יום שישי, 30 במרץ 2012

הכוכבים אינם עוצמים עין - מארק דוגן (מאת אורי קידר)


ז'אנר ספרות המתח הוא רחב יריעה. הרוצח יכול להיות כל אחד, הפשע יכול להיות כל דבר, התקופה משתנה, התהליך של חיפוש הפתרון יכול להיות שונה מאוד והגיבור/בלש גם כבר אינו רק האמפרי בוגרט קשוח עם סיגרייה דקיקה בזוית הפה.

לכן, על אף היותו בעל מרכיבים די ברורים וחד משמעיים, הז'אנר יכול להכיל גם ספרים שהזהות שלהם מעט מטושטשת. בגלל אותם מרכיבים ברורים בלעדיהם לא יכול סיפור מתח אמיתי להיקרא ככזה, רבים נוטים לראותו כז'אנר נחות ושיטחי, על אף שלדעתי, סטטיסטית, מדובר בז'אנר הנפוץ ביותר.

אין, כמובן, כל פסול בספרות מתח מהירה וקצבית, גם אם היא אינה מעמיקה, כיוון שהחוויה שהיא מציעה לא מתיימרת להיות כזאת. רובנו, למעט הפלצנים באמת, מעדיפים מדי פעם את הקצב המהיר, הפיתולים בעלילה והטוויסט שלרוב מסיים את העניין. כדי לקבל משהו ארוך, איטי ונטול הפתעות, לא צריך ספר – כך נראים חיינו. ובכל זאת, גם ספרות מתח יכולה להציע דרכים אחרות לספר סיפור, וגם סיפורים מסוימים מאוד יכולים לראות אור דרך ז'אנר המתח.

כמשתמע מהשם הפיוטי שלו, "הכוכבים אינם עוצמים עין", אינו עוד ספר מתח סטנדרטי.
לכאורה, הוא מכיל מאפיינים רבים של הז'אנר, חלקם אף יכולים לשמש תפאורה ראויה לסרט אימה – יש תעלומה, יש גופה מפוחמת, יש ילדה מסתורית, יש עיירה מטרידה ויש בית חולים נטוש.
אבל כשלוקחים את כל הירקות, קוצצים אותם ומערבבים יחד בתוך קערת הסלט של מלחמת העולם השנייה, מקבלים משהו בטעם שונה. עמוק ומורכב יותר.

לא אספר דבר שלא תלמדו מכריכתו האחורית ומעטיפתו האפלולית: נערה גרמניה מתגלית בכפר קטן בדרך לברלין על ידי חיילים צרפתים המשתתפים בכיבוש גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. בחווה בה התגוררה בגפה נמצאת גם גופה מפוחמת.
החיילים אוספים את הנערה, שהופכת למעין אטרקציה, ולוקחים אותה עימם לעיירה הסמוכה. מפקד הכוח, הדמות המרכזית בספר, מחליט לחקור את הפרשה, ואת תעלומת סגירתו של בית ההבראה שנמצא בעיירה.

על אף שהוא קצר (190 עמודים), הספר אינו נקרא בנשימה אחת. אין בכך בכדי להמעיט בערכו, אבל ג'וזף פיינדר הוא לא.

הספר נכנס, כך נדמה לי,  לקטגוריית הספרים האנטי-מלחמתיים. לרוב, סיפורים אלה מובאים מהצד "הטוב". הנועזים עושים זאת גם מהצד של הרשעים, כמו "הדו"ח של ברודק", שהוא חד משמעית – הספר הטוב ביותר שקראתי בנושא, אשר אינו מותיר שום צל של ספק לגבי הקביעה כי האדם הוא רע מטבעו. לצידו אפשר לכלול גם את "גנבת הספרים" המצוין, שאף הוא עוסק במלחמת העולם השנייה מהצד הגרמני, אך עמוס בחמלה ובאמת מנסה לראות את הטוב שבאדם.

"הכוכבים" מספר את הסיפור משני הצדדים. הטוב והרע, ובכך מעניק לנו סיפור מתח מורכב יותר מזה שאליו אנחנו רגילים מבנית ורגשית.

זהו ספרו הראשון של דוגן המתורגם לעברית, ואינני יודע בדיוק מה הוא הרקע האקדמי שלו, אם בכלל. אני מעריך שיש לו. הספר עמוס באבחנות פילוסופיות/אנתרופולוגיות/פסיכולוגיות דקות ועמוקות. ייתכן והחפירה לעומק קצת פוגעת בקצב הסיפור. אולם אם תקחו זאת בחשבון ולא תנסו לסיים הקריאה במהרה – צפויה לכם חוויה של ממש.

הספר נדמה לעיתים כמו מערכה קצרה מתוך מחזה, ובכל זאת, על אף אורכו הקצר, הסופר מצליח לברוא עולם ודמויות, להעניק להן עומק משמעותי, ועושה בחירה מאוד נכונה בכך שמעדיף לצמצם את טווח הסיפור ולהעמיק בו, מאשר להפוך את הספר לתזזיתי ולמעשה חסר תוכן.

ציונים:

תעלומה: 7. דרך מאוד מקורית לספר על זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש מעט הפתעות ופיתולים.

קצב: 5. כאמור, לא העניין המרכזי בסיפור.

דמויות: 9. הדמות של המפקד, קפטן לואיר עמוסה במצפון אנושי ובחמלה, עד כמה שיכול אדם שהיה עד למראות הזוועה של המלחמה להיות כזה. אבל לא רק הוא. דוגן מצליח לברוא את כל הדמויות המרכזיות בספר, לעיתים כאלה שמופיעות לעמוד וקצת, בצורה שתגרום לנו להכירן היטב ולעמוד על אופיין.

כתיבה: 9. התרגום מצוין. וכפי שציינתי – על אף קוצר היריעה, הכתיבה היא לעומק.

ממוצע: 7.5.

בונוס/עונש: בונוס של 7.5 נקודות על הבחירה הכפולה – כתיבת ספר מתח כדי לספר סיפור כואב כל כך בצורה נגישה יחסית, וכתיבת ספר מתח בצורה שמאוד מחמיאה לז'אנר. (גם כדי לכפר על הציון הנמוך שניתן לקצב).

סופי:8.25.

ספר מתח אחר מאוד ומומלץ מאוד.



יום שלישי, 20 במרץ 2012

סודות קבורים - ג'וזף פיינדר


בסדרה הבריטית "ד"ר הו", הד"ר הוא גיבור-על שמגן על המין האנושי מפני חייזרים וכוחות רשע.

הסדרה רצה כבר כשלושים שנה.

היא לא אופרת סבון.

הקטע שלה הוא כזה: הד"ר עובר תהליך המכונה "התחדשות". ד"ר חדש מחליף את זה שמת.
הד"ר החדש הוא אותו ד"ר, רק אחר.
הוא מחזיק באותן מטרות - הצלת המין האנושי, שימוש בהומור בריטי - אבל הוא שונה. המראה שלו שונה. האישיות שונה. גבוה או נמוך. מתלבש היפסטרי או בייסיק. קודר או משעשע. שובב או ממש מוזר.

אני חושב שהסיבה שהסדרה שורדת זמן רב כל כך למרות שאינה אופרת סבון היא כי היא מספרת את הסיפור הבסיסי ביותר שהמין האנושי המציא - סיפורו של גיבור שמסכן עצמו עבור אחרים. כולם זקוקים לגיבור.

ולאחר ההקדמה החנונית משהו הזו נעבור אל ידידתנו הקרובה, ארצות הברית.

לאמריקאים, כך נראה, יש ד"ר משלהם, אבל יש לו שמות שונים: רמבו (שכיכב בספר מאת דייוויד מורל, שהפך לסרט), הטרמינייטור, וכמובן ג'ק באואר, גיבור 24, ועכשיו, ניק הלר (מן הסתם יש עוד רבים וטובים).

הד"ר האמריקאי גם הוא מחליף אישיות בכל פעם שבה הוא מגיח בספר או בסרט: לרמבו היה הרבה זעם מודחק בעקבות טראומות מלחמה, הטרמינייטור חסר רגשות, אבל הוא מהווה דמות אב מגנה ומכילה עבור ג'ון קונור, וג'ק באואר יעשה פשוט הכול כדי לחשוף מזימות ולהציל חיים. וכמו הד"ר הבריטי, מטרתו של הד"ר האמריקאי פחות או יותר זהה: להציל חפים מפשע, להגן, לחשוף קונספירציות, ועל הדרך לשמש דמות אב, ואם אפשר לפתח איזה רומן שלא ניתן לממש.

המשותף להם ביחס לד"ר הבריטי - כולם יותר "כבדים" באופיים. הייתי מעדיף לשתות בירה עם הבריטי, ולצאת לפעולה מסוכנת עם האמריקאי.

ניק הלר של ג'וזף פיינדר (גיבור קלאסי ואלטרואיסטי יותר מגיבוריו המוקדמים של פיינדר) נמצא איפושהו באמצע מבחינה אישיותית: הוא זאב בודד, קשוח, מסוקס, לא נשאר זמן רב במקום אחד, אבל גם בעל חוש הומור, חשיבה אנליטית מצוינת שהוא לא מפחד להפגין לצד האגרופים שלו (שימו לב לעימות החד שלו מול האוליגרך נברוזוב מתישהו במהלך הספר), קצת יותר פניות לקשר רומנטי וכמות מניחה את הדעת של רגישות.

ואולי בגלל זה כל כך כיף לעלות אתו לרכבת השדים של "סודות קבורים".

בסיפור הנוכחי (השני בסדרה של ניק הלר) ניק נחלץ לעזרתו של חבר עשיר שבתו נחטפה. ניק מחויב לו מפני שהחבר העסיק את אמו של ניק לאחר שמשפחתו של ניק נקלעה לקשיים כלכליים קשים. החבר מסתיר מניק נתונים מסוימים, ומהר מאוד ניק מגלה שכולם מסתירים מידע מכולם. ניק יוצא למסע ארוך, מסוכן וקדחתני בדרך לאמת ולהצלת אלכסה, בתו של חברו. הוא מתעמת בדרך עם אוליגרכים תאבי בצע, אנשי ממשל מושחתים, האפ.בי.איי ועוד גורמים מסוכנים. בדרך, הוא נעזר באהובה מן העבר, משמש דמות הורית עבור שני מתבגרים, וכמובן, מביא בסופו של דבר לחשיפה מלאה של הקונספירציה המורכבת העומדת בבסיס האירועים שמניעים את העלילה.

הרע המרכזי (יש כמה וכמה וגם הקשרים ביניהם מורכבים ומייצרים עוד עניין בעלילה) אמין ועוכר שלווה באופן כמעט מבהיל.

הקצב רצחני. אם תרצו פיינדר הוא מעין מייקל ג'קסון של ספרות המתח. הכול טס. התעלומה מורכבת ומעניינת. הדמויות אינן עמוקות מדי אבל אמינות. הכתיבה הטובה משרתת היטב את מכונת הקצב של פיינדר.

בסך הכול, אחת מרכבות השדים המהנות שעליתי עליהן בזמן האחרון.

ציונים:

קצב: 10
תעלומה:8.5
דמויות:7
כתיבה:8.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

כמו שחברה שלי אמרה במהלך חילופי הדוקטורים האחרונים בסדרה הבריטית: אני אוהבת את הד"ר החדש!

מומלץ מאוד.



יום שלישי, 13 במרץ 2012

רמפול - פרקליט פלילי - ג'ון מורטימר


חידה. מה זה מצחיק כמו פי.ג'י וודהאוס, משפטי כמו גרישם ומוגש במנות קטנות כמו שרלוק הולמס? נכון, הוראס רמפול.

אבל הגיבור הקשיש אינו רק סכום החלקים שציינתי למעלה.

הוראס רמפול, עורך הדין בן ה-68 יכול ללמד את כולנו הרבה באופן שבו הוא פתוח להכיר ולחוות חוויות חדשות, ללמוד על אחרים ולסייע להם, הוא יכול ללמד אותנו כיצד יש לשמור על צניעות והסתכלות הומוריסטית על החיים כך שנוכל להמשיך ליהנות מעבודתנו (כמו למשל כשהוא מתלונן על תקופה בה התיקים הפליליים האהובים עליו אינם מגיעים אליו: "בתקופה הזו החוק והסדר השתוללו ברחובות באין מפריע"), והוא יכול ללמד אותנו איך ציניות וחמימות יכולות לחיות יחד מבלי לבטל אחת את השנייה.

למעשה, דמותו של עורך הדין הזקן גרמה לי לראשונה לחשוב על השאלה: מה תרצה להיות כשתהיה קשיש? והתשובה היא, כזה.

בשישה סיפורים קצרים, הכתובים בחסכנות ובדייקנות - כמעט, סליחה על הפלצנות, במשיכות מכחול מדויקות ויפות - נחשפת דמותו של רמפול, לומד ומלמד לאורך כל הדרך, חוקר לעומק ומסור ללקוחותיו, וכל זה כשהוא סופג אש מאשתו, הילדה, זו שיש לציית לה, ומפזר סביבו הומור אנגלי מוצלח, כמו למשל "רצח הוא בסך הכול תקיפה עם תוצאות עגומות במיוחד".

בסיפור הראשון מגן רמפול על נער ממשפחת פשע ועל הדרך לומד שיעור בהורות ומלמד את השופט שיעור על ה"רולינג סטונס". בשני הוא מגן על בחורה צעירה מקומונה ונחשף לגרסא הבריטית של ילדי הפרחים, תוך כדי מפגש עם אהבה נכזבת משנות ילדותו. בהמשך הוא מגן באופן מעורר הערכה על פוליטיקאי הנאשם באונס של אחת העובדות במטהו ואף נוטל חלק במשפט גירושין. הספר מסתיים בסיפור אפל יותר בו רמפול מגן שוב על בן למשפחת פשע והתוצאות מעניינות מאוד.

התעלומות אינן מורכבות מאוד. לעיתים הפתרונות פשוטים מדי וניתנים לצפייה מרחוק. אבל אורכם הקצר של הסיפורים והחקירות המוצלחות של רמפול מפצות על כך. הדמויות מקסימות ואהובות, ומאוד משכנעות, והכתיבה נהדרת ושוטפת (את רוב הספר הקצר הזה - 260 ע"מ - קראתי בשבת בבוקר).

הערה אחרונה. הכריכה היפה בה נראים עורכי דין מסתודדים ומעשנים, כנראה בכניסה לבית הדין "אולד ביילי", מעבירה היטב את אווירת המשפט, אבל גם נותנת רושם אפלולי משהו. אז ראו הוזהרתם, הספר הנהדר הזה מכיל את כל קשת הרגשות והתחושות, וכמות ניכרת של הומור.

ציונים:

תעלומה:7
קצב:7.5
דמויות:9
כתיבה:9.5

ממוצע:8.25

בונוס/עונש: בונוס של 7.75 נקודות על הערך המוסף הגדול של הספר - דמותו של רמפול מציעה שיעור צנוע ומאלף על עבודה, נישואין וגישה לחיים.

סופי:9
מקסים, חמים, ציני, אפלולי, ממזרי, מפתיע...בעצם הכול. אל תחמיצו.

יום שישי, 9 במרץ 2012

במרחק אור ירח - דניס ליהיין (מאת אורי קידר)



בעולם מושלם, דניס ליהיין היה הרלן קובן.

לא, אני לא מייחל לכך שליהיין, בדומה לקובן, יוציא ספרים בקצב שבו יוסי גיספן כותב להיטים.

ההמתנה בין ספר לספר שניאות ליהיין להוציא דווקא יוצרת ציפייה בריאה. לפחות בעשור האחרון.
אבל בעולם מתוקן, שמו של ליהיין היה עולה כשם נרדף לספרות מתח פופולרית, ולאו דווקא זה של קובן. והטעות, לטעמי, נמצאת כבר במשפט עצמו. רוצה לומר – ליהיין יוצר ספרות של ממש, קובן – ספר מתח.
ובזו תמה התייחסותי לספריו של קובן, וכבודם במקומם מונח.

ב"מרחק אור ירח" (ציטוט משיר של הרולינג סטונס, ולא האזכור האחרון בספרו למוסיקת רוק איכותית), שב ליהיין לדמויות שליוו את שנות הקריירה הראשונות שלו – צמד הבלשים הפרטיים פטריק קנזי ורעייתו (החל מספר זה) אנג'י. 11 שנים חלפו מאז הספר האחרון בסידרה. ליהיין התפנה לכתוב את שתי היצירות הנהדרות – "מיסטיק ריבר" ו"שאטר איילנד", ולכתוב עבור סדרות מופת דוגמת "הסמויה". כשהוא חוזר אל צמד הבלשים, הזוג מגדל ילדה בת ארבע, ותוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו להמשיך לעסוק בתחום החקירות הפרטיות. בסופו של הספר מתקבלת התשובה לשאלתם.

ליהיין סוגר בספר זה את המעגל שפתח בספרו הראשון, "משקה לפני המלחמה". בתום אותו ספר, משיבים השניים את אמנדה מקרידי בת הארבע לזרועותיה של אימה המסוממת. 12 שנים מאוחר יותר הם נקראים לאתר אותה בשנית, מה שמוביל אותם לחיפוש באזורים הכי אפלים של העיר בוסטון, ופה גם מתגלה כוחו האמיתי של ליהיין – היכולת לברוא במילים עיר על שלל רבדיה וצדדיה המוארים והחשוכים, וליצור דמויות כל כך עמוקות ומורכבות, שגם אלה שצצות לרגעים ספורים זוכים לעומק ויחודיות בלתי נשכחים.

על אף הסופרלטיבים שאני מרעיף על הספר, הוא לא חף מבעיות. הפריקים של ספרי המתח, אלה שמחפשים קצב ותפניות שרודפות זו את זו (והבטחתי שלא אזכיר שוב את קובן) – עלולים להתאכזב, כשהסחרור המצופה מגיע רק בשלביו האחרונים של הספר. מי שקרא את "שאטר איילנד" המופלא, נוכח ודאי לדעת שליהיין מסוגל לבנות רכבות הרים עמוסות פיתולים. אבל להוציא ספר זה, הוא לרוב בוחר דווקא במתקני הסוסים המסתובבים- יתר ספריו איטיים יותר, מהורהרים משהו, ומורכבים מאוד.  כאלה היו גם העיבודים לקולנוע , שבכולם היה שותף בדרך זו או אחרת, והתרחשו כמו ספריו בעיר בוסטון.

ליהיין לא מסתיר את הביקורת העזה שיש לו כנגד הממשל האמריקאי וההתעלמות מהצדדים הפחות זוהרים של אמריקה, ואווירת הייאוש שאוחזת בחלקים נרחבים של העיר בוסטון והאזור צצה מכל פינה בספר, על אף שהוא שופע הומור נפלא ובעיקר ציני מאוד.

בטור האחרון שלי בבלוג זה כתבתי כי שבתי לספרות המתח מתוך רצון לבנות את חדוות הקריאה עם ספרים קלילים יותר. כשניגשתי לספרו של ליהיין ידעתי כי אני עשוי להנות משני העולמות – ספר מתח, עם הפואנטה המתבקשת, אבל גם ספרות ברמה גבוהה למדי, והתבוננות גם לעומק ולא רק לרוחב. בהחלט באתי על סיפוקי.

ציונים:
תעלומה: 7 – סיפור מעניין, אבל לא עמוס בהפתעות.
דמויות: 10 – הצד החזק ביותר של הספר. ליהיין הוא לדעתי יוצר הדמויות מס' 1 בספרות המתח העולמית כיום.
כתיבה: 9 – האיש אמן.
קצב: 6. – כפי שציינתי, למרות שזה לא מפריע במיוחד.

ממוצע: 8

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על השילוב המנצח בין רצינות, כבדות ואף מלנכוליה ובין חוש הומור משובח, ולא כזה שנראה מאולץ. כמו דיאטה נכונה – כל דבר במידה.

סופי: 8.5. כמו אלבום טוב של ברוס ספרינגסטין – טוב, גברי ומחוספס.

יום שישי, 2 במרץ 2012

מכירת חיסול - יו לורי








יו לורי הוא תמנון.  מהסוג היצירתי.

המפגש הראשון שלי עמו היה בסוף שנות השמונים, כשהייתי בן 10 בערך.

עדיין לא היו אז כבלים או לוויינים ובערוץ 2 שהחל את צעדיו שודרה סדרה מצחיקה שנקראה "ג'יבס ו-ווסטר". אני חושב שזה היה בימי שני בשמונה בערב. הסדרה סיפרה על ברטי ווסטר – בגילומו של יו לורי – אציל חסר דאגות בלונדון של המאה התשע עשרה, הנעזר במשרתו הנאמן ג'יבס – בגילומו של סטיבן פריי, סופר מוכשר גם כן (חפשו את "עושים היסטוריה" שלו, הימנעו מ"היפופוטם"), ושותף של לורי במשך שנים, לוקה גם בהפרעה בי-פולרית עליה עשה סרט מעניין – כדי לחמוק מכל מיני דודות מעצבנות שרוצות לשדך לו כלות ומהמשטרה עימה הוא מסתבך לפעמים. אני זוכר שאמי ואני היינו רואים את התוכנית ומתגלגלים מצחוק. אלה באמת היו שעות של אושר, כאלה שניתן לחוות בעיקר לפני ההתבגרות.

מאז, מראה דמותו של יו לורי מצית בי שמחה כמו פעמון פבלובי.

(יו לורי כ-ווסטר, סטיבן פריי כג'יבס)



מאז עברו שנים. אני גיליתי שהסדרה האהובה עלי הייתה מבוססת על סדרת ספרים ארוכה של פי.ג'י וודהאוס, ולשמחתי חלק מספריו תורגמו בהוצאת "חרגול". יו לורי הספיק עוד הרבה. הוא השתתף גם בדרמה הקומית-עגמומית "החברים של פיטר" עם כל הקאסט הבריטי האפשרי, הוא הוציא אלבום ג'אז או בלוגראס, אני לא יודע איזה ואני גם לא בדיוק יודע מה ההבדל, וכמובן – הוא הפך להאוס, הרופא המריר-מצחיק, ולכוכב עולמי. את האוס התחלתי לראות רק לאחרונה, באופן מקרי בסמוך לתרגום של "מכירת חיסול" לעברית. סדרה מצוינת עם הומור ודרמה במינונים הנכונים. הוא בטח עשה עוד כמה דברים שעליהם אני לא יודע.
בתוך הקונטקסט הזה של תרבות בריטית שבה יש ללורי מקום של כבוד, קיים הספר הזה שנכתב בשנת 1996 טרם היות ההאוס.
עברו שבועיים עד שסיימתי אותו, וקצת כמו האוס ניסיתי להבין מה גרם לסימפטומים של התמהמהות, חוסר רצון ומעט אכזבה?
אז קודם העלילה – תומאס לאנג, אקס צבא בריטניה, אדם מפוכח-מריר בעל חוש אבירות סמוי שהופך גלוי מדי פעם, וחוש הומור גלוי יתר על המידה, מסתבך בקונספירציה שמערבת סוכנויות ביון רבות, סוחרי נשק שונים וגלריה של בחורות מקסימות. מעין ג'יימס בונד בגרסא הקומית-צינית.
הספר בנוי מרצף של סצנות ריגול-פעולה. יש לציין שהסצנה הראשונה העוסקת בשבירת יד תוך כדי עימות והסצנה האחרונה בה מעמת לורי את הגיבור עם מימושה של הקונספירציה, כתובות באופן כמעט מהפנט. האמצע קצת נמרח, וללורי של שנת 96 הייתה נטייה כמעט אובססיבית לספר בדיחה או שנינה אחת בכל פסקה. הבדיחה עם הססטיסטיקאי והאדם שחרד מפצצות במטוס קורעת מצחוק, אבל הרבה אחרות לא עובדות או מרגישות מעט מאולצות. לפעמים לא היה לי ברור אם אני "רואה" מופע סטנד-אפ של יו לורי על עולם הריגול או קורא ספר ריגול.
האוס היה אומר שמדובר במינון יתר של הומור.
מנגד, התפניות בסדר גמור גם אם צריך הרבה השהייה של אי האמון. הדמויות הרבה יותר מעניינות ועמוקות מן המקובל בספרי מתח, ובסך הכול, הספר עובד היטב.
אז למה האכזבה? נראה לי שהכול יחסי ואחרי שעברתי עם לורי שעות רבות של כיף כילד, ואחרי שראיתי אותו בסרטים מוצלחים שלא נכתבו על ידו, ואחרי שהכרתי את האוס שהתסריטאים דאגו למתן את רמת ההומור שהוא מפגין כך שלא יאבד מכוחו ציפיתי לקצת יותר, ולמרות שזה הרבה יותר טוב מהרבה ספרי מתח אחרים, הציפיות שלי פגעו ביכולת ליהנות או לקרוא את הספר הזה ככל ספר אחר. אני מניח שאנשים שלא מכירים את לורי לעומק יהנו יותר.
ציונים:
תעלומה: 7.5
דמויות: 8
כתיבה: 7.5
קצב: 8
ממוצע: 7.75
בונוס/עונש: בונוס של שתיים וחצי נקודות על סצנות ההתחלה והסיום שהיו באמת מעולות ועל בדיחת הססטיסטיקאי והבדיחות המוצלחות של הספר. וגם על המתח האמריקאי-בריטי שמוסיף מימד קומי מוצלח מאוד לסיפור.
סופי: 8
אבל, כמו שרבות ממורותיי אמרו לי לאורך השנים - "ממך ציפיתי ליותר".

ועוד הערה לא קשורה. לאחרונה יצא לי לקרוא מספר ראיונות עם מולי"ם שהתרעמו על כך שהמבצעים ברשתות הגדולות גומרים אותם מבחינה כספית ולא מאפשרים לשמור על איכות הספרים שלהם. הספר שיצא בסדרת "מתח עולמי" המוצלחת של הוצאת "עם עובד" כולל מספר גבוה יחסית של שגיאות הגהה. אני מקווה שלא מדובר בסימן לבאות אלא בגליץ' מקרי.