כבר כמה ימים שאני שובר את הראש ומנסה לכתוב את הביקורת הזאת. למעלה
משבוע חלף מאז סיימתי לקרוא את "קרניים", נתתי לסיפור ולדמויות לשקוע,
אפילו סיימתי ספר נוסף, מקסים למדי ("רק עוד דבר אחד" של ג'ונתן טרופר
המצוין), שמשהו בוויב החמוץ-מתוק שלו בהחלט המשיך את הקו של "קרניים",
גם אם לקח אותו למקומות ארציים לחלוטין.
ודאי תשאלו את עצמכם מדוע המתנתי זמן כה רב, אולי אף תחושו מרומים. התשובה היא פשוטה – ניסיתי למצוא את כל הפתרונות
שיאפשרו לי לכתוב ולו מילה רעה אחת, או אפילו צל צילה של ביקורת על ג'ו היל ויצירת
המופת שהוא ניפק, העונה לשם "קרניים". חשבתי שאם יחלוף הזמן, משהו
מהעוצמה של הספר ובעיקר של הדמויות הנפלאות שמאכלסות אותו ידהה ויאפשר לי לכתוב
ביקורת שנשמעת רצינית. נכשלתי. גם בזמן שאני יושב וכותב, כמעט שבועיים מאז סגרתי
את הספר בפעם האחרונה והפקדתי אותו למשמורת עולמים על מדף הספרים שנקראו בבית
הוריי, ואני עדיין מרגיש כאילו איג פריש, גיבור הספר, יושב פה לצידי ושובר את הראש
מה לעזאזל צומח לו על הראש, ומתענה בזכרונות מתוקים מאהובתו המתה מרין.
לפני שארד לעומק הדברים – בימים אלה עולה לאקרנים בארץ הגרסא
הקולנועית לרומן. הביקורות עליה בינתיים סבירות למדי (6.6 ב IMDB, ציון סביר לסרט אימה), אבל בכל מקרה, אני מתרה
בכם להמתין קמעא, אם עדיין לא קראתם את הספר, בדיוק כפי שאעשה עם 'נעלמת', עליו כתב
א' לאחרונה. האמינו לי, אתם תודו לי.
קצת יותר מ-400 עמודים מרכיבים את 'קרניים' ולפחות 300 הראשונים שבהם
עפים כמו שחפים מעל הים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי כופה האטה בקריאה כדי שלא יברח
לי. והנה, פתאום צצה לה איזושהי ביקורת קלה. מאה העמודים האחרונים של הספר מאבדים
מעט מן העוצמה בה הטעינו קודמיהם את הספר. עורך קצת יותר קפדן היה מצליח לקצץ
50-60 עמודים מהספר. אבל על מה אני בא בטענות? גם 400 העמודים נגמרו לי מהר מדי.
אז מה היה לנו שם? איג מתעורר בוקר אחד, שנה לאחר רציחתה של חברתו
היפהפייה והמקסימה מרין, ומגלה כי על ראשו צמחו קרניים. אין לו מושג כיצד קרה הדבר
ומה היו מאורעות הלילה האחרון שהביאו אותו למצב הזה. מהר מאוד הוא מגלה שלקרניים
יש כוחות מיוחדים – אנשים מתוודים בפניו על החטאים הכי אפלים שביצעו, והוא גם מסוגל
לדעת עליהם פחות או יותר הכל ברגע שייגע בהם. התוצאה היא סיטואציות קורעות מצחוק,
לצד כאלה שחוצבות בלב. למשל, כשאיג מגלה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא זה שרצח את מרין.
אלמלא היה איג דמות כל כך כובשת, כמו שאר הדמויות בספר, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי
עם גוש עצום בגרון בחלקים כל כך נרחבים של הספר.
וכן, למרות שזהו בלוג המבקר ספרי מתח, כתבתי כבר יותר מ-400 מילה ועדיין לא
אומר מילה על תעלומה, על קצב או על מתח בלתי פוסק. יש את כולם ובכמויות נכבדות,
אבל הקסם של הספר טמון בדיוק בדברים שספרי מתח נוטים לעיתים ליפול בהם. העומק.
איג מחליט לנצל את הכוחות ויוצא לחפש את הרוצח האמיתי של מרין. בדרך
אנחנו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, נתאהב במרין יחד עם איג ונכיר את סיפור החברות
המורכב של איג עם לי, ואת יחסיו עם אחיו הבכור והמוצלח טרי.
הספר הזה יכול לעמוד בפני עצמו כמותחן אדיר, כאימתון מוצלח, כספר
פנטזיה מקורי, כדיון תיאוליגי, כרומן התבגרות ורומן חניכה וכסיפור אהבה כובש
וכואב. וכאב יש בכמויות אדירות בספר הזה. גם הרבה מאוד רפרנסים מוסיקליים מוצלחים,
כפי שהיל עשה גם בספרו הקודם שתורגם לעברית, "קופסה בצורת לב", המצוין.
תחילה חשבתי לפתוח את הביקורת בייחוס המשפחתי של המחבר, אבל בסופו של
דבר החלטתי להשאירו לסוף, כי ג'ו היל יכול לעמוד בכבוד גם בזכות עצמו. אני מודה
שייתכן ולא הייתי ניגש לספרו הראשון של היל שראה אור בארץ, "קופסה בצורת לב",
שתורגם אף הוא בהוצאת "אריה ניר" לפני כמה שנים, אלמלא הייתי יודע שהיל
הוא בנו של לא אחר מאשר מלך האימה, סטיבן קינג. אבל כבר ב'קופסה' היל הוכיח
כי ירש מאביו את כל התכונות שהפכו אותו לסופר כל כך מוצלח ומצליח. מעל כולן, לפחות
עבורי, היכולת שלו לברוא דמויות, גם כאלה שמופיעות לרגע אחד, שאי אפשר להיות אדיש
אליהן. אצל היל, כמו אצל אביו, אין שום חד מימדיות. בכל אדם, מסתבר, מופיע היצר
הרע. אין לי ספק שקינג היה כותב את "קרניים" בצורה שונה למדי. ייתכן
ואפלה יותר. אבל אין לי גם ספק ש"קרניים" עומד בצמרת הרומנים שניפקה
המשפחה הזאת, שכוללת, אגב, גם אימא סופרת, ובן נוסף החוטא בכתיבה, אואן. אין לי מושג מה עושה נעמי, הבת הצעירה במשפחה.
היל פירסם עוד שני רומנים באנגלית,NOS4A2 ו"הכבאי", לצד כמה אסופות סיפורים
קצרים (שאחד מהם מופיע בסוף "קרניים") וספרי קומיקס שא' מחבב. כולי תקווה כי בהוצאת "אריה ניר" יואילו לתרגם
גם ספרים אלה, למרות המצב הבעייתי של שוק הספרים. אני וא' מתחייבים לרכוש לפחות שני
עותקים בקנייה מוקדמת. בכלל, אריה ניר מצטיינת בבחירות מוצלחות למדי, בטח בתחום
המותחנים, ואני לא אומר זאת כדי להתחנף. הרי גם בביקורות קודמות באתר שיבחנו את ההוצאה (אי
הנוכלים הנפלא והקורע ופסגת
השטן הקודר הם רק שתי דוגמאות לכך). טוב, אולי אני גם קצת מתחנף. עבור ספר
נוסף של היל, אני מוכן לעשות הרבה יותר מזה. גם להצמיח קרניים.
ציונים:
כתיבה: 10. כל
מילה מיותרת.
קצב: 9. רוב הספר הציון של הקצב עמד על 13. הסיום טיפה חוזר על עצמו
ומוריד רק במעט את הציון.
דמויות: 10. LIKE FATHER LIKE SON
תעלומה: 9.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. אין הרבה הפתעות בסיפור
עצמו, אבל המניעים למעשיהן של הדמויות והעובדה שהסיפור נגלה לנו טפח אחרי טפח
השאירה אותי בלי אוויר רוב שלבי הספר.
ממוצע: 9.625
בונוס: 1.25 בונוס. על הדבש ועל העוקץ שבספר הזה. כמו בחיים.
סה"כ: 9.75
הטוב, או לפחות אחד משלושת הספרים הטובים ביותר שנסקרו בבלוג הזה.
