחד, לקנות את בית אביו ולחזור לגור בו עם אחיו המגורשים. יצחק בורח מהמוסד וגר ברחוב. מעשי הגניבה הראשונים שלו מבוצעים מתוך רעב, בגיל צעיר מאוד.
בהמשך, הוא מתחיל לבסס את מעמדו בשכונה דרך אלימות ופריצות לבתים. הוא מגבש סביבו חבורה של ילדי שכונה נאמנים. הוא עסוק מאוד בהערצת אחרים אליו, ובהיותו רודף צדק למען אחיו ומשפחתו.
לעתים נראה שהוא מתבלבל בהסקת המסקנות. למשל, אחרי שהוא מפוצץ מישהו ממכות מול חבורת ירקנים מקומית בשוק, אחד הירקנים מתחיל לתת צ'ופרים מיד כשהוא מבחין בו עובר בשוק. דרורי מסיק שהירקן "התחיל לאהוב אותי ממש", ולא תוהה אם הוא לא מפחד ממנו אחרי שראה אותו מפליא מכותיו באחר.

הקריירה של דרורי מתפתחת. הוא הופך לפורץ מקצועי. משתדל לעשות את מעשיו ללא אלימות ופגיעה בחפים מפשע, והופך למעין לוחם בממסד בעיני עצמו. הוא נכלא למשך שנים. משתחרר, פורץ ושוב נכלא. מסייע למדינה במלחמת יום כיפור, באקט שמקשה עוד יותר על קבלת החלטה ביחס לאופיו. ובהמשך, חיי הכלא הופכים בהדרגה לנושא מרכזי (ואף מילה על שם משפחתו והעובדה שבילה יותר זמן מחייו בכלא מחופשי),. זאת, עד לחלקו האחרון הספר בו מבוצעת פעולה נועזת שאת תוצאותיה לא נסגיר. הספר נחתם במעין דין וחשבון פשוט ונוגע ללב על חיים של פשיעה. היות שיש עוד שני המשכים, סביר שדרורי התקשה ליישם את מסקנותיו.

הכתיבה מאוד יעילה, אבל גם שטחית. במשפטים קצרים, בכר ודרורי גומעים תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.

למרות שהכתיבה אינה מעמיקה, ההיכרות הקרובה עם אדם שהורשע בפשעים, חושפת מספר נקודות מבלבלות.

במהלך הקריאה בולטת עד מאוד הדרך בה דרורי מסתכל על העולם ומצדיק חלק ממעשיו, ונקודת מבטו יוצרת תבנית מוזרה של סתירות בין הכאה על חטא, להטלת האשמה על החברה. אני מצאתי את עצמי מזדהה עמו וחש דחייה בו זמנית.

גם עיסוקו של דרורי בהערצת הסביבה אליו, ויחסו לאחרים, אשר מתהפך במהירות - מאוהב לאויב, ובחזרה - עוברים בצורה מרתקת. דרורי מצטייר כאדם שלא ניתן לחזות את תגובותיו או את האופן שבו הוא מפרש מעשים ואמירות. זאת למרות שהוא מרבה לציין עד כמה חבריו לחבורה סומכים על "יכולות השיפוט" שלו.

עוד נקודה ששווה אזכור היא ההתייחסות שלו לכספות אותן הוא כל כך רוצה לפרוץ. דרורי מתייחס אליהן כמו היו נשים אותן הוא חייב לכבוש, עד שהוא מבלה ימים ולילות בחדר עם כספת מורכבת, במקום לשהות עם משפחתו. באחת הנקודות בסיפור, מתוך עצב, הוא מספר כיצד הוא מתנחם בחיבוק הכספת. מוזר ומעניין.

הקצב משתנה, אבל באופן מותאם לאירועי חייו של דרורי ששוקע עמוק יותר ויותר בקריירה העבריינית, עד שנוצרת מחזוריות מייאשת של פשיעה וכליאה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
קצב: 8 משתנה בהתאם לעלילה, לעתים קצת מתיש

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על חלוציות בתחום.

סופי: 8.5

סיפורו של דרורי, גם אם כתוב באופן מעט שטחי, סוחף, מרגש, מצמרר ומתעתע, ומספק הצצה חשופה ומעוררת מחשבה לנפשו של פושע. כדאי לקרוא.