כשהייתי ביסודי, הרב רצה ללמד אותנו על לחץ חברתי. כשחברי א.ב. יצא
לשירותים, ביקש מאתנו להתאסף מול חלון הכיתה הגדול ולהעמיד פנים שאנו מבחינים בחפץ
מוזר מרחף בשמיים. הרב הנחה את מקהלת ההשתאות שלנו כש-א.ב. שב לכיתה, ואכן, לא עבר
זמן ו-א.ב. נכנע למקהלה ואישר את קיומו המפתיע של החפץ שלא היה.
אל "לו הייתי דרור" הגעתי באופן לא טיפוסי. בעת חיפושים
בפייסבוק ובגוגל אחר ספרים/סרטים אחרים יצא לי להתקל במעל עשר סקירות שלו. כולן
חיוביות ומנומקות. בסוף הגעתי אליו, וקראתי, ואולי קצת כמו נעמי,
הגיבורה שהולכת נגד הזרם, היו בספר הזה לא מעט דברים שפחות התחברתי אליהם, לצד
החלקים הטובים.
העלילה בקצרה – נעמי היא סטודנטית צעירה. בילדותה הייתה בודדה, כמעט עד כדי חרם. היא אהבה לשוטט בתוך עלילות ספרים, וחלמה לכתוב
בעצמה. מתישהו החלה ללמוד באוניברסיטה, אבל פלישת חייזרים של הקואליציה הבין
גלקטית סיימה לה את הסמסטר מוקדם מדי.
בתחילת הסיפור, אנו נחשפים לנעמי של ההווה, שמחליטה למרוד בשלטון
המיטיב-לכאורה והאניגמטי שמציעה הקואליציה לבני האדם. ואז, בשני קווי זמן נפרדים, אנו
נחשפים לסיפורה של נעמי בעברה כילדה ומיד לאחר פלישת החייזרים, ולהתקדמותה בהווה, לאחר שסיפור ההישרדות הראשוני תם, תוך שהיא מנסה לחמוק מהקואליציה שעושה מאמצים לתפוס אותה.
נתחיל ממה שעבד, נעבור למה שלא עבד ואז לעוד קצת חיובי. סקירת סנדוויץ'.
הערפל השורה על הסיפור עובד מצוין. מי הם החייזרים? מה הם רוצים? איך הם מתנהלים? כאן יש התקדמות הדרגתית עד לחשיפה כמעט מלאה של הגיון שבאמת מרגיש חייזרי ואמין.
ולא רק זה, היות שמדובר בקואליציה חייזרית, יש כאן מרחב לפיתוח של גזעים שונים ורעיונות חייזריים, והספר בעיני ממלא מצוין את הפוטנציאל הזה כל הדרך אל הסיום הדרמטי.
כמה מהרעיונות, במיוחד אלו הקשורים במי שהופכת לחברתה של נעמי בחלקו השני של
הסיפור, ממש יפים ועומדים יחד בצורה מרשימה שממש מעוררת תחושה של חשיפה לעידן חדש
בתולדות האנושות.
גם המבנה של הסיפור, שנודד בין קווי זמן מבלי להסביר, ונותן לקורא
לפענח, מתעכב על אירועים מסוימים בזכוכית מגדלת ואז חותך באבחה למקומות חדשים, עבד
עבורי. היה משהו שתרם ל"אנגייג'מנט" עם הספר כשהוא נע לצלילי החליל - או
שבעצם זה הכינור? - של עצמו. זה ניכר בעיקר בחלק האחרון, שהרגיש כמו ספר בפני עצמו, אבל גם
כמו חלק אינטגרטיבי ממה שהיה קודם.
הסוף היה מפתיע ואמין וסיפק סיום מוצלח, לצד פתח לא
מתסכל לספר המשך (שנכתב כבר). בן נתן מנווט את המסע של נעמי לסיום שמרגיש כמו
אגרוף, חומק מקלישאות ופורש מניפה של אפשרויות להמשך הדרך מבלי להרגיש טיזרי.
מנגד, היה משהו בכתיבה שלא עבד עבורי. בהרבה סקירות התייחסו לליריות
וחיבה לטבע. אני הרגשתי שהיו הרבה חזרות, הרחבות, והאנשות של אלמנטים טבעיים
שלא היו מחויבי המציאות ולא תמיד התאימו למתרחש.
אני חושב שזה נובע מזה שהסיפור מנסה לעשות שני דברים כמעט בו זמנית –
להיות סיפור מד"ב מקורי על פלישת חייזרים, ולומר משהו מעט פילוסופי או לירי על החוויה של חופש וכתיבה ועל הצורך לכתוב עבור
קהל. השניים לא תמיד משתלבים. העמדה שממנה נעמי מתייחסת לכתיבה הרגישה לי תמימה מדי, כמעט מתיילדת לפעמים, ולא תואמת לגמרי את הסיטואציה של פלישת חייזרים והישרדות בתנאים לא תנאים.
לא מעט פסקאות הכילו מעין מיני סיפורים שחלקם הרגיש כמו הרהור בוסרי, או כמו התרגשות מעצם הרעיון של להמציא רעיונות. לדוגמא – "...שעשעתי
את עצמי במחשבות על הכוך שבסלע ועל הדרך שבה נוצר. אולי שכנה כאן פעם מפלצת אבן
מיתולוגית שהתעוררה יום אחד ויצאה למסע...אולי
זה היה הר קטן שגדל והתבגר ובחר לחפש לעצמו חיים חדשים במקומות זרים". בעוד
שאפשר למצוא חן ברעיונות האלה, המאנישים אלמנטים
דוממים, הם דומים יותר לתהליכי חשיבה מתרחשים אצל פעוטות, והרגישו לי פחות תואמים לדמות
של סטודנטית הנלחמת על חייה מול חייזרים. אבל הכי חשוב, הם לא מקדמים את הסיפור.
עוד נקודה שהפריעה היא שימוש בסכמות, כך למשל כשנעמי שואלת את אחת
הדמויות לגבי הסיבה שבה בחרה נתיב מסוים בחיים עונה הדמות, שהיא רוצה לעזור לאחרים
וש-"יש הרבה קושי בחיים ומישהו צריך לדעת לקום ולעשות מעשה". זה כמעט
כמו התשובה בראיונות לרפואה, למה אתה רוצה להיות רופא? כי אני רוצה לעזור לאנשים. מרגיש מאוד קוקי-קאטר.
עוד אלמנט בעייתי היה הדמויות. מצד אחד הן הגיוניות
ו"עובדות" בסך הכל, אבל פה ושם היו חריקות שהפריעו. למשל, נעמי מתארת
לקורא זכרון ילדות בו חבריה לכיתה דיברו על מסיבה שאליה לא הוזמנה. מעבר לעובדה
שהאירוע מתואר כמעין זכרון מצלק – ולא נתווכח על כאב סובייקטיבי, בעידן פתיתי השלג
– נעמי מתארת ש-"מגניבה הייתה המילה שבה השתמשו שוב ושוב". מבחינתי זה היה
מעין רגע ששבר את השיטוט הנעים בתוך הסיפור, כי התקשיתי להאמין שהמילה
"מגניבה" מעולם לא נרשמה בזכרון ונלמדה לפחות מן ההקשר, במסגרת השהייה
בחלל הכיתה.
באופן דומה, היה משהו מוזר בדיונים של נעמי עם אחת הדמויות על זה שהיא
צריכה להתחבר למטרות שלה ולכתוב, כשבחוץ יש פלישת חייזרים והחיים מצויים על הכף.
זה דילוג מרשים על פני כמה מדרגות בפירמידת הצרכים של מסלו, אבל הרגיש
טיפה לא אמין, אולי כי זו הנקודה שבה הכי ניתן היה להרגיש שהספר מנסה לומר שני דברים
שונים בתכלית ומדבר בשני קולות.
במאמר מוסגר, יש סיפור על כינוס של האגודה הבריטית הפסיכואנליטית בזמן מלחמת העולם השנייה. באחד המושבים, כאשר הציג מישהו את המאמר שלו, קם דונלד ויניקוט, מממשיכי פרויד שיצר זרם משלו, ואמר משהו כמו, "חבר'ה, יורים עלינו". רוצה לומר, כשהפצצות רועמות המוזות שותקות.
אבל, מפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות ב"דרור" על שלל מרכיביו הטכניים שמהם נרתעתי, ייצוג של כתיבה עצמאית שהולכת נגד הזרם, לא מנסה להכנע לנרטיב אחד ונותנת מקום, גם בתנאי מלחמה, הן ללבטים הנוגעים לרגישות הגבוהה והבדידות של נעמי והן לסיפור המאג'ורי יותר של פלישת חייזרים כלל עולמית. מעין חיבור מרדני בין סערה בעולם חיצוני לזו שבפנימי.
רומן מד"ב לא אחיד, שמחד שופע רעיונות יפים ומפותחים, ובעל קו עצמאי ובלתי מתפשר, ומאידך
סובל מבעיות של טון, סגנון ופה ושם קצת הגיון. ונסייג ונזכיר שמדובר בדעת מיעוט, כשמנגד שלל סקירות חיוביות גורפות ומנומקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה