לו הייתי דרור - אלמוג בן נתן

 

כשהייתי ביסודי, הרב רצה ללמד אותנו על לחץ חברתי. כשחברי א.ב. יצא לשירותים, ביקש מאתנו להתאסף מול חלון הכיתה הגדול ולהעמיד פנים שאנו מבחינים בחפץ מוזר מרחף בשמיים. הרב הנחה את מקהלת ההשתאות שלנו כש-א.ב. שב לכיתה, ואכן, לא עבר זמן ו-א.ב. נכנע למקהלה ואישר את קיומו המפתיע של החפץ שלא היה.

אל "לו הייתי דרור" הגעתי באופן לא טיפוסי. בעת חיפושים בפייסבוק ובגוגל אחר ספרים/סרטים אחרים יצא לי להתקל במעל עשר סקירות שלו. כולן חיוביות ומנומקות. בסוף הגעתי אליו, וקראתי, ואולי קצת כמו נעמי, הגיבורה שהולכת נגד הזרם, היו בספר הזה לא מעט דברים שפחות התחברתי אליהם, לצד החלקים הטובים.

העלילה בקצרה – נעמי היא סטודנטית צעירה. בילדותה הייתה בודדה, כמעט עד כדי חרם. היא אהבה לשוטט בתוך עלילות ספרים, וחלמה לכתוב בעצמה. מתישהו החלה ללמוד באוניברסיטה, אבל פלישת חייזרים של הקואליציה הבין גלקטית סיימה לה את הסמסטר מוקדם מדי. 

בתחילת הסיפור, אנו נחשפים לנעמי של ההווה, שמחליטה למרוד בשלטון המיטיב-לכאורה והאניגמטי שמציעה הקואליציה לבני האדם. ואז, בשני קווי זמן נפרדים, אנו נחשפים לסיפורה של נעמי בעברה כילדה ומיד לאחר פלישת החייזרים, ולהתקדמותה בהווה, לאחר שסיפור ההישרדות הראשוני תם, תוך שהיא מנסה לחמוק מהקואליציה שעושה מאמצים לתפוס אותה.

נתחיל ממה שעבד, נעבור למה שלא עבד ואז לעוד קצת חיובי. סקירת סנדוויץ'.

הערפל השורה על הסיפור עובד מצוין. מי הם החייזרים? מה הם רוצים? איך הם מתנהלים? כאן יש התקדמות הדרגתית עד לחשיפה כמעט מלאה של הגיון שבאמת מרגיש חייזרי ואמין. 

ולא רק זה, היות שמדובר בקואליציה חייזרית, יש כאן מרחב לפיתוח של גזעים שונים ורעיונות חייזריים, והספר בעיני ממלא מצוין את הפוטנציאל הזה כל הדרך אל הסיום הדרמטי. כמה מהרעיונות, במיוחד אלו הקשורים במי שהופכת לחברתה של נעמי בחלקו השני של הסיפור, ממש יפים ועומדים יחד בצורה מרשימה שממש מעוררת תחושה של חשיפה לעידן חדש בתולדות האנושות.

גם המבנה של הסיפור, שנודד בין קווי זמן מבלי להסביר, ונותן לקורא לפענח, מתעכב על אירועים מסוימים בזכוכית מגדלת ואז חותך באבחה למקומות חדשים, עבד עבורי. היה משהו שתרם ל"אנגייג'מנט" עם הספר כשהוא נע לצלילי החליל - או שבעצם זה הכינור? - של עצמו. זה ניכר בעיקר בחלק האחרון, שהרגיש כמו ספר בפני עצמו, אבל גם כמו חלק אינטגרטיבי ממה שהיה קודם.

הסוף היה מפתיע ואמין וסיפק סיום מוצלח, לצד פתח לא מתסכל לספר המשך (שנכתב כבר). בן נתן מנווט את המסע של נעמי לסיום שמרגיש כמו אגרוף, חומק מקלישאות ופורש מניפה של אפשרויות להמשך הדרך מבלי להרגיש טיזרי.

מנגד, היה משהו בכתיבה שלא עבד עבורי. בהרבה סקירות התייחסו לליריות וחיבה לטבע. אני הרגשתי שהיו הרבה חזרות, הרחבות, והאנשות של אלמנטים טבעיים שלא היו מחויבי המציאות ולא תמיד התאימו למתרחש.

אני חושב שזה נובע מזה שהסיפור מנסה לעשות שני דברים כמעט בו זמנית – להיות סיפור מד"ב מקורי על פלישת חייזרים, ולומר משהו מעט פילוסופי או לירי על החוויה של חופש וכתיבה ועל הצורך לכתוב עבור קהל. השניים לא תמיד משתלבים. העמדה שממנה נעמי מתייחסת לכתיבה הרגישה לי תמימה מדי, כמעט מתיילדת לפעמים, ולא תואמת לגמרי את הסיטואציה של פלישת חייזרים והישרדות בתנאים לא תנאים.

לא מעט פסקאות הכילו מעין מיני סיפורים שחלקם הרגיש כמו הרהור בוסרי, או כמו התרגשות מעצם הרעיון של להמציא רעיונות. לדוגמא – "...שעשעתי את עצמי במחשבות על הכוך שבסלע ועל הדרך שבה נוצר. אולי שכנה כאן פעם מפלצת אבן מיתולוגית שהתעוררה יום אחד ויצאה למסע...אולי זה היה הר קטן שגדל והתבגר ובחר לחפש לעצמו חיים חדשים במקומות זרים". בעוד שאפשר למצוא חן ברעיונות האלה, המאנישים אלמנטים דוממים, הם דומים יותר לתהליכי חשיבה מתרחשים אצל פעוטות, והרגישו לי פחות תואמים לדמות של סטודנטית הנלחמת על חייה מול חייזרים. אבל הכי חשוב, הם לא מקדמים את הסיפור.

עוד נקודה שהפריעה היא שימוש בסכמות, כך למשל כשנעמי שואלת את אחת הדמויות לגבי הסיבה שבה בחרה נתיב מסוים בחיים עונה הדמות, שהיא רוצה לעזור לאחרים וש-"יש הרבה קושי בחיים ומישהו צריך לדעת לקום ולעשות מעשה". זה כמעט כמו התשובה בראיונות לרפואה, למה אתה רוצה להיות רופא? כי אני רוצה לעזור לאנשים. מרגיש מאוד קוקי-קאטר.

עוד אלמנט בעייתי היה הדמויות. מצד אחד הן הגיוניות ו"עובדות" בסך הכל, אבל פה ושם היו חריקות שהפריעו. למשל, נעמי מתארת לקורא זכרון ילדות בו חבריה לכיתה דיברו על מסיבה שאליה לא הוזמנה. מעבר לעובדה שהאירוע מתואר כמעין זכרון מצלק – ולא נתווכח על כאב סובייקטיבי, בעידן פתיתי השלג – נעמי מתארת ש-"מגניבה הייתה המילה שבה השתמשו שוב ושוב". מבחינתי זה היה מעין רגע ששבר את השיטוט הנעים בתוך הסיפור, כי התקשיתי להאמין שהמילה "מגניבה" מעולם לא נרשמה בזכרון ונלמדה לפחות מן ההקשר, במסגרת השהייה בחלל הכיתה.

באופן דומה, היה משהו מוזר בדיונים של נעמי עם אחת הדמויות על זה שהיא צריכה להתחבר למטרות שלה ולכתוב, כשבחוץ יש פלישת חייזרים והחיים מצויים על הכף. זה דילוג מרשים על פני כמה מדרגות בפירמידת הצרכים של מסלו, אבל הרגיש טיפה לא אמין, אולי כי זו הנקודה שבה הכי ניתן היה להרגיש שהספר מנסה לומר שני דברים שונים בתכלית ומדבר בשני קולות.

במאמר מוסגר, יש סיפור על כינוס של האגודה הבריטית הפסיכואנליטית בזמן מלחמת העולם השנייה. באחד המושבים, כאשר הציג מישהו את המאמר שלו, קם דונלד ויניקוט, מממשיכי פרויד שיצר זרם משלו, ואמר משהו כמו, "חבר'ה, יורים עלינו". רוצה לומר, כשהפצצות רועמות המוזות שותקות.

אבל, מפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות ב"דרור" על שלל מרכיביו הטכניים שמהם נרתעתי, ייצוג של כתיבה עצמאית שהולכת נגד הזרם, לא מנסה להכנע לנרטיב אחד ונותנת מקום, גם בתנאי מלחמה, הן ללבטים הנוגעים לרגישות הגבוהה והבדידות של נעמי והן לסיפור המאג'ורי יותר של פלישת חייזרים כלל עולמית. מעין חיבור מרדני בין סערה בעולם חיצוני לזו שבפנימי. 

 ועוד הרהור על טבעו של "דרור" - והחל מכאן זה ספוילר שלא מומלץ לקרוא אם טרם - 

אפשר לקרוא את סיפורה של נעמי כגרסא מד"בית של "הברווזון המכוער". מי שהייתה ילדה בודדה ולא רצויה, שורדת ביעד אגב בריחה מקואליציה של חייזרים שרוצה להכפיף אותה לאג'נדה שלה. אחרי שנעמי נלכדת, גברת אקסו, החייזרית האחראית עליה, מתארת לה כמה התרשמה הקואליציה שעקבה אחריה מכישורי ההישרדות שלה ומגבורתה ותושייתה. אקסו מכניסה את נעמי לתוכנית מיוחדת להיות אחת מן ה-"נפילים" - בני אנוש שיכווינו את התקדמות העידן החדש. 

במובן מסוים, זו התגשמות הפנטזיה של המבודדים והדחויים, להיראות ולקבל הכרה, לחוות מצב בו התכונות שהיו מקור ללעג או דחייה הופכות מושכות ובעלות ערך. כך חווה גם הברווזון שנדחה על ידי הברווזים וכך גם נעמי שסיפור ההתמודדות שלה הופך מעין ציר שמחבר בין התמה של כתיבה לתמה המד"בית של הסיפור, ונגאלת לכאורה על ידי הברבורים-חייזרים. 

ועוד נחפור, בסיום, העגום, ניתן לזהות, במכוון או שלא, הדים לרומן המד"ב הבריטי הקלאסי, "התלת רגליים", בו גזע חייזרי הצמיד "כיפה" מתכתית לפדחתם של בני האדם על מנת לגרום להם להיות ממושמעים. כך גם נעמי עוברת תהליך כפוי במסגרתו היא הופכת ל-90 אחוז סייבורג. אני עדיין נקרפ, או שזה מוקרפ, כשאני נזכר בקול של החייזר שהיה על אחראי על וויל בעיבוד הטלויזיוני. הבריטים של הסבנטיז-אייטיז ידעו לעשות מד"ב מוצלח למי שזוכר את "צ'וקי" והעיבוד הקטוע של "התלת רגליים" שנדמה לי שהסתיים במפח נפש אחרי שתי עונות מבלי לעבד את החלק השלישי של הספר. אני חושב שהסתיים במילים "האם הכל היה לחינם?" כשוויל עמד מול החורבות המעושנות של המקום בו אמורה הייתה להסתתר המחתרת. אבל אני רמבלינג...כמו הזר בביג ליבובסקי, אז חלאס.  

 

סוף ספוילר וגם סתם סוף

ציונים:

כתיבה: 7, טכנית פחות, רעיונית יותר

קצב: 6

דמויות: 7 כנ"ל

תעלומה: 8 לא בדיוק תעלומה, אבל פתרון חידת החייזרים יפה ומקורי

ממוצע:  7

בונוס/עונש: אין

רומן מד"ב לא אחיד, שמחד שופע רעיונות יפים ומפותחים, ובעל קו עצמאי ובלתי מתפשר, ומאידך סובל מבעיות של טון, סגנון ופה ושם קצת הגיון. ונסייג ונזכיר שמדובר בדעת מיעוט, כשמנגד שלל סקירות חיוביות גורפות ומנומקות.

 

המחסום - אלעד וינגרד

 

"המחסום" של אלעד וינגרד עובד מצוין בכמה רמות. הוא רומן קולח למרות שהוא מתאר מציאות מחזורית ומייגעת של מחסום בשטחים, ועל אף הדרמה והבדיון, הוא גם מרגיש תיעודי, כמו סרט מ"דוקאביב". ובעיקר, עבור מתבגרי/חיילי הניינטיז, הוא קפסולת זמן מתוקה-מרירה שלא מחליקה טוב בגרון אבל קשה להוריד ממנה את העיניים.

ולחדשות בהרחבה.

"המחסום" מספר על פלוגת חיילים שבמרכזה יונתן, שגדל בכפר, ולצדו, חבריו הקיבוצניקים ברובם. המפקד שלהם הוא פורת, מתנחל, בן לאב גיבור מלחמה.

המנוע הדרמטי די פשוט, יונתן התנהג בצורה דוחה לחברתו, אולי מפני שמלכתחילה הרגיש כאילו הצליח לכבוש את ליבה במקרה, והם נפרדו. כעת, הוא עסוק בניסיונות לחזור אליה. הוא שב לפלוגה, היישר אל הצבה ראשונה במחסום, לאחר שיצא לקורס חובשים כשברור לו שהחמיץ הרבה חוויות קשות שחבריו עברו בלעדיו – נקודת מוצא יעילה.

ישראל היא ישראל של שנות התשעים. ללא סלולרי אבל עדיין עם דיוויד בואי, והימים, ימי נחשון ווקסמן וניר פורז זכרם לברכה.

חבריו של יונתן לפלוגה מהווים מעין מיני-ישראל – עמוס השמאלני היחסית קיצוני, כפרי הימני האלים שדימויו פגוע בשל לקות למידה, נמרוד, המנהיג הטבעי, מעין קהלני-מרכז צעיר, וישראל החברי והחומל (אולי משאלת לבו של הסופר ביחס לישראל).

המשימה שלהם, לווסת את תנועת הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים למחסום לתוך ישראל ומחוצה לה. האמצעים – פקודות מטכ"ל, מפקדים מזניחים או אלימים, ומתקנים באיכות מפוקפקת. המשימה של יונתן היא לווסת בין הצורך שלו לשוב אל זרועות חברתו לבין דרישות המציאות.

שני תהליכים מתרחשים. ברמת המיקרו יונתן עצמו נחשף על ההיסטוריה האישית שלו וניסיונו לשוב אל זרועותיה של יעל, וברמת המקרו, המציאות של המחסום שוחקת ומפרקת אט-אט את הדינמיקה הקבוצתית של חברי הפלוגה ואת החמלה והערכים שעימם התייצבו במחסום.

במאמר מוסגר, ובקצרה, על שתי הפרעות הקשורות לטראומה.

הפרעת דחק פוסט טראומטית מתרחשת במקרה של חשיפה לסכנת מוות אמיתית או נתפסת, ומקושרת לתסמינים של ניתוק, דריכות וחודרנות של חוויית הסיכון באופן שמעיב על התפקוד.

הפרעת פוסט טראומה מורכבת, אינה מתועדת עדיין במדריכים הרפואיים וכוללת חשיפה מתמשכת לחוויות טראומטיות שלא ניתן להמלט מהן, ומשפיעה גם על האופי המתפתח (אם בא לכם, חפשו את הספר של ג'ודית לואיס הרמן).

האבחנות הללו, שבימינו ובנסיבות קשות הופכות מוכרות יותר, עומדות בצומת סוציולוגי-רפואי-תוך נפשי. החברה קובעת מתי אדם ייכנס תחת הקטגוריה של פוסט טראומה בשימוש בקריטריונים רפואיים. הנכנסים יכולים לקבל נכות וזכאות לתמיכה כספית, כשהתנועה על הציר עצמאי-פסיבי משפיעה על תפיסת העצמי.

"המחסום" מראה באופן מצמרר כיצד המציאות המחסומית, במעין תנועה מחזורית של גלגל שיניים איטי וחסר רחמים, גורסת אל תוכה חיילים ופלסטינים, בבליל של חוויות מיקרו טראומטיות, שאולי לא יוצרות הפרעה שאפשר לסווג, אבל בדרכן המכרסמת, הורסות אט אט פיסות חיים ומשפיעות על אופיים של הגיבורים.

רוצה לומר, ניקח ילדים בני שמונה עשרה, נבקש מהם לשלוט באוכלוסייה אזרחית שבתוכה גורמים עוינים ואלימים, נעשה את זה בתנאים קשים של חסך בשינה ומוגנות ככה-ככה, ונניח להם לחוות עוד ועוד מיקרו טראומות בהן ישחקו את תפקידי התקפן והקרבן, תוך שהדינמיקה הקבוצתית מקצינה. מה חשבתם שיצא, קולה?

וינגרד מראה גם כיצד אתוס הגבר-גבר הישראלי – נכשלת? אשמתך, נבהלת? פחדן, קשה לך? חלש – נארג בתהליך המפרק בהדרגה את המעורבים עד להשפעה עדינה על זהותם, כמו נמרוד שהופך ממנהיג למדוכדך ומסוגר.

הדמויות עגולות. מתפתחות. מוכרות וארכיטיפיות אבל לא מרגישות כמו נחתכו מתבנית. הכתיבה קולחת. הספר חומק היטב מקלישאות. האירועים הדרמטיים לא מתרחשים על פי סכמות מוכרות, ומרגישים מפתיעים, טבעיים ונוראיים. כמו בחיים. גם הקונפליקט שחווה יונתן בין הצורך שלו לזכות שוב בחברתו ובין נאמנותו לחבריו ולשירות וגם עברו שזרוע בחוויות בריונות מהצד הלא נכון (כן, כן, שני הצדדים לא נכונים) ואובדן, זורמים ומשלימים את תמונת הרומן המוצלח הזה.

הטיפול בתסמיני הטראומה נעשה ביד בוטחת. תהליכי התפרקות החשיבה, הניתוקים והדריכות המוגזמת שהופכת במהרה לאלימות, כולם אמינים ומעניינים.

ספוילר שלא כדאי לקרוא אם טרם –

הסצנה שבה פורת הורג את פורת מפרקת ממש, ואולי וינגרד מנסה לומר משהו, שוב, ללא שיפוטיות, על חוסר התוחלת והפגיעה העצמית דווקא, שמתרחשת כאשר נאלצים לנהוג באלימות כדי לשמור על בטחון.

גם סצנת הפיגוע מתרחשת בהנפת מכחול של משפט או שניים, ובעיני מראה יפה מאוד כיצד בהתחלה, יונתן תופס את האירוע באמצעות סכמה קיימת (המפגע "מחבק" את חברו) לפני שהוא מבין, לא, זה משהו אחר, מבצע התאמה של עיבוד האירוע ופועל.

סוף ספוילר

למרות עומס הדיאלוגים, אין תחושה של פטפוט או חפירה, ואיכשהו רוב הדיאלוגים גם חושפים משהו על הדמויות ומקדמים את העלילה.

אז עם מה נשארים בסוף? במיוחד נוכח התקופה הנוכחית, עם לא מעט יאוש-מתקתק. מבלי לנקוט עמדה פוליטית, ממרחק השנים לא נראה  שהיאחזות באחד מן הקטבים הפוליטיים הקיצוניים – ארץ ישראל השלמה ועם סגולה, מול הגשת הלחי השנייה והתפלשות באשמה – הועילה. אבל גם הניסיונות למצוא פשרות עדיין לא צלחו. צריך לפחות שניים לטנגו ואולי יותר (אירן, אני מדבר אלייך). נותר רק הייאוש שלא נעשה יותר נוח.

יותר מכל, היה משהו עצוב, אבל גם הגיוני וידוע מראש בקריאת הספר. כמי שהתבגר בשנות התשעים, הרגשתי קצת כמו מרטי מקפליי שנוסע לעבר, אבל אין ביכולתו לעשות דבר ביחס למה שעתיד לקרות. במילים אחרות, הביף עם ביף בלתי פתיר, או כמו שאמר קהלת, אין חדש תחת השמש, ומה שכן חדש, לא משהו.

כאן תמות התחכמויותינו לערב זה.

 

ציונים:

דמויות: 9 

כתיבה: 9

קצב: 8

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

 

בונוס/עונש: שליש נקודה על ערך מוסף חינוכי/תיעודי

סופי: 9

"המחסום" משלב בין רומן קולח ורגיש לחוויה כמעט דוקומנטריסטית. מחייה את שנות התשעים באופן מלבב-עצוב, ועבור אלו שהתבגרו באותם ימים, עשוי להרגיש too close to home. מקווה שיילמד בבית ספר, יכול להוות הכנה לא רעה למתגייסים לעתיד.