בעבודה עם אנשים שמתקשים לווסת רגשות ומוצאים עצמם מתפרצים ומפוטרים או אפילו נעצרים, אחד הדברים שמלמדים הוא שרגשות הם לא עובדות, אלא נועדו לתת לנו מידע. כמו נורית חיווי ברכב. אם אני כועס, סימן שמשהו עומד בדרכי, אם אני מרגיש שמחה כשאני פוגש מישהו.י, סימן שמשהו טוב קורה וכדאי להשקיע בקשר הזה. התבוננות כזו, מסייעת לפעמים ביצירת מרווח של שניות יקרות בין שמפרידות בין רגש בעוצמה גבוהה מדי ומעשה אימפולסיבי.
אבל בענייני ויסות רגש יש עוד צד למטבע. כמו שיש חוסר ויסות שמתבטא בהתנהגות לא מרוסנת, יש גם ויסות יתר. אנשים מסוימים, עלולים להראות מבחוץ מופנמים ושקטים, אבל בתוכם רועשות וגועשות חוויות רגשיות שנותרות כלואות ומעובדות במעמד אדם אחד. כלפי חוץ, וויסות גמור, ופנימה, אללה יסתור. אנשים כאלה לפעמים שקופים, בכך שמה שמתרחש בתוכם נותר סמוי.
כזו היא אור, גיבורת מרחב הביניים, רומן המד"ב הישראלי-EMO-בודהיסטי של מיכל סחף, ולמעשה, כזהו גם הספר המדוד, מעמיק ומדיטטיבי הזה (בעיניי, כן?).
הספר נע בשני נתיבים, אור היא הייטקיסטית אמידה ומופנמת החיה עם בת הזוג שלה ובן הזוג שלה. במהלך סיום עבודתה בחברה שעוברת שינוי ארגוני, היא פוגשת בחלום אישה שמציעה לה מפתח לחיים טלפתיים, ואור צריכה להחליט האם להתמסר לתהליך האניגמטי שמציעה לה אותה אשת חלום, וכיצד להתקדם במערכת היחסים המשולשת בה חיה, אשר גם היא עוברת שינויים, כאשר שותפיה לחיים רוצים להקים משפחה עם ילדים. מה הוא החלום הישראלי? צמוד קרקע עם גינה? לא להדקר? נצחון מוחלט? או אולי דירה שקטה ומוגנת עם חתלתולים חמודים? אור, החווה לעתים קרובות רגשות עזים כלואים, המתעוררים בעיקר בחוויות של אינטראקציה חברתית, סביב אירועים שהרוב היה רואה כמינוריים, מנווטת את חייה הרגשיים ואת הבחירות שהיא עושה בקושי ובחן, דרך דרמות ותפניות המתחוללות בחיים עצמם ובסיפור המד"בי של הטלפתיה.
הכתיבה של סחף מדודה, מאופקת ומפורטת מאוד. חיי הנפש של אור נפרשים במלואם, והתיאור של הרגשות, מחד מאתגר מעט לתפיסה ומאידך, אחרי שמתרגלים לדקדוק הפנימי, יוצר מן חוויה מדיטטיבית. בשלב מסוים, תהליך השינוי שלה צובר תאוצה ומגיע לשיא הגיוני וקוהרנטי בשרשרת בחירות מרתקות.
גם הכתיבה על הבודהיזם עובדת מצוין. אחת הדמויות משתפת הרבה ביחס לתורה הבודהיסטית, אבל מבלי להיות מטיפנית/דידקטית באופן שפוגם בזרימה, ועוד יותר טוב, בהמשך סחף מראה יפה כיצד רעיונות של סובלנות וקבלה יכולים בקלות לשמש בסיס לדיקטטורה. כך, כמו שיש תלונות על ה'תנועת ה'ווק'' הגלובלית שמצליחה להתעלם מהשביעי באוק' לטובת תיאוריה פשטנית בה יש טובים ורעים מוחלטים על חשבון המורכבות שתראה את הצדדים הלא יפים של שני הצדדים, כך גם חוקי הבודהיזם, המכוון לעשיית טוב בעולם, יכולים בקלות להתכופף ולהפוך תשתית לאידאולוגיה רודפנית בכסות של טוב.
עוד נכתבות היטב התהיות של אור סביב טלפתיה. בעוד שלרוב טלפתיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמן אייפון 17 ללא חשבון חודשי, מדובר למעשה בסוגיה מורכבת יותר, שמשתלבת היטב עם רגישות היתר של אור. מה קורה כשלא בא לנו לדבר? כשזה מרגיש חודרני? כשזה פוגע בפרטיות? לי העיסוק הזה הזכיר את התוכנה "סולסיק".
בתחילת שנות האלפיים, כאשר הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים ושיתוף הקבצים היה מטלה איטית עבור קצב העיבוד של המוח שלנו (יומיים שלמים חיכיתי לקובץ של "Disarm" בדחיסות של 128K), שלא כמו בימינו, כשאי אפשר לעמוד בשטף המידע הזמין, בלטה "סולסיק", תוכנת שיתוף הקבצים, בין ה"קאזה" ו"אימיול" רוויות הוירוסים. הייחוד שלה היה בכך שהחיפוש הוביל אותך לתיקיות שאנשים שיתפו, ובעצם, כשהורדת קבצים, חיטטת להם במחשב. אני זוכר תחושה מוזרה של חדירה לפרטיות בימים שבהם איתרתי שם בהתרגשות בוטלגים של סוזן ווגה, "דאוס" ו-"אר.אי.אם", וגיליתי את "מוגוואי" ועוד כל מיני. סולסיק נעלמה מאז, והיום נדמה ששיתוף מרצון הוא יותר מוחצן ורווי ברשתות החברתיות, אבל אניוויי, אסוציאציה לטלפתיה ופרטיות.
החיבור בין בודהיזם לטלפתיה מרגיש מאוד טבעי. מה יותר נכון מביטול "אשליית השניות" הבודהיסטית, הטוענת שהכל חלק משלם משלם גדול, וביטול המחיצות בין מוחות אנושיים?
התעלומה ותעלומות המיני שמשובצות בעלילה, הרגישו לי טיפה פחות מהודקות, ותפורות טיפה גס, ובמיוחד הסוג-של-מק'גפין-לא-עד-הסוף שהרגיש טיפה מאולץ, בטח בהשוואה לתהליך הנפשי המרתק, גם אם איטי, שעוברת אור. לצד זה, רעיונות יפים הדהדו מעט את "Three Body Problem", בסיפור עברו של הנזיר הבודהיסטי, ואני הרגשתי גם טיפה ווייב של ג'ון וינדהאם בבחינה של כיצד שינוי ממוקד בחיים משפיע על החברה, אובייסלי זה כל הקטע של מד"ב, אבל גם וינדהאם עשה את זה במן נינוחות מאופקת כמו סחף.
הדמויות - שותפה של אור לחברה, שני שותפיה לחיים, וכמובן אביה הדומיננטי - ברובן אמינות ובעלות פרופיל משכנע של חוזקות וחולשות, ומעליהן אור, שמשדרת כלפי חוץ מוסיקת מעליות מאלחשת בזמן שבתוכה מתנגן בקולי קולות פזמון דת'-מטאל של רגשות גועשים.
האלמנט שפחות עובד בעיני, הוא הקצב. הרומן השאפתני הזה שכולל לא מעט רגעים בודדים בזמן שנפרשים כמפה מרובת פיתוחים ודוגמאות, מחייב התמסרות. קצת כמו שאם מנגנים את אחד האלבומים של הביטלס הפוך, שומעים "פול מת", כך גם אחד הערוצים של הספר הזה הוא מן שקט-מדיטטיבי, והוא נוצר דרך נוקדנות רגשית מתונה ועקבית. מעניין שאת הספר השקט הזה ערכה קרן לנדסמן, ששני ספריה, "לב המעגל" ו"תחתית הבאר" (טחול וכו'), היו ספרים קינטיים, דרמטיים, בהם נדמה שהגיבורים שלצד הגיבורים, היו רגשות מג'וריים. ורסטיליות.
מבחינת הקורא שאינו אני, שמדבר את עצמי לדעת כבר כמה פסקאות טובות, קיימת אפשרות שהקצב המתון, הנוקדנות הרגשית, כמו גם העובדה שבחלקים מסוימים של הספר עלילת המד"ב מוכפפת משהו לטובת הציר הסיפורי של החיים הפנימיים של אור, יעיבו על הקריאה, בעיקר אם מחפשים משהו יותר קצבי-תכלסי. אבל בדומה, ולהיפך מדנטה, למתחילים אני אומר, אל תזנחו כל תקווה, מדובר בספר עמוק שעושה הרבה מאוד בעמודים שהוא תופס.
ההישג הגדול של הספר, בעיני, הדרך בה אור מגלה מי היא באמת דרך החוויות העל-טבעיות-ברובן שמזדמנות לה במרחב הטלפתי, ככל שהסיפור מתפתח. החיפוש שלה אחר הבנה של רגשותיה ורצונותיה, ובעיקר אחר ויסות הדחף המנוגד של להיות בקשר מחד, ולהגן על עצמה בעצמה מאידך, מתקדם בצורה מרתקת, ולי הזכיר יותר מכל את הסרט המוזר משהו "I saw the tv glow", שתיאר את גילויו העצמי של הגיבור באמצעות מערכת יחסים על טבעית וביזרית שהוא מפתח עם תוכנית טלויזיה אה-לה "באפי ציידת הערפדים". אבל מה שהיה מקריפ וביזרי בסרט ההוא, לובש כאן צורה ברורה יותר ופחות מוזרה של גילוי עצמי דרך חוויות על טבעיות. במובן הזה, וזה חשוב, הספר חוגג גם מציאויות תוך נפשיות שמתגוררות מחוץ למרחב המוכר. אם חושבים על זה, במובן מסוים, עד לא יותר מדי מזמן, עבור רבים, אדם שהתלבט ביחס לרצון בזוגיות או בהורות לפעמים נתפס כחייזר או כמדע בדיוני, כשמסננים תחת השפם כל מיני הערות יודעות-כל ממרומי השניים וחצי ילדים ועייפות של סופשבוע, ו-ואללה, זה לא צריך להיות ככה. סחף הופכת את המציאות הנפשית המתלבטת הזו למשתקפת באופן צלול, רגוע וקוהרנטי, שמשמיע בסופו קליק של חגורת בטיחות מגוננת, תוך שהיא יוצרת רומן מד"ב ישראלי עדכני וחובק עולם, וזה ממש ממש לא מעט.
אחרון חביב. מרחב הביניים מהדהד בשמו גם את המושג של "מרחב המעבר" בתיאוריה של ויניקוט - הוא המרחב החווייתי בו התינוק ההופך לפעוט ולילד מבין בהדרגה את העולם תוך ויתור על אשליה של כל יכולות (שמבוססת בין היתר על זה שהבכי שלו מוביל לסיפוק צרכים מיידי מצד הסביבה). נראה לי שויניקוט היה מרוצה אחרי הקריאה במסעה של אור מבגרות לחופש.
יש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן כבר מאוחר.
ציונים (כן, זה אקט שיפוטי ולא בודהיסטי, אבל אלו חוקי הפורמט):
כתיבה: 9
דמויות: 9 (9.5 לאור, 8.5 ליתר)
תעלומה: 8
קצב: 7 התמסרו ותראו ישועות
ממוצע: 8.25
בונוס/עונש: חצי נקודה על השילוב היפה בין גילוי עצמי למד"ב
סופי: 8.75
רומן מד"ב בו המסע הפנימי מפעים מן החיצוני, דורש התמסרות ונותן את כולו, ובסופו, הבנה וקבלה, ולא נצחון מוחלט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה