רגשות מעורבים - ליעד שהם

 

קצת לפני הקורונה, אחרי שהבנו שימי ההולדת המצטברים שלנו הולכים ומהווים הוכחה לכך שאנחנו לא נהיים יותר צעירים, נקלענו לדיון חוזר בענייני "רילוקיישן". אני טענתי שכדאי לנסות כי זו חוויה חשובה שיכולה לתרום לילדים ולהוות הרפתקה, וגם שהחיים הקצרים, ו-א.ר אמרה, אבל מה עם הילדים והעקירה והמשפחה. ואחרי כמה חודשים כשהיא אמרה, אולי זה דווקא רעיון טוב, חשתי איך כל האוויר יוצא לי פתאום, וצייצתי, כן, אבל מה עם הקשר עם המשפחה...זו תופעה שקורית בויכוחים חוזרים, כשהצד השני משנה עמדה, ולפתע, הקרקע הטיעונית שעליה נשענו נראית פחות מפתה ופחות בטוחה. זה קורה, אני יודע, אבל לדעת ולחוות הם דברים שונים. אני חושד שזה כי אותו חלק ארעי בזהות שלנו שנהנה להיות נחרץ וצודק, מרגיש פחות ייחודי או אפילו פחות קיים ברגע שהעמדה שלנו כבר אינה רק שלנו. 

ליעד שהם הוא אמן בעבודתו. מדי שנתיים פלוס מינוס הוא מפרסם מותחנים קצביים וכיפיים שבדרך כלל גם נוגעים ברוח הזמן הישראלית. הייתה לי כלפיו טענה חוזרת - הדמויות. אם נצעד שני עשורים לאחור, בעולם של "כנסיית השכל" ו-"אלג'יר", הדמויות של שהם תמיד היו הסינגל המופק מדי של "סינרגיה" שצץ שוב ושוב ברשימה הידועה לשמצה של גלגל"צ (ספוטיפיי של פעם). תמיד הן הרגישו לי קצת כאילו הן מדגמנות רגשות וחוויות ולא ממש חוות אותן. תמונות על קיר חדר הקבלה של מנתח פלסטי. 

הפעם מגיש לנו שוהם תעלומה סבוכה שבה עולמן הפנימי של הדמויות משמש חלק ממערך הרמזים לפתרון. אישה נדרסת בתאונת פגע וברח. הדורס הנו בעל פרופיל גבוה, ולחץ מיידי ועז מופעל על גיא, הפרקליט האחראי על החקירה. הוא עצמו מתמודד על תפקיד בכיר ומרגיש גם לחץ מכיוון אביו שהקריירה המשפטית שלו מטילה מעליו צל ענק המחייב את גיא לנווט בתבונה. בינתיים, בלונדון הגשומה מתעורר פיטר העיתונאי המקועקע והמפוטר אל מציאות חדשה שמחייבת אותו לשוב ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, לחקור. 

שוהם נכנס בספר עמוק עמוק לחייהם הנפשיים של גיא ופיטר, ועושה לגיא טיפול משפחתי של ממש. זה שינוי משמעותי אצל כותב מיומן מאוד שעד היום התמקד בתעלומה. השאלה היא האם זה עובד? התשובה כמו תמיד, מורכבת.

הספר מאוד קצבי, למרות שהניסיון להעמיק בחיי גיא ופיטר מאט אותו מעט. הכתיבה, בהיותו של הספר ניסיון (לדעתי, לדעתי) של שוהם לספק משהו עמוק ושונה, מעט לא אחידה. כמו תמיד הוא נוגע ברוח הזמן הישראלית, והפעם, ביחס של חלק מעם ישראל למערכת המשפט, באופן שמרגיש אותנטי. חלק מהסצנות חדות ונוגעות, כולל רגע שהרגיש טבעי מאוד בחדר מתים ובו שיחה על איכות הרציחות בישראל, ולי נדמה היה שזו מחווה לא מודעת לספרו הראשון של דרור משעני שגם בו הייתה ביקורת על איכות הרוצחים הישראליים, שאני חושב שהונצחה על הכריכה האחורית. 

נדמה שיותר מהכל, שוהם מנסה הפעם לבנות מערך של דמויות שלכולן רמה מסוימת של מורכבות שאינה נובעת מכל מיני אירועים מג'וריים חיצוניים, אלא פשוט מהיותם אנשים עם תשוקות ותכונות אופי שמסבכות אותם. בשוליים, אהבתי גם את האזכורים לרמפול (תרגום מצוין יצא בהוצאת "אחוזת בית"), ולקייט אטקינסון  יקירת הבלוג ואמנית הדמויות (פורסמה במגוון רחב של הוצאות - הוצאת "עברית", לא החנות, שתחת ידיה יצאה גם הסדרה החביבה מאוד "סוכנות הבלשיות מספר אחת" ולאחר מכן נבלעה על ידי הוצאת "כתר", הוצאת " ינשוף", וגם-"ידיעות ספרים"), ולמוטו היפהפה והנכון "ever tried, ever failed, no matter, try again, fail better", שעד לספר הזה לא ידעתי את מקורו. 

לצד זה, היו קטעים שהרגישו טיפה קיטשיים או חזרתיים, בעיקר במגרש המשחקים הרגשי שהקים שוהם לצד התעלומה, ובמיוחד בכל מה שקשור לקשר בין גיא לפיטר שנע, לצד רגעים יפים, בין קיטש לקומדיית צמד שוטרים. יש אפילו אזכור קרינג'י לחיתוך סלט שהזכיר לי את הסרט המטורלל "המחברת הסגורה" שעשה שימוש מטורלל ומוצלח בסצנה הזו שמופיעה באינסוף סרטים ישראליים. ואם להיות ממש נטפקן, בתחילת הספר, אישה דתייה שהיא NPC, אבל אומרת לגיבור "לפעמים אלוהים עסוק בדברים יותר חשובים", כשסביר שאישה דתייה תגיד "אלוקים".  

והנה, כמו בויכוח שבתחילת הסקירה, בעת הקריאה מה שבאמת חשבתי, תוך ששוהם נובר ונובר בקרביהם של הגיבורים המעונים ואף מפליא לעשות ומצרף למשוואה ילד בריטי זנוח - מוב של דיקנס -  היה, אוף, אולי עדיף כמו בקודמים, כשהכל היה פשוט וקצבי...לא תמיד חייבים דמויות עמוקות וקונפליקטים, לפעמים סתם רוצים להעביר את הזמן...

בקיצור, רגשות מעורבים. 

אבל כמו שאני בדרך כלל כותב, למרות המגרעות, מדובר במותחן כיפי ברובו, שבמקום ביומיים-שלושה נקרא בשמונה כי התאפיין ביותר עומק (ספרים שאינם כאלה, קרי, רובם מגרעתיים, כבר לא נקראים עד הסוף, ובכל מקרה, הכי קל זה לבקר. לא קורצתי מהחומר של ההוא שביקר מזמן את הספר ההוא באתר ההוא, ביקורת מצחיקה ומיתולוגית אבל מאוד שיפודית), . 

ציונים:

קצב: 8.5 טיפה פחות מכרגיל.

תעלומה: 8 טיפה דאוס אקס מאכינה בסוף.

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על השינוי אה-לה רדיוהד בניסיון להגיע למחוזות חדשים, גם אם לא עובד בדיוק כמו אצל הבריטים.

סופי: 8.5

למרות שהניסיון של שוהם לעשות "קשר משפחתי" לצד התעלומה מעורר רגשות מעורבים, "רגשות מעורבים" מהווה שינוי מרענן בכתיבה שלו, ובשורה התחתונה, הוא עוד מותחן קצבי ומותח של אחד מעמודי התווך של המתח הישראלי. 

 

האחים סיסטרז - פטריק דה-ויט

אני לא אוהב ראפרים שמזכירים את עצמם בשירים שלהם, חוגרים שעפים על עצמם כמפתחים, ונחתומים המעידים על עיסתם. לכן, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את "האחים סיסטרז", פיתחתי אנטי רציני, נוכח ההכרזה שעל גבי הכריכה - "מערבון פוסט-מודרני חתרני". 

אני לא בדיוק יודע מה זה פוסט-מודרניזם. למיטב הבנתי מדובר במותו של הנרטיב הבודד שאמור לתאר אמת אחת, לטובת קבלת הקיום של ריבוי נרטיבים/אמיתות. או משהו כזה. אולי זה כמו בתקרית "המופתי". הרעים תמיד היו הנאצים, ופתאום זה משתנה.

אני גם לא בדיוק יודע מה זה חתרני, אבל אני די בטוח שאלמנטים חתרניים באמת, אינם נוטים להכריז על עצמם ככאלה. 

בקיצור, לא התחיל טוב ביני לבין הספר. אבל, עם ההתקדמות, למרות לא מעט התחכמויות ו-'feel' היפסטרי משהו, גיליתי שאני מאוד נהנה ממה שהוא פשוט מערבון ממזרי עם עלילה מקורית ודמויות מוצלחות.

האחים סיסטרז הם צ'רלי ואיליי, רוצחים ידועים לשמצה. צ'רלי הוא ציניקן פרקטי בעל מוח ערמומי, ואיליי הוא ענק חולמני הנוטה להתקפי זעם, המסתייימים בקרנבל של אלימות. הם נשלחים על ידי הארכי-פושע, "הקומודור", כדי לאתר אדם ששמו הרמן קרמיט-וורם, להוציא ממנו את מה שצריך, ולחסלו.
המסע לשם, על גבי סוסים, מתנהל באופן ריאליסטי ונוגה. דה-ויט נוגע בצורה מרשימה בכל מימדי העולם הזה - בקור, בסכנות, במחלות, ובשאר תנאי המסע הלא נוחים, שהתקיימו לפני פחות ממאתיים שנה, ביחסים בין אחים ובהתבגרותו של איליי, וזאת, מבלי לוותר על אלמנט המתח. הוא עושה זאת עם משפטים קצרים וחותכים, קצב התרחשויות מצוין, ותפניות מקוריות. התוצאה היא מערבון בסגנון "אומץ אמיתי", עם קצב טוב ודמויות מוצלחות.

המינוס הוא הנטייה של דה ויט להתחכם פה ושם. למשל, אזכורי פופ בשמות הדמויות. הרמן קרמיט וורם, המדען המתבודד שהמצאתו המופלאה עשויה לשנות את פני תקופת הבהלה לזהב, ושמו מרפרר ללהקה "הרמנ'ז הרמיטס" (המתבודדים של הרמן) ולקרמיט הצפרדע, ובסוף, גם תולעת. או הפושע המסוכן, ה"קומודור". אומנם מדובר בדרגה צבאית, אבל אי אפשר שלא להיזכר גם במחשב הביתי הוותיק, ה"קומודור 64". האם דה ויט ניסה לומר משהו עמוק דרך הקריצות הללו. לא יודע.

אז כאמור, לא מצאתי פוסט מודרניזם. אולי הכוונה הייתה לכך שהגיבורים הם אנטי גיבורים מובהקים, שהטוב הוא לא מוחלט וכך גם הרע. אבל יצירות שאינן משתמשות בתבנית השחוקה של טוב/רע, קיימות כבר כמה עשורים טובים. אולי בגלל זה נרתעתי מההכרזה על גבי הכריכה. זה הרגיש לי קצת כמו להכריז היום על המצאת המיני דיסק.
גם חתרנות לא מצאתי, אולי התכוונו העורכים לכך שחלק מן מתתי העלילות - כמו היחסים הנרקמים בין איליי למנהלת החשבונות או בין האחים לנער הצעיר שהם פוגשים בדרך - מנותבים אל כיוונים שאינם הולמים את המערבונים הקלאסיים,
אבל אני חושב שמקוריות תתאר טוב יותר את המאפיין הזה של הספר, ואין צורך לציין אותה על גבי הכריכה.
בסופו של דבר, מדובר במערבון מקורי ונוגע ללב, למרות נגיעות של התחכמות פה ושם.

ציונים:

קצב: 9
כתיבה:9
דמויות:9
תעלומה: 9 ההמצאה של הרמן והמסלול אליו היא מובילה מקוריים וחמודים.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על התחכמויות שבעיני מעט גורעות.

סופי: 8.9

מערבון קצבי, מקורי, אלים ורגיש. כדאי מאוד.

אם המושבות - ליעד שהם

ליעד שהם. כמו שעון. אחת לשנה, הוא מופיע באריזה מעוצבת היטב, שהופכת קלה לזיהוי עם הצטרפותם של כרכים חדשים. לאחר שקראתי כבר כמה ספרים שלו, המודוס אופרנדי כבר מוכר לי. אני יודע שבמוקד יהיה נושא חדשותי כללי - אז זה היה העובדים הזרים, היום שחיתות - אני יודע ששוטרים, עורכי דין ואנשי שררה יכנסו לפלונטר, מישהו ימות ולרוב אפילו אצליח לזהות את האשם -

ספוילר - זה בדרך כלל מישהו עם נגיעה שולית לעלילה, אבל מניע ברור, פלוס חיבה לקשישים אלימים - סוף ספוילר.

ולמרות שמכיר היטב את ספריו, עדיין מצאתי את עצמי נהנה עד מאוד מספרו החדש של סופר המתח העקבי של ישראל.

אז מה יש לנו כאן. ענת נחמיאס, שהופיעה כבר בספריו בעבר, שוטרת חוקרת, עוברת מתל אביב לפתח תקווה. האמת, זה כנראה היה המאורע הכי דרמטי בספר. היא עוברת כי היא עתידה לקנן עם בעלה לעתיד, המגיע ממשפחה מיוחסת. בהתחלה היא חשדנית. נראה לה שפתח תקווה ממש משעממת. המפקד שלה מנחה אותה לשמור על שקט תעשייתי, והפרשיות שנקרות על דרכה גם ככה אינן מעוררות תיאבון. אבל מה, מסתבר שפתח תקווה היא איננה המקום שבו אנשים מתים מבפנים, כפי שכתב פעם מישהו בפייסבוק, או, ליתר דיוק היא לא רק זה. תחת פני הקרקע - או למעשה הקרקעות - רוחשת קלחת של אינטרסים שמניעה אנשים שונים בחלונות הגבוהים והנמוכים לבצע מעשים איומים. היעלמותו של עיתונאי המצוי במשבר תעסוקתי ומשפחתי משמשת נקודת מוצא לחקירה של ענת. המפקד אומר לה להפסיק, אך היא ממשיכה ומסתבכת בסכסוך ענף בו מעורב גם הפושע שמעון פארו שהופיע בעבר אצל שהם. פשע רודף פשע, אלטרנטיבה רומנטית מושכת יותר מארוסה המרובע של ענת מופיעה אף היא, ראש העיר מסתבך ועוד ועוד, עד שנוצרת תסבוכת למופת.

הספר הזה אינו שונה מספריו האחרים של שהם. הוא מפגין שוב את יכולות התחקיר המרשימות שלו, כך שתיאור התככים והמזימות בעירייה מעורר אמינות ועניין, הוא יוצר סבך של דמויות ואינטרסים ששואב פנימה בקלות. הקצב, כמו תמיד אצלו, מהיר ומהנה, מבלי לוותר על עושר בפרטים. 

מנגד מתייצבים גם הליקויים המוכרים. הדמויות שטוחות. ולצד כמה רגעים הומוריסטיים חמודים, קיים השטף המוכר של קלישאות על יחסי בינו לבינה, לבטים פנימיים בנושא קריירה שנלעסו כבר כל כך הרבה פעמים עד שאפילו תינוקות יירתעו מהם, ויחסים עם הורים שנדמה שכולם נולדו או התחנכו בפולין, וכמובן, גולת הכותרת של שהם, אפליה מתקנת למזרחים במגזר העברייני. למרות שצריך לציין כי הפעם הוא מנסה קצת לאזן. כל אלו מחדדים את העובדה ששהם טוב בכתיבת תעלומות ומתקשה בכתיבת אנשים אמיתיים. מגרעה שז'אנר המתח, המתאפיין בסימן ההיכר של "מי עשה ולמה?" מצליח לספוג בקלות יחסית לז'אנרים אחרים.

וגרוע מכל, מדי פעם מתפלקת קלישאה מעורבבת בפאתוס, כמו למשל, כשאחת הדמויות חושבת, פתח תקווה תהיה שלי! והמוח שלי, במבטא אוסטרי כבד הזדעק, dude, ווט וור יו טינגקינג?!

אבל לבקר זו לא חכמה גדולה. בסך הכל, מדובר בספר מתח אינטליגנטי וקצבי שמעביר את הזמן תוך שהוא עושה את מה שלא רבים מצליחים לעשות, לארוג את המציאות הישראלית לעלילת מתח אמינה, גם אם צפויה, שמספקת מפלט ממאורעות היום יום.

 
עכשיו כשאני חושב על זה, ייתכן ששהם קלט משהו ביחס לספרות המתח הישראלית. במדינה כמו שלנו, שמפלרטטת תמיד עם נקודת הרתיחה, ייתכן שספרי מתח צריכים להיות גם בעלי מימד מרגיע. משהו במוכרות, ביכולת לנחש חלק מן העלילה, ובמחשבות הצפויות של הדמויות, משמש כאקמול, לא הכרחי אך נעים, מול שטף החדשות התוקפני והבלתי נגמר. 

ציונים:

קצב: 9.5

כתיבה: 8 מחד אינטגרטיבית וערוכה היטב, ומאידך עמוסה בקלישאות

דמויות: 7

תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.25

זז כמו ג'אגר, טווה תעלומות כמו ספיידרמן, מעצב דמויות מקרטון וכותב בסדר. לטוב ולרע, שהם ממשיך למצב את עצמו כקובן/באלדאצ'י הישראלי, ובשנה הבאה, אקרא את החדש שלו, אהנה מהטוב, אתמרמר על השאר, ואשכח, כנראה בכוונה, שבספר הזה, כבר הייתי.

חג שמח

ישנונית - מארק בילינגהם (מאת אורי קידר)

 

 

 

סדרת הארי הולה של יו נסבו, נחשבת לאחת המוערכות והאהודות בספרות המתח העולמי כיום. אולי הוא לא התכוון לכך, אבל כשמארק בילינגהאם פרסם בשנת 2001 את המותחן "ישנונית", הוא יצר מעין גירסה בריטית של הארי הולה.

באנגלית קוראים להולה טום ת'ורן. גם ת'ורן הוא בלש עמוס פגמים, חובב הטיפה המרה, מתאהב במי שהוא לא אמור להתאהב בה, ובדיוק כמו הולה – רודף נואשות אחרי מי שכולם מאמינים שהוא זכאי. צודק או לא, נשאיר לכם לקרוא.

כמו בספריו של נסבו, גם אצל בילינגהאם משמשת העיר, במקרה הזה לונדון, כגיבורה נוספת. מזג האוויר, האפרוריות וכמובן – הכדורגל, משמשים תפאורה ראויה. ת'ורן אוהד שרוף של טוטנהאם, שבאותן שנים השתרכה במרכז הטבלה והייתה מעניינת כמו סרטוני הילדות שלכם. הייתי שמח לבשר לו שטוטנהאם של השנים האחרונות היא קצת יותר מרתקת. השטויות שלכם מגיל שש עדיין לא. בנוסף, יש המון רפרנסים לתרבות בריטית ובעיקר מוסיקה.

אז מה היה לנו שם? שלוש צעירות לונדוניות נרצחות. הקרבן הרביעי המיועד לא נכנע בקלות. אליסון, זה שמה, מצליחה איכשהו לשרוד. היא חיה, נושמת, יכולה לראות ולשמוע אבל לא לתקשר. כלואה בתוך הגוף שלה.

ת'ורן נרתם למצוא את הרוצח הנפשע, ובשלב מוקדם בסיפור (זה גם מופיע על גבי הכריכה), מגלה שאליסון היא דווקא ההצלחה הראשונה של הרוצח, שלא מתכוון בהכרח לרצוח. קצת כמו מיילי סיירוס שרק רצתה למשוך תשומת לב ולהראות שהתבגרה, ומצאה את עצמה ברשימת אנשי השנה של הניו יורק טיימס לצד אסד ואובמה.

הסיפור נפרש לפנינו מכמה נקודות מבט – השוטר, הרוצח, הרופאה המטפלת ובתה הסוררת, והחלק שהכי שובר את הלב – נקודת מבטה של אליסון. בסוף כל פרק יש מעין עצירה כזאת, בה אליסון מספרת מה היא רואה, שומעת ומרגישה. והיא צורחת, מבלי להוציא מילה. הקטעים בהם אליסון מדברת אמנם צנועים באורכם, אבל עבורי הם עשו את כל הסיפור. אליסון הופכת מהר מאוד לצינית ומשעשעת, ויורה חיצים על כל הדמויות בסיפור.

הביקורות שעל כריכת הספר ובדש מהללות ומשבחות את הרומן המקורי. זה קצת מזכיר לי את הפעם הראשונה ששמעתי ביטלס ולא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה. מוסיקה מדהימה, אבל שמענו כבר דומה לה,לא? כדי להבין את עוצמתה של הלהקה צריך להיכנס לראש של צעיר בן 18 ב-1964, ששמע בעיקר מוסיקה רוסית (אם הוא ישראלי) וביג בנד (אם הוא בריטי). רוב הביקורות מדברות על המקוריות הגדולה של הסיפור. טוב ככל שיהיה הספר, והוא אכן כזה, אבל את המקוריות שבו התקשיתי למצוא. סביר להניח שיחסית לשנת 2001 היה משהו חדשני בהרחבה הזאת של ז'אנר ספרי המתח. היום, הוא פשוט בסדר גמור.

בסופו של יום, מדובר ברומן מתח טוב, יעיל, קצת כבד ובלי יותר מדי טוויסטים (עד שהטוויסט האחרון מגיע). זורם, מעניין וכזה שגורם לך להזדהות עם הגיבורים ולרצות שיקרו להם דברים טובים. אם לא בספרים, אז איפה?

 

ציונים:

כתיבה: 9.

דמויות: 8.5. בעיקר בזכות דמותה הכובשת של אליסון.

תעלומה: 8. טוויסט מעניין בסיום, לא הרבה יותר מזה.

קצב: 7.5.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על הדרך המעניינת שהסיפור מתקדם בה (כמה נקודות מבט) ועל היחס המכובד לתרבות הבריטית ובעיקר המוסיקה והכדורגל.

 סופי: 8.5.

טום ת'ורן מעריץ את ג'וני קאש והספר בו הוא מככב דומה מאוד לאלבומים המאוחרים של קאש. אפל  עם מגע קל של ציניות.

אישה בכלוב - יוסי אדלר אולסן

ל"אישה בכלוב", שנח אצלי על המדף חודשים ארוכים, הגעתי אחרי שבשיטוטיי ברחבי הרשת נתקלתי בספר מתח סקנדינבי חדש ששמו "הילד במזוודה". האחרון עורר מיד זיכרון של הראשון הממתין על המדף. בירור העלה שהספרים נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל שניהם תורגמו ופורסמו בהוצאת "כנרת", מה שמעורר את התהייה - האם הסיכוי לפגוש לקטור של ההוצאה במועדון ה"דאנג'ן" גבוה משחשבתי בעבר?

מאז הצלחת "נערה עם קעקוע דרקון" וספרי הארי הולה של יו נסבו, מנסות ההוצאות לאתר את סדרת המתח הבאה שתשבה את לבנו ותהפוך את האצבע שעל הדק הארנק לקלה. התוצאה נעה בין זוועות דוגמת "המהפנט" לחידוש סדרות מוצלחות דוגמת זו של קונרד סייר.

גם "אישה" מייצג פן של מתקפת המתח הסקנדינבי עתירת התרגומים במחוזותינו. אבל, אם למתוח את האנלוגיה הצבאית, הרי ש"אישה" אינו סקנדינבי אמיתי, אלא יותר בחזקת מסתערב. זאת מפני שהכתיבה והנושאים זרועים סימני זיהוי הוליוודיים שיפורטו בהמשך.

הסיפור עוסק בקרל מרק, בלש משטרה מתבגר, גרוש, ציני, רודף שמלות, שגר עם בנו החורג ועם סטודנט נצחי בעל זהות מינית אניגמטית וחיבה לצעצועים שמורים. הסידור המוזר הזה, שכולל גם קהילה של שכנים חמימים וחובבי גריל המתאספים בביתו נוצר לאחר שאשתו עזבה את הבית לטובת שורת מאהבים שהאחרון שבהם הוא מין אדוארד מ"דמדומים". כמו כן, הוא מתאושש מתקרית ירי שבה מת אחד משותפיו והאחר הפך נכה.

לחץ פוליטי להקמת מדור שיחקור פשעי עבר, משמש למפקדו של קרל תירוץ הולם לבודד אותו מעמיתיו החוקרים. הוא מפקיד בידיו את המדור, המכונה מדור Q. בתחילה קרל אחראי על המדור לבדו. בהמשך, ומספיק מהר, מצטרף אליו אסד הסורי. חאפז אל אסד בשמו המלא. המהגר הסורי חובב התה, הנשים היפות והתפילה מתגלה במהרה כבעל איכות של רובוטריק, הוא בפירוש "more than meets the eye". חקירתם הראשונה עוסקת בהיעלמותה של הפוליטיקאית היפה והשנויה במחלוקת, מרטה לינגו, חמש שנים טרם הקמת המדור. אותה לינגו נעלמה ממעבורת והונח כי מתה למרות שגופתה לא נמצאה. קרל הוא אולי עצלן וגס רוח, אבל אחרי עבודה מסוימת הוא מאתר נקודות כניסה מוצלחות אל החקירה ובעזרתו של אסד, המתגלה כבעל יכולות מועילות, נכנס בעובי הקורה.

לפני הכול צריך לציין שלמרות מגרעותיו הרבות, הספר בסך הכול עושה את העבודה. הוא קצבי מהנה ומצחיק לפרקים. עיקר כוחו בא לו מערבוב שני ז'אנרים הוליוודיים: ז'אנר ה"torture porn" שבא לידי ביטוי בסיפורה של מרטה לינגו, האישה שבכלוב, וז'אנר ה"buddy cop comedy" (עיין ערך "48 שעות" ו"נשק קטלני") שבא לידי ביטוי באופן מוצלח ולפעמים וולגרי בניגוד בין דמויותיהם של קרל מרק ואסד החוברים יחד כדי להוביל את מדור Q לתהילה. הטון השורה על הספר הוא הומוריסטי ובכך סוטה מהקו הסקנדינבי המחויב לאפלוליות דיכאונית (או להומור ציני בסגנון הארי הולה, אבל בטח לא להומור וולגרי), וגם בתחום האלימות הטורצ'ר-פורנית הוא לא הולך עד הסוף, אלא נותר משהו בחזקת "מומלץ לגיל 13 ומעלה" האהוב על כך על האמריקאים. לכן, כל קשר בין המותחן לגל הסקנדינבי מצוי אך ורק בשמות חסרי המובחנות של הדמויות והרחובות. אולי יותר נכון לומר שהספר מייצג ניסיון של כותב סקנדינבי לכתוב מותחן אמריקאי-הוליוודי (הדבר היה ככל הנראה בלא מודע של אנשי ההוצאה ששיווקו את הספר גם באמצעות טריילר הוליוודי שניתן בעבר לצפייה ביוטיוב).

הדמויות אינן עמוקות במיוחד, אבל הן כן מעניינות וחביבות. הקצב לא רע בכלל. והתעלומה, שכאמור נשענת על ערבוב ז'אנרים מקורי, מוצלחת ביותר. נקודת התורפה של הספר היא ללא ספק הכתיבה הלא אחידה. לצד שנינויות, תובנות לא רעות וקטעי חקירה מרתקים יש הומור בוטה ולא תמיד מצחיק, תיאורים לא משכנעים - למשל, התיאור המצועצע של השכונה החמימה והעוטפת שמסייעת לקרל מרק לשרוד את גירושיו - וחוטים פרומים דוגמת החקירה שעורך קרל לאסד לאחר שהוא מבין שהלה אינו העוזר רפה השכל שחשב שהוא. ולמרות זאת, הגורמים החיוביים מטים את הכף לחיוב, והספר הוא בסך הכל קריא ומהנה, גם אם הוא כלל אינו מה שמשווק לקורא.

ציונים:

תעלומה: 8.5
דמויות: 8
קצב: 8.5
כתיבה: 6.5

ממוצע: 7.875

בונוס/עונש: מינוס של שלוש נקודה שבעים וחמש נקודות על הדבקת השמות הסקנדינביים למותחן אמריקאי באופיו, ועל הכתיבה המרושלת.

סופי: 7.5

שעטנז טראשי, שלא הולך עד הסוף ולא כתוב מספיק טוב, אבל עדיין מהנה מאוד.

עיר מקלט - ליעד שהם

המותחן החדש של ליעד שהם פורש מול הקורא עלילת מתח מורכבת, עדכנית, קצבית ומרתקת שעבדכם הנאמן קרא במהירות. עם זאת, הספר אינו חף מבעיות.

העלילה מספרת על פעילה חדורת מוטיבציה למען הפליטים אשר נרצחת בדירתה בתל אביב. בינה לבין משפחתה שוררים יחסי ניכור. טרם הירצחה היא הגישה תלונה נגד עורך דין הפרקליטות בעוון העלמה במזיד של דוח שיכול היה להציל חיים, ועל הדרך הסתבכה גם עם דמויות מפוקפקות שמנצלות לרעה את מצבם של הפליטים. במילים אחרות, יש אחלה רשימת חשודים. על החקירה מופקדת ענת נחמיאס, חוקרת צעירה, עורכת דין בהשכלתה. היא מסתייעת במנהל מרכז הסיוע לפליטים, איתי פישר, עורך דין בהשכלתו. החקירה שואבת אותם אל המארג הסבוך שבו נפגשים הפוליטיקה, עולם הפשע, המשטרה ובעיית הפליטים המורכבת וקורעת הלב.

נתחיל דווקא עם הרע. הדמויות של שהם, כמו בספריו הקודמים, מורכבות כמעט תמיד מפיסות מלוטשות מדי של המציאות הישראלית. מעשה ההרכבה טוב, אבל הדמויות אינן מצליחות להיחרט בזיכרון או לסקרן. גם הסיטואציות שבהן פועלות הדמויות בחייהן האישיים שבלוניות. הזוג שנערך לחתונה לחוץ. החבר המוחצן מהצבא שלוחץ על הגיבור הביישן לצאת לבלות עם בנות המין השני. ההורים של הגיבורים מתנהגים באופן פולני להחריד ומתערבים בחייהם. דמויות בגילאי הסבתא/סבא הן חמות ומכילות.
המציאות הרגשית בספריו של שהם צפויה מדי.
 בספר הנוכחי המצב חמור יותר. מפלס האשכנזים גבוה כתמיד, אבל נדמה גם שכל הדמויות הינן עורכי דין: הבורר של ארגוני הפשע - עורך דין, השוטרת החוקרת - עורכת דין, מנהל מרכז הסיוע - עורך דין, עורך הדין המושחת מן הפרקליטות - עורך דין (טוב...), אפילו אחד הפליטים שמוזכרים בספר  הוא - ניחשתם נכון - עורך דין. זה הזכיר לי את הוויכוח על "מלחמת הכוכבים" מול "שר הטבעות", מהסרט "clerks 2" שבו מתלונן אחד משני הגיבורים על כך שבטרילוגיה של פיטר ג'קסון כולם הולכים:"!even the trees walked in those movies".
דווקא דמויות הפליטים שאינן עורכי דין ונוצרו כנראה בהתבסס על מפגשים של הסופר עם פליטים מאריתראה היו אמינות ומרגשות. כמו כן, דמותה של הקרבן, פעילה למען זכויות האדם, אשר נחשפת לאורך החקירה, למרות היותה חד מימדית, גם היא מעוררת עניין בכך שהיא מעט שונה ומוזרה.

ונעבור לטוב. ויש הרבה ממנו.
שהם פורש את העלילה והמורכבות של מציאות הפליטים באופן מצוין. התחקיר שעשה מעורר התפעלות בעושר שלו. בזמן הקריאה אנו נחשפים למציאות הקשה באריתראה, לאופן המצלק שבו הפליטים מגיעים לארץ, וגם לקושי של המדינה להתמודד עם הבעיה המורכבת. אבל למרות עומס המידע שמקבל הקורא, חוויית הקריאה שוטפת במהירות ומאוד מהנה. בכלל, לשהם יש כישרון ייחודי לביצוע אינטגרציה אינטליגנטית של פרטים והתרחשויות, ו"עיר מקלט" הופך בזכות כישרון זה לרכבת מהירה של פעולה וחשיבה. תהליך החקירה המתואר בסיפור שוזר לתוכו את המורכבות של המניעים של כל המערכות המעורבות בעניין הפליטים באופן מושלם, הגיוני ומעניין. התפניות עשויות היטב וגם אם ניתן לזהות חלק מהן מראש, הדבר אינו פוגם בהנאה מן הקריאה מפני שהתעלומה הכוללת מאוד מורכבת ומעניינת. הקצב, הכתיבה והתעלומה המורכבת מפצים על הקשיים שהוזכרו והופכים את הספר לחוויה מהנה ביותר.

ציונים:
קצב: 9.5 מטורף.
כתיבה: 8.5
תעלומה: 9 מורכבת ומעניינת
דמויות: 6 נקודת החולשה של הרומן

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות לתחקיר המעמיק והעדכניות.

סופי:8.5

ספר מתח טוב מאוד שיכול היה להיות מעולה לו היה מכיל מציאות רגשית ודמויות מורכבות יותר.

משפט חוזר - ליעד שהם

משפט חוזר הוא המותחן השלישי של ליעד שהם שאני קורא. לפני קראתי את "מספר חסוי" ו"מסדר זיהוי". חוויית הקריאה שעימה יצאתי משני האחרונים הייתה מתסכלת מאוד. מצד אחד, שהם יודע לבנות תעלומות מפותלות ומעניינות שזזות בקצב מסחרר. מצד שני, דמויותיו נוטות להיות פלקטיות וארץ-ישראליות במובן הקלישאתי של המילה.

ההרגשה הייתה קצת כמו לשתות יין מובחר ליד שניצל תעשייתי שכבר התקרר.

לשמחתי, דווקא ב"משפט חוזר", שאם איני טועה נכתב בין "מספר" ל"מסדר" שהם מצליח גם לייצר דמויות די אמינות וניתנות להזדהות ולצמצם את הפער שבין איכות ואמינות הדמויות לתעלומה.
אני חושב שזה נובע מכך שהפעם הוא בחר גיבור מבוגר יותר, שחייו האישיים מורכבים יותר מאלה של הצעירים שבדרך כלל מובילים את המותחנים המהירים שלו.

רובי ברגר הוא סניגור. גרוש+2, בן 55. הוא מקבל ביקור מצעירה בשם דנה לביא. אביה עצור מזה שנים בעוון רצח של צעירה אחרת. על ערש דווי, סבתה של דנה לוחשת לה כי עליהן לזכות את האב מהפשע שבעוונו הורשע, מפני שהוא לא ביצע אותו. זו נקודת המוצא של המותחן, משם שהם מפתח עלילה מעניינת, גם אם מעט דידקטית ביחס לעולם המשפט העברי והסיכויים הנמוכים לעריכת משפטים חוזרים בישראל וגם ביחס לבדיקות גנטיות בתחום המשפט הפלילי. בתעלומה המורכבת נשזרים גם פשעים נוספים, סחיטה, חטיפה וארגוני פשע.

לבסוף, יש לציין שבולט כי דמותו של סנדק הפשע המקומי קרויה פיני הלוי, בעוד יתר הדמויות מתהדרות בשמות כמו עילאי גור, רובי ברגר,  דנה לביא ודב גולדשטיין. סוציולוגים ושאר אנשי מדעי החברה בוודאי יזקפו גבה. אולי ידרשו משהם לכנות את ספרו הבא "חשבון נפש".

ציונים:

דמויות: 7.5 דמויות מבוגרות מיטיבות עם שהם
תעלומה: 8
כתיבה: 7.5
קצב: 9

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8
אינטליגנטי, חביב ומהנה

הילד האחרון - ג'ון הארט (ביקורת אורח מאת אורי קידר)

אודה ואבוש – נמנעתי זמן רב מספרי מתח. שלוש שנים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א העלו את רמת גז המתאן בגופי, והוא פרץ ממני ברעש גדול, פלצני. עד אשר אירע מעצור קריאה חמור, ובמידה רבה תודות לבלוג זה, התעורר בי יצר רב לקרוא ספרים בהם יש פואנטה של ממש – ברורה כשמש. קראתי ביקורות רבות וטובות אודות "הילד האחרון", וכשהוזמנתי להתארח בבלוג– היה לי ברור שזה יהיה הספר הראשון עליו אכתוב. לשמחתי או לאכזבתי זכיתי בספר מתח איכותי אותו אוכל לחלוק גם חוג הסילון של חבריי הפלצנים חובבי פוקו, סארטר וקאמי.

הספר משתייך לאחר הזרמים הבולטים בספרות המתח של השנים האחרונות - ה"עיירה הקטנה והשקטה המסתירה סודות אפלים". במילה אחת – "עקשמס"א". בשתי מילים – הרלן קובן.

כמו כן, הספר הזכיר לי מאוד את ספרה של ג'יליאן פלין, אחת מסופרות המתח הפעילות האהובות עלי, כותבת "חפצים חדים". הספר משיק באפלוליות שלו לזו שיש בספריה של פלין. אולם להבדיל מפלין, שכתיבתה צינית ולעיתים אף גובלת בשעשוע חולני משהו, ג'ון הארט לא מחפש לשעשע אתכם. ההיפך הוא הנכון. אם אשתמש שוב (ובפעם האחרונה) בפלין, אזהיר שלא מומלץ לקרוא את הספר בקרבתם של חפצים חדים אמיתיים. הספר חף מכל ניסיון לענג את הקורא, ולהבדיל מספרי מתח רבים, מספר זה נעדרת הדמות  שמתפקדת כהפוגה קומית.

אז אחרי שהבנו מה הספר הוא לא, אנסה לספר במקצת מה הוא כן.

עלילה – לא אלאה יתר על המידה, ובלי ספוילרים, כפי שכמה ביקורות עשו על הספר הזה. מבקרים נהנים להשתמש במשפט "זה לא ספוילר, מגלים את זה בשלב מוקדם של הספר". נו, אז? אני נהנה לגלות דברים בעצמי, ולא להרגיש שקראתי 35 עמודים לחינם.

מדובר בסיפור שבבסיסו הוא די שכיח – ג'וני הוא נער בן 13. חייו נראו מושלמים, עד אשר אחותו נעלמת, משפחתו מתפוררת והעלילה יוצאת לדרך. ג'וני, שהפך בין רגע מנער שהוא רק בן 13, לאדם שהוא כבר בן 13, יוצא לנסות ולהשיב את אחותו, באמונה גמורה שהיא עודנה בין החיים. הסיפור כמובן מסתבך ומסתעף. במקביל, מלווה הספר גם את הבלש האמון על חקירת היעלמות הנערה, ועבריין נמלט, שעל אף מקומו הקטן יחסית בספר, הפך לדמות שנגעה בי יותר מכולן. אולי כיוון שהוא הזכיר לי מאוד את דמותו של לני, הענק רפה השכל מהקלאסיקה המופלאה של ג'ון סטיינבק, 'של עכברים ואנשים'. לא אתפלא אם אשמע כי דמותו של האסיר היא מחווה לסטיינבק.

ניכר כי הסופר הקפיד לתת לדמויותיו עומק פסיכולוגי משמעותי, והוא יודע היטב את הנעשה בנפשותיהן. כשגם מקומן של נקודות מבט סוציולוגיות ואנתרופולוגיות אינו נפקד (נו, הזהרתי שאני פלצן).מעבר לכך, הספר עוסק בעיקר בשאלה מוכרת מתחום הפסיכולוגיה: האם נפש האדם טובה או רעה מיסודה. וכמו בכל ספר מתח טוב, נדמה כי אין תשובה ברורה.

משפט אחד חזר פעם אחר פעם בספר והותיר עלי רושם רב – "האופל הוא הסרטן של הלב האנושי". מרמז אולי לכך שאנו נולדים טובים, אבל יכולים ללקות ברוע. מנגד, טוב לב הנו מנוע עלילתי נוסף. יש לציין כי ככל שמתקדם הספר, בעיקר לאחר פתרון התעלומה,  יש איזו תחושת מיסיונריות קלה. לקראת הסוף זה כבר הפך למעט צורם עבור אפיקורס גמור שכמותי.

המבחן הסופי בעבורי לכל ספר הוא אחד ויחיד – האם בימים בהם אני קורא את הספר, כשאני מניח אותו ופונה לעיסוקיי הנלוזים, הספר נשאר איתי, במחשבה, באסוציאציות או סתם בתחושת עקצוץ של חסך על כך שאיני ממשיך לדפדף ולקרוא. במבחן זה עמד הספר בהצלחה. בימים הספורים בהם קראתי בו, היה איתי ג'וני בכל ארוחה ובכל שיעור משמים.

והערה נוספת. די במקרה האזנתי ל"essential" הכפול החדש של קיי'ס צ'ויס. מבלי להתכוון, נדמה כי הגעתי לגרסא המוסיקלית של הספר: הרבה עצב וכאב מתחת למסכה פופית משהו. הרבה עומק מתחת למה שאולי נראה כשטוח.

ולציונים:

כתיבה: הספר כתוב היטב, אבל סובל מהמחלה האמריקאית הידועה ונוטה לפעמים לכתיבה תסריטאית ולא ספרותית ("הוא שלף את הסכין והקפיץ את התער באגודלו. הוא אחז בה לרגע, גלויה לעין, ואז הוציא תפוח מתיקו ופרס אותו בתנועה חלקה ונקייה" עמ' 10), שנדמה כאילו נכתבו כבר למען עיבוד הספר לתסריט.

הכתיבה עשירה למדי, והדימויים מפתיעים מפעם לפעם ("מה שיום אחד היה בטון, התגלה למחרת כחול", בתיאור קריסת עולמו של הנער). לצד זאת, מורגשת איזשהו ניסיון לכפות על הספר עומק במקומות שאין בהם צורך. ("חריטות שרק אימא יכול לקרוא..." עמ' 191).  תרגומה של קטיה בנוביץ' טוב ומהודק. בעיניי, תרגום טוב אמור לא להפריע. רוצה לומר – אל תיתנו לי להרגיש שהספר מתורגם. ישנן כמה חריקות והגזמות (אף סופר מתח לא יכתוב "אימו כמשה לאין").

ציון: 7.5.

דמויות: כמו בסרט. השאלה העיקרית מבחינתי היא של אמפתיה: האם נוצרת התחושה שבאמת איכפת לך, האם למרות שמדובר בדמות בדיונית, כואב לך כשרע לה ואתה חש נחמה כשטוב לה. הארט עומד בכך בצורה מושלמת. נקודה אחת יורדת על העובדה שהנערים בספר מתנהלים לחלוטין כמו מבוגרים.

ציון: 8.

קצב: כמו כל דבר בחיי, אדמה את הספר למשחק כדורגל. הספר מתחיל במה שנראה כגישושים, אבל סוחף מאוד. לקראת אמצע הספר מורגשת ירידה משמעותית. בניסיון ליצור עומק לדמויות ולהדגיש עוד ועוד מניעים פסיכולוגיים הקצב קצת הולך לאיבוד. אולם ככל שמתקרבת שריקת הסיום, הקצב מתגבר, התפניות בלתי פוסקות, ולשריקת הסיום מגיעים כולם ללא אוויר. עם הרבה הרוגים בזמן הפציעות, אם תרצו.

ציון: 7.

תעלומה: נראית כמו משהו שכבר קראנו רבות בעבר, אך מצליחה לחדש. הפתרון מפתיע.

ציון: 8.

ממוצע: 7.5

בונוס: 3 נקודות. אני יודע שאני חוטא בחטא הנוראי ביותר לספר, ושופט אותו (גם) לפי הכריכה, אבל זה הטור שלי. עטיפת הספר, המציגה שמיים מעוננים בספק שעת שקיעה, ספק סוף עולם ותחתיהם צילו של ילד רכוב על אופניים, משרתת באופן שלא זכור לי מספרים אחרים, את עלילת הספר. בכל פעם ששבתי לקרוא בו לאחר הפסקה, הכריכה זרקה אותי בחזרה לאווירת הייאוש השורה בו.

סופי: 7.8

מומלץ בחום.