אם לא הייתי יודע ש-"22/11/63" הוא ספר של סטיבן קינג, לא בטוח
בכלל שהייתי מנחש שהוא שלו. הסופר שממוחו יצאו ליצנים מפלצתיים, עכבישי ענק
ריריים, רוצחים סדרתיים שלא ניתן לחסל וגם מכוניות רצחניות ("זה", "החצי האפל" ו"קריסטין" בהתאמה) יצר הפעם משהו קצת אחר.
מצד שני, על פי הכתיבה, קשה שלא לדעת כי הוא העומד מאחורי הספר המקסים
הזה (וגם כי שמו מתנוסס על גבי הכריכה).
רבים ממאפייני כתיבתו של קינג מצויים גם בספר הזה – הכתיבה השנונה,
הדמויות המורכבות והעמוקות, ובעיקר – הרוע שלא תמיד יש לו הסבר. אופל ואנושיות הוא
הצירוף המייחד את הסופר ההזוי הזה.
האמת היא שהתלבטתי בטרם החלטתי לכתוב ביקורת על הספר לבלוג שמבקר רק
ספרי מתח. כעיקרון, זהו ספר מד"ב לכל דבר ועניין, סטייל "בחזרה
לעתיד", פוגש את "פלזנטוויל". הספר גם לא מתנהג תמיד כמותחן. אורכו
798 עמודים. חלקים נכבדים ממנו מוקדשים לחייו של הגיבור. חלק ניכר ממנו הוא דיון
מעשי ורגשי ביכולתו של אדם מן העתיד להשתלב בחיים המתנהלים בעבר. התעלומה, מוכרת
גם למי שאינו אמריקאי. ועדיין, את הספר המקסים הזה אפשר לראות גם כספר מתח.
אספר בקצרה את עלילת הסיפור, שלמען האמת אינה מורכבת במיוחד - ג'ייק
אפינג, מורה לספרות בודד, שאישתו האלכוהוליסטית עזבה אותו, נקרא על ידי בעלי
הדיינר בו הוא נוהג לסעוד לראות ולחוות משהו מטורף – שער שיכול להוביל אותו
ל-1958. אחרי ששיכנע את ג'ייק בקיום המקום, מבקש ממנו בעל הדיינר הנוטה למות כי
יחזור בזמן וינסה למנוע את רציחתו של הנשיא קנדי שבוצעה במועד שנתן לספר את שמו. אפינג
חוזר בזמן, מנסה לפתור בעיות נוספות, מתאהב במורה (בסיפור אהבה מקסים), ובעיקר
נאבק בעבר שלא מוכן להשתנות כל כך בקלות.
אבל כל זה לא משנה את העובדה שלאורך כל הספר מרחפת הידיעה שהמורה נמצא
שם למטרה אחת בלבד – מניעתו של רצח קנדי, כשהוא יודע שגם אם יעשה את העבודה, אין לדעת
אילו השלכות יהיו לכך על העתיד (ומנקודת המבט שלו – גם עבר) ועליו.
קינג מפלרטט עם תיאוריות הקונספירציה הרבות שעסקו בהירצחו של קנדי.
אפינג עוקב אחר החשוד העיקרי – לי הרווי אוסוולד. נחשף לחייו האישיים ולהשפעות
ההדדיות ביניהם לבין תוכניתו לרצוח את קנדי. אבל אפינג עושה יותר מזה, הוא חוקר
מקרה של התעללות במשפחה, ומנסה למנוע מוות נוסף. הייחוד הוא שקינג נותן לגיבור שלו
לחוות שלל הרפתקאות ולחיות חיים מלאים של ממש בעבר.
קראתי רבים מספריו של קינג, אבל לא את כולם, ואולי אפילו לא מחציתם.
אבל בכולם – גם באכזריים ביותר, וגם ברכים יותר, הוא עוסק בנפש האדם, מוציא שלדים
מארונות של ערים שקטות, מוצא את הרע בכל אדם טוב (אבל לא תמיד להיפך), וספרו
האחרון אינו שונה בכך. ההבדל הוא בקצב ובנימה, קינג הבוגר הוא נינוח יותר, רגיש
יותר, הומניסט, אם ניתן לומר זאת על סופר שרוב גיבוריו הם יצירי דמיון פרוע מאוד.
אבל אולי כדאי שאפסיק לחפור לכם, כי כל שנייה יקרה בספר עב הכרס הזה.
אם כי חשוב לציין שבמקרה הזה – העובי לא קובע, אלא העומק. וכרגיל אצל קינג, העומק
של הסיפור ושל הדמויות, הטביע אותי ללא רחם, ובמשך שבועיים הייתי שקוע בספר. בכל
פעם שהתפניתי לחיי היום יום האפרוריים שלי, רק כמהתי לרגע בו אשוב לעולמו של ג'ייק,
ואל מוחו של קינג.
ציונים:
כתיבה: 9.
מושלמת. חדה ושנונה, מעמיקה אבל לא חופרת – סימן ההכיר של כתיבתו של קינג שכאן
מתעלה לרמות מרגשות.
קצב: 8. קשה מאוד לשמור על קצב גבוה בספר כה עבה וכל האורך, ולכן אני
שופט אותו לקולא. על פניו, הציון צריך להיות גבוה יותר, אבל היו כמה חלקים בספר בו
הרגשתי שעורך עם מספריים חדות יותר היו משפצרות את הספר עוד קצת.
דמויות: 9. האיש יודע לבנות דמויות בצורה מושלמת. גם כאלה שמופיעות
לשני עמודים.
תעלומה: 8.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. התעלומה בעיקרית בספר
אינה זהות הרוצח, הנסיבות או המועד, אלא דווקא התהליך שהוביל אל הרצח. התעלומה נבנית
תוך כדי הסיפור – אנחנו יודעים איך זה נגמר, אנחנו יודעים שבדרך יקרו דברים, אבל אצל
סטיפן קינג, אף פעם אי אפשר באמת לדעת...
ממוצע: 8.625.
בונוס. עונש: 3.75 נק' על היכולת של קינג לדחוס בספר אחד כל כך הרבה
רוע, אבל כל כך הרבה תום, חום ואהבה.
סופי: 9.
800 העמודים הכי טובים שקראתי מימיי (בכפיפה אחת).