יום ראשון, 16 בינואר 2022

עד מפתח - ליעד שהם

 










קצת כמו מורקמי שסוקר כאן, אבל שונה ממנו עד מאוד, ובטח קצת יותר כמו קובן, גם לליעד שהם יש מרכיבים וסגנון שמהווים חומרי בסיס לספריו היוצאים אחת לתקופה. תחקיר מקיף שמשתקף בעלילה באופן מרתק, קצב רצחני, דיאלוגים סופר-יעילים שמניעים את העלילה כמו רוח חזקה במפרש, דמויות די שטוחות שמרגישות (לי) קצת סאחיות, גיבור שנקלע למצוקה ויוצא נגד כוחות עלומים, ומין יכולת באמת נהדרת ללכוד את ה"זייטגייסט" של ישראל ולשלב אותה בעלילה. וכמו מורקמי/קובן, יש כל הזמן תחושה ש"כבר היינו בספר הזה". מן ארוחת מקדונלדס מאותיות וסימני פיסוק על גבי גוויות עצים (בניגוד לפרות), מהנה ומשביעה ובסופה, תהיות על תזונה נכונה.

הקריאה בספר הנוכחי הייתה עבורי מן רכבת הרים בקטנה, במובן זה שבתחילת הסיפור חשתי הפתעה, נדמה היה לי ששהם חורג משמעותית ממנהגו ואת הסחי הממוצע מחליפה דמות מורכבת, עם פינות אפלוליות, ואז אחרי כמה עשרות עמודים מופיע טוויסט מאוד מוצלח, שמשיב את העלילה לפסים המוכרים בעיני, מה שמוביל לאכזבה קטנה, אבל אין זמן להשתהות עימה, כי אצל שהם כמו אצל שהם, הקצב הרצחני והעלילה המרתקת שואבים פנימה ואחרי כמה שעות נגמר. 

אז מה יש לנו כאן. הגיבור שלנו, יונתן ברנע (לא חשוב מאיזו עדה), הוא שופט מחוזי, גרוש ומתמודד עם טרגדיה מעברו. חלק ניכר מעבודתו הוא משקיע בפורמט אלטרנטיבי לבית המשפט המוכר (והטוב?) - בית משפט קהילתי. ניכר ששהם תחקר את הנושא משמעותית - מדובר במקום שמיועד לתת לעבריינים חוזרים של עברות פחות חמורות הזדמנות שונה. יונתן מושקע מאוד בעבודתו בבית המשפט הקהילתי, מלווה בצוות נאמן הכולל עובדת סוציאלית, סנגורית ופרקליט (אולי להיפך מגדרית). הסיפור מתחיל בהילוך מהיר כשיונתן מוצא עצמו מואשם בפגיעה באחד מבאי בית המשפט הקהילתי, האיזון העדין של חייו מתערער, יחסיו עם צוותו משתנים והוא נדרש לברר כיצד תוכננה מתקפה רוויית זדון, ואולי גם הוא מסתיר דבר או שניים... הסיפור בגוף ראשון מנקודת מבטו של יונתן, כולל העמימות לגבי אירועים בעברו ומה שאירע באמת, מרתק וגרם לי לחשוב ששהם חוקר טריטוריות אחרות. אחר כך מגיע הטוויסט, ובלי לפרט את השלכותיו, החל ממנו, זה השהם המוכר והטוב, לטוב ולרע. מופיעה בסיפור גם ענת נחמיאס החוקרת המוכרת שמופיעה ברוב ספריו של שהם.

מבחינת הפרמטרים שנמדדים כאן במדגם מאוד לא מייצג (שהרי מהי ביקורת אם לא התרשמות נקודתית של אדם אחד בנקודת זמן מאוד ספציפית. ובפרסומה - יומרה חסרת כל ערך סטטיסטי), הכל די אותו דבר. הקצב מטורף, דיאלוגים יעילים מניעים את העלילה במהירות של עורכי הדין של נתניהו השוקדים בימים אלו עסקת הטיעון, התחומים ששהם בחר לתחקר - בית המשפט הקהילתי שמהווה כיוון אלטרנטיבי חשוב למערכת המשפט הקיימת, מתחבר לדיון החי על הצורך ברענון/שינוי במערכת הוותיקה, ותחום נוסף שלא אפרט לגביו מחמת ספוילרים, אבל הוא מרתק, מעניק לסיפור ערך מוסף גדול, וההטמעה שלו בעלילה היא ממש ללא רבב, ועוסקת היטב באזורים הדקים בקו המפריד בין עמידה בחוק לפשיעה ובין עשיית טוב לפסיכופתיה - מהווים זירה מרתקת לקצב הרצחני של שהם. והתעלומה ובמיוחד הנבל די מרתקים. 

החלקים הפחות טובים גם הם כאן - הדמויות של שהם בסך הכל אמינות, אבל האירועים וחיי רגש הפנימיים בעלי אופי סכמטי-שבלוני - סיפורי האהבה, הקשר בין אירועי עבר להווה - הכל מדויק וארוז טוב, טוב מדי. בניסוח פלצני, חייהם הפנימיים של הדמויות של שהם הם כמו בתים המוצגים למכירה, מסודרים ומדויקים, אבל זה לא מרגיש מספיק אמיתי. כמו שדמותו של הגיבור מעידה על עצמה כאשר היא מנהלת מונולוג פנימי תוך כדי דיאלוג עם דמות אחרת בו אינה חשה מעורבת באמת, "כל מה שאמרתי היה מן המוכן" (ציטוט בערך), ורבות מן התפניות הרגשיות ורבים מחיבוטי הנפש מרגישים מוכרים ועשויים שבלונה, מן המוכן. 

ועדיין, על אף הליקויים המוכרים, מדובר בסיפור מתח שכתוב בתנופה מרשימה, ללא גרם של שומן עודף (לא שיש בזה משהו רע), בעל מבנה מורכב ואינטגרטיבי, שזור טוויסטים שאחד מהם ממש מצוין וגם היתר סבבה, מהנה מאוד מאוד, ונוגע באופן מדויק, תמציתי ומתוחכם במציאות הישראלית ובנושאים שנמצאים בסדר היום העכשווי, והוא מומלץ מאוד לקריאה.   


ציונים:

קצב: 10 נדיה קומנצ'י של הקצב

תעלומה: 9 סבוך ומורכב, הפתרון מעט מוריד

דמויות: 7 עקב אכילס

כתיבה: 8 יעילה ואינטגרטיבית אך גם סכמתית משהו


ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שלוש עשיריות נקודה על האינטגרטיביות ולכידת רוח הזמן


סופי: 8.8

מותחן מהיר ומרתק שלוכד בדרכו האפקטיבית של שהם את רוח ההווה הישראלית, מומלץ מאוד


יום שישי, 7 בינואר 2022

נערות למופת - שהרה בלאו

 











חווה קלר היא תלמידת אולפנא, דתייה לאומית, מבני ברק. יתומה שחייה אפופים סימני שאלה, ובהווה, היא עסוקה במאבק על לבו של מושא אהבתה ועל בימוי וכיכוב בהצגה המבוססת על מיתוס ה-93, סיפורן של 93 בנות צעירות שנשבו על ידי הנאצים למטרות ניצול ובחרו להתאבד על קידוש השם. בתווך, סבך פלונטרי של מערכות יחסים מורכבות ומעמדות שהיא מנסה לנהל כמן ליוויה מ-"אני קלאודיוס" וחקירה שאין לפרט עליה מחמת ספוילרים. על הרקע הזה פורשת בלאו סיפור קינטי ומיוזע שמזקק סוגיות של התבגרות ומעמד בדרך מרתקת.

לבלאו יש כתיבה מכשפת ורב שכבתית. רגשות ותחושות גוף נארגות לבליל מילים מתוחכם ומהביל, הנשען על יסודות ויסרליים שמעוררים חוויה רב חושית בעת הקריאה - מזכיר קצת את ניסיונות הקולנוע הרב מימדי שנערכו בעיקר בארצות הברית בעבר עם הריחות והתנועה. רק מוצלח. מעבר לכישוף הכללי ימצאו הקוראים דיוק מהפנט בתיאור החוויה הנשית. רגשות, מחשבות, היחסים עם המין הגברי - מן זיקוק שמרגיש כל כך כל כך מדויק. בכלל, בלאו הפכה את החוויה הנשית למושא יצירה ומחקר - "יצר לב האדמה", ספרה הראשון נגע באופן סימבולי באהבה וזוגיות, "האחרות", הספר שהופיע אחרי "נערות", עסק באמהות ובאי-אימהות ו"נערות" עוסק בהתבגרות. 

הסיפור כולל כמה סצנות מבריקות ממש. השוואת סיפורי המוסר של חווה ומושא אהבתה היא פינג פונג מצחיק-מזעזע, ומסע פסח של התנועה, שהוא פשוט ומדויק עד הפסיק האחרון. 

עוד נקודה מעניינת היא הימצאותה של חווה בציבור הדתי-לאומי של בני ברק, שזה קצת כמו להיות חילוני מוקף דתיים לאומיים (שרואים בו עגלה ריקה או משהו כזה). בבני ברק חווה נחשבת לזו שהמוסר שלה מוטל בספק על ידי האוכלוסייה החרדית המהווה רוב.  

בקיצור, אפשר לומר שבשלושת הספרים שכתבה חצבה לעצמה בלאו נישה משל עצמה בספרות הישראלית (מה שאני קראתי ממנה, כן?) ככותבת מרתקת של הקול הנשי. ועד כאן השתפכויות (מוצדקות, כן?).

הקריאה עשויה להיות קשה למי שהנבירה פנימה אל הנפש קשה לו. קצת כמו שקריאת ספר מתח יכולה להתנהל על ציר של אמון בו בקצה האחד "וואו" (השהיית אי האמון) ובשני "מה זה השטויות האלה?", גם רמת המוכנות לבחון ולדקדק בחוויה פנימית יכולה לנוע על ציר בו בקוטב האחד עניין ופתיחות למורכבות ולמכלול הרגשות ובנגדי, פחד או גועל מול האינטימיות שבצלילה פנימה. מי שמוצא חיבוטי נפש לא רצויים יהנה פחות או יסוג.

בספריה של בלאו יש לרוב גם רובד של אימה ומתח. מבעד למשקפיים ז'אנריים, לפחות בספר הנוכחי (אינני זוכר את השניים הקודמים מעבר לרושם העז שהותירו בי), התעלומה אינה באותה רמת מורכבות ועומק כמו הכתיבה עצמה. אולי התעלומה היא יותר סימבול ופחות מטרה - מן מסר שאומר שהחיים, חייהן של נשים תמיד מערבים אלימות, פגיעה ואימה, וככזה, זה מסר אפקטיבי. ועדיין היכולת לנחש בקלות מי מאחורי ההתרחשויות מורידה מעט מן ההנאה, במיוחד אם מתייחסים לספר כסיפור מתח. יחד עם זאת, קצת כמו בטווין פיקס (שיצא לי לראות שוב לאחרונה אז מוזכרת קצת יותר) בה הירצחה של לורה פלמר חשף כי מתחת לעיירה המנומנמת רוחשים יצרים אפלים - בלאו עושה שימוש בתעלומה על מנת לחשוף ולקלף את מעטה המוסריות והצניעות מהחברה הדתית ולהראות שענייני מעמד ומין מהווים משקל נגד למסורת ולצניעות ויכולים להם על נקלה. פשוט כי אנשים.

הדמויות שבלאו מעצבת, ריאלסטיות, נוכחות, ומרוב שהתיאורים שלה קולעים ומדויקים לפעמים זה קצת כמו לחוות אותן משחקות על בימת תאטרון כשהקורא בשורה הראשונה. באמת מרשים. חווה בולטת מעל כולן - חדה ורבת תושיה מחד, ומנגד, רגשותיה שולטים בה כמו ים סוער. כל אירוע שחברותיה חוות באופן יומיומי הוא עבורה גל שמימיו ממלאים את הפה והנחיריים ומקשים לנשום. שבריריותה והפכפכותה חיות לצד הכישרון, החדות והרגישות, ומייצרות עימן חוויה קיומית חיה ונושמת. כמה מן הבחירות שלה לאורכו של הספר מרגשות ומרתקות והיא זוהרת כדמות מורכבת ומרובת ניגודים.  אבל גם יתר הדמויות, עד האחרונה שבהן (שפיגל האב) ייחודיות וקורמות עור וגידים לנגד עיני המתבונן. קצת כמו הגיבורה של "יצר לב האדמה", גם בלאו יודעת להפיח חיים הכי קרובים לאמיתיים בדמויתיה הבדויות, באופן שמזכיר את מרגרט אטווד או קייט אטקינסון חביבות הבלוג. מן קסם שכזה. 

הקצב איטי יחסית מבחינת האירועים והתעלומה עצמה נחשפת רק היכנשהו אחרי שליש מהספר. אבל הכתיבה הוירטואוזית, משחקי המילים והריאליזם-המאגי-משהו הופכים את הספר לחווית קריאה מהירה ומרתקת, כמו שני אחיו שהוזכרו (בעצם אולי, אחיותיה). 


ציונים:

כתיבה: 9.5 more than this, you know there's nothing

דמויות: 10

תעלומה: 7

קצב: 8.5

ממוצע: 8.75


בונוס/עונש: רבע נקודה נוספת על המכלול

סופי: 9


מה אם לורה פלמר הייתה חיה בבני ברק? מה אם הייתה לה בת? עולם מהפנט ומסתורי נברא ב-200 ומשהו עמודים. קראו.