לפני שבועיים בערך פירסמנו בבלוג ביקורת כפולה על מותחן האימה 'ווייוורד פיינס'. את הביקורת פתחתי בקדיחת עומק של משהו כמו 300 מילה, שנועדה לברר לאיזה ז'אנר בדיוק משתייך 'פיינס', כשהמסקנה שלי הייתה שהוא הרבה דברים, אבל לא ממש ספר אימה. הוצאת 'אופוס' עמלה כדי למתג אותו ככזה, והקבילה אותו, בין השאר, לספריו של רב האומן של התחום, סטיבן קינג.
מי שצלח את הביקורת על 'פיינס' ונשאר בחיים כדי לספר, ודאי חש כרגע פעימות לב מואצות וזיעה מתחילה לבצבץ במרומי מצחו, על אף שהמיזוג, כנראה, על עוצמה מלאה. הירגעו. אני לא מתכוון לחפור בנושא שוב. למה? לא, לא הפכתי בגילי המתקדם לאדם שיודע למצות או לתמצת. ממש לא. העניין הוא שהספר שהפעם נמצא על הגריל שלנו הוא הרומן (המתורגם) האחרון של אותו מלך (תרתי משמע) קינגי, 'יריד השעשועים'. סטיבן קינג הרי כבר מזמן נמצא בתוך איזשהו ז'אנר שרק הוא יודע את חוקי וגבולותיו, ז'אנר שהוא כולו שלו. ז'אנר הקינג.
כמעט כל ספר הרואה עצמו כסיפור אימה, או כזה שמערב מוטיבים על טבעיים, מנסה להתהדר באיזו המלצה חמה של הקינג ואם אין בנמצא כזאת, אז בהוצאה כבר מוצאים את הדרך לקשר אותו אליו. במובן הזה, הוצאת 'מודן', המתרגמת את יצירותיו של קינג נמצאת בבעיה. ספק אם קינג יכתוב המלצה לוהטת על ספריו, ונדמה לי שתהיה זו בחירה קצת מטופשת לכתוב על על כריכת ספר של סטיבן קינג 'על פי מיטב המסורת של סטיבן קינג'.
אבל די. הבטחתי לעצמי שלא אטול יותר לעצמי את החירות ללהג פה על פני 300 מילה בטרם אתחיל להגיע לפואנטה. אני כבר ב-246 מילים, אז אולי כדאי שאתחיל. 254. אז..'יריד השעשועים'. כעיקרון, סביר להניח שאם אתם ממעריציו של קינג, לא המתנתם חודש שלם עד שטרחנו לפרסם את הביקורת, כדי לרוץ ולהשיג לעצמכם עותק מהספר. סביר גם שכמי שמורגלים לכרכים עבי כרס, ספר של 229 עמודים ודאי חיסלתם בארוחת הצהריים. אבל אם אתם לא ממעריציו, זו אחלה הזדמנות להתחיל.
במונחים קינגיים, מדובר כמעט בלא יותר מנובלה, או סיפור קצר. משהו שברוב ספריו היה משמש כאקספוזיציה, הצגת הדמויות ותו לא. אבל אל תיתנו לקוצר היריעה להטעות אתכם. מדובר בספר שלם, עגול, עם אותה תשומת לב לפרטים, אותה אהבה עצומה לדמויות, אותו עומק שניתן גם למי שמופיע לאורך עמוד אחד בלבד, או למי שנרצח שנים לפני שעלילת הסיפור מתחילה.
קינג יודע לברוא עולם (וגם להשמידו) במשפט אחד או שניים והוא גם כנראה הסופר היחיד בעולם, שיכול לכתוב ספר שעוסק ברוח רפאים של נערה שנרצחה ורודפת מתקן ביריד שעשועים, והמילה ראשונה שתעלה במוחי כשאחשוב על הספר תהיה 'אנושי' ומיד אחריה תבוא גם ה'מקסים' הבלתי נמנע.
אבל רגע, אני שוב מתבלבל. אולי קודם (או אח"כ, הרבה אח"כ) אתן כמה מילים על הספר עצמו. דווין ג'ונס הוא סטודנט שבור לב, שחברתו השאירה אותו אומלל, חבול ובתול, והלכה לשחק עם ילד אחר. אמו כבר אינה בין החיים, והוא מנהל מערכת יחסים עדינה ומקסימה עם אביו התומך. הוא מתגלגל לפארק שעשועים שפועל רק בימי הקיץ, מתקבל לעבוד, בו וחובר לזוג צעירים מתוקים שמגיעים אף הם למטרות עבודת קיץ. הוא מתוודע גם לגלריית הטיפוסים הצבעונית שבמקום, כולל הבעלים הקשיש המתוק, אם יפהפייה ומסתורית ובנה החולה, המתגוררים בסמוך לפארק ועימם הוא מפתח מערכת יחסים אוהבת. כמו שקינג אוהב לעשות, הרומן נכתב בגוף ראשון וממרחק הזמן, כשדווין המבוגר מספר את קורות אותו קיץ, מה שמוסיף מימד של פיכחון לסיפור.
במובן מסוים, הספר היה יכול להיות מקסים גם ללא 'התערבותה' של רוח הרפאים של נערה שנרצחה במקום.
לא אוסיף עוד דבר על העלילה, כי בספר רזה כל כך, כמעט בכל עמוד אנחנו מוצאים עצמנו נרעשים ומופתעים, אם כי לא מדובר באיזו רכבת הרים (רכבת הרים! זה ספר על פארק שעשועים!) עמוסת טוויסטים.
לסטיבן קינג, כנראה, לא היה קל בחיים. לא זכורה לי דמות שהוא יצר וחייה היו סוגים בשושנים. גם גורלו של דוויין לא שונה, והוא אחת הדמויות הכי כובשות שקינג יצר. הוא שבור לב אמיתי, וקינג, על אף גילו המופלג, ספג כנראה לא מעט חבטות בליבו, כיוון שהוא מתאר בדיוק מקסימלי את מה שעוברת נפשו של צעיר שליבו הרך התרסק למיליוני רסיסים קטנים. דמעה קטנה ישבה באופן קבוע בזווית העין שלי בזמן הקריאה.
עמוס קינן ז"ל, כשהיה בן לא יותר מ-13, כתב "לפעמים הייתי חושב לעצמי מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרי המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים". קראתי את הציטוט הנפלא הזה לפני שנים ארוכות, בביוגרפיה המקסימה שכתבה עליו אישתו נורית גירץ לאחר מותו ("על דעת עצמו", הוצאת עם עובד), ובכל פעם שקינג חזר לאותה תקווה נואשת של דווין לשובה של אהובתו, ובכל פעם שגדלה קצת האהבה החדשה שבליבו, נזרקתי חזרה לאותו משפט שובר לב.
ודאי שמתם לב שהמילה 'לב' נכתבה בביקורת הזאת יותר מדי פעמים. כנראה שזה, כך נדמה לי, הנושא המרכזי של הספר (אם תרצו: ליבו של הספר), לפחות בחוויה שלי. ייתכן שזו פשוט השתקפות של הנפש שלי בתוך הספר. בכל מקרה, לא מדובר באיזה אימתון זוועתוני מהסוג שקינג כתב בצעירותו. מדובר בספר טוב לב עם מנה גדושה של תקווה וחמלה, כמו מרבית הספרים של קינג בשנים האחרונות, גם אלה שעוסקים ברוע (כמעט) מוחלט.
'יריד השעשועים' מהווה מבחינתי המשך ישיר ל-' 22/11/63'' ול-'מתחת לכיפה השקופה'', שני רומנים מהשנים האחרונות של קינג, שהיו כמעט מד"ביים במהותם, ועבי כרס פי ארבעה וחמישה מ'יריד', אבל כפי שציינתי, קינג יכול לעשות ככל העולה רוחו בכל הקשור לעובי הספר. הוא יכול לגרום ל-1200 עמודים להרגיש כמו רשימת מכולת ול-229 עמודים להרגיש כמו התנ"ך, לפחות מבחינת העומק. שלושת הרומנים שציינתי, על אף שחלקים מהם אכזריים עד מאוד, טומנים בחובם בעיקר הרבה מאוד רכות, נעימות ואהבה. הרבה אהבה. (ותרשו לי להתעלם מ"ד"ר סליפ" המבאס).
בעצם, אני מכניס לקטגוריה הזאת גם את 'קרניים', הרומן המפעים שכתב ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, וזכה לציון הכי גבוה שעבדכם הנאמן זיכה ספר מאז החל לחפור בבלוג הזה.
ציונים:
דמויות: 9.5. אין סופר שיכול לגרום לי לבכות, לצחוק ולהתאהב עם הדמויות שלו, ממש כאילו היו אני.
כתיבה: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 7.5. לא הפילה אותי מהכסא, אבל היא גם לא העיקר.
ממוצע: 8.625
בונוס/עונש: נקודה ושלושת רבעי נקודה על היכולת המופלאה הזאת, לשלב אהבה ואימה, תקווה וייאוש, חמלה ואכזריות ולהפוך את הכל לתבשיל כל כך ערב.
סופי: 8.8
מה שיכול היה בקלות להפוך לרומן מטופש, הפך לעוד פנינה קינגית מקסימה, שגם מי שאינו נמנה עם חסידיו יאהב. יאהב וירצה להמשיך לאהוב.