"המחסום" של אלעד וינגרד עובד מצוין
בכמה רמות. הוא רומן קולח למרות שהוא מתאר מציאות מחזורית ומייגעת של מחסום בשטחים,
ועל אף הדרמה והבדיון, הוא גם מרגיש תיעודי, כמו סרט מ"דוקאביב". ובעיקר,
עבור מתבגרי/חיילי הניינטיז, הוא קפסולת זמן מתוקה-מרירה שלא מחליקה טוב בגרון אבל
קשה להוריד ממנה את העיניים.
ולחדשות בהרחבה.
"המחסום"
מספר על פלוגת חיילים שבמרכזה יונתן, שגדל בכפר, ולצדו, חבריו הקיבוצניקים ברובם.
המפקד שלהם הוא פורת, מתנחל, בן לאב גיבור מלחמה.
המנוע הדרמטי די
פשוט, יונתן התנהג בצורה דוחה לחברתו, אולי מפני שמלכתחילה הרגיש כאילו הצליח
לכבוש את ליבה במקרה, והם נפרדו. כעת, הוא עסוק בניסיונות לחזור אליה. הוא שב
לפלוגה, היישר אל הצבה ראשונה במחסום, לאחר שיצא לקורס חובשים כשברור לו שהחמיץ הרבה
חוויות קשות שחבריו עברו בלעדיו – נקודת מוצא יעילה.
ישראל היא ישראל של
שנות התשעים. ללא סלולרי אבל עדיין עם דיוויד בואי, והימים, ימי נחשון ווקסמן וניר פורז
זכרם לברכה.
חבריו של יונתן לפלוגה
מהווים מעין מיני-ישראל – עמוס השמאלני היחסית קיצוני, כפרי הימני האלים שדימויו
פגוע בשל לקות למידה, נמרוד, המנהיג הטבעי, מעין קהלני-מרכז צעיר, וישראל החברי
והחומל (אולי משאלת לבו של הסופר ביחס לישראל).
המשימה שלהם, לווסת
את תנועת הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים למחסום לתוך ישראל ומחוצה לה. האמצעים –
פקודות מטכ"ל, מפקדים מזניחים או אלימים, ומתקנים באיכות מפוקפקת. המשימה של
יונתן היא לווסת בין הצורך שלו לשוב אל זרועות חברתו לבין דרישות המציאות.
שני תהליכים
מתרחשים. ברמת המיקרו יונתן עצמו נחשף על ההיסטוריה האישית שלו וניסיונו לשוב אל
זרועותיה של יעל, וברמת המקרו, המציאות של המחסום שוחקת ומפרקת אט-אט את הדינמיקה
הקבוצתית של חברי הפלוגה ואת החמלה והערכים שעימם התייצבו במחסום.
במאמר מוסגר, ובקצרה,
על שתי הפרעות הקשורות לטראומה.
הפרעת דחק פוסט
טראומטית מתרחשת במקרה של חשיפה לסכנת מוות אמיתית או נתפסת, ומקושרת לתסמינים של
ניתוק, דריכות וחודרנות של חוויית הסיכון באופן שמעיב על התפקוד.
הפרעת פוסט טראומה
מורכבת, אינה מתועדת עדיין במדריכים הרפואיים וכוללת חשיפה מתמשכת לחוויות
טראומטיות שלא ניתן להמלט מהן, ומשפיעה גם על האופי המתפתח (אם בא לכם, חפשו את
הספר של ג'ודית לואיס הרמן).
האבחנות הללו, שבימינו
ובנסיבות קשות הופכות מוכרות יותר, עומדות בצומת סוציולוגי-רפואי-תוך נפשי. החברה
קובעת מתי אדם ייכנס תחת הקטגוריה של פוסט טראומה בשימוש בקריטריונים רפואיים.
הנכנסים יכולים לקבל נכות וזכאות לתמיכה כספית, כשהתנועה על הציר עצמאי-פסיבי משפיעה
על תפיסת העצמי.
"המחסום"
מראה באופן מצמרר כיצד המציאות המחסומית, במעין תנועה מחזורית של גלגל שיניים איטי
וחסר רחמים, גורסת אל תוכה חיילים ופלסטינים, בבליל של חוויות מיקרו טראומטיות, שאולי
לא יוצרות הפרעה שאפשר לסווג, אבל בדרכן המכרסמת, הורסות אט אט פיסות חיים ומשפיעות
על אופיים של הגיבורים.
רוצה לומר, ניקח
ילדים בני שמונה עשרה, נבקש מהם לשלוט באוכלוסייה אזרחית שבתוכה גורמים עוינים ואלימים,
נעשה את זה בתנאים קשים של חסך בשינה ומוגנות ככה-ככה, ונניח להם לחוות עוד ועוד
מיקרו טראומות בהן ישחקו את תפקידי התקפן והקרבן, תוך שהדינמיקה הקבוצתית מקצינה.
מה חשבתם שיצא, קולה?
וינגרד מראה גם
כיצד אתוס הגבר-גבר הישראלי – נכשלת? אשמתך, נבהלת? פחדן, קשה לך? חלש – נארג
בתהליך המפרק בהדרגה את המעורבים עד להשפעה עדינה על זהותם, כמו נמרוד שהופך
ממנהיג למדוכדך ומסוגר.
הדמויות עגולות.
מתפתחות. מוכרות וארכיטיפיות אבל לא מרגישות כמו נחתכו מתבנית. הכתיבה קולחת. הספר
חומק היטב מקלישאות. האירועים הדרמטיים לא מתרחשים על פי סכמות מוכרות, ומרגישים מפתיעים,
טבעיים ונוראיים. כמו בחיים. גם הקונפליקט שחווה יונתן בין הצורך שלו לזכות שוב
בחברתו ובין נאמנותו לחבריו ולשירות וגם עברו שזרוע בחוויות בריונות מהצד הלא נכון
(כן, כן, שני הצדדים לא נכונים) ואובדן, זורמים ומשלימים את תמונת הרומן המוצלח
הזה.
הטיפול בתסמיני
הטראומה נעשה ביד בוטחת. תהליכי התפרקות החשיבה, הניתוקים והדריכות המוגזמת שהופכת
במהרה לאלימות, כולם אמינים ומעניינים.
ספוילר שלא כדאי לקרוא אם טרם –
הסצנה שבה פורת
הורג את פורת מפרקת ממש, ואולי וינגרד מנסה לומר משהו, שוב, ללא שיפוטיות, על חוסר
התוחלת והפגיעה העצמית דווקא, שמתרחשת כאשר נאלצים לנהוג באלימות כדי לשמור על
בטחון.
גם סצנת הפיגוע
מתרחשת בהנפת מכחול של משפט או שניים, ובעיני מראה יפה מאוד כיצד בהתחלה, יונתן
תופס את האירוע באמצעות סכמה קיימת (המפגע "מחבק" את חברו) לפני שהוא
מבין, לא, זה משהו אחר, מבצע התאמה של עיבוד האירוע ופועל.
סוף ספוילר
למרות עומס
הדיאלוגים, אין תחושה של פטפוט או חפירה, ואיכשהו רוב הדיאלוגים גם חושפים משהו על
הדמויות ומקדמים את העלילה.
אז עם מה נשארים בסוף?
במיוחד נוכח התקופה הנוכחית, עם לא מעט יאוש-מתקתק. מבלי לנקוט עמדה פוליטית,
ממרחק השנים לא נראה שהיאחזות באחד מן הקטבים הפוליטיים הקיצוניים –
ארץ ישראל השלמה ועם סגולה, מול הגשת הלחי השנייה והתפלשות באשמה – הועילה. אבל גם
הניסיונות למצוא פשרות עדיין לא צלחו. צריך לפחות שניים לטנגו ואולי יותר (אירן,
אני מדבר אלייך). נותר רק הייאוש שלא נעשה יותר נוח.
יותר מכל, היה משהו
עצוב, אבל גם הגיוני וידוע מראש בקריאת הספר. כמי שהתבגר בשנות התשעים, הרגשתי קצת
כמו מרטי מקפליי שנוסע לעבר, אבל אין ביכולתו לעשות דבר ביחס למה שעתיד לקרות.
במילים אחרות, הביף עם ביף בלתי פתיר, או כמו שאמר קהלת, אין חדש תחת השמש, ומה
שכן חדש, לא משהו.
כאן תמות התחכמויותינו
לערב זה.
ציונים:
דמויות: 9
כתיבה: 9
קצב: 8
תעלומה: קטגוריה לא
רלוונטית
ממוצע: 8.666
בונוס/עונש: שליש
נקודה על ערך מוסף חינוכי/תיעודי
סופי: 9
"המחסום"
משלב בין רומן קולח ורגיש לחוויה כמעט דוקומנטריסטית. מחייה את שנות התשעים באופן
מלבב-עצוב, ועבור אלו שהתבגרו באותם ימים, עשוי להרגיש too close
to home.
מקווה שיילמד בבית ספר, יכול להוות הכנה לא רעה למתגייסים לעתיד.
