ז'אנר ספרות המתח הוא רחב יריעה. הרוצח יכול להיות כל אחד, הפשע יכול להיות כל דבר, התקופה משתנה, התהליך של חיפוש הפתרון יכול להיות שונה מאוד והגיבור/בלש גם כבר אינו רק האמפרי בוגרט קשוח עם סיגרייה דקיקה בזוית הפה.
לכן, על אף היותו בעל מרכיבים די ברורים וחד משמעיים, הז'אנר יכול להכיל גם ספרים שהזהות שלהם מעט מטושטשת. בגלל אותם מרכיבים ברורים בלעדיהם לא יכול סיפור מתח אמיתי להיקרא ככזה, רבים נוטים לראותו כז'אנר נחות ושיטחי, על אף שלדעתי, סטטיסטית, מדובר בז'אנר הנפוץ ביותר.
אין, כמובן, כל פסול בספרות מתח מהירה וקצבית, גם אם היא אינה מעמיקה, כיוון שהחוויה שהיא מציעה לא מתיימרת להיות כזאת. רובנו, למעט הפלצנים באמת, מעדיפים מדי פעם את הקצב המהיר, הפיתולים בעלילה והטוויסט שלרוב מסיים את העניין. כדי לקבל משהו ארוך, איטי ונטול הפתעות, לא צריך ספר – כך נראים חיינו. ובכל זאת, גם ספרות מתח יכולה להציע דרכים אחרות לספר סיפור, וגם סיפורים מסוימים מאוד יכולים לראות אור דרך ז'אנר המתח.
כמשתמע מהשם הפיוטי שלו, "הכוכבים אינם עוצמים עין", אינו עוד ספר מתח סטנדרטי.
לכאורה, הוא מכיל מאפיינים רבים של הז'אנר, חלקם אף יכולים לשמש תפאורה ראויה לסרט אימה – יש תעלומה, יש גופה מפוחמת, יש ילדה מסתורית, יש עיירה מטרידה ויש בית חולים נטוש.
אבל כשלוקחים את כל הירקות, קוצצים אותם ומערבבים יחד בתוך קערת הסלט של מלחמת העולם השנייה, מקבלים משהו בטעם שונה. עמוק ומורכב יותר.
לא אספר דבר שלא תלמדו מכריכתו האחורית ומעטיפתו האפלולית: נערה גרמניה מתגלית בכפר קטן בדרך לברלין על ידי חיילים צרפתים המשתתפים בכיבוש גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. בחווה בה התגוררה בגפה נמצאת גם גופה מפוחמת.
החיילים אוספים את הנערה, שהופכת למעין אטרקציה, ולוקחים אותה עימם לעיירה הסמוכה. מפקד הכוח, הדמות המרכזית בספר, מחליט לחקור את הפרשה, ואת תעלומת סגירתו של בית ההבראה שנמצא בעיירה.
על אף שהוא קצר (190 עמודים), הספר אינו נקרא בנשימה אחת. אין בכך בכדי להמעיט בערכו, אבל ג'וזף פיינדר הוא לא.
הספר נכנס, כך נדמה לי, לקטגוריית הספרים האנטי-מלחמתיים. לרוב, סיפורים אלה מובאים מהצד "הטוב". הנועזים עושים זאת גם מהצד של הרשעים, כמו "הדו"ח של ברודק", שהוא חד משמעית – הספר הטוב ביותר שקראתי בנושא, אשר אינו מותיר שום צל של ספק לגבי הקביעה כי האדם הוא רע מטבעו. לצידו אפשר לכלול גם את "גנבת הספרים" המצוין, שאף הוא עוסק במלחמת העולם השנייה מהצד הגרמני, אך עמוס בחמלה ובאמת מנסה לראות את הטוב שבאדם.
"הכוכבים" מספר את הסיפור משני הצדדים. הטוב והרע, ובכך מעניק לנו סיפור מתח מורכב יותר מזה שאליו אנחנו רגילים מבנית ורגשית.
זהו ספרו הראשון של דוגן המתורגם לעברית, ואינני יודע בדיוק מה הוא הרקע האקדמי שלו, אם בכלל. אני מעריך שיש לו. הספר עמוס באבחנות פילוסופיות/אנתרופולוגיות/פסיכולוגיות דקות ועמוקות. ייתכן והחפירה לעומק קצת פוגעת בקצב הסיפור. אולם אם תקחו זאת בחשבון ולא תנסו לסיים הקריאה במהרה – צפויה לכם חוויה של ממש.
הספר נדמה לעיתים כמו מערכה קצרה מתוך מחזה, ובכל זאת, על אף אורכו הקצר, הסופר מצליח לברוא עולם ודמויות, להעניק להן עומק משמעותי, ועושה בחירה מאוד נכונה בכך שמעדיף לצמצם את טווח הסיפור ולהעמיק בו, מאשר להפוך את הספר לתזזיתי ולמעשה חסר תוכן.
ציונים:
תעלומה: 7. דרך מאוד מקורית לספר על זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש מעט הפתעות ופיתולים.
קצב: 5. כאמור, לא העניין המרכזי בסיפור.
דמויות: 9. הדמות של המפקד, קפטן לואיר עמוסה במצפון אנושי ובחמלה, עד כמה שיכול אדם שהיה עד למראות הזוועה של המלחמה להיות כזה. אבל לא רק הוא. דוגן מצליח לברוא את כל הדמויות המרכזיות בספר, לעיתים כאלה שמופיעות לעמוד וקצת, בצורה שתגרום לנו להכירן היטב ולעמוד על אופיין.
כתיבה: 9. התרגום מצוין. וכפי שציינתי – על אף קוצר היריעה, הכתיבה היא לעומק.
ממוצע: 7.5.
בונוס/עונש: בונוס של 7.5 נקודות על הבחירה הכפולה – כתיבת ספר מתח כדי לספר סיפור כואב כל כך בצורה נגישה יחסית, וכתיבת ספר מתח בצורה שמאוד מחמיאה לז'אנר. (גם כדי לכפר על הציון הנמוך שניתן לקצב).
סופי:8.25.
ספר מתח אחר מאוד ומומלץ מאוד.