הנרדף - סטיבן קינג

 

אחת ממעלותיו של סטיבן קינג היא שאפשר לקרוא סיפור שלו מלפני 44 שנה והוא ירגיש קצבי ומעניין כאילו נכתב אמש, גם אם ההיבט הטכנולוגי לא מעודכן. 

יצא לי לקרוא גם את "בהמשך" החביב, בק-טו-בק עם "הנרדף", ובעוד שב-"בהמשך" ניכר שקינג השתכלל ביכולתו להכנס לדקויות במוחותיהן של דמויות בעידן האינטרנט, ולהפגין מנעד רגשי רחב יותר, ל"נרדף" יש בעיני יותר משקל סגולי.

בכל מקרה, קינג הוא באמת סופר מיוחד ביכולת שלו לברוא עולמות שמרגישים אמיתיים, עם דמויות מלאות ועגולות, ואז להזריק פנימה כמויות משתנות של אימה/מתח. כיף שהוא מתורגם כבר שנים לעברית, וכיף שגם פנינים ישנות שלו מגיעות לדפוס עברי, גם אם גלן פאוול של הגרסא החיוורת-אך-יותר-נאמנה-למקור מעטר את הכריכה הראשונה שיצאה, ולא שוורצנגר, עם הבגד הצמוד המגוחך, מהגרסא הקווירקית של 1987.

אז מה קורה ולמה זה מרגיש כמו ספר קצת חשוב? בעתיד שנשלט על ידי תאגידים חסרי לב, אנשים נאלצים למכור את עצמם למשחקים טלויזיוניים סדיסטיים שבהם, למשל, חולי לב מתאמנים בשידור ישיר ומרוויחים כסף נחוץ עד שליבם לא עומד בעומס. 

בן ריצ'ארדס הוא אב צעיר שבתו לוקה בדלקת ריאות מסכנת חיים, ואשתו והוא מחוסרי עבודה. עיון בעמודים הראשונים מגלה לנו שהוא פשוט אדם שעומד על עקרונותיו ולא משחק את המשחק, תקרית בעבודה פה, תקרית בעבודה שם ו...הופ, אין כסף לתרופות ומכולת. 

הספר מתנהל בקצב מהיר, ריצ'ארדס עובר מיונים לשעשעון "הנרדף", במסגרתו הוא בורח מציידי ראשים מיומנים, ונדרש לשלוח בכל יום הקלטת וידאו של עצמו (שיא הטכנולוגיה ב-1982, כשהסיפור נכתב), אחרת יופסק התשלום שאשתו מקבלת עבור השתתפותו.  אגב, גם את "The long walk", שעוסק בתחרות רצחנית, כתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'ארד בקמן, והוא עוד לא תורגם, שיעול-שיעול.

הספר מלווה במרדפים קלאסטרופוביים, חטיפות, והרפתקאות תעופה, כשריצ'ארדס שולף שפן אחר שפן מכובעו הבלוי. אבל הנקודה שבעיניי נותנת לספר הזה את ערכו היא האסטרטגיה של ראשי הרשת - שידור הקלטות של ריצ'ארדס כשהן ערוכות כך שהוא ייראה כנבל, ואשתו, כמופקרת רודפת כסף. כך הופך ריצ'ארדס שנוא והמון מוסת מחפש אותו כשדמו מותר לא מכוח חוקי המשחק, אלא כי עריכות מגמתיות, תוספות כוזבות ועוד מניפולציות הגשה שונות מציירות תמונה מעוותת שלו.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות בהן שימוש בדיס אינפורמציה משמש ללגיטימציה של מעשים פסולים/פסיכותפתיים. הרוסים דיברו על "דה נאציפיקציה" של אוקראינה לפני שהחלו במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים. 

ולפעמים זה סתם היפוך סיבה-תוצאה. למשל, לפני שהייתה הבנה טובה של מחלת הסכיזופרניה (גם היום כשיש הבנה, הטיפול עדיין לא מושלם), הואשמה לעתים קרובות האם בשידור מסרים מבלבלים של קרבה וריחוק לילד שהכינו הקרקע להתפרצות ההזיות וההפרעות בחשיבה, וזכתה לכינוי "האמא הסכיזופרנוגנית". 

בהמשך הייתה גם תיאוריית "אמא מקרר" שהסבירה התפתחות אוטיזם כתוצאה של אם קרה רגשית. בשני המקרים, מה שקרה בפועל היה כנראה שההורים הגיבו לקשיים של הילד ששחקו ניסיונות תקשורת "נורמטיביים", ונראו מתעתעים או קרים - סיבה ותוצאה התהפכו והמון הורים חוו אשמה ובושה.

במקרה הראשון, שקר או ניפוח נתונים ביחס לנטיות נאציות משמש להכשרת מלחמה שנמשכת כבר חמש שנים, ובשני, לכיסוי העובדה (לא במזיד. זה הידע שהיה אז) שהרפואה הייתה עדיין אובדת עצות. בכלל, הורים משמשים לעתים בשר תותחים בטיפול, במיוחד כשהוא תקוע, ובמיוחד אמהות.   

התשובה לבעיות הללו שנובעות מנתונים שגויים מתחילה בחינוך לחשיבה ביקורתית, חיפוש ובחינה של נתונים אובייקטיביים עד כמה שניתן, ובעיניים פקוחות לרווחה. אבל אנחנו נכנסים כנראה לעידן ה"אנלואדינג הקוגניטיבי", מונח שמתאר את ההסתמכות ההולכת וגוברת על בינה מלאכותית, ככה שכנראה הדרך היחידה היא למטה.

בספר, ובחיים, נראות עוד אסטרטגיות שליליות למטרות רווח - שימוש בעוני של אנשים לייצור רווחים, הפניית קבוצות זו כנגד זו, בוגדנות ועוד ועוד, אבל בימים האלה בולטת המניפולציה על מידע כדי לשנות רגשות ודעות של המונים.

אם נשוב לביקורת ספרות, "בנרדף", קינג מתפקד כסופר אימה במסווה של סופר מד"ב שהוא בעצם סוציולוג, או, כמו שאמר רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי", "I'm just a dude playing a dude, disguised as another dude", ומראה לנו באמצעות 3-4 דמויות די שטוחות, והמון אקשן מותח את הבפנוכו של המנוע שמשמש כבר שנים להטייה, הסתה והשגת מטרות בדרך לא הגונה. מהרעות החולות של החברה.

הרעיונות הללו הוזכרו כבר ב-"1984" ובטח בעוד ספרים, אבל נחמד למצוא אותם במותחן הלכאורה אקשני בלבד של קינג.  

אין צורך במסרים סבלימינליים, פעולה בצללים או מעשי קסמים, כל מה שנדרש זו שליטה בתקשורת, עריכה והגשה שתתאים, ואולי טיפה תוספות, וכל אחד מאתנו יכול להפוך בקלות לנרדף. 

ספוילר מכאן - 

לצד העובדה שקינג נוגע במנגנון המרושע הזה, הסוף העגום של הספר הרגיש קצת נבואי ועורר את המחשבה - האם בין לאדן קרא את "הנרדף"?

סוף ספוילר.

דרך אגב, קינג סיפר שכתב את הספר בשבוע. מזכיר טיפה את אולארצ'יק שהוציא את "בואי נגיד שאני שלך" ב-24 שעות. ואם מותר טיפה קיטש-קרינג', אני לגמרי של קינג.

ציונים:

כתיבה: 8

קצב: 9

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
דמויות: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: שתי נקודות על ערך מוסף

סופי: 8.2

"הנרדף" הוא מותחן שרירי ומהיר שהדמויות השטוחות והתפניות החדות שלו מייצרות חוויית קריאה פשוטה, קולנועית וכיפית, וערכו המוסף טמון במבט הביקורתי על החברה.