יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

היה זה הוא? - שטפן צוויג
























שלל אירועים פקדו אותנו השנה. ביניהם, היעלמה ההדרגתי אך מהיר של הוצאת זיקית. הודעה לקונית על פרישה של אחת משני השותפים, שאחריה הודעתו הלקונית של השני. באתר האינטרנט בוטלה אפשרות רכישת עותקים פיזיים, ולאחר מכן האפשרות לרכישת עותקים אלקטרוניים. חודש אחר כך, ראיון אניגמטי משהו עם אחד השותפים, לא סיפק תמונה ברורה. בתור סוקר ספרי מתח, אין לי אלא - מעבר לצער בדבר היסגרה של הוצאה עצמאית עם אג'נדה ובחירות מעניינות - להלין על כך ש"משכו" אותי באף. "אסופת ספרי מתח ואימה", שהופיעה כספר עתידי, בזמן עליית אתר האינטרנט של ההוצאה, בוששה להתרחש עד מותה העלום. מדי חודש בחודשו - כשאני מקפיד על הרגלי האובססיבי לתור אחר ספרים עתידיים באתרי ההוצאות השונות - ראיתי כיצד כרכים אחרים חולפים על פני אותו אוסף מבטיח, שתמיד נותר רק הבא בתור. וכעת אינני יודע אם יראה אור.

אבל די עם טרוניותיו של חובב מתח אובססיבי. "היה זה הוא?" מאת שטפן צוויג, הנה נובלה קצרצרה, השנייה בסדרת "מיני זיקית" (שהצטרפה לסדרת "זיקית נואר" שגם במסגרתה יש כמה ספרים שאני מקווה שעוד יראו אור יום).
ההוצאה מכריזה על "היה זה" כמותחן. הדבר יוצא דופן, מפני שצוויג, סופר בעל שם, מוכר בעיקר בשל כתיבה רגשית/היסטורית מעמיקה, ולא סופר מתח. ואכן, "היה זה הוא?" אינו ספר מתח קלאסי, אלא עלילה עוכרת שלווה, בעלת מבנה ליניארי, המעמידה במסלול התנגשות טרגי אלמנטים מוכרים מחיינו האנושיים - אינטראקציה עם אנשים בעלי קווי אופי ייחודיים, הכמיהה להגשמה עצמית, יחסי שכנות וחיות מחמד. והתערובת הזו יכולה להיות נוראה, גם כאשר לנוכחים אין כוונות זדון.

העלילה הקצרצרה מתרחשת באזור כפרי אליו הגיע זוג פנסיונרים כדי לבלות בנעימים את שנות הפרישה. מולם עובר להתגורר זוג צעיר המתחיל את חייו המשותפים. הקשר בין הזוגות מתפתח, ומניע עלילה שעליה עדיף שלא להכביר במילים. צוויג הוא כותב שאינו זקוק למחמאות ממני. אפשר להוסיף שבספרון הקצרצר הזה, הוא מפגין כתיבה מעט שונה ממה שזכור לי מסיפוריו שקראתי כנער ("במבוכת הרגשות", "אמוק"), יותר אוורירית ויותר מהירה, עם בנייה מוצלחת של אווירה מותחת, הרבה בזכות הניגוד בין הטון הלקוני ואובר-רגוע של המספרת, להשתלשלות העניינים המסמרת (שיער). הדמויות עגולות יחסית למה שניתן לדחוס לנובלה. בולטת לטובה דמות המספרת שתגובותיה לאירועים משאירות סימני שאלה באשר ליכולת גמלים להבחין בדבשותיהם.

ציונים:

כתיבה: 9 מהודקת.
קצב: 8.5.
דמויות: 8.5.
תעלומה: לא רלוונטי.

ממוצע: 8.66666

בונוס/עונש: בונוס שליש נקודה על וירטואוזיות וכתיבה מהירה ועוכרת שלווה שבד"כ, אם אני זוכר נכון, אינן מאפיינות את צוויג.

סופי: 8.7

מעשייה פסיכולוגיסטית קצרצרה ואפלולית, מסתבר שגם בצוויג הייתה קצת זיקית.



יום שבת, 28 בנובמבר 2015

לבד בתיאטרון המוות - טרי הייז (אורי קידר)




























את "לבד בתיאטרון המוות" קראתי באחת התקופות המבאסות והמגעילות שהכדור עליו אנחנו חיים הציע לנו בשנים האחרונות. בארץ דקרו, דרסו, ירו, צילמו ולינצ'ו, בפריז התפוצצו וטבחו. מחבר ''לבד בתיאטרון המוות', כנראה לא ידע מתי אורי קידר מישראל יקרא את המותחן שלו, אבל הוא בהחלט ידע לשחק על כל הכפתורים הנכונים, כפתורים של פחד וגזענות, כפתורים שעובדים כל הזמן, בטח מאז ה-11/9.

כי מעבר לעלילת מתח מהוקצעת ורבת תפניות, אליה נגיע בהמשך, אין מילה אחרת מלתאר חלקים רבים בספר הזה מלבד גזענות. כל הערבים בו הם טרוריסטים צמאי דם, או סתם חמדנים, התורכים טיפשים ומושחתים וחוקרי המשטרה שלהם משתמשים בעיקר בטכניקות חקירה הכוללות הפשטת הנחקר והחדרת דברים לעכוזו, ונמשכת השיירה. מזרח מול מערב, לבן מול שחור, טובים נגד רעים. אין שטח אפור. תקראו לי יפה נפש אבל זה צרם לי מאוד ופגע בחווית הקריאה של אחלה ספר מתח.

ולספר עצמו – הכריכה האחורית כל כך מסתורית שאני חושש להסגיר משהו מהעלילה ולספיילר. אומר רק שכאשר קראתי אותה לראשונה ולאור העובדה שהייז הוא התסריטאי של 'מקס הזועם', נדמה היה לי תחילה כי מדובר בספר פנטזיה. ובכן, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, הלוואי ומדובר היה בפנטזיה, אבל לצערי, עלילת הרשע שטווה הייז יכולה להתקיים בכל רגע נתון, בצורה כזו או אחרת.

בגדול, יש שם סוכן, חצי לשעבר, חצי בפעילות, שמנסה לעצור איש רע מאוד, חדור רוח נקמה, שרוצה לעשות רע מאוד להרבה מאוד אנשים. את האיך והלמה אשאיר לכם לקרוא. כי שוב, אם סותמים את האף ומתעלמים מכך שנדמה לעיתים כי הספר נכתב ע"י עורך בכיר בערוץ 7, יש פה אחלה ספר – קצבי, מותח, מהיר ורב תפניות. לא כולן צפויות וחלקן גם לא מאוד מופרכות, אם כי (זהירות! ספוילר!!!)


אופתע מאוד אם אכן אפשר להפיק תמונה מחלקה האחורי של מראה.


(סוף ספוילר).

אני לא יודע זאת בוודאות, אבל קשה שלא להמר שהייז קרא לפחות ספר אחד מסדרת 'הארי הולה' של יו נסבו. הגיבור הראשי של 'לבד בתיאטרון המוות' עמוס בבעיות אישיות, טראומות מהעבר, ענייני בדידות, וברקע, גם בעיית שתייה. כמו אמן אלימות מיוסר. לרוב זה אמין ושובה לב, לעיתים זה מעט מאולץ, אבל בשורה התחתונה הייז הצליח ליצור דמות שאיכפת לך ממנה, ובא לך שלא יאונה לה כל רע, וזה בסופו של דבר אחד המבחנים החשובים של כל ספר, לפחות בעיניי.

הספר ממריא מהר מאוד ומקפיד לשמור על קצב, כך שלמרות שמדובר בספר עב כרס, אפשר לצלוח אותו בלי הרבה מאמץ. העלילה זורקת אותנו בין רגע בין מדינות, יבשות וזמנים ועושה זאת בצורה אמינה יחסית. הוא משחק רבות על הקו המחבר בין בין חקירת רצח שנראית מקומית לחקירה חובקת עולם המתנהלת במקביל.

התוצאה היא רומן מתח איכותי ומעניין בהחלט מומלץ לקרוא. הייז ניסה והצליח בצורה לא מבוטלת לרקוח ספר אפל וקודר, אבל עם כמה קריצות קומיות. היום שוחחתי עם חבר וערכנו השוואה בין כמה סרטים שמספרים, כביכול, את אותו סיפור, אבל עושים זאת כל אחד ברוחו – ''אסירים'' המפעים של דניס וילנב (שביים לאחרונה את 'סיקאריו' המצוין, שמדבר על צלע אחרת באימפריית הרשע העולמית – קרטלי הסמים), הוא סרט אפל וקודר שבועט בבטן, ''מי מפחד מהזאב הרע' הישראלי עושה זאת בצורה גרוטסקית וקומית ו'הסוד שבעיניים'' הארגנטיאי (שזוכה עכשיו לרימייק אמריקאי עם ג'וליה רוברטס) הוא סרט מהורהר ואיטי. הייז לוקח את הסיפור המוכר על טרור עולמי ומכניס קצת מכל מה שהכרנו עד עכשיו לתוך הסיר. התוצאה היא מרק עם טעם חדש ומוצלח, אבל גם עם טעם לוואי של שנאת זרים. קצת כמו שעשו יוצרי 'מגש הכסף' המדהים והמתסכל שלקחו את כל העובדות הידועות לכולנו, ערכו אותן וזרקו לנו בתוך הפרצוף כדי שלא נוכל שלא להזדעזע.

לרוב, אני לא חסיד של הז'אנר הזה. צפיתי רק בסרטי ג'יימס בונד בודדים (כולל 'ספקטר' האחרון והמוצלח למדי) ובגדול, גיבורי על אנושיים כאלה שהולכים לבד ומנסים להציל את העולם, כאלה שהנשיא 'יודע שאפשר לסמוך עליהם', בד"כ מעוררים אצלי גיחוך. 'הצליין', דמותו רבת השמות של גיבור 'תיאטרון המוות', הוא בדיוק כזה, אבל מהסוג שמצליח לא לעצבן. להיפך.

ציונים:

קצב:9.5 – כמו רכבת הרים ששכחו לבנות לה ירידה.
כתיבה:6.5 – היה יכול להיות 9 בקלות אלמלא האתנוצנטריות של המחבר.
תעלומה:7 – רווית עניין וטוויסטים, לא כולם לא צפויים.
דמויות: 5 - הדמויות הראשיות מעניינות וטובות, השאר סטרי אופים פלקטיים

סיכום: 7.

בונוס/עונש – החדשנות היחסית מתקזזת עם השמרנות האתנית.

סה"כ 7.

מותחן מצוין שמוכיח שעידן הפוליטקלי קורקט מתחיל להתפייד.



יום שישי, 6 בנובמבר 2015

לבד בתיאטרון המוות - טרי הייז




























אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, למרות שעם השנים אני פחות ופחות מתרשם מההיצע. אולי האיכות ירדה, וסביר יותר שאני מתבגר - או מזדקן, אם אנחנו בקטע פסימי - אל מעבר לנקודה שבה הקלישאה על כך ש"פעם עשו את זה טוב יותר" הופכת פעילה באופן אינסטקטיבי. מדי פעם, עם זאת, מגיע איזה סרט שסוחף אותי פנימה, מזכיר לי שעוד יש שם בחוץ מנה קטנה של פליאה, עיניים פעורות, התרגשות והפתעה. בדרך כלל לא מדובר ביצירות מופת, אלא בשילוב מאוד מוצלח של המרכיבים של סיפור טוב - קצב מהיר, ריבוי אירועים ותפניות, דמויות מוצלחות, וגם סוף מפתיע לא מזיק.
כך היה עם "האישה ששרה", של דניס וילנב, דרמה קשה, אבל גם קצבית ומותחת, ועם "קיק אס" הראשון, של מתיו ווהן, שהיה מהיר ואלים, עם דמויות חמודות, וסיפור קורע לב של אהבת אב לבתו.

"לבד בתיאטרון המוות" ("i am pilgrim" במקור, מה שגרם לי לחשוב, הה?) הוא ספר שמעניק חוויה דומה. והפתיחה הקולנועית לסקירה היא אולי תולדה של העובדה שהסופר החל את הקריירה שלו כתסריטאי (של "מקס הזועם" 2 ו-3, שלא הרשימו אותי במיוחד כשצפיתי בהם אי פעם) ועבר הסבה, סופר-מוצלחת (בניגוד לקריירת הגולף של מייקל ג'ורדן לאחר הפרישה) לכתיבת מותחנים. ויצא לו טוב, ממש טוב.

אז מה יש לנו כאן. רומן מתח בגוף ראשון מפי סוכן חשאי. צעיר אבל ראה כמה דברים בחייו. סקוט, שם בדוי, הוא יתום מבית הרוס המאומץ על ידי משפחה אמידה. הוא מתבגר, מגלה שהוא קר רוח, מגוייס, ובהדרגה הופך לסוכן חשאי הפועל ברמות העמוקות והמכוערות ביותר של עולם הביון.
בקצה השני של הגלובוס, נער מוסלמי ממשפחה טובה, פוגש מקרוב את זרוע הברזל של השירותים החשאיים של המדינה, כאשר השלטונות מציבים את משפחתו על הכוונת. ההסתבכות הזו מגיעה לשיא מחלחל, בו מתחילה נפשו של הצעיר מסע חישול שלא היה מבייש גיבור קומיקס.
הייז עובר בין שני הסיפורים, בין זירות שונות בזמן ובמקום, מזגזג בין חקירת רצח מסתורי המתרחש בניו יורק למזימה טרוריסטית חובקת עולם, ויוצר שני סיפורי "origin", שהופכים בערך באמצעו של הספר עב הכרס למרוץ מסמר שיער נגד השעון (וסליחה על הקלישאה, אבל יש מותחנים שהם פשוט כאלה...). 

הכתיבה של הייז מצוינת. זה מורגש קודם כל בכך שקרוב לשבע מאות עמודים, עמוסים פרטים והתרחשויות, חולפים במהירות והספר נגמר באבחה.
הייז אומנם אינו עושה משהו חדש, אבל הוא מציג כל מיני חידושים קטנים שהופכים את הספר למרענן. החיבור בין תעלומת רצח משטרתית לתעלומת ביון בינלאומית מוסיף עניין, הגיבור שאומנם דומה לאחרים כמותו בספרי מתח נוסחתיים, אבל בניגוד אליהם, חוץ מלפתור תעלומות ולהשתתף במרדפים, עסוק גם במחשבות ריאליסטיות-נוגות על עולם הביון ועל החיים (עצמם), באופן שאינו מסרבל, אלא מוסיף חן. החלק היפה ביותר בעיני הינו המבנה של הרומן השמנמן הזה. הייז מתחיל עם טור-דה-פורס של התרחשויות, באופן שמזכיר מעט רומני הרפתקאות עבי כרס של פעם (הספרים של אמיליו סלגרי, "הרוזן ממונטה כריסטו" של דיומא), ומייצר תשתית שמאוד כיף להתחבר אליה. בהמשך, כאשר הכוונות של הדמויות מתבהרות, רומן ההרפתקאות הופך ממוקד ומורט עצבים, אה-לה ג'וזף פיינדר או סדרת המתח '24', ועושה זאת בקצב נהדר, רווי המצאות ותפניות שהופכות אותו למאוד מוצלח. אם תרצו, מדובר בשיבוש חביב של המבנה המוכר, קצת כמו שהרוק המתקדם איתגר בעבר את מבנה בית-פזמון-בית הפופי, וזה עובד נהדר.

בסוף הספר מזכיר הייז אמירה של ג'ון אירווינג על כך שכתיבת רומן משולה לשחייה באוקיינוס, והייז אכן יצר כאן אוקיינוס של מתח מקורי. כשרוברטו בניני זכה באוסקר על סרטו "החיים יפים", פנה אל הקהל ואמר בשמחה, "i want to jump in to your ocean". אז קפצו אל האוקיינוס של הייז. מעריך שלא תתאכזבו.

ציונים:

קצב:9.5
כתיבה:9
תעלומה:9
דמויות: 9

ממוצע: 9.125

בונוס/עונש: שלושת רבעי נקודה על התחכום המבני.

סופי: 9.2

אם לג'יימס בונד ולרכבת הרים היה צאצא, הוא היה "לבד בתיאטרון המוות". מותחן מעולה, בעל מבנה מיוחד וקצב רצחני. מומלץ מאוד.




יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

האחים סיסטרז - פטריק דה-ויט






















אני לא אוהב ראפרים שמזכירים את עצמם בשירים שלהם, חוגרים שעפים על עצמם כמפתחים, ונחתומים המעידים על עיסתם. לכן, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את "האחים סיסטרז", פיתחתי אנטי רציני, נוכח ההכרזה שעל גבי הכריכה - "מערבון פוסט-מודרני חתרני". 

אני לא בדיוק יודע מה זה פוסט-מודרניזם. למיטב הבנתי מדובר במותו של הנרטיב הבודד שאמור לתאר אמת אחת, לטובת קבלת הקיום של ריבוי נרטיבים/אמיתות. או משהו כזה. אולי זה כמו בתקרית "המופתי". הרעים תמיד היו הנאצים, ופתאום זה משתנה.

אני גם לא בדיוק יודע מה זה חתרני, אבל אני די בטוח שאלמנטים חתרניים באמת, אינם נוטים להכריז על עצמם ככאלה. 

בקיצור, לא התחיל טוב ביני לבין הספר. אבל, עם ההתקדמות, למרות לא מעט התחכמויות ו-'feel' היפסטרי משהו, גיליתי שאני מאוד נהנה ממה שהוא פשוט מערבון ממזרי עם עלילה מקורית ודמויות מוצלחות.

האחים סיסטרז הם צ'רלי ואיליי, רוצחים ידועים לשמצה. צ'רלי הוא ציניקן פרקטי בעל מוח ערמומי, ואיליי הוא ענק חולמני הנוטה להתקפי זעם, המסתייימים בקרנבל של אלימות. הם נשלחים על ידי הארכי-פושע, "הקומודור", כדי לאתר אדם ששמו הרמן קרמיט-וורם, להוציא ממנו את מה שצריך, ולחסלו.
המסע לשם, על גבי סוסים, מתנהל באופן ריאליסטי ונוגה. דה-ויט נוגע בצורה מרשימה בכל מימדי העולם הזה - בקור, בסכנות, במחלות, ובשאר תנאי המסע הלא נוחים, שהתקיימו לפני פחות ממאתיים שנה, ביחסים בין אחים ובהתבגרותו של איליי, וזאת, מבלי לוותר על אלמנט המתח. הוא עושה זאת עם משפטים קצרים וחותכים, קצב התרחשויות מצוין, ותפניות מקוריות. התוצאה היא מערבון בסגנון "אומץ אמיתי", עם קצב טוב ודמויות מוצלחות.

המינוס הוא הנטייה של דה ויט להתחכם פה ושם. למשל, אזכורי פופ בשמות הדמויות. הרמן קרמיט וורם, המדען המתבודד שהמצאתו המופלאה עשויה לשנות את פני תקופת הבהלה לזהב, ושמו מרפרר ללהקה "הרמנ'ז הרמיטס" (המתבודדים של הרמן) ולקרמיט הצפרדע, ובסוף, גם תולעת. או הפושע המסוכן, ה"קומודור". אומנם מדובר בדרגה צבאית, אבל אי אפשר שלא להיזכר גם במחשב הביתי הוותיק, ה"קומודור 64". האם דה ויט ניסה לומר משהו עמוק דרך הקריצות הללו. לא יודע.

אז כאמור, לא מצאתי פוסט מודרניזם. אולי הכוונה הייתה לכך שהגיבורים הם אנטי גיבורים מובהקים, שהטוב הוא לא מוחלט וכך גם הרע. אבל יצירות שאינן משתמשות בתבנית השחוקה של טוב/רע, קיימות כבר כמה עשורים טובים. אולי בגלל זה נרתעתי מההכרזה על גבי הכריכה. זה הרגיש לי קצת כמו להכריז היום על המצאת המיני דיסק.
גם חתרנות לא מצאתי, אולי התכוונו העורכים לכך שחלק מן מתתי העלילות - כמו היחסים הנרקמים בין איליי למנהלת החשבונות או בין האחים לנער הצעיר שהם פוגשים בדרך - מנותבים אל כיוונים שאינם הולמים את המערבונים הקלאסיים,
אבל אני חושב שמקוריות תתאר טוב יותר את המאפיין הזה של הספר, ואין צורך לציין אותה על גבי הכריכה.
בסופו של דבר, מדובר במערבון מקורי ונוגע ללב, למרות נגיעות של התחכמות פה ושם.

ציונים:

קצב: 9
כתיבה:9
דמויות:9
תעלומה: 9 ההמצאה של הרמן והמסלול אליו היא מובילה מקוריים וחמודים.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על התחכמויות שבעיני מעט גורעות.

סופי: 8.9

מערבון קצבי, מקורי, אלים ורגיש. כדאי מאוד.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

האיש במצודה הרמה - פיליפ ק' דיק






















היסטוריה חלופית. ז'אנר או תת ז'אנר שאהוב עלי במיוחד, בגלל השילוב בין נימה היסטורית, לעתים עד כדי כובד ראש, ומה שהוא בעצם משחק נדמה-לי ילדותי שהפך מפורט מדי ויצא מכלל שליטה. קצת כמו שכיצורים אנושיים אנו מסוגלים לדמיין נצח אך לא לגעת בו, גם אינסוף האפשרויות הטמונות בהווה, אשר אינן מתממשות אך אנו יכולים לדמיין אותן, רחוקות תמיד מהישג ידינו. בתת ז'אנר זה שזוכה בדרך כלל למעמד מפוקפק, אפשר "לחיות" אותן, גם אם לאורך כמה עמודים בלבד. זו אולי הצורה הקיצונית ביותר של אסקפיזם. ובעיני יש לה קסם מיוחד.

הספר "על החוף", של נוויל שוט, הוא אחת הדוגמאות האהובות עלי. הספר, שנכתב בשנות החמישים של המאה שעברה, ומתאר את פרפוריו האחרונים של עולם אחרי מלחמה גרעינית. הספר העדין הזה, היה בעיני תמצית "מלנכוליה מתוקה", משולבת בסיפור אזהרה שמצליח להימנע לחלוטין מדידקטיות בזכות שילוב של אנושיות ריאליסטית ומינוריות. שוט הפליא לתאר את סוף העולם דרך סיפור היומיום של הדמויות, תוך שהוא נמנע מפתוס במומחיות של הלוליין שהילך על החבל בין התאומים. אם אני לא טועה, אפילו גיבורו של מורקאמי ב-"1Q84", ספר המתקיים אף הוא במציאות חלופית, קרא אותו בשקיקה.

בתחום ההיסטוריה החלופית, נדמה שלמלחמת העולם השנייה ולשאלה "מה אם היטלר היה מנצח?" יש מקום של כבוד. כותבים שונים נגעו באפשרות המצמיתה. רוברט האריס, ב"ארץ אבות" שטרם קראתי, וסטיבן פריי, ב"עושים היסטוריה", יצר תסריט אלטרנטיבי, מצמרר ולעתים מצחיק, לשלטונו של היטלר. גם מייקל שייבון התעסק במלחמת העולם השנייה, ב"איגוד השוטרים היידים", בו מדינת ישראל הוקמה, עם תאריך תפוגה, באלסקה הקרירה. ובוודאי יש עוד דוגמאות.

את האיש "האיש במצודה הרמה", ספר המתרחש בעולם שבו גרמניה ניצחה במלחמת העולם השנייה וחילקה את השלל עם יפן, כתב פיליפ ק' דיק, סופר שהתמחה ב ז'אנר המדע בדיוני, עם תת התמחות בסמים ותעתועי מציאות. הוא קנה את שמו בעיקר כסופר החתום על "בלייד ראנר", שאף עובד לסרט  נחשב (ועתיד - אויה - לקבל המשך בקרוב). אבל גם ספרים וסיפורים קצרים אחרים שלו עובדו לסרטים מוכרים, כגון "דו"ח מיוחד", "זיכרון גורלי" ו-"סורק אפלה" הפחות מוכר. מהמעט שקראתי וראיתי, נראה ששאלת תפיסת המציאות, שימוש בסמים ותחושת רדיפה היא נושא חוזר בספריו.

כאמור, ב"איש במצודה הרמה" ארצות הברית חולקה בין יפן לגרמניה. הגרמנים קיבלו את ניו יורק והחוף המזרחי, היפנים קיבלו את סן פרנסיסקו וחלקים באזור הפסיפי, ותשכחו מ"צ'ק פוינט צ'רלי".

המציאות של "האיש" נפרשת דרך סיפוריהן של הדמויות החיות אותה - סוחר עתיקות אמריקאיות שהפכו לבון-טון בחלק של ארה"ב שנשלט על ידי היפנים, אשר מנסה לשרוד כלכלית באמצעות קשר עם זוג יפני מיוחס. מעצב תכשיטים שמתקשה לשמור על עבודתו ומסתיר את זהותו האמיתית, מנסה להקים עסק עצמאי, גרושתו חסרת היציבות שמתמחה בג'ודו ומתגוררת באזור שבו אין שליטה מובהקת לגרמניה או יפן, ומחפשת כך נדמה להרגיש משהו אותנטי, ומרגל גרמני מנסה לבצע משימה תחת העין הפקוחה של שירותי ביון שונים. הסיפורים מינוריים.

ברקע, במקרו - הגרמנים הם מכבש טכנולוגי - טסים למאדים ומבצעים זוועות ביבשת אפריקה. אלו אינם מפורטים אבל משרטטים היטב את המציאות האלטרנטיבית שדיק מפליא לברוא.

הכתיבה של דיק מצוינת במובן זה שהוא אינו נופל לפתוס האמריקאי שמאפיין ספרי מציאות חלופית ובעיקר דיסטופיות לבני הנעורים שצצות בימינו בקצב מדאיג (רעיון לדיסטופיה - עתיד שבו כל הספרים הם דיסטופיות עתירות פתוס לבני הנעורים). קצת כמו שוט ב"על החוף" הוא בונה מציאות אמינה ומחרידה באמצעים עדינים, דרך סיפורים קטנים, שבניגוד לשוט, בסוף הספר, מגיעים לשיאים מטלטלים. אך לא באופן צעקני. מימד נוסף ומקסים בספר הוא העיסוק בהבדל בין התרבות הגרמנית ליפנית. היפנים נשענים על ספר ה"אי-צ'ינג" כמכשיר לקבלת החלטות באופן פסיבי, ומהרהרים עמוק פנימה ברגשותיהם ואילו הגרמנים עסוקים ביוזמות הנקבעות על ידיהם במטרה להמשיך ולהתקדם, גם אם זה מחייב רמיסה של מה שעומד בדרכם, כמו לדוגמא, "יסתבל החגב", ספר אשר מתאר מציאות חלופית בה ניצחו בעלות הברית במלחמה, ונחשב אסור לקריאה באזורים אשר בשליטה גרמנית.

הקצב נינוח, ודיק מפליא לתאר את מורכבות חייהם של מי שחיים את המציאות הזו, ואת התככים השוררים בעולם הזר והמוזר הזה.

הערה אחרונה. הספר מקבל עכשיו עיבוד לסדרת טלוויזיה של "אמזון", אשר תשוחרר בשלמותה ב-20 לאוקטובר, לצריכה במינון של מנת-יתר, כמו עם הסדרות של "נטפליקס". מצפייה בטריילר נראה לי שהסדרה לא תשמור על הטון המינורי של הספר, ואני ממליץ בחום לקרוא אותו קודם.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 8
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.6666

בונוס/עונש: שליש נקודה על אווירת המלנכוליה המתוקה-פיוטית בחציו הראשון של הספר.

סופי: 8.7

יצירה מרתקת וקודרת, לעתים עדינה, לעתים מטלטלת, ולכל אורכה, מפלט כיפי מהמציאות. בימים אלו זה לא מעט.





יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

אפלה מוחלטת, אין כוכבים - סטיבן קינג






















בדרך כלל שמות ספריו של סטיבן קינג מתייחסים באופן קונקרטי למה שיתרחש ספר - ב"קארי" נכיר מישהי ששמה קארי, ב"קוג'ו", נכיר כלב ושמו קוג'ו, "יריד השעשועים", יתאר יריד שעשועים, ה-"22.11.63" יתאר את הירצחו של הנשיא קנדי, והכי קונקרטי ולעסק - "מתחת לכיפה השקופה", שמספר על משהו שמתרחש מתחת ל...ובכן, כיפה שקופה. יש לומר להגנת קינג, שהמתרגמת לעברית הפכה, את התפוח המיובא לגרבר, היות שהשם באנגלית הוא "under the dome", בלי השקופה.

אבל לקינג יש גם ספרים ששמותיהם אינם בעלי קשר ישיר למה שנחבא בין הדפים. וייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שכאשר קינג טורח להשתמש בדימוי/מטאפורה או סתם תיאור שאינו ישיר, בשם הספר, כמו ב"זה" או "העמדה", זה סימן שהוא מנסה להעמיק עוד יותר אל האפלה, אותה הוא מתאר כה במדויק כבר עשורים. והוא בהחלט אחד ממספרי הסיפורים המוצלחים סביב המדורה ההולכת וגדלה של המין האנושי.

"אפלה מוחלטת" הוא רומן שכזה. אין מדובר בהפסקת חשמל קטלנית, למרות שגם את זה קינג בטח יכול היה לכתוב, אלא בארבעה סיפורים, מזעזעים במיוחד. חושך נפשי מוחלט. כזה שמפחיד אותך וכזה שבמעמקיו יצורים, רעיונות ומחשבות זדון ועוד הרבה דברים שלא היינו רוצים לפגוש.
ניתן לומר שב"אפלה" קינג לקח הפסקה מחקירת ז'אנרים חדשים, הושיט שוב את ידו אל מעמקיה האפלים והרקובים של הנפש האנושית, והוציא משם גוש מהביל של רוע מצמרר.

אז מה יש לנו כאן? בקצרה, אוי ואבוי. בפירוט - תוקפנות ואלימות המתרחשות בקשרים אינטימיים, והן קשות במיוחד לעיכול. בן ואביו רוצחים את האם. אישה עוברת תקיפה איומה ומתכננת נקמה. הפוגה למעשייה בסגנון "פאוסט", היחידה שמערבת אלמנטים של פנטסיה, ושוב, צלילה אל אפלת האינטימיות שבין המינים - אישה מגלה סוד אפל של בעלה ומתמודדת עמו בדרכה.

קינג הבוגר מפליא לתאר דמויות בדיוק וחן נדירים. היכולת שלו להיכנס לראשם של סופרת מותחני לייט, של חקלאי מן המערב התיכון של שנות ה-20, ושל אישה המתבוננת לאחור על נישואיה הארוכים ("כולם שואלים מה שלומך? ועוד כל מיני שאלות, אף אחד אינו שואל איך הנישואים שלך?")  מעוררת התפעלות. הקצב מהיר לרוב וגם התפניות די מקוריות ובסה"כ מדובר על עוד יציאה מוצלחת, גם אם מזעזעת למדי, של ניל יאנג או שלמה ארצי של האימה. מומלץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9 קולחת ואמינה
דמויות: 9
קצב: 8.5
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.83333

בונוס/עונש: אפס נקודה אפס שש שש שש על היכולת של קינג לשמור על כושר ולספק ספר מצוין במיטב המסורת שממנה צמח.

סופי: 8.9

יצירה מזעזעת ומאוד מוצלחת, המצטרפת לאוסף המרשים של קינג, או, כפי שכתב בעצמו, "בכל הנוגע לדפיקות האפלה של הלב האנושי, כנראה אין גבול".

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

בן יחיד - אבי גרפינקל (מאת אורי קידר)
























סלחו ומחלו לי אם אני טועה, אבל אם אכן אינני טועה, הספרות הישראלית אינה עשירה בספרי פשע. כן, יש הרבה מאוד מותחנים ישראלים, רבים מהם נסקרו בבלוג זה, אבל גיבורים שהם אנשי עולם הפשע לא ממש מככבים בטבלאות רבי המכר. גם ספרי הפשע שכן יצאו בארץ, כמו "המוח" (שרבים מכדורגלני ארצו נוהגים להתפאר בו כשהם נשאלים מה הספר האהוב עליהם), "המוח 2" והספר השלישי שכתב יצחק דרורי (שכתב את "המוח") (ואת "המוח 2"), הם לא רומנים, אלא ספרים תיעודיים שבהם סיפורים אמיתיים.

בהיעדר מסורת דומה, ניגשתי עם חשש מסוים ל"בן יחיד", הרומן בן השנה לערך של אבי גרפינקל. חששתי מאיזשהו חיקוי זול של 'הסנדק', או איזה סיפור עמוס קלישאות, שכמותו קראנו רבות בספרות האמריקאית.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, הרשו לי לחזור לרגע לעולם הכדורגל, לנפק פה חיקוי ראוי של יורם ארבל ולצעוק ''ה-ל-ל-ו-י-ה''. "בן יחיד" הוא לא רק מותחן פשע מצוין, הוא גם אחד הרומנים הישראליים הטובים שקראתי השנה, מועמד בכיר לתואר הטוב ביותר.
גרפינקל יצר ספר שבתוכו עולם כובש ומושך, כזה שגם כדורגלנים יוכלו לספר שקראו (ואולי גם באמת לקרוא), אבל גם כאלה שמחפשים ספרות עמוקה ומקורית, ולא רק ספר לקרוא בטיסה בדרך למחנה האימונים. ספר שקהל היעד שלו הוא קצת כמו דמותו של אלירן זינאווי, הדמות הראשית והמספרת, משהו שנע בין היפסטרים תל אביביים למשפחת הפשע אליה הוא משתייך.

הסיפור נפתח כשלמכון שטיפת הרכבים שמשמש כנכס החוקי בו מולבנים כספי הפשע של משפחת זינאווי החזקה, נכנסת יפהפייה שמבקשת מזינאווי, אביו ודודו לחסל את בן זוגה לשעבר. במקביל, זינאווי יוצא בפעם הראשונה לפאב היפסטרי תל-אביבי ומצליח איכשהו לכבוש את ליבה של נעמה, היפסטרית שמאלנית שהיא כל מה שאלירן לא. הוא כמובן מסתיר ממנה את טיבו האמיתי של עיסוקו ושל משפחתו.
לא אחשוף יותר מדי מהעלילה, אבל זינאווי עתיד למצוא עצמו קרוע בין נשים, בין החוב שלו למשפחה ובין הרצון לפתוח דף חדש ונקי, כשברקע מאיימת מלחמה בין משפחתו לבין משפחה יריבה, ממוצא קווקזי. בסופו של דבר, הוא יצטרך לקבל כמה החלטות קשות במיוחד.

הספר כתוב בקצב של מותחן תזזיתי, אבל זה לא מונע מגרפינקל לעצב דמויות עמוקות, ומצבים קונפליקטואליים – בין אדם לרעהו, ובתוך עצמו.

אני לא יודע איך נראה עולם הפשע הישראלי מבפנים, אני גם לא יודע עד כמה מעמיק היה התחקיר של גרפינקל, אבל התחושה היא אמינה מאוד. משהו שהוא בין גלוריפיקציה של הפושעים, לבין ההבנה שהם מנהלים את עסקיהם ממכון לשטיפת רכבים.

הרומן, אגב, כתוב כולו כממוען לדמות שמתגלית רק בעמודים האחרונים ואני חייב לציין שבשלב מוקדם יחסית הבנתי, פחות או יותר, למי כותב זינאווי. זה טריק נחמד, שמוסיף עוד נדבך למתח הרב שנבנה לאורך הסיפור, אבל הוא נותר בעיקר כגימיק ולא תורם רבות לסיפור, כפי שהפליא לעשות, למשל, אגור שיף, ברומן המתח המצוין שלו "בחול".

מעבר לכל הנ"ל, גרפינקל משתמש ברומן כדי לירות כמה חיצים היישר לבטנה הרכה של החברה הישראלית בסוף העשור הראשון של המילניום. חברה אלימה, המעודדת ומעריצה כוחניות, כזו שבמרדף אחרי כסף וכוח שכחה כמעט כל ערך אחר, כשגם מי שמעמיד פני אדם ערכי, מתגלה לרוב כמזויף (או בפשטות – היפסטר תל-אביבי מנותק). לעתים הביקורת פשטנית מדי, מובנת מדי, ללא הסאבטקסט המתבקש, ובכל זאת, נדמה לי שמדובר בספר עם אמירה חשובה מאוד, שראויה להישמע, כי לכל חטא ברומן הזה, יש גם עונש, והוא כואב במיוחד.

אז אבי גרפינקל הוא לא מריו פוזו, ואביו של זינאווי הוא לא דון קורליאונה, אבל ממכון שטיפת הרכבים בדרך השלום (הרומן ודאי נכתב הרבה לפני צאת הלהיט המשובח הנושא את שם הרחוב) יוצאות דמויות כובשות ומעוררות חלחלה וזה, בעצם, כל מה שחשוב. או שלא.



ציונים:

כתיבה: 8.5.
דמויות: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש – נקודה נקודה שלוש שבע חמש, על כניסה לארץ הלא ידועה של מותחני הפשע הישראליים בהצלחה מרשימה כל כך.

סה"כ

8.8
הפשע משתולל ברחובות, המשטרה לא מצליחה לעצור אותו, אבל לפחות מישהו כתב עליו ספר נהדר.



יום שישי, 21 באוגוסט 2015

האיש שהיה יום חמישי - גילברט קית' צ'סטרטון






















חלק משמות התואר עוברים אינפלציה. המילה "מדהים", למשל, הפכה לבררת מחדל תיאורית ואיבדה הרבה ממשקלה הסגולי. בנסיעות באוטובוס, נוכחתי לגלות שגם "OMG" ו-"וואט דה פאק" הפכו נפוצים - "המורה אספה את המבחן חמש דקות אחרי הזמן - וואט דה פאק!", "ולא נשאר לי סוכר! - וד"פ!". ומיטיבי הלכת אומרים בדרמטיות, תוך הקפדה של מרווח קצר בין אות לאות, "דבליו, טי, אף!", באנגלית-פאקצית.
בקיצור, אינפלציה של תדהמה. אפשר לתהות אם השימוש התכוף נובע מכך שבעידן של עודף מידע וחשיפה, קשה יותר לחוש תדהמה של ממש, אז כופים את השפה על החוויה. לא יודע.

בכל מקרה, אם אפשר לומר דבר אחד על "האיש שהיה יום חמישי" של ג'.'ק. צ'סטרטון, משהו שיתאר באמת את התדהמה (מדהים, כן?) נוכח המטמורפוזות המטורללות של מה שמתחיל כעלילת מתח מסתורית לעילא, הופך לקומדיית זהויות בריטית, ממשיך במרדף פסיכודלי משהו, ומסתיים בקרנבל תיאולוגי, "וואט דה פאק" יהיה בעיני ממוקד ומדויק. פשוט כך. אתם לא חייבים להמשיך לקרוא. כל היתר הוא בבחינת פרטים.

כאמור, נקודת הפתיחה מותחת ביותר, גבריאל סיים, משורר שהוא בעצם בלש, ולהיפך, עובד כסוכן סמוי המאתר אנרכסיטים. אנרכיסטים, מסתבר, הם הסכנה הגדולה הנשקפת לחברה.
ברור שבעידן דעא"ש, גרעין איראני, עימותי אוקראינה-רוסיה ועוד איזורים זרועי קונפליקט אינסופי, נגחך למשמע הסכנה האנרכיסטית, אבל כנראה שבבריטניה של 1908, מועד כתיבת הספר, שנים ספורות טרם מלחמת העולם הראשונה, גם היה צורך במשהו שניתן יהיה לפחד ממנו.

בכל מקרה, סיים מצליח להסתנן אל רשת אנרכיסטית סודית, ששמות שבעת ראשיה, כשמות ימי השבוע. הוא עושה זאת בדרך מבריקה ומעוררת עניין, וכ-50 עמודים אל תוך הספר הקצר, אנחנו ממש במין מותחן ג'יימס בונדי מגניב ומרענן.

אבל שם נגמר המתח, ומתגלה שהאנרכיסט האמיתי, הוא צ'סטרטון, המסרב לשמור על מבנה קוהרנטי.
אולי זה הגיוני, שכן המחבר הוא בעל שלל תארים - סופר, מסאי, תיאולוג חובב, משורר ועוד עוד.
ו"האיש שהיה" גם הוא בעל פנים רבות. פעם הוא ספר מתח מורט עצבים, פעם קומדיה בריטית, ואז סרט אקשן ליצני, ולפתע פילוסופי ונוגה וקצת נוצרי.
בתחילת הסיפור סיים תוהה באשר לתוכניות של הסיעה האנרכיסטית שבראשה עומד יום ראשון האיום, הוא רוצה נתונים קונקרטיים - היכן הם יפוצצו את הפצצה? מי המטרה? מדוע?
אך בהדרגה, תחת שרביטו של צ'סטרטון, הופכות השאלות של סיים נזילות, כמעט חסרות צורה ומבנה, עד לתהיות ראשוניות שמן הסתם מאפיינות ילדים קטנים - האם מה שאני רואה באמת קיים? האם ניתן להבחין בין טוב לרע?

"יום חמישי" אינו קד בפני אף ז'אנר, ולא ניתן להכניסו למגירה, זה סיפור נוזלי ומשתנה, ולהערכתי, יטרלל את רוב הקוראים. אפשר עוד להכביר במילים, אבל אין טעם. הספר הזה הוא יצור ומחלקה בפני עצמו.

או בקיצור, וד"פ!

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9 בעיקר לסיים וגרגורי.
קצב: ג'אז.
תעלומה: מתקדמת מהקונקרטי למופשט בצעדי פיל, והמבין יבין.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי: 9

צ'סטרטון המציא ז'אנר חד פעמי, אינטליגנטי, איזוטרי, משתנה כמו זיקית וקצת מיסיונרי. סביר שלא תקראו עוד כמוהו, אבל על אחריותכם.









יום שישי, 7 באוגוסט 2015

הבחורה על הרכבת - פולה הוקינס (מאת אורי קידר)






















משחר ההיסטוריה (וכבר עכשיו אוסיף וידוי, או אם תרצו גילוי נאות – אחת הסיבות שגרמו לי לקרוא את 'הבחורה על הרכבת' הייתה הידיעה שאכתוב עליו בהמשך ביקורת, ואוכל לפתוח אותה בביטוי האהוב עליי כל כך 'משחר ההיסטוריה', ביטוי שלא הצלחתי להשתמש בו עד כה) אהבו סופרי, תסריטאי ובמאי יצירות המתח שלהם (כמו גם מתכנני השמדת עמים) למקמם על רכבות. משהו בתנועה, בנסיעה הארוכה, במסתוריות, קסם ועדיין קוסם לאותם יוצרים ולקהל שלהם. כבר מימי ה'אוריינט אקספרס' של אגתה כריסטי ועד, מסתבר, ימינו אנו.

גם בשנת 2014 הרכבת מציתה את דמיונם של סופרים, או במקרה שלנו – סופרת. פולה הוקינס שמה, שהפכה את חברת הרכבות הבריטית לאחת מגיבורות ספרה המצליח 'הבחורה על הרכבת'.

זו לא ביקורת שקל לי לכתוב. אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג, ודאי כבר הספקתם להבין שלי ולעמיתי, א', אין שום בעיה לקשקש מאות מילים על כל ספר באשר הוא. המשימה קלה למדי כשמדובר בספרי מתח בעלי ערך מוסף, כאלה שצומחים לאחרונה כאנשי שיווק באינטרנט בתיבת ההודעות הפרטיות של משתמש פייסבוק ממוצע. כמעט כל ספר שסקרתי בבלוג הזה, משך אותי בגלל אותה חריגה מהמסגרת המותחנית המקובלת, והכנסתו מהדלת האחורית ולעיתים גם מהראשית של טוויסט מעניין – בין אם זה רקע היסטורי, ביקורת חברתית, הכנסת אלמנטים של אימה ופחד או סתם ספר ממפעלות סטיבן קינג ובניו.

במקרה הנ"ל אין לי את העוגן הזה להישען עליו והאמת היא שלצערי, הוקינס לא יצרה עוגן חדש משלה לסיפור המעניין למדי שרקמה.

חבל שכך, כיוון שגם בתוך עולם ספרי המתח, בו נדמה כי הכל קרה, הצליחה הוקינס ליצור מסגרת חדשה ומעניינת למדי לסיפור – בחורה (רייצ'ל) שמהרגע הראשון ברור שמשהו לא בדיוק מחובר אצלה עד הסוף, עוקבת מחלון הרכבת בה היא נוסעת בכל בוקר לעבודתה אחרי זוג צעיר ומקסים המתגורר על סיפה של מסילת הרכבת. היא בונה להם בראשה סיפור חיים שלם, ומה גדולה תדהמתה, כאשר באחד הימים היא מוצאת גבר אחד הנושק לאותה אישה. הסיפור מסתבך כאשר למחרת האישה נעלמת. רייצ'ל, בחורה מבולבלת ועמוסת בעיות, שלא ממש מוצאת את עצמה בעולם, מחליטה לנסות ולחקור את התעלומה. לא עניין פשוט כשאת סובלת מ'בלק-אאוט' של שעות שלמות שנעלמות מחייך, ולפתע שום דבר כבר לא נראה לה (ולנו) בטוח.

הסיפור מובא משלוש נקודות מבט, כולן נשיות ומה אגיד לכן? (ולכם) – מירב מיכאלי לא הייתה מחבקת את הסופרת על שירות ראוי למין הנשי.

הסיפור מותח למדי, הטוויסטים לא תמיד צפויים, אם כי את הפתרון הצלחתי להריח בשלב מוקדם יחסית. מוקדם מדי. הספר זוכה להרבה מאוד תשבחות והצליח מאוד בחו"ל, אבל הדבר הכי טוב שאני מצליח לכתוב עליו הוא 'יעיל'. לוקח לו זמן להניע, הוא מבולבל מדי בשלביו הראשונים, אבל כשהרכבת סוף סוף יוצאת מהתחנה, היא כמעט עפה.

מעט אחרי סיום הקריאה, כבר לא נשאר הרבה ממנו בזיכרון. את השעות בהחלט העברתי במתח ובציפייה. בקיצור, אם נשמע לכם שאני מבולבל, חכו עד שתכירו את רייצ'ל.



ציונים:

דמויות: 7. אין הרבה בשורות מרעישות, אבל הציון עולה בזכות הדמות הטובה למדי של רייצ'ל.
כתיבה: 7. בסדר גמור. לא יותר, אבל גם לא פחות.
קצב: 7. לא הקשיב לעצה של 'קרמבו' מ'מבצע סבתא' – התחיל לאט ולקח יותר מדי זמן עד שהתגבר, אבל אז הוא טס לקו הסיום מבלי להביט לאחור.
תעלומה: 8.5 – החלק החזק של הספר. רעיון מקורי למדי.

ממוצע: 7.375.

בונוס/עונש: אין על מה לשבח את הוקינס ואין על מה לסנוט בה. וזה בעצם כל הסיפור.

סופי: 7.375

ספר מושלם לנסיעה ברכבת לנהריה. ואם לרגע לא תהיו בטוחים אם "בית יצחק" נשקפת אליכם או איפסוויץ', הילדים המצווחים והאיחור המסתמן כבר יזכירו לכם...






הבחורה על הרכבת - פולה הוקינס
























אחד מעיסוקיי האיזוטריים הוא הכנסות סרטים בארצות הברית. השיאן נכון להיום הוא "אוואטר". 760 ומשהו מיליון בארצות הברית ומעל שני מיליארד בעולם. "הבחורה על הרכבת" מוצג על גבי הכריכה האחורית כהצלחה כספית. מעל 200 מיליון עותקים נמכרו מאז יצא לאור. אם נכפיל את המספר הזה במחירו של ספר, נגיע לסכום שיאפשר לנו לערוך מסיבת סיום אחת או שתיים לרמטכ"ל פורש. אבל "אווטאר" שווק כהישג ויזואלי, ו"הבחורה" משווק כהישג כלכלי - עצם ההצלחה הכלכלית אמורה לשכנע אותנו שהוא מוצלח.

אני קצת חשדן כשספר מומלץ על סמך ההצלחה שלו. לא כל מה שמצליח הוא טוב. למשל, רמקולים קולניים לסלולרי או נאציזם.

אבל מדובר במותחן שמבטיח פלירטוט עם היצ'קוק. ואולי בגלל זה הפתיחה הקולנועית משהו של הסקירה. והוא גם מתרחש על רכבת. ואני מחבב רכבות כזירת התרחשות. השילוב של קלאסטרופוביה ותנועה הולם תעלומות. ובכלל, רכבות זוכות לאחרונה לעדנה - הוצאת "זיקית" שחררה אנתולוגיה של סיפורי רכבות קצרים, סרט המד"ב המטורלל של הבמאי הקוריאני המטורלל, בונג ג'ון-הו, עשה שימוש מגניב ברכבת כדי לתאר עוד גרסא של סוף העולם, וגם, זכור לטוב, "רצח על האוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי.

אז החלטתי לנסות.

הבחורה על הרכבת היא רייצ'ל וודס. גרושה צעירה ואלכוהוליסטית עולה. היא הייתה נשואה לטום, שהיום נשוי לאנה, ומתגורר עימה בבית שבו התגורר עם רייצ'ל. זוג נוסף, ג'ס וג'ייסון, מתגוררים בסמיכות לביתם של טום ואנה, ורייצ'ל, הנוסעת בכל יום ברכבת לעבודה, צופה בשני הבתים הללו, השוכנים לשולי המסילה, בדרכה ללונדון.

כשהיא צופה בג'ס וג'ייסון - זוג צעיר, קצת כמו טום והיא בעבר - היא מפתחת פנטסיות על זוגיות מושלמת, וחווה קנאה, וכשהיא חולפת על פני הבית של טום ואנה, הבית שהיה ביתה, היא חווה צביטה עגומה של כאב וצער.
העלילה תופסת תאוצה כאשר רייצ'ל רואה את ג'ס במצב אינטימי עם גבר זר, ויום אחר כך היא נעלמת. רייצ'ל, הלוקה מעט בשיקול הדעת בשל שברון הלב וצריכת האלכוהול, פותחת בחקירה אישית של היעלמותה של ג'ס.

נתחיל מהחלקים הטובים, רייצ'ל כתובה נהדר. אני לא מכיר אלכוהוליזם מקרוב. עדיין. אבל התיאורים של הוקינס אמינים ונוגעים ללב. השכחה של אירועים תחת השפעת אלכוהול, הבושה, הליקוי בשיקול הדעת וההתמכרות, מאוד משכנעים. הוקינס מצליחה לתאר את רייצ'ל כך שתעורר אמפתיה מבלי לעשות שימוש בפאתוס זול. הבעיה היא ששאר הדמויות מחווירות. שותפתה של רייצ'ל לדירה, קאת'י, היא מן שבלונה צפויה מדי של בחורה נוקשה ומרובעת. טום הגרוש וג'ייסון (ששמו בעצם סקוט, פנטסיה, זוכרים?) הם שני גברברים פלאקטיים, כמעט חסרי תכונות. ג'ס (מייגן, כן?) ואנה קצת יותר עגולות, אבל באופן כללי, הדמויות לצדה של רייצ'ל אינן מעניינות מספיק ואינן מהוות משקל נגד מתאים, דבר היוצר תחושה של חוסר איזון במהלך הקריאה.

הכתיבה ממספר נקודות מבט, כמו ב"נעלמת" של ג'יליאן פלין, אליו מושווה הספר, טובה ותורמת מעט אבל אינה הכרחית כמו ב"נעלמת". הקצב סביר.

אבל התעלומה, אוי התעלומה. קצת כמו ב"לפני השינה" וב"הספר הזה הוא עליך", התעלומה מתקיימת במן מיקרו-יקום בו 4-5 דמויות מקיימות קשרי גומלין. במצבים דחוסים כאלה, מתח מוצלח נוצר כאשר הדמויות מרתקות וההתרחשויות מפתיעות. ב"בחורה", רק רייצ'ל מייצרת עניין והתפניות חביבות, אבל לא יותר. התוצאה היא סיפור לא כל כך מורכב שלא מחדש דבר.

והכי חשוב, לפחות מבחינתי, הרכבת. למרות שהיא מופיעה שוב ושוב, מבחינה עלילתית היא כמעט חסרת חשיבות. גם ב"אווטאר" העלילה הייתה - בעיני - שבלונית וטפלה, אבל לפחות נעשה שימוש מושכל בכוכב "פנדורה". ה"בחורה" אפילו לא עושה שימוש של ממש ברכבת. דבר לא מתרחש עליה מלבד רייצ'ל הבוהה וחושבת מחשבות עגומות/חקרניות. האקשן המועט מתרחש מחוצה לה. וזה, תסכימו עמי, כבר ממש בלתי נסלח.

ציונים:

דמויות: 7.5. 9 לרייצ'ל, 6 לאחרות.
קצב: 8
כתיבה: 8
תעלומה: 6.5

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על הקטע עם הרכבת.

סופי: 7.4

דונט בליב דה הייפ, "הבחורה על הרכבת" הוא מותחן סביר, לא יותר.

יום שישי, 31 ביולי 2015

ערים של נייר - ג'ון גרין

























"ערים של נייר" הוא לא בדיוק ספר מתח, אבל הוא גם לא בדיוק לא ספר מתח. הוא מצטרף לעוד כמה ספרים שנסקרו כאן בגלל זיקה קלושה לז'אנר.

במקרה של "ערים" המעטפת דווקא די "קובנית" - נער מחפש נערה שנעלמה, אבל היא משמשת כסות לדיון קצת פילוסופי ומעמיק יחסית, על עד כמה אנחנו מכירים באמת את הסובבים אותנו ויודעים מה מתרחש בנפשם, ומה הקשר בין הבנת האחר להבנת עצמנו.

גרין מיצב עצמו כאחד מכותבי הנוער הבכירים בימינו. הוא עשה זאת בלי להשתמש בכוח העל של סוגת הפנטזיה, בה יש אינפלציה מטורפת בשנים האחרונות, אלא באמצעות סיפורי התבגרות נוגים, חמודים, אינטליגנטיים (לפעמים מדי, בכל זאת, נוער, לא יכול להיות שהם כה חדי אבחנה) ולעתים מתייפייפים.

ספריו הקודמים, "אשמת הכוכבים" ו"מחפשים את אלסקה" זכו להצלחה גדולה גם בישראל ו"ערים" הוא הספר החדש שזוכה לתרגום עברי.

בהערת שוליים ראוי להזכיר כי הספרים שלו מעובדים לסרטים שחלקם מצליחים, כמו "אשמת הכוכבים" עם שיילין וודלי, וחלקם פחות - "ערים של נייר" בכיכובה של האיט-גירל הנוכחית, קארה דלווין, יצא לאחרונה וזכה להצלחה פחותה. אז בעצם יצאו שניים, אחד הצליח ואחד פחות.

ב"ערים", בעיני המוצלח מבין השלושה, למרות שהוא קצת מפוזר ולא אחיד, אנחנו פוגשים את קוונטין ג'ייקובסון, להלן קיו. קיו מאוהב במרגו רות'-ספיגלמן, שכנתו. כשהיו ילדים נהגו לשחק יחד, ואפילו קרה להם אירוע מכונן, אלא שמאז, מרגו התפתחה להיות מעין נשמה חופשייה אולטרא מגניבה, וטיפסה בקלילות בסולם החברתי, בעוד שקיו נותר כנון, או חנון, עם חברים חנונים או כנונים.

הספר נפתח כשמרגו חוזרת בסערה לחייו של קיו, ומגייסת אותו ללילה של הרפתקאות. האירועים קורים על רקע ימיהם האחרונים בתיכון. מיד לאחר מכן מרגו נעלמת.
האם היא התאבדה? ברחה? או שמדובר בכלל במתיחה?
קיו, שכל רגשותיו כלפי מרגו צפים מחדש לאחר הלילה האינטנסיבי, יוצא למסע, בליווי חבריו, לאיתור הרמזים למה שאירע לאחר הלילה המטורלל שבילה עם מרגו, על מנת לפתור את תעלומת היעלמה.

גרין כותב היטב. שנון ומשעשע, לעתים מתייפייף מדי. עוד דבר שאני אוהב בספר הוא שכמו ב"מחפשים את אלסקה", הסיפור נפתח באירוע משמעותי מסעיר ורגשי - בנוכחי, ליל התעלולים של קיו ומרגו - ואז הופך למעין ניסיון להבין מחדש את המציאות, כך שהדמויות לומדות משהו על עצמן, ובמקרה הנוכחי, גם מתנסות בחקירת נעדרים לא רעה בכלל.

עקב האכילס של גרין תמיד היה בעיני הדרישה להשהות את אי האמון (לסספנד, כפי שאומרים "משתמשי עין הדג"), ביחס לאינטליגציה הרגשית הגבוהה כל כך של גיבוריו.

כמו שב"מת לחיות 2" היינו צריכים לשכנע את עצמנו שזה הגיוני שברוס וויליס יקיים קרב קרטה על כנף מטוס נוסעים בגובה מי-יודע-כמה אלפי רגל, כאן עלינו לשכנע את עצמנו שקיו באמת כה מפותח רגשית, עד שהוא מתייחס בעצב לזה שכבר אין עסקים קטנים באמריקה, אלא רק רשתות גדולות שגורמות להכל להיראות אותו דבר, או שהוא מצליח לחשוב בצורה כל כך מעמיקה על נפשה של מרגו. להבדיל, זה קצת כמו שבטלויזיה מלהקים לפעמים שחקנים מבוגרים לתפקיד תיכוניסטים (למשל, איאן זירינג, סטיב בבוורלי הילס, שנדמה לי שהיו לו מפרצים עוד בגיל 12).
וזה מחמיר כשאנחנו נתקלים בחבריו של קיו - "רדאר" שהוא מצד אחד גאון אקסצנטרי מוזר, הנמנה על משתמשיו הנאמנים של אתר סטייל "ויקופדיה", שם הוא מלטש מידע על ערכים איזוטריים, אבל מנגד, מתחזק זוגיות מוצלחת ויודע להצביע על דקויות בנפש חבריו כאילו היה פרויד. או בן, מעין דון ז'ואן מרושל שזוכה במלכת הכיתה בקלות.

עוד נקודה בעייתית היא - אם לשאול מונח רפואי - הפרעת קצב. לעתים האירועים נעים בקצב מסחרר, ולעתים קיו שרוי בשרעפים שלא היו מביישים דוקטורנט מהחוג לפילוסופיה. אבל בסך הכל, העסק עובד היטב.

נקודה אחרונה, אסוציאטיבית משהו.

כדי להצליח לאתר את מרגו דרך הרמזים שהותירה מאחוריה והידע על אופיה והחוויות שעברה, קיו צריך להצליח לפענח את הקשר שבין אנשים למקומות. בשלב מסוים, הוא כמעט מצטט משירם של "מודסט מאוס", "people as places as people", כשהוא אומר משהו על כך שהאנשים הם המקום והוא אנשים. בערך.

מודסט שרו "we were the people that we wanted to know, and we're the places that we wanted to go". משפט מעט חידתי, שכנראה מתכוון לומר שמסע חיינו החיצוני, הוא פנימי, שהמאמצים שאנו משקיעים, ההישגים והמקומות אליהם אנחנו שואפים הם הניסיון להכיר את עצמנו. מטלה שכנראה לעולם אינה מגיעה למיצוי.

גרין נטל על עצמו מטלה לא פשוטה כשהחליט לגעת בתחום החמקמק הזה. ובניגוד למודסט מאוס, המחוספסים (עד כדי כך שמארק קוזלק, הקליט על גיטרה אקוסטית אלבום קאברים לשירים שלהם - הוא קרוי "ערים זעירות עשויות אפר" על שם אחד השירים, שזה כמו ערים של נייר, רק שרופות - שהפך את השירים המחוספסים-מלוכלכים ליצירות נוגות), מבחינה מוסיקלית, אם ניתן לומר זאת על ספר, "ערים" מרגיש מלוטש ומהוקצע מדי, יותר כמו הפופ המרגש-אך-מלוטש-מדי של "deathcab for cutie" מאשר החספוס המאוסי. אבל קחו בערבון מוגבל את ההרהור המפוזר הזה על הקשר בין הספר למשפט משיר, שאולי ואולי לא, התכוון אליו המחבר. בסך הכל, "ערים" הוא חביב ומקסים.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 8
תעלומה: 9 חיבור יפה בין חיפוש אחר רמזים סטייל שרלוק הולמס, לחשיבה על האחר, מיומנות שלא תזיק לנו בימים טרופים אלו...

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8.5

"ערים" הוא מעין "אימו-קובן"המיועד לבני הנעורים אבל מתאים גם למבוגרים. שנון ומלוטש, לעתים מדי, אבל בסך הכל חמוד ומקסים.


יום שישי, 24 ביולי 2015

כנפיים שחורות למלאך שלי - אליוט צ'ייז























"כנפיים שחורות למלאך שלי", הוא הסנונית הראשונה בסדרת "זיקית נואר", ואם הוא אמור לבשר על הבאות, הרי שהעתיד שחור מאוד, בקטע טוב, כן?

בנקודת המוצא - ויש לציין כי ההאצה מאפס למאה קורית במהירות הבזק - אנו מתוודעים לטים, אסיר נמלט, שרוצה להצליח בגדול. החלום האמריקאי והוא צפופים, מאז ששב מהמלחמה. טים פוגש בווירג'יניה, נערה עובדת עם ראש על הכתפיים, והשניים יוצאים למסע שימיט הרס וחורבן על כל המעורבים, בניסיון להשיג את כל המאוויים הגשמיים שניתן לדמיין.

אפשר לומר ש"כנפיים" הוא ההשתקפות העכורה-מבחילה של סיפור "בן פוגש בת". כאילו לקחו את המתכון הקלאסי - בן פוגש בת, מתאהב בה, מאבד, נלחם עליה וזוכה בה בחזרה - וטבלו אותו בשלולית מעופשת של מי ביוב עירוני.

התוצאה היא תמונת תשליל של המתכון המוכר. מחול הרסני של שני פסיכופטים, בו אגרופים מחליפים נשיקות, דם מחליף את הרטיבות הענוגה של נשיקות ונוזלים אחרים, והגשמת החלום הזוגי היא קרנבל של פגיעה, שקרים ארסיים ושובל די מכובד של גופות. 

הכתיבה של צ'ייז שוטפת. הוא מתאר במהירות ובבהירות מצבים הומוריסטיים לצד סצנות מזעזעות, כמו בחירת שיטת הרצח האופטימלית בהתחשב בנסיבות.

טים, עבריין צעיר והלום קרב, הוא דמות מורכבת. העיוורון שלו להשלכות מעשיו, לכאב של אחרים, והבלבול שלו בין אלימות לאהבה, כולם מקפיאי דם. ומנגד, כמו ילד, הוא תופס את העולם כתערובת יפה של צבעים ונופים, והוא מתחבר לפעמים לפיסות היסטוריה אישית שבורה, באופן עדין ונוגה, שמבלבל את הקורא באופן מענג. יתר הדמויות משכנעות, כשדמותה של וירג'יניה נותרת אניגמטית עד הסוף המפתיע.

צריך לומר מילה טובה על התרגום של עודד וולקשטיין. מעבר לזה שהוא קולח ותומך היטב בקצב המהיר, מדי פעם יש בו הברקות - כמו כששתיים מן הדמויות מגלות במהלך ויכוח שהן בעלות שם זהה - קנת' - ואז מקנית'ות אחת את השנייה.

וקצת ספוילר -

אפשר להתייחס לעוד אלמנטים בספר. למשל, הקשר בין שרידי הבהלה לזהב - הדרך האמריקאית הראשונה להתעשרות מהירה - לתוכנית הפשע של טים. אולי צ'ייז רצה לומר משהו על הקשר בין השתיים, כששלח את טים לחפש מקום בו יוכל לקבור בקלות את הרכב המשורין. או לכך שגם מבעד לפסיכופתיה של טים ניתן להבחין במקורות הסוציולוגיים של בחירתו בחיי הפשע - אב עני ואלכוהוליסט - למרות שהיה רופא שיניים, מיינד יו - והלם קרב. או במילים אחרות, נדמה שקיימים עוד כמה רבדים בספר הזה, וקצת כמו הרובוטריקים, הוא "מור דן מיטס די איי".

סוף ספוילר

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה על היותו של המותחן הישן הזה ממזרי, קצבי וריאלי יותר ממותחנים רבים שטרם גידלו זקן באורך שלו.

סופי: 9.1

נטגיב של סיפור אהבה קלאסי, רזה ובועט, במיטב המסורת של "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", ומצטרף בזכות למועדון ה-9 פלוס של "איזה מתח"



יום שישי, 17 ביולי 2015

2666 - רוברטו בולניו
























עברנו למקום חדש. סידרנו. ניקינו. באביב ישראלי של 101 אחוזי לחות - קיץ אכזרי בכל מקום אחר - ירדתי לשווארמייה סמוכה לקנות שתי מנות פלאפל. לפני בתור עמדה בחורה מצודדת, גבוהה ודקיקה, לבושה גופייה זעירה ומכנסונים שכיסו אותה כמו שהסכם הגרעין, לטענת ביבי, מכסה את ביטחון ישראל, היא קיבלה את ההזמנה שלה, ביקשה תוספת טחינה, ואז שאלה "איפה פה נוטלים ידיים?".
הטוויסט גרם לי לחייך. המוכר, משחק עם מלקחי הברזל וכדורי הפלאפל שבדיוק יצאו לוהטים מן השמן הרותח, תקע בי מבט נוזף של מה-לא-בסדר-אתך, כשהנערה הדי מעורטלת הלכה ליטול את ידיה. לא שאלתי למה. הבנתי שאני במקום חדש.

מקום וזמן אחרים. לפני שנים הלכתי עם חברים לראות את "מלהולנד דרייב" בקולנוע. הצגה של שישי בלילה. מעט אחרי הפרסומות המעטות (תור הזהב של הרק-טריילרים), נכנסו חמישה צעירים, משוחחים בקולי קולות. מדבריהם הבנתי שהם מצפים לסרט פעולה. בכל זאת, "מלהולנד דרייב", אולי הוא בן דוד רחוק של איזה מהיר ועצבני. היה ברור לי שמתישהו הציפיות שלהם, והמוח המטורלל של דיוויד לינץ' יתנגשו חזיתית. וכששתי הגיבורות גילו את חיבתן אחת לשנייה, נשמעה מהצד השני של האולם הקטן, זעקה, "יא וואלי, מה זה זה?", ונדמה לי שגם איזה "טפו".

כך  ב-2666, זרות והפרת ציפיות. אי אפשר ממש לתאר את הסיפור.  אומנם הוא מתרחש ברזולוציה גבוהה, בהגדלה של מיקרוסקופ אלקטרוני, בנשימה עצורה, בנקודות תרבותיות שונות בזמן ובמרחב, אבל קל יותר לתאר איך תרגישו כשתקראו אותו.

בשום נקודה בספר לא תרגישו בבית. ובכולן תרגישו שאתם שם. בשנות ה-90 וב-1930, במקסיקו, בלונדון, וברומניה הכבושה של שנות ה-40.

חוקרי ספרות אירופאיים, עיתונאי אמריקאי שחור, חייל וורמאכט, בלש משטרה מקסיקני עדין נפש, וכמה מאות נשים מקסיקניות, קרבנות אונס ורצח.
אספינוזה, נורטון, הברונית פון-צומפה, אמאלפיטנו, גנרל אונטרסקו, הנס רייטר, קלאוס הס, קוליני ועוד.
חיפוש אחר סופר עלום ומרובע אהבים אירופאי, סיקור של קרב אגרוף שהופך למשהו אחר, עיירה מקסיקנית מוכת פשע ורציחות, מלחמת העולם השנייה באזור רומניה.

אתם תרגישו זרים, וכלום לא יקרה כפי שמקובל. הרוצח של הנערות הוא החשוד האירופאי מקפיא הדם שמוחו גדוש תיאוריות ומחשבות מוזרות. אבל אולי לא. ואולי כן. ואולי לא. והחוקר העדין, שיוצא עם הפסיכיאטרית הנוקשה, דמות כל כך אמיתית ומשכנעת. אולי הוא גיבורו של הרומן. ואולי לא. אולי זה הפרחח, לאלו קורה, שנשלח להגן על אשת ראש הקרטל, אבל הופך לחוקר מן המניין במין תהליך חניכה מוזר שבו לא ברור מי נגד מי. והנה רשת הקשרים בין פוליטיקאים, פושעים, ואנשי משטרה נחשפת במלוא הדרה הכעור, אבל בעצם.

וכך מתנהל לו החזון הספרותי הזה, חובק זמן ומרחב, כמו תינוק ענק, האוחז בגלובוס. רגע תוקע אצבע בעינה של מקסיקו, ובמשנהו, במבושיה של אירופה. מהבהב ומבליח ב-1930, מלווה את עליית הנאציזם, ובמהלך שנות ה-90, בהוארז, הקרויה בספר סנטה תרזה, על גבול מקסיקו-ארצות הברית, סופר קרבנות של אוכלוסיית הנשים המוחלשת של המאקילדורות, הנופלות קרבן לרציחות שהן ספק מאורגנות, ספק מקריות, וכנראה שניהם גם יחד.

לפרקים נדמה שזה רומן פנורמי, עם אינסוף דמויות ריאליות. אבל אז מישהו מוריד את המים, והן נשאבות לביוב של הטקסט. ופתאום בולניו יוצא - כמו עובד בסביח, שאמר פעם לעובד שלו "קח אחריות על הקופה, אני יוצא לחמש מנות" - לזרם תודעה פתלתל, הכולל סקירה של אחד מענפי המיתולוגיה היוונית. ופתאום חלק מן הדמויות שבות מן הביוב.

בשלב מסוים, אקדמאי צ'ילאני תולה ספר שבשמו המילה "גיאומטריה" על חבל הכביסה בביתו. אולי ברמיזה של בולניו לרצונו לשבור את הגיאומטריה הליניארית של הרומן עם הפיתולים בזמן ובמרחב. אולי לא.

והכל, כתוב ברזולוציה גבוהה, אמיתי, שוצף וקוצף כמו דם חם, בטמפרטורה המפלרטטת עם דנטורציה.

ואפשר לנקוט גם גישה יותר מקובלת.להשתמש באנקדוטות העוטפות את 2666 או לייצר בכוח מוטיבים ושלד עלילתי.

אפשר לספר על האופן בו בולניו רצה לפרסם אותו, טרם מותו החצי ידוע מראש, משיקולים כלכליים, ועל החלטת מנהלי העיזבון שלו. אפשר להתייחס למה שכנראה עומד בבסיסו של הרומן: חולשתו והרסנותו של המין האנושי - בסיודד הוארז, היא סנטה תרזה, בה נרצחות נשים בסיטונות, באירופה של מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה של ימינו, במערכת היחסים מרובעת, רומנטית-אפלולית, בין ארבעה חוקרי ספרות אירופאיים שמדרדרת לאלימות מכוערת בשלב מסוים ומגיעה לסוף מפתיע ומרענן.
אפשר לספר על החוט המקשר. אפשר לתאר כיצד הרציחות, שהתרחשו באמת במקסיקו, והיו בשיאן בשנות ה-90, כשאוזלת היד של המשטרה, מלחמת המעמדות, שחיתות ושוחד ועוד גורמים שבטח פספסתי, חברו יחדיו כדי לספק להיסטוריה פרק אלים ומבחיל במיוחד. אפשר גם לציין שאריאנה מלמד אהבה במיוחד את החלק של הרציחות ופחות אהבה את החלק של המבקרים, בעוד שאריק גלסנר להפך (אני מסכים עם האחרון, אבל זה עניין של טעם).

אפשר לשפוך על הרומן העצום והמוזר הזה עוד אינספור מילים. אבל עדיף פשוט לקרוא אותו, ולהרגיש משהו שכנראה יהיה שונה וזר ממה שיחושו הקוראים האחרים. כי הרומן הזה הוא מרחב עצום, אבל חסר צורה, מכיל גיבורים ריאליים אבל חסר דמויות, אינו אומר שום דבר ברור, אבל מתחת לפני השטח נדמה שכל הזמן נשמעים מלמולים סדורים.

לפני כמה ימים קראתי ב-"YNET" ש"אל צ'אפו", ראש קרטל וכנראה אחד הפושעים האלימים ביותר במקסיקו ואולי באנושות בכלל, הצליח לברוח מהכלא. היה לו כנראה סיוע מבפנים. החוקרים גילו שהוא יצא דרך מנהרה באורך קילומטר וחצי שנחפרה אל הכלא.

הסיפור הזכיר לי את 2666, שמקסיקו היא בוודאי הפופיק שלו.

מתחת לידיעה הייתה ידיעה על תשובה ומתווה הגז, משהו על ניסיון לשכור חוקר פרטי שימצא לכלוך על מישהו שמתנגד למתווה, ומתחת, משהו שקשור לפרשת שיתוף הפעולה בין רונאל פישר לחוקר מלכה.

אולי בעצם כולנו במקסיקו.


ציונים:

כתיבה: 10
דמויות: 10
קצב: 9
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 9.666

בונוס/עונש: אין

סופי: 9.666

יצירת מופת שלועגת לליניאריות ולצורך האנושי לדעת, ומספקת מבנה אפי, אך חסר צורה, של דמויות, תרבויות ורעיונות מרתקים. ואולי בעצם לא. תחליטו בעצמכם.




   

יום שישי, 26 ביוני 2015

יריד השעשועים - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)









לפני שבועיים בערך פירסמנו בבלוג ביקורת כפולה על מותחן האימה 'ווייוורד פיינס'. את הביקורת פתחתי בקדיחת עומק של משהו כמו 300 מילה, שנועדה לברר לאיזה ז'אנר בדיוק משתייך 'פיינס', כשהמסקנה שלי הייתה שהוא הרבה דברים, אבל לא ממש ספר אימה. הוצאת 'אופוס' עמלה כדי למתג אותו ככזה, והקבילה אותו, בין השאר, לספריו של רב האומן של התחום, סטיבן קינג.

מי שצלח את הביקורת על 'פיינס' ונשאר בחיים כדי לספר, ודאי חש כרגע פעימות לב מואצות וזיעה מתחילה לבצבץ במרומי מצחו, על אף שהמיזוג, כנראה, על עוצמה מלאה. הירגעו. אני לא מתכוון לחפור בנושא שוב. למה? לא, לא הפכתי בגילי המתקדם לאדם שיודע למצות או לתמצת. ממש לא. העניין הוא שהספר שהפעם נמצא על הגריל שלנו הוא הרומן (המתורגם) האחרון של אותו מלך (תרתי משמע) קינגי, 'יריד השעשועים'. סטיבן קינג הרי כבר מזמן נמצא בתוך איזשהו ז'אנר שרק הוא יודע את חוקי וגבולותיו, ז'אנר שהוא כולו שלו. ז'אנר הקינג.

כמעט כל ספר הרואה עצמו כסיפור אימה, או כזה שמערב מוטיבים על טבעיים, מנסה להתהדר באיזו המלצה חמה של הקינג ואם אין בנמצא כזאת, אז בהוצאה כבר מוצאים את הדרך לקשר אותו אליו. במובן הזה, הוצאת 'מודן', המתרגמת את יצירותיו של קינג נמצאת בבעיה. ספק אם קינג יכתוב המלצה לוהטת על ספריו, ונדמה לי שתהיה זו בחירה קצת מטופשת לכתוב על על כריכת ספר של סטיבן קינג 'על פי מיטב המסורת של סטיבן קינג'.

אבל די. הבטחתי לעצמי שלא אטול יותר לעצמי את החירות ללהג פה על פני 300 מילה בטרם אתחיל להגיע לפואנטה. אני כבר ב-246 מילים, אז אולי כדאי שאתחיל. 254. אז..'יריד השעשועים'. כעיקרון, סביר להניח שאם אתם ממעריציו של קינג, לא המתנתם חודש שלם עד שטרחנו לפרסם את הביקורת, כדי לרוץ ולהשיג לעצמכם עותק מהספר. סביר גם שכמי שמורגלים לכרכים עבי כרס, ספר של 229 עמודים ודאי חיסלתם בארוחת הצהריים. אבל אם אתם לא ממעריציו, זו אחלה הזדמנות להתחיל.

במונחים קינגיים, מדובר כמעט בלא יותר מנובלה, או סיפור קצר. משהו שברוב ספריו היה משמש כאקספוזיציה, הצגת הדמויות ותו לא. אבל אל תיתנו לקוצר היריעה להטעות אתכם. מדובר בספר שלם, עגול, עם אותה תשומת לב לפרטים, אותה אהבה עצומה לדמויות, אותו עומק שניתן גם למי שמופיע לאורך עמוד אחד בלבד, או למי שנרצח שנים לפני שעלילת הסיפור מתחילה.

קינג יודע לברוא עולם (וגם להשמידו) במשפט אחד או שניים והוא גם כנראה הסופר היחיד בעולם, שיכול לכתוב ספר שעוסק ברוח רפאים של נערה שנרצחה ורודפת מתקן ביריד שעשועים, והמילה ראשונה שתעלה במוחי כשאחשוב על הספר תהיה 'אנושי' ומיד אחריה תבוא גם ה'מקסים' הבלתי נמנע.

אבל רגע, אני שוב מתבלבל. אולי קודם (או אח"כ, הרבה אח"כ) אתן כמה מילים על הספר עצמו. דווין ג'ונס הוא סטודנט שבור לב, שחברתו השאירה אותו אומלל, חבול ובתול, והלכה לשחק עם ילד אחר. אמו כבר אינה בין החיים, והוא מנהל מערכת יחסים עדינה ומקסימה עם אביו התומך. הוא מתגלגל לפארק שעשועים שפועל רק בימי הקיץ, מתקבל לעבוד, בו וחובר לזוג צעירים מתוקים שמגיעים אף הם למטרות עבודת קיץ. הוא מתוודע גם לגלריית הטיפוסים הצבעונית שבמקום, כולל הבעלים הקשיש המתוק, אם יפהפייה ומסתורית ובנה החולה, המתגוררים בסמוך לפארק ועימם הוא מפתח מערכת יחסים אוהבת. כמו שקינג אוהב לעשות, הרומן נכתב בגוף ראשון וממרחק הזמן, כשדווין המבוגר מספר את קורות אותו קיץ, מה שמוסיף מימד של פיכחון לסיפור.

במובן מסוים, הספר היה יכול להיות מקסים גם ללא 'התערבותה' של רוח הרפאים של נערה שנרצחה במקום.

לא אוסיף עוד דבר על העלילה, כי בספר רזה כל כך, כמעט בכל עמוד אנחנו מוצאים עצמנו נרעשים ומופתעים, אם כי לא מדובר באיזו רכבת הרים (רכבת הרים! זה ספר על פארק שעשועים!) עמוסת טוויסטים.

לסטיבן קינג, כנראה, לא היה קל בחיים. לא זכורה לי דמות שהוא יצר וחייה היו סוגים בשושנים. גם גורלו של דוויין לא שונה, והוא אחת הדמויות הכי כובשות שקינג יצר. הוא שבור לב אמיתי, וקינג, על אף גילו המופלג, ספג כנראה לא מעט חבטות בליבו, כיוון שהוא מתאר בדיוק מקסימלי את מה שעוברת נפשו של צעיר שליבו הרך התרסק למיליוני רסיסים קטנים. דמעה קטנה ישבה באופן קבוע בזווית העין שלי בזמן הקריאה.

עמוס קינן ז"ל, כשהיה בן לא יותר מ-13, כתב ‫"לפעמים הייתי חושב לעצמי מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרי המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים". קראתי את הציטוט הנפלא הזה לפני שנים ארוכות, בביוגרפיה המקסימה שכתבה עליו אישתו נורית גירץ לאחר מותו ("על דעת עצמו", הוצאת עם עובד), ובכל פעם שקינג חזר לאותה תקווה נואשת של דווין לשובה של אהובתו, ובכל פעם שגדלה קצת האהבה החדשה שבליבו, נזרקתי חזרה לאותו משפט שובר לב.

ודאי שמתם לב שהמילה 'לב' נכתבה בביקורת הזאת יותר מדי פעמים. כנראה שזה, כך נדמה לי, הנושא המרכזי של הספר (אם תרצו: ליבו של הספר), לפחות בחוויה שלי. ייתכן שזו פשוט השתקפות של הנפש שלי בתוך הספר. בכל מקרה, לא מדובר באיזה אימתון זוועתוני מהסוג שקינג כתב בצעירותו. מדובר בספר טוב לב עם מנה גדושה של תקווה וחמלה, כמו מרבית הספרים של קינג בשנים האחרונות, גם אלה שעוסקים ברוע (כמעט) מוחלט.

'יריד השעשועים' מהווה מבחינתי המשך ישיר ל-' 22/11/63'' ול-'מתחת לכיפה השקופה'', שני רומנים מהשנים האחרונות של קינג, שהיו כמעט מד"ביים במהותם, ועבי כרס פי ארבעה וחמישה מ'יריד', אבל כפי שציינתי, קינג יכול לעשות ככל העולה רוחו בכל הקשור לעובי הספר. הוא יכול לגרום ל-1200 עמודים להרגיש כמו רשימת מכולת ול-229 עמודים להרגיש כמו התנ"ך, לפחות מבחינת העומק. שלושת הרומנים שציינתי, על אף שחלקים מהם אכזריים עד מאוד, טומנים בחובם בעיקר הרבה מאוד רכות, נעימות ואהבה. הרבה אהבה. (ותרשו לי להתעלם מ"ד"ר סליפ" המבאס).

בעצם, אני מכניס לקטגוריה הזאת גם את 'קרניים', הרומן המפעים שכתב ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, וזכה לציון הכי גבוה שעבדכם הנאמן זיכה ספר מאז החל לחפור בבלוג הזה.



ציונים:
דמויות: 9.5. אין סופר שיכול לגרום לי לבכות, לצחוק ולהתאהב עם הדמויות שלו, ממש כאילו היו אני.
כתיבה: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 7.5. לא הפילה אותי מהכסא, אבל היא גם לא העיקר.

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושת רבעי נקודה על היכולת המופלאה הזאת, לשלב אהבה ואימה, תקווה וייאוש, חמלה ואכזריות ולהפוך את הכל לתבשיל כל כך ערב.

סופי: 8.8

מה שיכול היה בקלות להפוך לרומן מטופש, הפך לעוד פנינה קינגית מקסימה, שגם מי שאינו נמנה עם חסידיו יאהב. יאהב וירצה להמשיך לאהוב.

יום רביעי, 24 ביוני 2015

יריד השעשועים - סטיבן קינג






















יצא לי מתישהו לראות קטע מצויר - זה בטח היה ב"איש משפחה", שבה הבדיחות אינן קשורות לעלילה כפי שאמר קרטמן - בו העורך של סטיבן קינג מתקשר לביתו של הספור ושואל אותו על נושא הספר החדש שלו. קינג סוקר את החדר ומבטו נעצר רנדומלית. "מנורת לילה קטלנית" הוא אומר לבסוף. או משהו כזה. "אתה כבר לא מתאמץ בכלל, נכון?" משיב העורך.

לדעתי קינג דווקא עושה בדיוק את ההיפך בשנים האחרונות. המפלצות א-לה ה.פ. לאבקראפט, הוחלפו בסיפורים מז'אנר המדע הבדיוני: ב-22.11.63 הוא התעסק עם מסע בזמן ושינוי ההיסטוריה, כשהמורה ששלח אל השנה הזו ניסה למנוע את רצח קנדי, וב"תחת הכיפה השקופה" ערך ניסוי חברתי  בן אלף עמודים, על התנהגותם של אנשים בתנאי בידוד קיצוניים, כשעיירה קטנה נותקה לפתע מן העולם החיצון בדרך על-טבעית. דווקא הניסיון לכתוב בסגנון קינגי "קלאסי" יותר, תוך שהוא מייצר חבורה של היפים רצחניים, ב"דוקטור סליפ", המשך מאוחר של ה"ניצוץ", לא צלח בעיני.

כשראיתי את הכריכה של "יריד השעשועים" ואת אורכו הקצרצר - 229 עמודים - פתק על גבי דלת המקרר במונחי קינג - חשבתי לעצמי שהוא חזר למקורות.
על גבי הכריכה הקדמית נראית נערה מבוהלת במיטב המסורת של סרטי האימים הישנים, ובשילוב עם השם שמזכיר שמות אימתונים זולים, כבר דמיינתי איך אפגוש סוף סוף את מנורת הלילה הרצחנית, מלווה במצעד של חשודי הזוועה המוכרים. הרי מה כבר יכול לצאת מיריד שעשועים המשתתף בסרט אימה? ויש לציין שהייתי זקוק להם, שכן את הספר קראתי באמצע קריאת ספר אחר (2666, עצרתי באמצע החלק על הרציחות, ביקורת, למרות שזה לא ספר מתח - אבל גם לא ספר שמתכופף בפני אף ז'אנר - בהמשך), כשאני חורג ממנהגי לסיים ספר לפני שאני מתחיל חדש.

אבל עושה רושם שלקינג יש בשנים האחרונות אג'נדה אחרת, וכמי שקורא אותו כבר מעל לעשרים שנה, עם הפסקות לכאן ולכאן. ועבר מולו את עמדות ההתייחסות שמאפיינות לעתים התייחסות להורים - הערצה עיוורת אחרי "זה" ו"העמדה" בתחילת הדרך, בגילאי העשרה המוקדמים. התפכחות עד כדי התנערות מרדנית עם "המשליטים" ו"המשחקים של ג'רלד" במהלך השירות הצבאי, וחזרה לקריאה פחות או יותר סדירה,  בשלהי שנות העשרים, מתוך תחושה שבכל זאת יש משהו בכותב המוכר הזה, למרות הקיטש והפשטות, ובזכות הדמיון והדמויות וההבטחה למפלט זמני אך יעיל מן המציאות - אני יכול לומר שאני אוהב את מה שקורה לו בשנים האחרונות.
הוא לא יכתוב מדע בדיוני כמו רוברט צ'ארלס ווילסון האהוב עלי ("סחרור", מומלץ בחום), ולא יכתוב רומנים עדינים כמו ג'ון אירווינג, אבל לעזאזל, הבן אדם בן 67, ועדיין מתפתח לכיוונים חדשים. לא הרבה אנשים וכותבים יכולים להיות במקום הזה.

אז אחרי הקדמה ארוכה, שכנראה מחייבת התנצלות, היות שברובה היא בכלל מן חשבון נפש לא מתוכנן של יחסיי עם המלך,  ולא ביקורת או סקירה, אומר כמה מילים על הסיפור.

"יריד" אינו ספר אימה. מינון הזוועות בו מינימלי, והוא מתגמד לעומת העיסוק בחולי אמיתי וכואב. הבסיס פשוט: דווין ג'ונס הוא סטודנט שנה א' בקולג'. יש לו חברה והוא מאוד רוצה להתקדם עימה במורד ה"בסיסים", כמו שאומרים, אבל היא נפרדת ממנו קצת לפני חופשת הקיץ, כשיותר מחצי תאוותו בידו. דווין מוצא עבודה בפארק שעשועים, "ג'וילנד", שם הוא פוגש שני סטודנטים שהופכים לחבריו, מנטור מסתורי המלמד אותו את רזי המקום, בעלים מקשיש וחשוב מכל - אמא ובן שעימם שהוא יוצר קשר מיוחד של אהבה וכאב. אהה, ועל הפארק שורה תעלומה - נערה נרצחה בו לפני שנים, ומספרים שרוחה עוד פוקדת את המקום באחד המתקנים. הסיפור מתקדם בשני נתיבים שמדי פעם מצטלבים: יחסיו של דווין עם הסובבים אותו וחקירת התעלומה.

למרות שהוא אנורקטי במונחי קינג, "יריד" מצליח להיות בעל משקל משמעותי. קינג מתאר את התבגרותו של דווין במהלך החודשים הספורים שמקיף הרומן, באמצעות קולו של דווין הבוגר. והוא עושה זאת באופן חומל ואוהב, בו מתוארות גם מערכות היחסים הנוצרות בסיפור, עם צמד הסטודנטים שהפכים לחברים קרובים, עם בעלת הבית שדווין שוכר אצלה חדר למשך העבודה, עם הדמויות השונות ב"ג'וילנד" ובעיקר, עם אנני ומייק, האם והילד המרותק לכיסא גלגלים, המתגוררים בבית מפואר כשמאחוריהם נשרך שובל של היסטוריה מוזרה וכואבת. איפשהו יש שם גם דמות בשם היילי סטאנספילד, ששמה זהה לשם השחקנית שהופיעה בעיבוד החדש והמוצלח של האחים כהן ל"אומץ אמיתי" בו כיכב בעבר ג'ון וויין שלאחרונה נחשף שמעבר להיותו כוכב אמריקאי לאומי היו לו גם הרגלים ודעות מוזרות. אבל זו בטח מקריות.

הדמויות מקסימות ונוגעות ללב, כמו תמיד אצל קינג. הקצב נינוח-מהיר, והכתיבה נעימה וחלקה. כוחו של קינג ניכר במיוחד בתיאור סצנות ארוכות שבהן פעולה ורגשות מתערבבים - עיין ערך סצנת העפיפון או הבילוי המשותף בפארק - מעין וואן-שוטים ספרותיים, שהם אולי צפויים או מוכרים, אך בהחלט גם מרהיבים ל"עין הקוראת". התעלומה היא מעין תוסף חביב ופתרונה מצליח להפתיע במידה.

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: שמינית נקודה על חזרה יפה לפורמה אחרי "ד"ר סליפ" המאכזב משהו. בעצם, כשאני חושב על זה איני יודע מה היה סדר הכתיבה במקור, ועדיין.

סופי: 8.5

בכסות של ספר אימה הנסמך על יסודות טראשיים משהו, כתב קינג רומן התבגרות עדין ודחוס, שתעלומה מעניינת בצדו. כדאי.

יום שני, 8 ביוני 2015

ברוכים הבאים לווייוורד פיינס (מאת אורי קידר)






אף פעם לא הייתי טוב בהבחנה בין ז'אנרים. קראו לי שמאלני, קראו לי יפה נפש, קראו לי אם חסר לכם שחקן לכדורגל בשכונה ,אבל אף פעם לא באמת עניין אותי אם אני שומע רוק אלטרנטיבי, אינדי, פרוגרסיב רוק או פאסט פרפקט, כמו שלא שינה לי אם הסרט הוא דרמה קומית, קומדיה דרמטית או בכלל דרמת מתח עם נגיעות קומיות. באותה מידה, אני לא ממש יודע תחת איזו מטרייה להציב את ''ברוכים הבאים לווירוורד פיינס' (להלן יקרא שמו 'פיינס'), ספרו החדש של בלייק קראוץ', שתורגם לאחרונה בהוצאת "אופוס".

מדוע אני חופר על סוגיה שנראית כה שולית? קודם כל, כי כזה אני. חפרן. שנית, בהוצאה בחרו למתג את 'פיינס' כספר אימה ואף תלו אותו באילנות גבוהים במיוחד כמו, ''תיקים באפלה'', ''טווין פיקס" (אליה מתייחס הסופר ישירות כמי שהשפיעה עליו במיוחד בעת הכתיבה), "שאטר איילנד" וספריו של סטיבן קינג. יצירות חונקות ועוכרות שלווה, שפרנסו לא מעט חברות מייק אפ, שנדרשו לטשטש את העיגולים השחורים מתחת לעיניהם הטרוטות של מעריצים שלא הצליחו לעצום עין בלילה מרוב פחד.

ובכן, למען האמת? זה לא באמת משנה. כל יצירה באשר היא צריכה בעיני לענות על הגדרה אחת בלבד – לרגש. לעורר איזשהו רגש – צחוק, ציפייה, אימה, עצב. משהו. כמובן שאם הספר של קראוץ' היה מעורר בי פרצי צחוק בלתי נשלטים, פירוש הדבר שהוא נכשל, וזו ממש לא טענתי, אבל בשורה התחתונה, הספר, על אף איכויותיו הלא מעטות, לא הצליח להטביע בי חותם רב במיוחד.

אם נסכם את הפתיח (הכי ארוך שלי עד עכשיו כנראה), אני לא משוכנע שאימה או פחד היו הרגשות שהציפו אותי בזמן הקריאה ואם כאלה הן ציפיותיכם רגע לפני שתיקחו אותו לידיכם, הייתי מציע להנמיך אותן. מעבר לכך, הוא עושה את העבודה.

"פיינס" הוא למעשה ספר ראשון מתוך טרילוגייה חדשה, שכבר עובדה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של מאט דילון ועלתה לאחרונה ב"יס" תחת השם הנוראי "עיירה ללא מוצא". לא ברור לי מדוע מתרגמים ישראלים כל כך אוהבים להחריב את שמותיהם של מושאי התרגום שלהם, אבל הם עשו זאת שוב. שמה של הסדרה, כשמו של הספר וכשמה של העיירה שמככבת בו (והיא מככבת) מספיק מטרידים ומסקרנים בכוחות עצמם.

אז מה יש לנו שם? איתן בורק הוא סוכן חשאי עם אי אילו שריטות מהעבר, בעיקר סביב תקופת השבי שלו בזמן המלחמה בעיראק. הוא מגיע ל''פיינס'', עיירה נידחת, שלווה ומתוקה, באמצע איידהו, כדי לאתר שני סוכנים שהגיעו למקום ונעלמו. קבלת הפנים שלו במקום כוללת מפגש חזיתי עם משאית והתעוררות בבית החולים במקומי, כשחפציו נלקחים ממנו.

די מהר הוא מבין שהעיירה הזאת (כמה מפתיע), מושלמת מדי, שהשריף נראה כמו מי שאיבד את זה מזמן, ושהוא לא מצליח ליצור קשר עם ביתו, אשתו או מעסיקיו. אף אחד כמובן לא מאמין לו, וכשהוא מנסה לברוח הוא מתוודע למורכבויות של העיירה החביבה.

הדרך לפיתרון תהיה רצופת מכשולים, לא מעט תיאורים אכזריים, טוויסטים מפתיעים - שלא תמיד חזיתי מראש - ופתרון מפתיע, אותו לא אסגיר כדי לא לספיילר, אבל רק אומר שאותי הוא קצת ביאס. בעיקר לאור ההשוואות ליצירות שציינתי לפני כמה מאות מילים.

בשורה התחתונה מדובר באחלה ספר, זורם ברובו (גם אם לפעמים קצת חוזר על עצמו), מותח, מפתיע למדי. כזה שעושה את העבודה. אחלה ספר לקריאה בשבת אביבית על הדשא שמחוץ לבית במושב, אבל כנראה שלא הרבה מעבר לזה.

הספרות בעברית, מתורגמת ומקורית כאחת, צמאה לספרי אימה טובים. למעט סטיבן קינג, הרוב מעדיפים פשוט לכתוב מותחנים. המחשבה של הוצאת "אופוס" לתרגם ספרי אימה היא בהחלט במקום ועונה על צורך קיים. אבל אני לא בטוח ש'ברוכים הבאים לוויוורד פיינס' עונה על ההגדרה הזאת. בכל מקרה, כולי תקווה כי הספר יצבור תאוצה והסדרה תמשיך להיות מתורגמת, ובהוצאת ''אופוס'' וחברותיה ימשיכו לנסות להביא לנו ספרי אימה מוצלחים.

ציונים:

כתיבה: 8. זורמת למדי, אבל קצת כבדה ונטולת הומור. הציון עולה כקרדיט לעבודת התרגום הנקייה של צפריר גרוסמן, נקודה שהייתה חולשה ב'אופוס' בתחילת דרכה.
דמויות: 7. מורגשת פלקטיות מסוימת.
קצב: 8.5. רוב הזמן מדובר ברכבת הרים של ממש, לעתים רחוקות קראוץ', מאט, וקצת חוזר על עצמו.
תעלומה: 7.5. הסיפור מעולה, נבנה מצוין ואפשר היה לעשות ממנו ממתק של ממש. הסוף, לפחות אותי, קצת ביאס.

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 עשיריות על הרצון והנכונות לתרגם ספרי אימה.

סופי: 8

כסרט אימה, "פיינס" היה מקבל דירוג של PG-13, אבל מעבר לכך, מדובר במקבילה הספרותית המושלמת להצגה יומית מהנה.




יום שבת, 6 ביוני 2015

ברוכים הבאים לווייוורד פיינס - בלייק קראוץ'

























להוצאת אופוס יש סדרת ספרי אימה חדשה.

אני חושב שבמדינתנו, הנמצאת תמיד על סף רתיחה ביטחונית/כלכלית/דתית, יש משהו מנחם בלשמוע שהוצאה של ספרי נישה (אופוס מתמקצעים במד"ב-פנטסיה), החליטה להפיק סדרת ספרים בתת נישה כמו אימה. יש בזה משהו נורמאלי. את האירועים מסמרי השיער שלי אני מעדיף לדלות מתוך דפיו של ספר. בטח אם הוא דקיק ומקורי כמו הסנונית הראשונה שלפנינו.

תנאי הפתיחה של "פיינס" אינם מבשרים טובות. בלייק קראוץ', סופר המתהדר בשם שמזכיר את ר. ל. סטיין, אביהן של סדרות הנוער "צמרמורת" ו"רחוב הפחד", מצהיר על עצמו שהוא מעריץ של דיוויד לינץ', ובייחוד של סדרת הטלויזיה "טווין פיקס", ששימשה מקור השראה לספרו.

בגלל השם המצחיק משהו של המחבר (הכלאה בין דמות מ"שושלת" למפשעה) והרקע ליצירה, כל העסק הריח לי קצת כמו פאן-פיקשן חובבני. אבל הפלא ופלא, למרות שהוא נמתח קצת באמצעו, "פיינס" הוא ממתק אימה חינני בעל פינאלה מקורית מאוד, שמשאירה טעם של עוד לחובבי הז'אנר.

יש להקדים ולציין פרט שאינו מצוין על הכריכה. הספר הנו ראשון מטרילוגיה ("wayward", "pines", "the last town"). הספר אומנם עומד לגמרי בזכות עצמו, אבל בשל הסוף המוצלח, אני מקווה ש"אופוס" יטרחו לתרגם את יתר הכרכים. 

כמו כן, לפני כשבועיים, עלתה בטלויזיה בארצות הברית סדרה המבוססת על הספר, מבוימת על ידי מ. נייט שיימלאן, שאחרי כמה פלופים - אני דווקא זוכר לו את חסד נעוריו עם הצמד המוצלח, "החוש השישי" ו"בלתי שביר", וגם "הכפר" היה חביב בעיני - עושה מעבר לטלויזיה. ובהשתתפות שחקנים וותיקים כמו מאט דילון, מליסה ליאו וג'ולייט לואיס (נדמה לי שהיא אקסית של בראד פיט, אני די בטוח שהיא זמרת רוק לעת מצוא, והיא בהחלט הייתה הכוכבת של המותחן המצמרר, "קליפורניה", עם קיי, שראיתי אי שם בשנת 93 בקולנוע). על פי צפייה בפרק הראשון, הספר עדיף. 

אז על מה מדובר. האזכור של "טווין פיקס" בטח כבר עורר, גם בקרב מי שלא צפה בסדרה, כל מיני אסוציאציות. הסדרה הפכה כבר לשם נרדף לכל הסטיות והתעלומות הרוחשות תחת פני הקרקע בעיירות קטנות. במקרה של "פיינס" אני דווקא לא רואה את הקשר.

איתן בורק, סוכן FBI, בעל עבר צבאי עשיר, נשוי פלוס אחד, נשלח לווייוורד פיינס, עיירה קטנה ופסטורלית, נטועה בלב האמריקנה, על מנת לגלות מה עלה בגורלם של שני סוכנים נעדרים, שעם אחד מהם היה לו קשר עמוק. הוא נקלע לתאונה ומתעורר ללא הארנק והאמצעים המזהים. 

ניסיונו ליהעזר באנשי העיירה הפסטורלית, כדי להשתקם ולפתור את תעלומת הנעדרים, מדרדר במהירות לסיטואציה קפקאית מסמרת שיער. בורק מוצא עצמו נרדף על ידי גורמים שונים, ושורת האירועים המוזרים הדורשים הסבר גדלה יחד עם סיכוייו של בורק לפגוש את בוראו. בשיאה של התעלומה, מגיע הפתרון האלגנטי שמסביר את רוב ההתרחשויות.

הקצב מהיר ויעיל. זאת, למרות שאמצעו של הספר הופך למין מרדף בלתי פוסק, סטייל טום וג'רי, שקצת עייף אותי. הכתיבה חסכנית ויעילה, גם אם לא חפה מקלישאות. הפלאשבקים מעברו הצבאי של בורק מוסיפים נדבך נוסף שמרבד את העלילה, כך שהקורא מוצא עצמו תוהה גם בקשר לכשירותו הנפשית של בורק, וכל העניין הופך מעט היצ'קוקי. 

הדמויות שטוחות, אבל בשל המציאות הביזארית שאליה נזרקים בורק והקורא החל מין ההתחלה, הדבר אינו מפריע ממש, כי ברור שזהו רומן של מרדפים אירועים וחידות. 

בחלקה השני של הטרילוגיה, שלא אפרט לגביו כאן, בשל ספוילרים, כבר יהיה פחות ניתן התייחס בסלחנות לדמויות פלקטיות.

גולת הכותרת של הספר היא התעלומה המוצלחת ופתרונה - שכבר הבנתם שחיבבתי עד מאוד - קראוץ' בונה בספר רעיון יפה שניתן להמשיך לעבוד עמו. מה שהפתיע אותי הוא הטענה שלו להסתמכות על טווין פיקס כמקור השראה. זה קצת כמו שהרלן קובן יאמר שהסתמך על "אינדיאנה ג'ונס" כמקור השראה ל"נעלמים". בשניהם יש הרפתקאות. אבל זהו פחות או יותר. מעבר לעובדה שווייוורד פיינס היא עיירה קטנה שאינה מה שהיא נראית, "פיינס" אינו כולל את הדמויות הביזריות, מערכות היחסים המורכבות ושלל התכנים המיסטיים והחלומות שפרויד היה עושה מהם מטעמים שנחלמו על ידי אייג'נט קופר שאיכלסו את "טווין פיקס" לאורך שלושים ומשהו הפרקים. מה שיש כאן הוא מותחן פרנואידי בהילוך גבוה, בעל היבט טכנולוגי מרכזי שמוצג בפני הקורא למין ההתחלה, וככזה, הוא מוצלח בסוגו.

ציונים:

קצב: 8.5
כתיבה: 8
תעלומה: 9
דמויות: 6.5 עקב אכילס של הספר

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

הסנונית הראשונה בסדרת האימה של "אופוס", היא מותחן פרנואידי רזה ומהיר, המספק שעות ספורות של אסקפיזם מהנה ברובו, ובסופו, פתרון אלגנטי. מחכה להמשך.


בקרוב מעלי, סקנד אופיניון של אורי קידר.









יום שני, 11 במאי 2015

אנשי הלילה - דניס ליהיין (מאת אורי קידר)





















כדי ליהנות מ"אנשי הלילה", ספרו האחרון של דניס ליהיין שתורגם לעברית, יש צורך להצטייד מראש בעזר טקטי חיוני –  לב. בלעדיו, הספר יעבור לידכם, איתו – לא תוכלו להניח אותו לרגע ובוב, הדמות הראשית, תישאר לצידכם עוד זמן רב. הלב הזה יישבר כנראה במהלך הקריאה, יחד עם זה של בוב, ועוד כמה פעמים, עד הסוף המהמם.
כבר בעמוד 17 הלב הזה מוטח בפנינו, כשבוב, ברמן חביב בבר המפוקפק של דודו מרב, מגיע בפעם המי-יודע-כמה לשפוך את ליבו בפני הכומר המקומי. "יש בלב שלך כל כך הרבה אהבה", אומר לו האב רייגן, "אני מאמין שאישה טובה תבחין בה ותרצה אותה". אני לא יודע מה מצבו המשפחתי של הסופר, אבל הלב נשבר לו לפחות פעם אחת, ואין אנדרדוג שלא יוכל להזדהות עם המשפט הנפלא שהוא כותב על בוב בהמשכה של אותה פיסקה, על הנשים ש"רואות את ליבו הרחב, אבל מעדיפות אותו באריזה קצת יותר מושכת".
יחד עם זאת בוב הוא הרבה יותר מקלישאה על לב שבור. את העמוד המכונן הזה, מסיים ליהיין באמירה שנראית סתומה למדי אבל טומנת בחובה ספוילר -

"הוא חושש לשהות בקרבת דברים שבירים, כבר שנים אינו סומך על עצמו בעניין זה".

סוף ספוילר.

כמעט 200 מילים כבר קראתם (אני מקווה) ואתם תוהים אם הגעתם בטעות למדור הספרים באיזה מגזין ספרות כללי ולא בבלוג הסוקר ספרי מתח. אז אל חשש. אתם עדיין במקום הנכון ובספר מתח עסקינו.
הוצאת 'אריה ניר', כנראה אחת ההוצאות הטובות בארץ בכל הקשור לבחירה ותרגום של ספרי מתח (והבלוג הזה עשיר בהוכחות חותכות לכך), ממשיכה להביא לקורא העברי את מותחניו המשובחים של ליהיין. את עיקר פרסומו בארץ רכש ליהיין בזכות הצלחת הסרט 'מיסטיק ריבר', שהתבסס על הספר שכתב ותורגם בהוצאת 'מעריב'. בהמשך הוא הפציץ פעם נוספת עם 'שאטר איילנד' הופך הקרביים, שלא ממש משקף את יצירתו של הסופר המוכשר כל כך, ועובד למותחן מצמרר בבימויו של פחות ממרטין סקורסזה.
ההצלחה הגדולה של ליהיין, מקורה, כך נדמה, בעובדה שרוב מותחניו מצליחים לעמוד במבחן הכל-כך קשה של צלילה לעומק מחד ושמירה על קצב מהיר מאידך, תוך כדי יצירת ערכים מוספים רבים דוגמת ביקורת חברתית והצבת מראה מסגירה על החלקים הפחות נוצצים בארה"ב.
'אנשי הלילה' לא שונה, רק שהפעם הוא מצליח לעשות כל זאת ב-200 עמודים בדיוק.
סיפור המעשה מעט מורכב. בוב, אותו ברמן בודד ועצוב, מציל כלב פצוע שהוכה קשות והושאר בפח האשפה שליד הבר. הוא מוצא בכלב נחמה פורתא בחייו הכואבים, בטח כשלעזרתו נחלצת נדיה, שנראית אומללה לא פחות, אותה הוא פוגש בסמוך למקום מציאת הכלב. כשבעלי הכלב מגיע כדי לתבוע אותו בחזרה ומסתבר כי מדובר בפסיכופת לא קטן, הסיפור מסתבך. במקביל, גם הדוד מרב, מוצא עצמו בבעיה עם אנשי המאפיה הצ'צ'נית, אשר משתמשים בפאב שלו להלבנת כספיהם. התוצאה היא בלגן מלכותי, שבו כולם מתחברים לכולם, בכל טוב יש קצת רע ולהיפך. סיום הספר מצא אותי מחניק דמעה או שתיים, מופתע למדי, אבל כמי שחש לא פעם כבוב
כחול-לבן (או תוכי יוסי, גיבור שירו הנפלא של אברהם חלפי זצ"ל), גם מלא בחמלה ואף קורטוב של תקווה.
הערה לסיום. בניגוד לנהוג, הספר החל את דרכו בעולם כתסריט לסרט בשם 'THE DROP', בכיכובו של טום הארדי. את הסרט טרם ראיתי, אך חברים שעשו זאת מספרים על מותחן מהודק ומרתק. לרוב כמובן, הנתיב הפוך. הספר קודם לסרט. מעניין יהיה לראות האם ליהיין פותח פה שער לעולם לכיוון חדש, שיסבך עוד יותר את השאלה 'מה עדיף – לצפות בסרט או לקרוא את הספר'? פעמים רבות, בעיקר בספרי מתח, ישנה הרגשה כאילו הסופר כתב את סיפורו תוך שהוא כבר חוזה בדמיונו את הסרט שיבוא אח"כ, יחד עם תמלוגים נאים. לא פעם זה פוגע בצורה משמעותית בספר עצמו. הטוויסט שמביא ליהיין לעולם הזה מעניין, וייאמר לזכותו כי ספריו מעולם לא הרגישו כמו טיוטה לתסריט וכך גם 'אנשי הלילה'.
ליהיין הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים עליי, בטח בעולם המותחנים ו'אנשי הלילה' גרם לי להבין שהוא כבר לא רק סופר. הוא גם  חבר, גם אם הוא לא יודע. ואני בר מזל – הרי כל אחד היה רוצה חבר עם יכולת יפה כל כך לגעת בנקודות אוניברסאליות עדינות של בדידות ואהבה שרובנו יכולים בקלות להזדהות עימן.

ציונים:
כתיבה: 9. לתת לדניס ליהיין מקלדת, זה כמו לתת לביבי מיקרופון בדקה התשעים של קמפיין פוליטי.
דמויות: 9.5. הייתי רוצה שיכתוב גם אותי.
קצב: 8. נפגם רק במעט, ובחלקים קטנים מאוד של הספר, 'בגלל' הצלילה של ליהיין לעומקם של דברים.
תעלומה: 9. הטוויסט של ליהיין מיוחד כל-כך, שכמעט בא לי לספר לכם מה הוא ולברוח לאיראן. אבל אומר רק שהוא הטוויסט הכי אנושי שנתקלתי בו.

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: בונוס של שמינית נקודה כי זה לחלוטין ספר של ציון 9.

סופי: 9
דניס, בשבילי אתה חבר, ואתה תמיד מוזמן, אבל אל תבוא יותר מדי, כי אתה צריך להמשיך לכתוב.