להציל את יובל - גל אמיר (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 

בהכשרתי וברוב שנותיי במקצוע ההוראה הרבצתי בנערים והנערות זבי החוטם את מקצועות ההיסטוריה והאזרחות. אני במאבק תמידי על כבודם של מקצועות אלו אל מול המדעים המדויקים והארורים ("מה תעזור לי המהפכה הצרפתית בהמשך החיים"? לא, כי בטח בגיל 35, כשהילדים שלך יצרחו שהם לא רוצים ללכת לישון, תשב ותצייר להם פרבולה). מפעם בפעם, כשעולה הצורך, אני מצטרף גם לצוות הספרות ומלמד עוד מקצוע שמנסה לשרוד תחת משרד החינוך הישראלי בשנת 2026. (אה, יש לי רק חצי כיתה כי השאר בתגבור במתמטיקה, באנגלית ובשפה? אוקיי, אז רק חצי כיתה תכיר את עקרונות הסיפור הקצר).

בניסיונותיי הנואשים לקנות את ליבם, את הקשב שלהם ואת ההבנה שעדיין כדאי לפתוח ספר ולהשקיע בו כמה שעות או ימים למרות שאפשר לראות את הסרט בשעה וחצי, אני מספר להם, למשל, על כוחו הבלתי נגמר של הסופר. על יכולתו להיות דיקטטור בעולם שהוא עצמו יוצר ובונה. רוצה פול אוסטר לומר משהו על גורל (כמו בכל ספריו), אובדן, חלומות וכו'? יברא עולם שבו יש ילדים שיודעים לעוף. אלה חוקי העולם שלו והוא לא צריך להסביר את זה לאף אחד. אלפי שנות מתמטיקה ועדיין לא הצלחתם לגרום לילד אחד לעוף, נכון? פול אוסטר עליו השלום היה זקוק רק לעט.

למעלה ממאה שנים של מחקר, שככל הידוע לי, אלברט אינשטיין היה מראשוניו, לא הצליחו (ככל שידוע לנו) לגרום לאנשים לנוע בזמן. ה.ג. וולס כתב את "מכונת הזמן" כבר בסוף המאה ה-19.

אז כן, המדע קידם הרבה, אבל חירות בלתי מוגבלת והשראה נמצאות בדמיון האנושי ובמידה רבה בספרות.

בתור מי שלא מתחבר כלל וכלל לז'אנר המד"ב ו/או הפנטזיה, מסע בזמן תמיד היה תת ז'אנר שמאוד אהבתי (יחד עם היסטוריה אלטרנטיבית, שהרבה פעמים מתחברת לאותו מסע). אולי זה כי הרבה פעמים הוא מתחבר להיסטוריה, אולי כי תמיד סקרנה אותי הנוכחות של אדם בעולם לא מוכר לו, או עולם דומה-אבל-שונה, מן uncanny (תחושה מוכרת, אני מניח, לרבים).

הבעיה בז'אנר הזה, ואני מניח שבלא מעט מד"ביסטים אחרים, היא היכולת המאוד לא מובנת מאליה, ללכת על חבל דק שבין השהיית אי האמון לבין מה זה השטויות האלה? או בין האפשרות שלנו לכבות את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על העולם, לבין היכולת של הסופר לשכנע אותנו שזה לא מאוד לא ריאלי.

הרבה כותבים, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות, נטלו לעצמם את החירות הזו (ולא, "גולשים" בזמן לא הייתה סדרה כזו. הם נדדו בין מימדים). כמובן ש-"בחזרה לעתיד" הוא הנציג המוכר ביותר של הז'אנר, "מירוץ לאתמול" עשתה את זה בצורה מופלאה בטלוויזיה. בספרות, הטוב ביותר לטעמי היה "עושים היסטוריה" המופלא של סטיבן פריי, על סטודנט כושל שנשלח בזמן כדי למנוע את לידתו של היטלר ו-"22/11/63" המצוין של סטיבן קינג, על אדם מן היישוב שמוצא חור שמוביל אותו לשנות ה-50 ולאפשרות למנוע את רצח קנדי.

בלטו גם "אשתו של הנוסע בזמן" שנתן טוויסט רומנטי לכל העניין ו-"דבר רודף דבר" הממזרי, שתורגם בשנה שעברה והתנהג יותר כמו מותחן רומנטי קומי שהמסע בזמן הוא רק חלק מהסיפור בו. סדרת ספרים בולטת נוספת שעוסקת במסע בזמן היא "נוסעי הזמן מאוקספורד", של קוני וויליס, כשבינתיים תורגמו שניים מספרי הסדרה.

ספרות ישראלית ענפה בנושא אני לא מכיר, להוציא את סדרת "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, תופעת טבע בפני עצמה. אבל זו סדרה לילדים. אל מול הלקונה הזאת, בשנה שעברה יצא לאור נציג שבהחלט יכול לטעון למקום יפה מאוד לצד המצטיינים מעולם המסע בזמן – "להציל את יובל" מאת גל אמיר (הוצאת סלע המצוינת).

גל אמיר הוא סופר ותיק, עורך דין בהכשרתו, שכתב בעיקר ספרי מתח. כשראיתי את שם הספר והסופר, לא חשבתי לרגע על מסע בזמן. אבל גל החליט לעשות ניסיון ומעשה שהיה כך היה – סרן שוהם זגורי הוא חייל ביחידה מסווגת בצה"ל. בשנת 2032 הוא נבחר להוביל את פרויקט המסע בזמן של הצבא. הספר יצא לאור בשנה שעברה ונכתב אחרי טבח ה-7 באוקטובר, שנוכח בספר לכל אורכו.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא הרובד הפסיכולוגי שמתחבר מאוד לרוח התקופה. כנראה שמעט מאוד ספרי מסע בזמן יערבו נוסע עם פוסט טראומה ממלחמה בה איבד כמה מחבריו.

זגורי עובר אימונים והכשרה כשהוא משוכנע שהוא יישלח למרתף בירה במינכן של שנת 1922 כדי (אתם כבר ודאי מנחשים) לחסל את היטלר כשזה רק מתחיל לפלס את דרכו הפוליטית. חמוש באקדח לוגר ישן ובמדי חייל גרמני ממלחמת העולם הראשונה הוא נכנס לאותה מכונה, אבל מוצא את עצמו במדינת ישראל של שנת 1983.

מחשש לספוילרים לא אפרט הרבה מעבר לכך. רק אספר שדי כצפוי, הוא מנסה להשתלב בתקופה (יצויין שזה החלק שעובד קצת פחות טוב. גם אם נשלח חמישים שנה אחורה, ההלם התרבותי של זגורי מצטייר לפרקים כמוגזם מדי. גם אם לא ראית קלטות או תקליטים, אתה ודאי יודע שהם קיימים, כן?) ובעיקר להבין מדוע אותה פיסיקאית מצליחה, אבל גם תמוהה, שאחראית על התכנית כולה, שלחה אותו דווקא לשנה הזו, ומה בעצם המשימה האמיתית שלו. בסה"כ נקודת מוצא מגניבה ולא אינטואיטיבית.

הספר מתקדם בקצב מאוד יפה, קדימה ואחורה, ולטעמי, מסתיים מהר מדי. כל הספרים שהזכרנו היו באורך כפול לפחות מ-208 העמודים של "להציל את יובל". זה לא בהכרח שלילי. אחד הדברים היפים ביותר שסופר יכול לעשות הוא לרחם על קוראיו. גל אמיר בהחלט מצליח לבנות עולם שלם ומובן, עם כללים וחוקים, בלי לחפור יותר מדי עם כללי פיזיקה והסברים מדעיים (החלק שאני כמעט תמיד מדלג עליו) ויוצר דמויות מעוררות אמון, ומורכבות ברובן. הוא מצליח לשזור בצורה יפה את הנושא של הלם קרב ושל אסון השבעה באוקטובר (עם מה שנדמית לי גם כביקורת מרומזת על הנהגה שממאנת לקחת אחריות), אבל נדמה לי שאף קורא לא היה כועס עליו אם היינו זוכים לעוד 50-100 עמודים של שוהם זגורי מנסה להסתגל לעולם של 1983. הבחירה בשנה שהיא קרובה יחסית אבל גם רחוקה – לפני מהפכת הטלפונים הסלולריים למשל, או הטלוויזיה הרב ערוצית, היא מעניינת ומספקת הרבה הזדמנויות. לרוב, אנחנו רגילים לראות את הגיבור שלנו נזרק לתקופות קדומות או לפחות מאוד רחוקות בזמן, או למקומות מרוחקים. אגב, גם ספר נוסף שיצא פחות או יותר בשנה שעברה, ממקם את הגיבור שלו בדיוק באותה שנה – "חלומות תעופה" המקסים של ניסן שור. רגע לפני כניסת MTV, עם המעבר לטלוויזיה צבעונית, עם החלחול הראשוני של מחלת האיידס. (ואגב, גם שנת לידתי). כנראה שזה לא מקרי.

 

ציונים:

דמויות: 9 בעיקר שוהם זגורי והמדענית המטורפת.

קצב: 9 עולם שלם ב-208 עמודים. זה חייב להיות על טורבו (אבל גם מצליח לתת עומק).

תעלומה: 9 יהיה מעניין לדעת מה יחשבו על התעלומה הזו אנשים שאין להם קשר לאירועים ומעבר לכך לא ארחיב.

ממוצע: 9

 

בונוס/עונש: עשירית נקודה על המקוריות היחסית של כתיבת מסע בזמן, לא סכמטי וקצבי, בספרות עברית.

סופי: 9.1

"להציל את יובל" הוא רומן מסע בזמן משלנו. ישראלי, כיפי, מורכב ונוגע. מומלץ להכות בברזל בעודנו חם ולקרוא בהווה.

לו הייתי דרור - אלמוג בן נתן

 

כשהייתי ביסודי, הרב רצה ללמד אותנו על לחץ חברתי. כשחברי א.ב. יצא לשירותים, ביקש מאתנו להתאסף מול חלון הכיתה הגדול ולהעמיד פנים שאנו מבחינים בחפץ מוזר מרחף בשמיים. הרב הנחה את מקהלת ההשתאות שלנו כש-א.ב. שב לכיתה, ואכן, לא עבר זמן ו-א.ב. נכנע למקהלה ואישר את קיומו המפתיע של החפץ שלא היה.

אל "לו הייתי דרור" הגעתי באופן לא טיפוסי. בעת חיפושים בפייסבוק ובגוגל אחר ספרים/סרטים אחרים יצא לי להתקל במעל עשר סקירות שלו. כולן חיוביות ומנומקות. בסוף הגעתי אליו, וקראתי, ואולי קצת כמו נעמי, הגיבורה שהולכת נגד הזרם, היו בספר הזה לא מעט דברים שפחות התחברתי אליהם, לצד החלקים הטובים.

העלילה בקצרה – נעמי היא סטודנטית צעירה. בילדותה הייתה בודדה, כמעט עד כדי חרם. היא אהבה לשוטט בתוך עלילות ספרים, וחלמה לכתוב בעצמה. מתישהו החלה ללמוד באוניברסיטה, אבל פלישת חייזרים של הקואליציה הבין גלקטית סיימה לה את הסמסטר מוקדם מדי. 

בתחילת הסיפור, אנו נחשפים לנעמי של ההווה, שמחליטה למרוד בשלטון המיטיב-לכאורה והאניגמטי שמציעה הקואליציה לבני האדם. ואז, בשני קווי זמן נפרדים, אנו נחשפים לסיפורה של נעמי בעברה כילדה ומיד לאחר פלישת החייזרים, ולהתקדמותה בהווה, לאחר שסיפור ההישרדות הראשוני תם, תוך שהיא מנסה לחמוק מהקואליציה שעושה מאמצים לתפוס אותה.

נתחיל ממה שעבד, נעבור למה שלא עבד ואז לעוד קצת חיובי. סקירת סנדוויץ'.

הערפל השורה על הסיפור עובד מצוין. מי הם החייזרים? מה הם רוצים? איך הם מתנהלים? כאן יש התקדמות הדרגתית עד לחשיפה כמעט מלאה של הגיון שבאמת מרגיש חייזרי ואמין. 

ולא רק זה, היות שמדובר בקואליציה חייזרית, יש כאן מרחב לפיתוח של גזעים שונים ורעיונות חייזריים, והספר בעיני ממלא מצוין את הפוטנציאל הזה כל הדרך אל הסיום הדרמטי. כמה מהרעיונות, במיוחד אלו הקשורים במי שהופכת לחברתה של נעמי בחלקו השני של הסיפור, ממש יפים ועומדים יחד בצורה מרשימה שממש מעוררת תחושה של חשיפה לעידן חדש בתולדות האנושות.

גם המבנה של הסיפור, שנודד בין קווי זמן מבלי להסביר, ונותן לקורא לפענח, מתעכב על אירועים מסוימים בזכוכית מגדלת ואז חותך באבחה למקומות חדשים, עבד עבורי. היה משהו שתרם ל"אנגייג'מנט" עם הספר כשהוא נע לצלילי החליל - או שבעצם זה הכינור? - של עצמו. זה ניכר בעיקר בחלק האחרון, שהרגיש כמו ספר בפני עצמו, אבל גם כמו חלק אינטגרטיבי ממה שהיה קודם.

הסוף היה מפתיע ואמין וסיפק סיום מוצלח, לצד פתח לא מתסכל לספר המשך (שנכתב כבר). בן נתן מנווט את המסע של נעמי לסיום שמרגיש כמו אגרוף, חומק מקלישאות ופורש מניפה של אפשרויות להמשך הדרך מבלי להרגיש טיזרי.

מנגד, היה משהו בכתיבה שלא עבד עבורי. בהרבה סקירות התייחסו לליריות וחיבה לטבע. אני הרגשתי שהיו הרבה חזרות, הרחבות, והאנשות של אלמנטים טבעיים שלא היו מחויבי המציאות ולא תמיד התאימו למתרחש.

אני חושב שזה נובע מזה שהסיפור מנסה לעשות שני דברים כמעט בו זמנית – להיות סיפור מד"ב מקורי על פלישת חייזרים, ולומר משהו מעט פילוסופי או לירי על החוויה של חופש וכתיבה ועל הצורך לכתוב עבור קהל. השניים לא תמיד משתלבים. העמדה שממנה נעמי מתייחסת לכתיבה הרגישה לי תמימה מדי, כמעט מתיילדת לפעמים, ולא תואמת לגמרי את הסיטואציה של פלישת חייזרים והישרדות בתנאים לא תנאים.

לא מעט פסקאות הכילו מעין מיני סיפורים שחלקם הרגיש כמו הרהור בוסרי, או כמו התרגשות מעצם הרעיון של להמציא רעיונות. לדוגמא – "...שעשעתי את עצמי במחשבות על הכוך שבסלע ועל הדרך שבה נוצר. אולי שכנה כאן פעם מפלצת אבן מיתולוגית שהתעוררה יום אחד ויצאה למסע...אולי זה היה הר קטן שגדל והתבגר ובחר לחפש לעצמו חיים חדשים במקומות זרים". בעוד שאפשר למצוא חן ברעיונות האלה, המאנישים אלמנטים דוממים, הם דומים יותר לתהליכי חשיבה מתרחשים אצל פעוטות, והרגישו לי פחות תואמים לדמות של סטודנטית הנלחמת על חייה מול חייזרים. אבל הכי חשוב, הם לא מקדמים את הסיפור.

עוד נקודה שהפריעה היא שימוש בסכמות, כך למשל כשנעמי שואלת את אחת הדמויות לגבי הסיבה שבה בחרה נתיב מסוים בחיים עונה הדמות, שהיא רוצה לעזור לאחרים וש-"יש הרבה קושי בחיים ומישהו צריך לדעת לקום ולעשות מעשה". זה כמעט כמו התשובה בראיונות לרפואה, למה אתה רוצה להיות רופא? כי אני רוצה לעזור לאנשים. מרגיש מאוד קוקי-קאטר.

עוד אלמנט בעייתי היה הדמויות. מצד אחד הן הגיוניות ו"עובדות" בסך הכל, אבל פה ושם היו חריקות שהפריעו. למשל, נעמי מתארת לקורא זכרון ילדות בו חבריה לכיתה דיברו על מסיבה שאליה לא הוזמנה. מעבר לעובדה שהאירוע מתואר כמעין זכרון מצלק – ולא נתווכח על כאב סובייקטיבי, בעידן פתיתי השלג – נעמי מתארת ש-"מגניבה הייתה המילה שבה השתמשו שוב ושוב". מבחינתי זה היה מעין רגע ששבר את השיטוט הנעים בתוך הסיפור, כי התקשיתי להאמין שהמילה "מגניבה" מעולם לא נרשמה בזכרון ונלמדה לפחות מן ההקשר, במסגרת השהייה בחלל הכיתה.

באופן דומה, היה משהו מוזר בדיונים של נעמי עם אחת הדמויות על זה שהיא צריכה להתחבר למטרות שלה ולכתוב, כשבחוץ יש פלישת חייזרים והחיים מצויים על הכף. זה דילוג מרשים על פני כמה מדרגות בפירמידת הצרכים של מסלו, אבל הרגיש טיפה לא אמין, אולי כי זו הנקודה שבה הכי ניתן היה להרגיש שהספר מנסה לומר שני דברים שונים בתכלית ומדבר בשני קולות.

במאמר מוסגר, יש סיפור על כינוס של האגודה הבריטית הפסיכואנליטית בזמן מלחמת העולם השנייה. באחד המושבים, כאשר הציג מישהו את המאמר שלו, קם דונלד ויניקוט, מממשיכי פרויד שיצר זרם משלו, ואמר משהו כמו, "חבר'ה, יורים עלינו". רוצה לומר, כשהפצצות רועמות המוזות שותקות.

אבל, מפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות ב"דרור" על שלל מרכיביו הטכניים שמהם נרתעתי, ייצוג של כתיבה עצמאית שהולכת נגד הזרם, לא מנסה להכנע לנרטיב אחד ונותנת מקום, גם בתנאי מלחמה, הן ללבטים הנוגעים לרגישות הגבוהה והבדידות של נעמי והן לסיפור המאג'ורי יותר של פלישת חייזרים כלל עולמית. מעין חיבור מרדני בין סערה בעולם חיצוני לזו שבפנימי. 

 ועוד הרהור על טבעו של "דרור" - והחל מכאן זה ספוילר שלא מומלץ לקרוא אם טרם - 

אפשר לקרוא את סיפורה של נעמי כגרסא מד"בית של "הברווזון המכוער". מי שהייתה ילדה בודדה ולא רצויה, שורדת ביעד אגב בריחה מקואליציה של חייזרים שרוצה להכפיף אותה לאג'נדה שלה. אחרי שנעמי נלכדת, גברת אקסו, החייזרית האחראית עליה, מתארת לה כמה התרשמה הקואליציה שעקבה אחריה מכישורי ההישרדות שלה ומגבורתה ותושייתה. אקסו מכניסה את נעמי לתוכנית מיוחדת להיות אחת מן ה-"נפילים" - בני אנוש שיכווינו את התקדמות העידן החדש. 

במובן מסוים, זו התגשמות הפנטזיה של המבודדים והדחויים, להיראות ולקבל הכרה, לחוות מצב בו התכונות שהיו מקור ללעג או דחייה הופכות מושכות ובעלות ערך. כך חווה גם הברווזון שנדחה על ידי הברווזים וכך גם נעמי שסיפור ההתמודדות שלה הופך מעין ציר שמחבר בין התמה של כתיבה לתמה המד"בית של הסיפור, ונגאלת לכאורה על ידי הברבורים-חייזרים. 

ועוד נחפור, בסיום, העגום, ניתן לזהות, במכוון או שלא, הדים לרומן המד"ב הבריטי הקלאסי, "התלת רגליים", בו גזע חייזרי הצמיד "כיפה" מתכתית לפדחתם של בני האדם על מנת לגרום להם להיות ממושמעים. כך גם נעמי עוברת תהליך כפוי במסגרתו היא הופכת ל-90 אחוז סייבורג. אני עדיין נקרפ, או שזה מוקרפ, כשאני נזכר בקול של החייזר שהיה על אחראי על וויל בעיבוד הטלויזיוני. הבריטים של הסבנטיז-אייטיז ידעו לעשות מד"ב מוצלח למי שזוכר את "צ'וקי" והעיבוד הקטוע של "התלת רגליים" שנדמה לי שהסתיים במפח נפש אחרי שתי עונות מבלי לעבד את החלק השלישי של הספר. אני חושב שהסתיים במילים "האם הכל היה לחינם?" כשוויל עמד מול החורבות המעושנות של המקום בו אמורה הייתה להסתתר המחתרת. אבל אני רמבלינג...כמו הזר בביג ליבובסקי, אז חלאס.  

 

סוף ספוילר וגם סתם סוף

ציונים:

כתיבה: 7, טכנית פחות, רעיונית יותר

קצב: 6

דמויות: 7 כנ"ל

תעלומה: 8 לא בדיוק תעלומה, אבל פתרון חידת החייזרים יפה ומקורי

ממוצע:  7

בונוס/עונש: אין

רומן מד"ב לא אחיד, שמחד שופע רעיונות יפים ומפותחים, ובעל קו עצמאי ובלתי מתפשר, ומאידך סובל מבעיות של טון, סגנון ופה ושם קצת הגיון. ונסייג ונזכיר שמדובר בדעת מיעוט, כשמנגד שלל סקירות חיוביות גורפות ומנומקות.

 

המחסום - אלעד וינגרד

 

"המחסום" של אלעד וינגרד עובד מצוין בכמה רמות. הוא רומן קולח למרות שהוא מתאר מציאות מחזורית ומייגעת של מחסום בשטחים, ועל אף הדרמה והבדיון, הוא גם מרגיש תיעודי, כמו סרט מ"דוקאביב". ובעיקר, עבור מתבגרי/חיילי הניינטיז, הוא קפסולת זמן מתוקה-מרירה שלא מחליקה טוב בגרון אבל קשה להוריד ממנה את העיניים.

ולחדשות בהרחבה.

"המחסום" מספר על פלוגת חיילים שבמרכזה יונתן, שגדל בכפר, ולצדו, חבריו הקיבוצניקים ברובם. המפקד שלהם הוא פורת, מתנחל, בן לאב גיבור מלחמה.

המנוע הדרמטי די פשוט, יונתן התנהג בצורה דוחה לחברתו, אולי מפני שמלכתחילה הרגיש כאילו הצליח לכבוש את ליבה במקרה, והם נפרדו. כעת, הוא עסוק בניסיונות לחזור אליה. הוא שב לפלוגה, היישר אל הצבה ראשונה במחסום, לאחר שיצא לקורס חובשים כשברור לו שהחמיץ הרבה חוויות קשות שחבריו עברו בלעדיו – נקודת מוצא יעילה.

ישראל היא ישראל של שנות התשעים. ללא סלולרי אבל עדיין עם דיוויד בואי, והימים, ימי נחשון ווקסמן וניר פורז זכרם לברכה.

חבריו של יונתן לפלוגה מהווים מעין מיני-ישראל – עמוס השמאלני היחסית קיצוני, כפרי הימני האלים שדימויו פגוע בשל לקות למידה, נמרוד, המנהיג הטבעי, מעין קהלני-מרכז צעיר, וישראל החברי והחומל (אולי משאלת לבו של הסופר ביחס לישראל).

המשימה שלהם, לווסת את תנועת הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים למחסום לתוך ישראל ומחוצה לה. האמצעים – פקודות מטכ"ל, מפקדים מזניחים או אלימים, ומתקנים באיכות מפוקפקת. המשימה של יונתן היא לווסת בין הצורך שלו לשוב אל זרועות חברתו לבין דרישות המציאות.

שני תהליכים מתרחשים. ברמת המיקרו יונתן עצמו נחשף על ההיסטוריה האישית שלו וניסיונו לשוב אל זרועותיה של יעל, וברמת המקרו, המציאות של המחסום שוחקת ומפרקת אט-אט את הדינמיקה הקבוצתית של חברי הפלוגה ואת החמלה והערכים שעימם התייצבו במחסום.

במאמר מוסגר, ובקצרה, על שתי הפרעות הקשורות לטראומה.

הפרעת דחק פוסט טראומטית מתרחשת במקרה של חשיפה לסכנת מוות אמיתית או נתפסת, ומקושרת לתסמינים של ניתוק, דריכות וחודרנות של חוויית הסיכון באופן שמעיב על התפקוד.

הפרעת פוסט טראומה מורכבת, אינה מתועדת עדיין במדריכים הרפואיים וכוללת חשיפה מתמשכת לחוויות טראומטיות שלא ניתן להמלט מהן, ומשפיעה גם על האופי המתפתח (אם בא לכם, חפשו את הספר של ג'ודית לואיס הרמן).

האבחנות הללו, שבימינו ובנסיבות קשות הופכות מוכרות יותר, עומדות בצומת סוציולוגי-רפואי-תוך נפשי. החברה קובעת מתי אדם ייכנס תחת הקטגוריה של פוסט טראומה בשימוש בקריטריונים רפואיים. הנכנסים יכולים לקבל נכות וזכאות לתמיכה כספית, כשהתנועה על הציר עצמאי-פסיבי משפיעה על תפיסת העצמי.

"המחסום" מראה באופן מצמרר כיצד המציאות המחסומית, במעין תנועה מחזורית של גלגל שיניים איטי וחסר רחמים, גורסת אל תוכה חיילים ופלסטינים, בבליל של חוויות מיקרו טראומטיות, שאולי לא יוצרות הפרעה שאפשר לסווג, אבל בדרכן המכרסמת, הורסות אט אט פיסות חיים ומשפיעות על אופיים של הגיבורים.

רוצה לומר, ניקח ילדים בני שמונה עשרה, נבקש מהם לשלוט באוכלוסייה אזרחית שבתוכה גורמים עוינים ואלימים, נעשה את זה בתנאים קשים של חסך בשינה ומוגנות ככה-ככה, ונניח להם לחוות עוד ועוד מיקרו טראומות בהן ישחקו את תפקידי התקפן והקרבן, תוך שהדינמיקה הקבוצתית מקצינה. מה חשבתם שיצא, קולה?

וינגרד מראה גם כיצד אתוס הגבר-גבר הישראלי – נכשלת? אשמתך, נבהלת? פחדן, קשה לך? חלש – נארג בתהליך המפרק בהדרגה את המעורבים עד להשפעה עדינה על זהותם, כמו נמרוד שהופך ממנהיג למדוכדך ומסוגר.

הדמויות עגולות. מתפתחות. מוכרות וארכיטיפיות אבל לא מרגישות כמו נחתכו מתבנית. הכתיבה קולחת. הספר חומק היטב מקלישאות. האירועים הדרמטיים לא מתרחשים על פי סכמות מוכרות, ומרגישים מפתיעים, טבעיים ונוראיים. כמו בחיים. גם הקונפליקט שחווה יונתן בין הצורך שלו לזכות שוב בחברתו ובין נאמנותו לחבריו ולשירות וגם עברו שזרוע בחוויות בריונות מהצד הלא נכון (כן, כן, שני הצדדים לא נכונים) ואובדן, זורמים ומשלימים את תמונת הרומן המוצלח הזה.

הטיפול בתסמיני הטראומה נעשה ביד בוטחת. תהליכי התפרקות החשיבה, הניתוקים והדריכות המוגזמת שהופכת במהרה לאלימות, כולם אמינים ומעניינים.

ספוילר שלא כדאי לקרוא אם טרם –

הסצנה שבה פורת הורג את פורת מפרקת ממש, ואולי וינגרד מנסה לומר משהו, שוב, ללא שיפוטיות, על חוסר התוחלת והפגיעה העצמית דווקא, שמתרחשת כאשר נאלצים לנהוג באלימות כדי לשמור על בטחון.

גם סצנת הפיגוע מתרחשת בהנפת מכחול של משפט או שניים, ובעיני מראה יפה מאוד כיצד בהתחלה, יונתן תופס את האירוע באמצעות סכמה קיימת (המפגע "מחבק" את חברו) לפני שהוא מבין, לא, זה משהו אחר, מבצע התאמה של עיבוד האירוע ופועל.

סוף ספוילר

למרות עומס הדיאלוגים, אין תחושה של פטפוט או חפירה, ואיכשהו רוב הדיאלוגים גם חושפים משהו על הדמויות ומקדמים את העלילה.

אז עם מה נשארים בסוף? במיוחד נוכח התקופה הנוכחית, עם לא מעט יאוש-מתקתק. מבלי לנקוט עמדה פוליטית, ממרחק השנים לא נראה  שהיאחזות באחד מן הקטבים הפוליטיים הקיצוניים – ארץ ישראל השלמה ועם סגולה, מול הגשת הלחי השנייה והתפלשות באשמה – הועילה. אבל גם הניסיונות למצוא פשרות עדיין לא צלחו. צריך לפחות שניים לטנגו ואולי יותר (אירן, אני מדבר אלייך). נותר רק הייאוש שלא נעשה יותר נוח.

יותר מכל, היה משהו עצוב, אבל גם הגיוני וידוע מראש בקריאת הספר. כמי שהתבגר בשנות התשעים, הרגשתי קצת כמו מרטי מקפליי שנוסע לעבר, אבל אין ביכולתו לעשות דבר ביחס למה שעתיד לקרות. במילים אחרות, הביף עם ביף בלתי פתיר, או כמו שאמר קהלת, אין חדש תחת השמש, ומה שכן חדש, לא משהו.

כאן תמות התחכמויותינו לערב זה.

 

ציונים:

דמויות: 9 

כתיבה: 9

קצב: 8

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

 

בונוס/עונש: שליש נקודה על ערך מוסף חינוכי/תיעודי

סופי: 9

"המחסום" משלב בין רומן קולח ורגיש לחוויה כמעט דוקומנטריסטית. מחייה את שנות התשעים באופן מלבב-עצוב, ועבור אלו שהתבגרו באותם ימים, עשוי להרגיש too close to home. מקווה שיילמד בבית ספר, יכול להוות הכנה לא רעה למתגייסים לעתיד. 

 

 

בסוד העניינים - סנונית ליס

 

בתחילת שנות התשעים, ימי מת"ב וערוצי זהב, כשפרקי "סיינפלד" שודרו כל ערב בעשר וחצי, הייתה לאבא שלי ולי הסכמה שבשתיקה - הוא מתלונן על כך ש"סיינפלד" היא שטויות גמורות אבל נשאר לצפות אתי, ואני - שישבתי בקדמת הסלון - לא אמרתי כלום בכל פעם שהסבתי את הראש לאחור וראיתי את החיוך מרוח לו על הפנים כשהוא מתאמץ לא לצחוק בקול. 

לילה אחד לא שודר פרק של סיינפלד, ומצאנו את עצמנו בערוץ הסרטים מול "חלום אריזונה". ג'וני דפ, לילי טיילור ופיי דנאווי פרפרו על המסך במעשייה אקזיסטנציאלית. נדמה לי שאחת מהן רצתה למות, והאחרים, אני כבר לא זוכר. אבל בסוף, את השתיקה שלנו הפר אבי כשאמר, "הסרט הזה הוא על יותר ממה שנראה" או משהו כזה. 

"בסוד העניינים", החדש של סנונית ליס הוא מן ספר כזה, על יותר ממה שנראה. למעשה הוא יותר על היותר. אבל תיכף.

יום אחד, נדמה שהכל קורה לליליאן מורוז (בתרגום קלוקל, ליליאן דכדוכי). בעלה שעמו קבעה דייט מודיע לה שייעדר לתקופה, והשיח המעורפל עמו, מנתץ את הבטחון הזוגי שנבנה לאורך שנים, ומעורר בליליאן ספקות מכאיבים. מנגד, פרשייה מוזרה אותה סיקרה כעיתונאית חוקרת, שבה אל חייה - בתחילת שנות התשעים נעלמו גופות טריות באופן מסתורי. הפרשה התקררה ואופסנה, אבל אחת הגופות נחפרת לפתע באתר בנייה יוקרתי שרוחות שחיתות אה-לה הולילנד מרחפות מעליו. 

אלכס, בלש יליד רוסיה שהיה חבר טוב שלה עד שליליאן פוטרה, ורופאה פתולוגית מופנמת אבל גם חברותית באחד-על-אחד, מלווים את ליליאן כשהיא מנסה לנער את האבק ולהכנס בעובי הקורה, זאת אומרת, בסוד העניינים.

אז איך הספר? 

נקודת המוצא של החקירה מבטיחה מאוד - תעלומה קריפית שאפשר היה לדמיין שתתרחש בארץ. מאידך, בשלב מסוים הפכו פרקי החקירה למונוטוניים - פרט חדש מתגלה, ליליאן מצייצת עליו בטוויטר, ושלל מגיבים שאחד מהם, אני די בטוח, הוא מחווה מוצלחת באמינותה ליוזר המצחיקול "צבי", עונים בשנינה וממלאים את המטרה שלא נסגיר כאן כדי לא לספיילר. 

אם נשווה את הרומן לשיר, התעלומה היא הבסיסט, שנותן קצב, אבל הרוב - סליחה קים דיל, דאף וסטינג, ולא לך רוג'ר ווטרס יא - מתרחש במקום אחר.

גם קונספירציית הנדל"ן נפתחת ברעמים וברקים, עם פוליטיקאים מושחתים סטייל "הסמויה", אבל לא באמת מתפתחת. עם זאת, זו עשויה להיות גם אי הבנה שלי את הטקסט, כי אולי לא הייתה כוונה לפתח, אלא רק לבסס את הדמיון ל"הולילנד" או כל פרשיית שחיתות שאם נזרוק אבן נפגע בה. אבל נראה לי שהיה אפשר לעשות עם זה קצת יותר, גם אם היה מסתיים במבוי סתום. 

במילים אחרות, החלק התעלומתי הרגיש טיפה לא מפותח, למרות שסיפק מסגרת יפה ומושכת לסיפור.

עוד נקודה שהטרידה אותי, ספוילר קל - 

אחת מדמויות המפתח בספר היא על הספקטרום. מתואר אצל אותה דמות קושי בזיהוי הבעות פנים ורגשות אצל אחרים, תופעה שכיחה על הספקטרום. אבל אז, בנקודה קריטית בהמשך, הדמות לפתע מזהה מהבעת הפנים של מישהו שהיא פוגשת, שזהו אדם השרוי בבדידות. המשפט נכתב כלאחר יד, והסתירה הזו, קטנה אומנם, אבל כמו מיקרופון שפתאום צץ בטעות במעלה המסך באמצע סרט מתח, קלקלה את הפלואו.

סוף ספוילרון 

אבל, וזה אבל באותיות קידוש לבנה. אבל בקאפס לוק של טראמפ. AVAL - איזה ספר מרגש, משובח ונוגה ועדין, ואסביר.

לצד התעלומה, ליס, כמעין דולה של מוות, אם להיות לירי, מצליחה לגעת, לתאר, ובעיקר להזריק המון חיות לשלל תצורות המוות הקיומי והפיזי הקיימות במדיום הזה שנקרא אנושות.

באלבום הראשון שלהם פלסיבו שרו "since I was born, I started to decay", שורה שניתן לקרוא בשני אופנים, "מכיוון/מאז שנולדתי התחלתי להרקב". על פי הפירוש הראשון יש משהו יותר אישי בתהליך ההתבלות, ועל פי השני, זה פשוט טבע העולם. ליס נוגעת בהזדקנות בשני האופנים, כשליליאן עסוקה באובדן גופה הצעיר וגם בחווייתה הסובייקטיבית את ההזדקנות. 

במאמר מוסגר, בעוד שמתבגרים מתקשים עם הפער הגופני בין הרצוי למצוי, מבוגרים מתמודדים עם הפער בין מה שהיה למה שכבר אין, וליס נכנסת להתחבטויות הקשורות לנושא באזמל מנתחים מדויק, משעשע וחומל. 

לצד ההזדקנות, נכנסות עוד תמות הקשורות למוות, אינסטנסים של מוות שלפני המוות הפיזי אם תרצו (ואם לא) - הישחקות התשוקה לעסוק במשלח יד נבחר, וצדה השני, פיטורין והישכחות, מותו של הפרינט (פצוע קשה כבר עשרים שנה, לא יודעים מה יש לו), מאבקי ההישרדות של אהבה ארוכת שנים, והבדידות הכואבת הנובעת משוני, תלות מזיקה, או נידוי, בדידות שהיא גם סוג של מוות (חברתי). הנושאים הקשים האלה נארגים איכשהו למן שמיכת טלאים ספרותית מחממת. קצת כמו המם על ההבדל בין המלודיות של הסמיתס לטקסטים.

ההתרה של סיפור החיים המשותף של ליליאן ובן זוגה ראול, ושל תעלומת הגופות, היתה בעיני עגמומיות מרהיבה, והביאה את הרומן לשיא אמין ומרגש. הכתיבה היפה והעדינה של ליס מובילה את הצעדה האחרונה של הספר, ובמיוחד את סיפורם של האנשים מאחורי הגופות, בדרך שמזכירה מעט את סיום סדרת הטלויזיה המופתית  ההיא עם השיר של סיה ברקע (לא, לא שנדליר).

בגזרת הדמויות, כולן עגולות ומשכנעות ובמרכז, ליליאן. עייפה אך מלאת חיות, מרירה, משועשעת, עם מרחב פנימי בגודל של מגרש מונדיאל תקני. וליס כותבת אותה כל כך יפה. כמו למשל, "לא סיפרתי לו שמעבר לדאגה החברית, מאז שרואי (הבן שלה) טס לטיול, החמלה שלי נותרה פעלתנית ועזובה ככלבלב נטוש ללא בעלים". קשה שלא ליפול בקסמה. 

יותר מכל, הזכיר לי הספר הזה את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ'. שניהם נפתחים בחקירה. שם נדמה לי שצצו גופות מיותרות בחדר המתים, כאן נעלמו. שם וכאן הגיעו להופעות אורח כל התמות הקיומיות שאפשר לדחוס לרומן ממוצע, באופן מעורר השתאות. שם היו בעיקר גברים, וכאן ליליאן לוקחת אותנו יד ביד כדי לראות - אלו החיים.

אז אם לסכם, בכסות של רומן מתח, כשישראל משמשת רקע מושך אבל העניין עצמו אוניברסלי, "בסוד" הוא מעין תהלוכת אבל-מלאת חיות, שבה צועדים בסח חולי, הזדקנות, בדידות, מות האהבה ומוות פיסי. הכתיבה הנינוחה והחמימה שכמו מפצירה בנו, אל תשכחו להוסיף איזה ממנטו מורי ליד החלב והביצים ברשימת המכולת, עושה את ההבדל.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9 

קצב: 8

תעלומה: 8 מונוטונית עם סוף מקורי

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על מניפת הכאב הנפרשת

סופי: 9 

ליס מכניסה אותנו בסוד העניינים של החיים, בספר על פניו השונות של המוות שכל כולו חיות. מומלץ מאוד מאוד.

אימה בבית הדלועים - קים בר

 

ז'אנר האימה ממשיך לחצוב לעצמו מקום בזירה התרבותית. סוג של. 

בארצות הברית שולטים בקופות בשבועות האחרונים "Backrooms" המטריד, שמערבב בצורה יפה רעיונות על האל-ביתי והלא-מודע, ו-"Obsession" - שטרם ראיתי אבל נשמע כמו הפרק ההוא בבאפי שבו זאנדר (עליו השלום, ו-RIP גם לג'יילס שנפרד מאתנו השבוע) נוטל שיקוי שגורם לבנות להמשך אליו עד מעבר לגבול הטעם הטוב - עושה גם הוא חיל. 

אם יצירה טובה משמשת מראה מעוררת מחשבה למציאות ולרוח התקופה, אז מה שלטון האימה היחסי הזה אומר על המציאות? לא בטוח שרוצה לדעת.

ספרי אימה ישראליים עדיין לא נפוצים, אבל לאט לאט נבנית קבוצה שעם קצת מזל תגיע לפלייאוף. ב-"אימה בחוות הדלועים", רומן האימה של קים בר משנת 2024, ג'נה ומקס הם חברים הכי טובים שמגיעים לחווה של דודה רוז לעבודת קיץ שתספק להם אוויר צח, תעסוקה והכנסה למשפחותיהם מעוטות היכולת. עוד בני נוער מצטרפים אליהם לחווה ממשפחות אומנה ובתי יתומים. דודה רוז הפורמאלית משהו מסבירה להם מיד את החוקים התמוהים של החווה, וכמו בני ישראל, ג'נה, מקס וחבריהם אומרים "נעשה ונשמע", ולא מרימים (יותר מדי) גבה מטאפורית. אל הקלחת הזו נכנסים שני מחזרים אחרי ג'נה וגם מקס לא נותר משועמם. לילה אחד, אחרי לא מעט עמודים, ג'נה חווה אירוע מפחיד - נדמה שמשהו חי ורעב מסתתר בחווה, ומשם, קצרה הדרך למחול דמים מצמרר.

הספר הזה הרגיש לי יותר מכל כמו כרך מדמם במיוחד של צמרמורת שהלך רחוק מדי, בקטע טוב, ולכן, מתאים לנוער אבל גם מבוגרים בהחלט יכולים להנות ממנו.

היו כמה דברים שחרקו. הדמויות המרובות לא היו מובחנות, ובכמה סצנות שבהן הוזכרו שמותיהן, ניסיתי להבין על מי מדובר. גם הדמויות הראשיות, ג'נה, מקס וקודי, למרות היותן מובחנות, לא מתפתחות יותר מדי.  בנוסף, הרבה מהמהלכים החברתיים שמתרחשים הרגישו סכמטיים, כמו הבחור המסתורי ששמועות שליליות אופפות אותו אבל הוא דווקא לא ככה, ובצד השני של המטבע, נייס גייז פיניש לאסט. ועדיין, בר עושה בנוסחאות הללו שימוש קצבי והדפדוף (באפליקציה) היה מהיר מאוד.

מה שעבד מאוד, עבורי, היה סופו של הספר שמתאפיין בקצב רצחני. בתוך ז'אנר האימה יש חלוקה מקובלת לאימה פסיכולוגית, קוסמית, על טבעית, גופנית וסלאשרית המוכרת והטובה. "אימה בבית" בעיני מתאים בעיקר לז'אנר הסלאשר, אבל ערכו המוסף בעיני, מעבר לסוף המרשים, היה חיבור בין זוועה חיצונית לאפלה הקיימת בנפש האנושית ובמוסדותיה ובר מסיימת את הספר בכמה מהלומות אגרוף אפקטיביות. 

במובן מסוים, הרגיש לי קצת כאילו סופו של הספר נוגע ברוח התקופה בישראל. מה קורה כשקבוצת אנשים שיש להם מכנה משותף אבל לא מכירים אישית טוב מדי נתקלים בכוח רצחני? ומה קורה אחרי? 

עוד נקודה ששווה לציין היא העגמומיות השורה על הספר. אני אהבתי. מחקרים על אנשים בדכאון מתון הראו שבמצבים מסוימים, הערכתם את המציאות מדויקת יותר משל אלו שאינם סובלים מדכאון. בר חומקת מקלישאות ומספרת מה באמת קורה לאוכלוסיות מוחלשות כש-"all hell breaks loose", ומסיימת במעין מחווה לקהלת. 

האמת היא שקשה לבלום כוחות רצחניים. צריך רק להביט סביב ולראות/לחוות כמה קל להרוס ולפגוע וכמה מאמץ נדרש כדי לפתח ולהצמיח - במקום להשקיע מיליארדים במלחמות במזרח התיכון היינו האיראנים ואנחנו משקיעים בפיתוח תרופות. במקום לפלוש לאוקראינה פוטין יכל לחשוב על דברים טובים יותר לעשות עם חייהם של חצי מליון חיילים שנפלו ומיליארדים. יצר אדם רע מנעוריו, והאמת הזו משתקפת בצורה יפה בספר ונותנת לו עומק.

משהו בפער הזה בין רוח הנעורים והצמרמורת-יות של הספר לרוחו הדכאונית הזכיר לי טיפה ילדים שאומרים עליהם "This one is an old soul", לא יודע אם יש לזה מקבילה בעברית.

עוד הרהור טיפה ספוילרי - 

באחד השירים המוקדמים של טול, יש קטע הומוריסטי שבו חקלאי מדבר למבקר בחווה שלו ואומר, "אתה שומע את הצרחות הנוראיות האלה? אלו זעקות הגזרים, מחר יום הקציר, אבל עבורם זו שואה". במידה מסוימת, אפשר לקרוא את "אימה בחוות הדלועים" כמשל עם מוסר השכל טבעוני מדמם. יצורי הדלעות עושים עם בני האדם בדיוק את מה שבני האדם עושים עם חיות. לא יודע אם זו הייתה כוונת המשוררת. 

סוף ספוילר, סוף פסוק.

ציונים:

דמויות: 7

קצב: 8.5

כתיבה: 7

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.5 

צעיר ובוגר בו-זמנית, "אימה בבית הדלועים" הוא נשמה עתיקה וגם מותחן אימה אפקטיבי שמהדהד, כך נדמה, את השנים המקומיות האחרונות למרות ריחוקו הגיאוגרפי.

שבת שלום ושבוע ספר מועיל למי שחוגג.

תמונות מוזרות - אוקטסו

 

שני סטודנטים משועממים קוראים בלוג בעל שם מוזר ("הו לא, זה ראקו!"), בו מספר בחור צעיר על הזוגיות המלבלבת שלו ועל והציפייה להקמת משפחה. הבלוג כולל תמונות (מוזרות) וכמה בחירות תמוהות של הכותב והאנשים בחייו, ואז הרשומות נקטעות באבחה המותירה את צמד הסטודנטים מול מעטה של מסתורין. ילד בגן מעורר את דאגת הגננת שלו כשהיא מבחינה בציור מוזר שלו, ובינתיים, נדמה שהילד ואמו נרדפים על ידי דמות מסתורית. עיתונאי צעיר נעזר בעמית וותיק על מנת לחקור את הירצחו של המורה שלו לאומנות. 

מה עובד? קודם כל האווירה. כבר כשהתחלתי לקרוא, היה משהו בפער בין הקול השמח-תמים של כותב הבלוג להתרחשויות המוזרות שעליהן דיווח, ומשם הכל התערפל והסתבך. בזמן הקריאה נזכרתי ב-"שיר קיוטו" של הקיור שנפתח במילים החידתיות "A nightmare of you, of death in the pool, wakes me up at quarter to three, I'm lying on the floor of the night before with a stranger lying next to me". בתרגום ככה-ככה, "סיוט אודותייך, על מוות בבריכה, מעיר אותי ברבע לשלוש, אני שוכב על רצפת ליל אמש, ולצדי זר". מילים שמשדרות בלבול, מוות ודאגה לאדם אהוב. בקיצור, תמונות מצליח להיות קריפי ומוזר בקטע טוב.

עוד דבר שעבד היטב הוא רוחב היריעה. מסופר על פילוסוף שכתב לחברו מכתב בן עשרה עמודים ובסיומו התנצל ואמר "מצטער, לא היה לי זמן לכתוב לך קצר יותר". האנקדוטה הזו מוזכרת כדי לדבר בשבח התמציתיות. אוקטסו, מי שהוא לא יהיה, מצליח לטוות במעט עמודים רשת קורים רחבה ומטרידה, ולחסוך במילים ועמודים. זה מייצר סיפור קצבי שנע לעבר הסוף המעניין שלו ללא רגע מיותר. וזה לא מעט.

יחד עם זאת, "תמונות מוזרות", הוא לגמרי "mixed bag", כי יש בו גם חלקים שלא עובדים בעליל. 

התמונות. כבר נאמר בסקירות קודמות וזה נכון, מרגיש שהן מוכנסות לעלילה בכוח כדי לייצר מן גימיק מבדל ביחס לספרי מסתורין אחרים. סקירה של ההיסטוריה של אוקטסו, שמתגלה כשהוא עטוי מסכה לבנה, מלמדת שהסיפור החל כפוסטים אניגמטיים באינטרנט, וכך זה גם מרגיש, מלאכותי, לא באינטגרציה מוצלחת עם העלילה, וגימיקי. ויחד עם זאת, בעידן של עודף מלל וחוסר סבלנות, אודה שכן נהניתי לקרוא את הדיונים המפרכים אודות התמונות. בקיצור, לא-הגיוני-במיוחד-ואפילו-מגושם-אבל-פאן.

במאמר מוסגר, עוד יוצר אימה עומד השבוע להציג יצירה מקורית שנשענת על פוסטים פופולריים באינטרנט. הסרט "בקרומס", עוסק במציאה של מערכות חדרים בלתי נגמרות שמצויות במימדים אחרים. ומסתבר שזה מתקשר למושג "מרחב לימינלי", שהוא מעין מרחב מעבר בין מימדי שאמור לעורר פחד באמצעות תחושת מוכר-אבל-שונה (Uncanny). סוף מאמר מוסגר.

עוד נקודת חולשה בולטת היא הדמויות. ההגיון של חלק מן הדמויות ובייחוד אחת מהן, שרירותי ואפילו טפשי לעתים. היקשים לוגיים לקויים מגיעים מכמעט שומקום כדי להסתדר בתשבץ דמוי הטטריס שאוקטסו מנסה לבנות. ואחרי ההיקשים, מגיעות בחירות תמוהות מאוד. לא צריך לגדול בישראל כדי להבין כללי זהירות בסיסיים. בסוף, זה מרגיש קצת כמו כשבסרטי אימה, הזוג הצעיר שומע רעשים, ולמרות מחאותינו, שם פעמיו אל הסמטה האפלה שממנה בקעו. למה ככה?

אז, בשורה התחתונה תמונות מרגיש כמו גירסא מורחבת של סיפור מסדרת "הסיפורים המותחים/מפחידים/מוזרים בעולם" שהייתה פופולרית בספריות הציבוריות בישראל בשנות השמונים-תחילת תשעים. פאן וטראש.

ציונים:

דמויות: 7 מובחנות אבל אללה יסתור ההתנהלות

קצב: 9 נקודת החוזק של הסיפור, חולש על המון אירועים ודמויות במעט עמודים

כתיבה: 8 זורמת מאוד אבל לא מתרוממת

תעלומה: 8  

ממוצע: 8

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על פוטנציאל לא ממומש.

סופי: 7.5

"תמונות מוזרות" מרגיש יותר מהכל כמו גרסת דור ה-Z לכרכי "הסיפורים המפחידים/מותחים/מדהימים" בעולם. קצת דבילי, לא מאוד מפחיד, אבל קצבי, רחב יריעה ובעיקר, פאן.

היצור בעל הפרסות - רוברט א. הווארד

 

עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי. 

ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.

"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.

אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט. 

"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו. 

בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.

הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל. 

ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").

זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים. 

למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה. 

האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.

אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה"  וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.

עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.

אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.

אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם. 

ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.

ציונים:

דמויות: 7.5

כתיבה: 8.5

קצב: 9

תעלומה: 9 מהודקת וחביבה

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה

סופי: 8.7

סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye

 

מרחב ביניים - מיכל סחף

 

בעבודה עם אנשים שמתקשים לווסת רגשות ומוצאים עצמם מתפרצים ומפוטרים או אפילו נעצרים, אחד הדברים שמלמדים הוא שרגשות הם לא עובדות, אלא נועדו לתת לנו מידע. כמו נורית חיווי ברכב. אם אני כועס, סימן שמשהו עומד בדרכי, אם אני מרגיש שמחה כשאני פוגש מישהו.י, סימן שמשהו טוב קורה וכדאי להשקיע בקשר הזה. התבוננות כזו, מסייעת לפעמים ביצירת מרווח של שניות יקרות בין שמפרידות בין רגש בעוצמה גבוהה מדי ומעשה אימפולסיבי.

אבל בענייני ויסות רגש יש עוד צד למטבע. כמו שיש חוסר ויסות שמתבטא בהתנהגות לא מרוסנת, יש גם ויסות יתר. אנשים מסוימים, עלולים להראות מבחוץ מופנמים ושקטים, אבל בתוכם רועשות וגועשות חוויות רגשיות שנותרות כלואות ומעובדות במעמד צד אחד. בחוץ, וויסות גמור, ופנימה, אללה יסתור. אנשים כאלה לפעמים שקופים. מה שמתרחש בתוכם נותר סמוי.

כזו היא אור, גיבורת ''מרחב ביניים'', רומן המד"ב הישראלי-EMO-בודהיסטי של מיכל סחף, ולמעשה, כזהו גם הספר המדוד, מעמיק ומדיטטיבי הזה (בעיניי, כן?).

הספר נע בשני נתיבים, אור היא הייטקיסטית אמידה ומופנמת החיה עם בת הזוג שלה ובן הזוג שלה. במהלך סיום עבודתה בחברה שעוברת שינוי ארגוני, היא פוגשת בחלום אישה שמציעה לה מפתח לחיים טלפתיים, ואור צריכה להחליט האם להתמסר לתהליך האניגמטי שמציעה לה אותה אשת חלום, וכיצד להתקדם במערכת היחסים המשולשת בה חיה, אשר גם היא עוברת שינויים, כאשר שותפיה לחיים רוצים להקים משפחה עם ילדים. מה הוא החלום הישראלי? צמוד קרקע עם גינה? לא להדקר? נצחון מוחלט? או אולי דירה שקטה ומוגנת עם חתלתולים חמודים? אור, החווה לעתים קרובות רגשות עזים כלואים, המתעוררים בעיקר בחוויות של אינטראקציה חברתית, סביב אירועים שהרוב היה רואה כמינוריים, מנווטת את חייה הרגשיים ואת הבחירות שהיא עושה בקושי ובחן, דרך דרמות ותפניות המתחוללות בחיים עצמם ובסיפור המד"בי. 

הכתיבה של סחף מדודה, מאופקת ומפורטת מאוד. חיי הנפש של אור נפרשים במלואם, והתיאור של הרגשות, מחד מאתגר מעט לתפיסה ומאידך, אחרי שמתרגלים לדקדוק הפנימי, יוצר מן חוויה מדיטטיבית. בשלב מסוים, תהליך השינוי שלה צובר תאוצה ומגיע לשיא הגיוני וקוהרנטי בשרשרת בחירות מרתקות.

גם הכתיבה על הבודהיזם עובדת מצוין. אחת הדמויות משתפת הרבה ביחס לתורה הבודהיסטית, אבל מבלי להיות מטיפנית/דידקטית באופן שפוגם בזרימה, ועוד יותר טוב, בהמשך סחף מראה יפה כיצד רעיונות של סובלנות וקבלה יכולים בקלות לשמש בסיס לדיקטטורה. כך, כמו שיש תלונות על ה'תנועת ה'ווק'' הגלובלית שמצליחה להתעלם מהשביעי באוק' לטובת תיאוריה פשטנית בה יש טובים ורעים מוחלטים על חשבון המורכבות שתראה את הצדדים הלא יפים של שני הצדדים, כך גם חוקי הבודהיזם, המכוון לעשיית טוב בעולם, יכולים בקלות להתכופף ולהפוך תשתית לאידאולוגיה רודפנית בכסות של טוב.

עוד נכתבות היטב התהיות של אור סביב טלפתיה. בעוד שלרוב טלפתיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמן אייפון 17 ללא חשבון חודשי, מדובר למעשה בסוגיה מורכבת יותר, שמשתלבת היטב עם רגישות היתר של אור. מה קורה כשלא בא לנו לדבר? כשזה מרגיש חודרני? כשזה פוגע בפרטיות? לי העיסוק הזה הזכיר את התוכנה "סולסיק". 

בתחילת שנות האלפיים, כאשר הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים ושיתוף הקבצים היה מטלה איטית עבור קצב העיבוד של המוח שלנו (יומיים שלמים חיכיתי לקובץ של "Disarm" בדחיסות של 128K), שלא כמו בימינו, כשאי אפשר לעמוד בשטף המידע הזמין, בלטה "סולסיק", תוכנת שיתוף הקבצים, בין ה"קאזה" ו"אימיול" רוויות הוירוסים. הייחוד שלה היה בכך שהחיפוש הוביל אותך לתיקיות שאנשים שיתפו, ובעצם, כשהורדת קבצים, חיטטת להם במחשב. אני זוכר תחושה מוזרה של חדירה לפרטיות בימים שבהם איתרתי שם בהתרגשות בוטלגים של סוזן ווגה, "דאוס" ו-"אר.אי.אם", וגיליתי את "מוגוואי" ועוד כל מיני. סולסיק נעלמה מאז, והיום נדמה ששיתוף מרצון הוא יותר מוחצן ורווי ברשתות החברתיות, אבל אניוויי, אסוציאציה לטלפתיה ופרטיות. 

החיבור בין בודהיזם לטלפתיה מרגיש מאוד טבעי. מה יותר נכון מביטול "אשליית השניות" הבודהיסטית, הטוענת שהכל חלק משלם גדול, וביטול המחיצות בין מוחות אנושיים?

התעלומה ותעלומות המיני שמשובצות בעלילה, הרגישו לי טיפה פחות מהודקות, ותפורות טיפה גס, ובמיוחד הסוג-של-מק'גפין-לא-עד-הסוף שהרגיש טיפה מאולץ, בטח בהשוואה לתהליך הנפשי המרתק, גם אם איטי, שעוברת אור. לצד זה, רעיונות יפים הדהדו מעט את "Three Body Problem", בסיפור עברו של הנזיר הבודהיסטי, ואני הרגשתי גם טיפה ווייב של ג'ון וינדהאם בבחינה של כיצד שינוי ממוקד בחיים משפיע על החברה, אובייסלי זה כל הקטע של מד"ב, אבל גם וינדהאם עשה את זה במן נינוחות מאופקת כמו סחף.

הדמויות - שותפה של אור לחברה, שני שותפיה לחיים, וכמובן אביה הדומיננטי - ברובן אמינות ובעלות פרופיל משכנע של חוזקות וחולשות, ומעליהן אור, שמשדרת כלפי חוץ מוסיקת מעליות מאלחשת בזמן שבתוכה מתנגן בקולי קולות פזמון דת'-מטאל של רגשות גועשים.

האלמנט שפחות עובד בעיני, הוא הקצב. הרומן השאפתני הזה שכולל לא מעט רגעים בודדים בזמן שנפרשים כמפה מרובת פיתוחים ודוגמאות, מחייב התמסרות. קצת כמו שאם מנגנים את אחד האלבומים של הביטלס הפוך, שומעים "פול מת", כך גם אחד הערוצים של הספר הזה הוא מן שקט-מדיטטיבי, והוא נוצר דרך נוקדנות רגשית מתונה ועקבית. מעניין שאת הספר השקט הזה ערכה קרן לנדסמן, ששני ספריה, "לב המעגל" ו"תחתית הבאר" (טחול וכו'), היו ספרים קינטיים, דרמטיים, בהם נדמה שהגיבורים שלצד הגיבורים, היו רגשות מג'וריים. ורסטיליות. 

מבחינת הקורא שאינו אני, שמדבר את עצמי לדעת כבר כמה פסקאות טובות, קיימת אפשרות שהקצב המתון, הנוקדנות הרגשית, כמו גם העובדה שבחלקים מסוימים של הספר עלילת המד"ב מוכפפת משהו לטובת הציר הסיפורי של החיים הפנימיים של אור, יעיבו על הקריאה, בעיקר אם מחפשים משהו יותר קצבי-תכלסי. אבל בדומה, ולהיפך מדנטה, למתחילים אני אומר, אל תזנחו כל תקווה, מדובר בספר עמוק שעושה הרבה מאוד בעמודים שהוא תופס.

ההישג הגדול של הספר, בעיני, הוא הדרך בה אור מגלה מי היא באמת דרך החוויות העל-טבעיות-ברובן שמזדמנות לה במרחב הטלפתי, ככל שהסיפור מתפתח. החיפוש שלה אחר הבנה של רגשותיה ורצונותיה, ובעיקר אחר ויסות הדחף המנוגד של רצון בקשר מחד, ולהגן על עצמה בעצמה מאידך, מתקדם בצורה מרתקת, ולי הזכיר יותר מכל את הסרט המוזר משהו "I saw the tv glow", שתיאר את גילויו העצמי של הגיבור באמצעות מערכת יחסים על טבעית וביזרית שהוא מפתח עם תוכנית טלויזיה אה-לה "באפי ציידת הערפדים". אבל מה שהיה מקריפ וביזרי בסרט ההוא, לובש כאן צורה ברורה יותר ופחות מוזרה של גילוי עצמי דרך חוויות על טבעיות. במובן הזה, וזה חשוב, הספר חוגג גם מציאויות תוך נפשיות שמתגוררות מחוץ למרחב המוכר. אם חושבים על זה, במובן מסוים, עד לא יותר מדי מזמן, עבור רבים, אדם שהתלבט ביחס לרצון בזוגיות או בהורות לפעמים נתפס כחייזר או כמדע בדיוני, כשמסננים תחת השפם כל מיני הערות יודעות-כל ממרומי השניים וחצי ילדים ועייפות של סופשבוע, ו-ואללה, זה לא צריך להיות ככה. סחף הופכת את המציאות הנפשית המתלבטת הזו למשתקפת באופן צלול, רגוע וקוהרנטי, שמשמיע בסופו קליק של חגורת בטיחות מגוננת, תוך שהיא יוצרת רומן מד"ב ישראלי עדכני וחובק עולם, וזה ממש ממש לא מעט.

אחרון חביב. מרחב הביניים מהדהד בשמו גם את המושג של "מרחב המעבר" בתיאוריה של ויניקוט - הוא המרחב החווייתי בו התינוק ההופך לפעוט ולילד מבין בהדרגה את העולם תוך ויתור על אשליה של כל יכולות (שמבוססת בין היתר על זה שהבכי שלו מוביל לסיפוק צרכים מיידי מצד הסביבה). נראה לי שויניקוט היה מרוצה אחרי הקריאה במסעה של אור מבגרות לחופש.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן כבר מאוחר.

ציונים (כן, זה אקט שיפוטי ולא בודהיסטי, אבל אלו חוקי הפורמט):

כתיבה: 9

דמויות: 9 (9.5 לאור, 8.5 ליתר)

תעלומה: 8

קצב: 7 התמסרו ותראו ישועות

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על השילוב היפה בין גילוי עצמי למד"ב

סופי: 8.75

רומן מד"ב בו המסע הפנימי מפעים מן החיצוני, דורש התמסרות ונותן את כולו, ובסופו, הבנה וקבלה, ולא נצחון מוחלט.

רגשות מעורבים - ליעד שהם

 

קצת לפני הקורונה, אחרי שהבנו שימי ההולדת המצטברים שלנו הולכים ומהווים הוכחה לכך שאנחנו לא נהיים יותר צעירים, נקלענו לדיון חוזר בענייני "רילוקיישן". אני טענתי שכדאי לנסות כי זו חוויה חשובה שיכולה לתרום לילדים ולהוות הרפתקה, וגם שהחיים הקצרים, ו-א.ר אמרה, אבל מה עם הילדים והעקירה והמשפחה. ואחרי כמה חודשים כשהיא אמרה, אולי זה דווקא רעיון טוב, חשתי איך כל האוויר יוצא לי פתאום, וצייצתי, כן, אבל מה עם הקשר עם המשפחה...זו תופעה שקורית בויכוחים חוזרים, כשהצד השני משנה עמדה, ולפתע, הקרקע הטיעונית שעליה נשענו נראית פחות מפתה ופחות בטוחה. זה קורה, אני יודע, אבל לדעת ולחוות הם דברים שונים. אני חושד שזה כי אותו חלק ארעי בזהות שלנו שנהנה להיות נחרץ וצודק, מרגיש פחות ייחודי או אפילו פחות קיים ברגע שהעמדה שלנו כבר אינה רק שלנו. 

ליעד שהם הוא אמן בעבודתו. מדי שנתיים פלוס מינוס הוא מפרסם מותחנים קצביים וכיפיים שבדרך כלל גם נוגעים ברוח הזמן הישראלית. הייתה לי כלפיו טענה חוזרת - הדמויות. אם נצעד שני עשורים לאחור, בעולם של "כנסיית השכל" ו-"אלג'יר", הדמויות של שהם תמיד היו הסינגל המופק מדי של "סינרגיה" שצץ שוב ושוב ברשימה הידועה לשמצה של גלגל"צ (ספוטיפיי של פעם). תמיד הן הרגישו לי קצת כאילו הן מדגמנות רגשות וחוויות ולא ממש חוות אותן. תמונות על קיר חדר הקבלה של מנתח פלסטי. 

הפעם מגיש לנו שוהם תעלומה סבוכה שבה עולמן הפנימי של הדמויות משמש חלק ממערך הרמזים לפתרון. אישה נדרסת בתאונת פגע וברח. הדורס הנו בעל פרופיל גבוה, ולחץ מיידי ועז מופעל על גיא, הפרקליט האחראי על החקירה. הוא עצמו מתמודד על תפקיד בכיר ומרגיש גם לחץ מכיוון אביו שהקריירה המשפטית שלו מטילה מעליו צל ענק המחייב את גיא לנווט בתבונה. בינתיים, בלונדון הגשומה מתעורר פיטר העיתונאי המקועקע והמפוטר אל מציאות חדשה שמחייבת אותו לשוב ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, לחקור. 

שוהם נכנס בספר עמוק עמוק לחייהם הנפשיים של גיא ופיטר, ועושה לגיא טיפול משפחתי של ממש. זה שינוי משמעותי אצל כותב מיומן מאוד שעד היום התמקד בתעלומה. השאלה היא האם זה עובד? התשובה כמו תמיד, מורכבת.

הספר מאוד קצבי, למרות שהניסיון להעמיק בחיי גיא ופיטר מאט אותו מעט. הכתיבה, בהיותו של הספר ניסיון (לדעתי, לדעתי) של שוהם לספק משהו עמוק ושונה, מעט לא אחידה. כמו תמיד הוא נוגע ברוח הזמן הישראלית, והפעם, ביחס של חלק מעם ישראל למערכת המשפט, באופן שמרגיש אותנטי. חלק מהסצנות חדות ונוגעות, כולל רגע שהרגיש טבעי מאוד בחדר מתים ובו שיחה על איכות הרציחות בישראל, ולי נדמה היה שזו מחווה לא מודעת לספרו הראשון של דרור משעני שגם בו הייתה ביקורת על איכות הרוצחים הישראליים, שאני חושב שהונצחה על הכריכה האחורית. 

נדמה שיותר מהכל, שוהם מנסה הפעם לבנות מערך של דמויות שלכולן רמה מסוימת של מורכבות שאינה נובעת מכל מיני אירועים מג'וריים חיצוניים, אלא פשוט מהיותם אנשים עם תשוקות ותכונות אופי שמסבכות אותם. בשוליים, אהבתי גם את האזכורים לרמפול (תרגום מצוין יצא בהוצאת "אחוזת בית"), ולקייט אטקינסון  יקירת הבלוג ואמנית הדמויות (פורסמה במגוון רחב של הוצאות - הוצאת "עברית", לא החנות, שתחת ידיה יצאה גם הסדרה החביבה מאוד "סוכנות הבלשיות מספר אחת" ולאחר מכן נבלעה על ידי הוצאת "כתר", הוצאת " ינשוף", וגם-"ידיעות ספרים"), ולמוטו היפהפה והנכון "ever tried, ever failed, no matter, try again, fail better", שעד לספר הזה לא ידעתי את מקורו. 

לצד זה, היו קטעים שהרגישו טיפה קיטשיים או חזרתיים, בעיקר במגרש המשחקים הרגשי שהקים שוהם לצד התעלומה, ובמיוחד בכל מה שקשור לקשר בין גיא לפיטר שנע, לצד רגעים יפים, בין קיטש לקומדיית צמד שוטרים. יש אפילו אזכור קרינג'י לחיתוך סלט שהזכיר לי את הסרט המטורלל "המחברת הסגורה" שעשה שימוש מטורלל ומוצלח בסצנה הזו שמופיעה באינסוף סרטים ישראליים. ואם להיות ממש נטפקן, בתחילת הספר, אישה דתייה שהיא NPC, אבל אומרת לגיבור "לפעמים אלוהים עסוק בדברים יותר חשובים", כשסביר שאישה דתייה תגיד "אלוקים".  

והנה, כמו בויכוח שבתחילת הסקירה, בעת הקריאה מה שבאמת חשבתי, תוך ששוהם נובר ונובר בקרביהם של הגיבורים המעונים ואף מפליא לעשות ומצרף למשוואה ילד בריטי זנוח - מוב של דיקנס -  היה, אוף, אולי עדיף כמו בקודמים, כשהכל היה פשוט וקצבי...לא תמיד חייבים דמויות עמוקות וקונפליקטים, לפעמים סתם רוצים להעביר את הזמן...

בקיצור, רגשות מעורבים. 

אבל כמו שאני בדרך כלל כותב, למרות המגרעות, מדובר במותחן כיפי ברובו, שבמקום ביומיים-שלושה נקרא בשמונה כי התאפיין ביותר עומק (ספרים שאינם כאלה, קרי, רובם מגרעתיים, כבר לא נקראים עד הסוף, ובכל מקרה, הכי קל זה לבקר. לא קורצתי מהחומר של ההוא שביקר מזמן את הספר ההוא באתר ההוא, ביקורת מצחיקה ומיתולוגית אבל מאוד שיפודית), . 

ציונים:

קצב: 8.5 טיפה פחות מכרגיל.

תעלומה: 8 טיפה דאוס אקס מאכינה בסוף.

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על השינוי אה-לה רדיוהד בניסיון להגיע למחוזות חדשים, גם אם לא עובד בדיוק כמו אצל הבריטים.

סופי: 8.5

למרות שהניסיון של שוהם לעשות "קשר משפחתי" לצד התעלומה מעורר רגשות מעורבים, "רגשות מעורבים" מהווה שינוי מרענן בכתיבה שלו, ובשורה התחתונה, הוא עוד מותחן קצבי ומותח של אחד מעמודי התווך של המתח הישראלי. 

 

פרויקט הייל מרי - אנדי וייר

 

זהירות, ביקורת סובייקטיבית ביותר על ספר שרובו מדע אובייקטיבי והקדמה ארוכה מהסקירה.

מתישהו בשנות השמונים, אחרי שה-CBT עשה כברת דרך כשיטת טיפול, וסימן טריטוריה מול גישת "המסך החלק" של הפסיכואנליזה, נתקלו המטפלים בבעיה עם אוכלוסייה ספציפית שנכנסה תחת ההגדרה של "הפרעת אישיות גבולית". היה מדובר באנשים שלפעמים הציגו תסמינים חריפים של דכאון, לפעמים חרדה ולפעמים תוקפנות וכעס, ולפעמים, אחרי ששידרו מצוקה עזה, נראו לפתע רגועים לחלוטין, אפילו מנותקים. מטפלים הפכו במהירות למותשים ונטו לסמן "גבוליים" כמקרים אבודים. הסביבה הקרובה הוקיעה אותם כבלתי יציבים וחסרי שיפוט.

מטפלי CBT שניסו לעבוד עימם בטכניקות של פתרון בעיות, גרמו להם לחוש כמו כשלון, בעוד שמטפלי ה-"המ המ", גרמו להם לחוש נטושים עם בעיותיהם.

אל הוואקום הזה נכנסה אישה נבונה, שהבינה שהקושי העומד בבסיס ההתמודדות אינו משגעון או טרלול, אלא בווליום של הרגש, שנמצא כל הזמן על מקסימום, ובזה שכתוצאה מזה, נוצרים גלים של רגשות קיצוניים בתגובה למעשים לא רציונליים שממיתים עוד קושי ומשבר.

איך זה נראה בפועל? לדוגמא - הגיוני להתבאס אם החבר החדש מבריז מדייט ומבטיח לפצות בסוף השבוע, אבל הגיוני להתבאס 3 או 4 מתוך 10, לא 9 מתוך 10. בעוצמה של 3-4, נשיב בהודעת טקסט אולי טיפה פסיבית אגרסיבית, אבל עם 9 מתוך 10 אולי נתקשר עשרות פעמים, או נעלה פוסט מכפיש, ונוכתר כמטורללים. אחר כך המשטרה תוזמן, וכשההורים ישאלו מה קרה, נחליט שאנחנו עוזבים את הבית וכו'. הווליום, ולא סוג הרגש, מצית שרשרת טרגית של אירועים ומזמן עוד מצוקה ועוד רגשות. 

אז איך עוזרים? הפתרון שהציעה היה בהבנת הקושי - ההבנה שאנחנו לא משוגעים, זה פשוט כפתור הרגש שלא נע ממקסימום, - ובאימוץ עמדה דיאלקטית. זיהוי מדויק של היכן אני נמצא בין קטבים מנוגדים - רגש והגיון, פתרון בעיות מול השתהות וקבלה. מטופלים למדו להיות קשובים לכל הנתונים הזמינים להם גם במצב של מוצפות רגשית, ואם צריך, לשרוד את הרגע קודם, ורק אז לבחור נכון כמו שמזמר אמיר דדון. אמיתות פשוטות ששינו חיים של אנשים.

נישאר עוד קצת עם המושג של פתרון בעיות. בשנות השמונים, רווחה בעולם הקולנוע גישת הזבנג וגמרנו. אני זוכר עדיין את הנעימה של "מחץ הדלתא" שבו צ'אק נוריס זכ"ל (זכר כסחן לברכה, נפטר תוך כתיבת הסקירה) חיסל ב-90 דקות את כל בעיות הטרור של ארצות הברית. כילד נוח להתרשמות בתרגום גס, זה נראה קורץ מאוד. לכל בעיה פתרון, ומה שלא עובד בכוח, עובד עם עוד יותר כוח. העדכונים היומיים של פיט הגסת' לגבי התקדמות הצבא האמריקאי במלחמה מרגישים טיפה ככה. "אנחנו שולטים באוויר, בים וביבשה". ויותר מצ'אק נוריס, באותן שנות שמונים מופלאות שבהן בעיות אמיתיות טואטאו מתחת לשטיח והכל היה פתיר, היה לנו את "מקגייוור" שידע להנעל תמיד במקום הנכון עם פיסת מסטיק ונייר הדבקה שעזרו לו לייצר חללית או מטוס. 

אז יש משהו מפתה בפתרון בעיות, אבל לפעמים הניסיון לפתור בעיות במהירות הוא פיתוי שווא, פנטזיה ילדותית, או פשוט לא הדבר הנכון לעשות. 

"פרויקט הייל מרי", ספר המד"ב הקולח של אנדי וייר, אינו זקוק להצגה. מדובר בהצלחה מסחררת, ששנים של מכירות גבוהות מאחוריה. ובסוף השבוע האחרון, התווסף אליה עיבוד קולנועי שהיכה את הקופות (חוץ מבישראל ואירן שהיכו זו את זו). 

ריילנד גרייס הוא מורה למדעים שמקיץ מתרדמה עם חורים בזכרונו ומגלה שהוא נמצא בתוך חללית. הוא נאבק עם מחשב הספינה ועם זכרונו המחורר, על מנת להבין מה לעזאזל קורה כאן?

מפגש דרמטי וסגירת פערים בזכרון גורמים לו להבין שגורל העולם מוטל על הכף ושהוא זה שצריך בעזרת זכרונו וכשרונו ובעזרת עוזר/שותף לא צפוי, להציל את העולם. בדרך הוא יתמודד עם בעיות בפיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וגם מעט עניינים (א-רומנטיים) של הלב, אגב פלאשבקים אה-לה אבודים שישלימו את התמונה.

הספר מתחיל נהדר. הרגעים הראשונים שלו סוחפים בטירוף. מי שראה את הטריילר כבר מבין שיש מפגש מרתק שמתרחש בתחילתו של הספר. רגעי הגילוי רודפים זה את זה, והמציאות, עדיין, איכשהו, עולה על כל דמיון, למרות שכמו אד נורטון, כולנו יכולים לומר לספר הזה, "פגשת אותנו בתקופה מוזרה בחיינו" או משהו כזה.

וייר כותב מהיר, מנגיש נושאים מדעיים כבדי משקל באלגנטיות של רקדן בלט, בדרך שגם סחבק הצליח להבין פחות או יותר (וזה לא מעט, לא זוכר שעברתי אי פעם מבחן בפיזיקה) ומביא את הסיפור באופן ריאליסטי להיות מעין דוגמא מזוקקת של מאבק קיומי בין רוח האדם והאינטליגנציה שלו ליקום הפיזיקלי שלא באמת מתעניין בגורל האדם, אלא נע ופועל, בעצלתיים ובמהירות, על פי חוקיו שלו.  

בעיה רודפת בעיה. אתגר רודף אתגר. מה קורה לזמן כשנוסעים במהירות גבוהה בחלל? איך מתגברים על הצורך לפעול באטמוספרות שונות מזו של כדה"א? מה עושים כשאין מספיק דלק וצריך לעשות עיקוף רציני? ואיך לעזאזל דוגמים דגימה מאזור בטמפרטורת רתיחה? אלה רק חלק מהסוגיות שוייר מנחית עלינו בקצב של סרט של כריסטופר נולאן. הוא מרים וגרייס נוגח ובועט מספרת לשער.

אז התחלתי את הספר בהרגשה של "היי, ווט אה פאן רייד", אבל אט אט, התגנבה אלי תחושה שמשהו לא עובד עבורי. בהתחלה זו הייתה התחושה שוייר עושה מן גלוריפיקציה של פתרון בעיות, מציע לנו משהו שתחת מעטה הפיזיקה, לא שונה בהרבה מסרטי האקשן הללו של האייטיז, שאפשר לפתור הכל. צריך רק צ'אק נוריס מהפקולטה לפיזיקה. אבל ניחא, הרי ביקורת היא סובייקטיבית והתגובה שלי נבעה כנראה מאסוציאציות האישיות שלי שפורטו באורך מוגזם למעלה. 

יחד עם זאת, בשלב מסוים, בלי קשר לעמדה שלי לגבי רוח הספר, זה כבר התחיל להרגיש דחוס מדי. עוד ועוד בעיות נערמו ובשלב מסוים, כבר צפיתי ותהיתי, נו, מה ישתבש עכשיו, ואכן השתבש משהו. ושוב ושוב, במשך כמעט ארבע מאות מתוך חמש מאות ומשהו עמודי הספר. בשלב מסוים אמרתי נואש (למעשה זה היה במלחמת אירן הראשונה), לפני ששבתי והצלחתי לסיים. משהו בחזרה הזו על אותו תמרון של פתרון בעיות הרגיש כמו להקה שנתקעת על הפזמון שלה וממשיכה לשיר אותו בלי יכולת להפסיק. 

עוד נקודה שצרמה לי הייתה העיסוק ברגש. הדמות של גרייס (שם סימבולי, האם פתרון בעיות משול לחסד) ביטאה את כל הרגשות הנכונים, ואף הראתה "לקויות" אנושיות בנקודות הנכונות, אבל הכל הרגיש נקי מדי. קצת כמו ברוק הקליל המדויק מדי של להקות כמו דת' קאב פור קיוטי ששרות על כאב אבל במן דרך כזאת שמרגישה אותנטית מהונדסת מדי, או כמו בתשובות של צ'ט ג'יפיטי שתמיד כוללות מן תיקוף הגיוני של התבונה בשאלה שלך והנכונות של התהיות. הכל נכון, אבל מרגיש שאין חיבור אותנטי. במילים אחרות, וייר מעבד את הרגשות של הדמות שלו טיפה כמו מדען, או אפילו רובוט שעושה סימולציה של בנאדם.

ואז הגיע הסיום, והעלילה נחלצה משלל הבעיות הללו שהוטחו כמו מטר מטאורים מתיש. ואיזה סיום מקסים. מקורי, וכתוב עם הרבה מעוף, ומחמם לב באמת בזכות כמה בחירות קורעות לב והגיוניות של גרייס. ונזכרתי מה אהבתי בו בהתחלה, והתעצבנתי על הגסלייטינג הספרותי הזה של כיף-אמאל'ה כמה מכביד-כיף, וגם על עצמי כי, למה אני לא יכול פשוט לעוף עליו (גסלייט עובד!), וגם, בימים אלו - הלוואי שהיה איזה גרייס שהיה פותר לנו את כל הבעיות.  אבל כמובן, הכל סובייקטיבי.

ציונים:

כתיבה: 8 (10 בהתחלה ובסוף, 6 באמצע המתמשך)

דמויות: 8

קצב: 8 (ממוצע של 10 ו-6)

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8

בונוס/עונש: ללא.

סופי: 8

 

מקגייוור בחלל, לטוב ולרע.

סיפורים מהצללים - בעריכת דקלה קורן

 

כמו ששר דילן, the times they are a-changin, אנחנו נמצאים באחת התקופות המחורבנות וחסרות הוודאות שאני מצליח לזכור. געגועים למשבר הסב-פריים של 2008 ולהתפוצצות הבועה של שנת אלפיים פלוס מינוס. 

אז מרוב חרא לא רואים את המאוורר, אבל במקביל, ואולי לא במקרה, ז'אנר האימה חווה פריחה גלובלית ומקומית. אתמול-שלשום זכתה איימי מדיגן בפרס אוסקר על גילומה את הדודה גלדיס ב-"Weapons" אימתון שלא מחדש הרבה אבל מאוד אפקטיבי (ד"א, מערכון הפתיחה של האוסקר עם קונן או'בריאן בו הוא מגלם אותה על רקע "סבוטאז'" של הביסטי בויז הוא אחד השימושים היפים בשיר המגניב הזה). בארץ, כבר ציינתי בסקירות אחרות, ספר הזומבים/ישראל היפה של אמיר חרש זכה בפרס ספיר, והתפרסמו שלל ספרי אימה חדשים כמו "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ו-"שדים וסמטאות" של איתן גפני שסוקרו כאן, וגם "יחידת האוב" וקודמו-"בנפול תרדמה" של משה רט (שהאגדה מספרת כי נכתב עם יהודית קגן). גם "מכרסם" של עודד וולקשטיין, ו-"דברים צפים בלילה" של דקלה קורן יצאו יחסית לאחרונה. אף אחד מאלו שקראתי לא מפחיד יותר מהמציאות, אבל הם מספקים מפלט מצוין ותחרות לא רעה בכלל.

אז אם יש כבר ספרים והתעוררות רבתי, אז, למה לא גם ז'ורנל? או אפילו ז'ורנלים. "בלהות" בהנהגת אמיר חרש ודנה שוופי כבר נמצא בגיליון השלישי או רביעי שלו, ומביא עמו, לפחות על פי שמות המאמרים, נופח אקדמי (נדמה לי שראיתי משהו על ייצוגי מגדר נזילים ב"נוסע השמיני"). אין לי גישה אליו בגלל ענייני מיקום אז בינתיים נתייחס כאן למצטרף החדש, על טהרת הסיפורים הקצרים יותר ופחות, "סיפורים מהצללים", בעריכת דקלה קורן. מדובר ביוזמה ברוכה ומצמררת בקטע טוב, שמזכירה מעט את הרעיון של "היה יהיה", סדרת סיפורי המד"ב שליוו את פסטיבל "אייקון".

אז מה יש לנו כאן? 11 סיפורים שנעים באורכם בין 4 ל-30 וקצת עמודים. כולם תזזיתיים, מדממים ובאים לעשות את העבודה. חלקם מספק מרחב גדול יחסית בו מערכת חוקים נפרשת ומאפשרת משחק של ממש עם הדמויות וההתרחשויות, והאחרים הם יותר מן פרגמנטים מסויטים או אפילו מתעללים כמו הסיפור האחרון. יש כמה בעיות הגהה. הסיפורים לא אחידים. חלקם מרגישים מעט בוסריים, אבל בסה"כ, האוסף הזה כולל כמה סיפורים מאוד מוצלחים, והוא נקרא בשעה וחצי מהירה שסיפקה מרחב מוגן מצמרר לעילא ולעילא.

באוסף בלט (עבורי) הסיפור השני, "תדלוק חצות" בנכונות שלו ללכת עד הסוף עם הטירוף. מרגיש קצת כמו ערבוב, גם אם מעט בוסרי, של ה"ריאליזם העקמומי", אם להתפלצן, של אתגר קרת, הנונסנס של "מיץ פטל", וקוקטייל של בירוקרטיה אגרופים וג'אנק פוד. אהבתי את רוחב היריעה שבקובץ שנע בין סיפורים המתרחשים בצפון אמריקה ומסירים, כך נדמה, את כובעם בפני סטיבן קינג, לאלו שעשו שימוש יפה בתנ"ך שתכלס, יש בו חלקים שמהווים מותחני אימה מצוינים. בנבחרת, כותבים מתחילים, כותבים עלומים שמתהדרים בשם עט (מזדהה) ושני כותבים שהיו מוכרים לי והוזכרו כאן למעלה, משה רט ואיתן גפני. אצל שני האחרונים מורגשת ההיכרות מעמיקה עם טרופים (tropes) מהז'אנר וניסיון הכתיבה. אצל כל הכותבים אפשר להרגיש חיבה, להט ונינוחות בתוך הז'אנר, ובעיני האוסף הזה, מעבר להיותו חלוצי, גם מאוד מומלץ.

ביג שכוייח לעוסקות במלאכה.

החל מכאן, סקירות פורצ'ן-קוקי קצרות לכל סיפור:

"כירורג הלילה" - משה רט - במילה אחת, מצמרר. רעיון מגניב שהזכיר לי טיפה את "I, madman", סרט האימה הקאמפי של טיבור טקאש. קצבי מאוד, כתוב ביד יציבה ובוטחת, ונפגע קלות מכך שהסוף הרגיש טיפה צפוי.

"תדלוק חצות" - מ.ש. אלבוים - טרלול נפלא. כמו שלפעמים מדברים על כך שהצד הסמוי של הווק הוא אגרסיה ממשטרת, כך גם לדמוקרטיה צד אפל. הסיפור שהכי אהבתי, הולך עד הסוף עם הטירוף. נונסנסי ומרענן כמו "מיץ פטל" ומיץ פטל.

"הנחש" - אורנג' - קצרצר. קונקרטי ומופשט בו"ז. ווייבים של אמיליו סלגרי.

"חנות הספרים" - ישי ויסמן - מה אם לבקראפט היה כותב סיפור שבו במקום קת'ולהו, האל צמא הדם היה הספרות. הרהור יפה על מצב הספרות כיום ועל נקודת האל-חזור ביחסים שבין האדם לקריאה.

"הארחי-פרחי" - יוני למברג - הומאז' חביב מאוד לסטיבן קינג שמרגיש כמו מאש-אפ מוצלח בין "הערפל" ל-"בית כברות לחיות". עושה הרבה במעט עמודים.

"הרוחות של רוחי" - נעמה מאיר סליס - הרגיש כמו הרהור בוסרי מעט אבל חביב על החרדות הכרוכות בהתחלה של עבודה חדשה.

"בקרב העיוורים" - איתן גפני - בכמה סצנות גדולות מהחיים מחבר גפני בין ז'אנר אימה מוכר, לרוח התקופה ולאירוע תנ"כי מכונן. כל פירוט מעבר הוא ספוילר. הכתיבה סוחפת והסיפור הארוך באוסף נקרא במהירות. גרפי, ויסרלי, משלב יפה בין שני היצרים החביבים על פרויד. להגיע על קיבה ריקה.

"שעיר לעזאזל" - ברק שטרן - צ'יזבט תנ"כי לא אחיד אבל מרתק. תפניות חדשניות ומפתיעות לצד תפניות מעט סכמטיות. שימוש יפה בנושא התנ"כי עם חיבור לתלאות גיל ההתבגרות.

"רכבת הדמדומים" - איציק סימן טוב - מהפרגמנטריים של האוסף. מתחיל הכי מהר שלו. נוגע ברפרוף בעל-טבעי שבמושג האל-ביתי ונקטע כמו באמצע משפט.

"נובהקסיד" - דנה גרליץ - טייק מגניב על ז'אנר הזומבים. ייתכן שנכתב על המלחמה באוקראינה אבל לי דווקא הזכיר את הידיעה שהתפרסמה על כדורי המרץ שנוטלים טייסי חה"א כדי לעמוד בטיסות הארוכות בימים אלו. בכל מקרה, אקטואלי.

"צווחת הפעמון" - גאולה שינה - קריצת עין טריגרית מאין כמוה לסיום של אוסף מוצלח. מה אם מושון שלנו היה פקידה משועממת?

הצד האפל של אנטארקטיקה - איל ורמן

 

רצף אסוציאציות על לחשים, טיפול פסיכולוגי ומדע בדיוני.

לפני כמה ימים ראיתי פוסט בפייסבוק שעסק בלחשים. לא לחש לצורך כישוף, אלא רצף מילים שיש לו היכולת להשפיע על מישהו אחר. הכותבת דיברה על זה שהלחש הנכון, הוא רצף מילים שנאמרות בתזמון ובטון הנכון, ואז, אולי, נוצר הפוטנציאל להשפיע. ההקשר היה טיפול נפשי, המילים הנכונות בזמן הנכון יכולות להשפיע.

זה הזכיר לי את האבחנה של פרויד בין הבנה אינטלקטואלית של הקונפליקט בשיח טיפולי, לעומת חוויה של ממש שיכולה להתרחש במרחב שבין מטפל למטופל. פרויד כינה את זה "העברה" והתייחס לחוויה של המטופל מול המטפל תוך שחזור/עיסוק מחדש בתכנים משמעותיים מוקדמים ש"נכנסים" אל חדר הטיפול. לדוגמא לדבר על הפחד מדמויות נשיות עם הפסיכולוגית מעמדה אינטלקטואלית מרוחקת לעומת לחוות אותו מול הפסיכולוגית ולדון ישירות בחוויה עימה. בשני המקרים, האינטקלטואלי וההעברתי, מדובר בשורה התחתונה בשיחה ובמילים שנאמרות בחדר. לא ניתן לממש אף אחד מהשניים ללא שפה.

וזה הזכיר לי את ש.ב.ד, המרצה לאנתרופולגיה שבשיעור הראשון בתואר ראשון, אחרי שנזף בנו על זה ש"בטח כולכם כאן רוצים להיות פסיכולוגים", הוסיף, "אז תדעו לכם שסופרים הם הפסיכולוגים הכי טובים". וואללה, צדק.

(במאמר מוסגר, לאחרונה הפייסבוק רוחש מפוסטים על שיח של סופרת על החוויות וניהול תהליכי העברה בטיפול שעברה, ובשולי הנושא הזה שהוא רגיש וחשוב, מדובר בנקודת השקה השקתית במיוחד בין כתיבה להעברה. אבל זה כבר אסוציאטיבי מדי...)

בכל אופן, מדע בדיוני טוב, אני חושב, צריך להכיל את שני המרכיבים - מעבר להיבט השכלתני-אינטקלטואלי שלו, טוב שידע לסחוף אותנו אל תוך חוויה, לשכנע שזה באמת קורה, כמו לחש טוב. בין אם זה ליקוי החמה המבהיל של אסימוב, או גזע של יצורים בעלי שלוש רגליים שמשעבד את האנושות (Tripods של ג'ון כריסטופר, שיצא מתורגם אי שם באייטיז בספריית "דן חסכן" אני חושב, ועובד לטלויזיה).

"הצד האפל של אנטרקטיקה", ספרו של איל ורמן, עמד לצידי בימים מורכבים וסיפק מפלט מיטיב. אם מתבוננים מבעד לפריזמה שתוארה קודם, אפשר לומר שהוא עובד ברובו. הצד האינטלקטואלי והצד המשכנע-סוחף בהחלט שם, לצד בוסריות ומעט סכמטיות בחלקים היותר מינוריים של הסיפור. 

אבל קודם, על מה מדובר. חללית חייזרית נוחתת/מתרסקת בכדור הארץ, ובאנטרקטיקה מוקמת מושבה שבה ארצות הברית, סין ועוד גורמים, מגיעים לשיווי משקל עדין במסגרתו האנושות יכולה לחקור ולבסס דרכי פעולה מול המציאות החדשה במקום להכנס לעימות צבאי. איך שומרים על החייזרים שזקוקים לסביבה שונה בחיים? איך מתקשרים? ועוד ועוד. מפגש ראשון זה מרתק, וגם אקטואלי כשחושבים על טראמפ וספין ה-"אני אשחרר את כל המידע על חייזרים, מי זה בכלל ג'פרי אפשטיין?" שלו. בכל אופן, אל תוך המציאות המרתקת הזו נזרקים יונתן, מהנדס צעיר וטיפה מופנם שמגויס לעבודה בתאגיד גדול, רנוקה, מהנדסת צעירה מהמזרח, מאיה המסתורית ונונטאו, החייזר שתיאורו הזכיר לי את אלף, הלוא הוא גורדון שמוואי, אם צבע הפרווה שלו היה סגול. 

יונתן ורנוקה מגיעים לאנטרקטיק סיטי (הברקה חמודה) כדי לעשות בדיקות על מערכת התקשורת שבין החייזרים לאנושות ונקלעים במהרה לשלל מצבים בלתי צפויים וההרפתקה מאיצה במהירות, תוך שהם חושפים קונספירציה עולמית שמוביל נבל ג'יימס בונדי מאוד.

מה עובד בספר? רומן הביכורים של ורמן שופע רעיונות מקסימים שמפותחים ברמה המדעית-שכלתנית אבל גם נגישים מאוד. בתקשורת שבין הדורותיאנים אפשר לזהות הדים לרעיונות היפים יותר מ"סטארטרק דיסקברי" (שבאופן אישי לא אהבתי אותה, כי הרגישה לי עם יותר מדי פאתוס ופתיתיות-שלג באופיים של הגיבורים), ובסיפור המקור של הדורותיאנים ניתן למצוא הדים מתונים ל"הדרור" המעולה של מרי דוריה ראסל (אבל כאן לא הולכים עד הסוף והמבין יבין). בכל מקרה, ביולוגיה ואבולוציה משמשות בסיס יפה למפגש בין האנושות לדורותיאנים.

בנוסף, "הצד האפל", מצליח לסחוף בהיותו מותחן "גדול מהחיים", זאת אומרת, חובק עולם, חוצה תרבויות, ובמשקל כבד מבחינת ההשלכות שהוא דן בהן, וככזה הוא מצליח לרגש ומזכיר טיפה את המותחנים של קלייב קאסלר. התיאורים של אנטרקטיקה יפים וסוחפים, גם אם מעט ארוכים לעתים, ומרגיש שיש הרבה דיוק מדעי (סחבק לא מומחה בענייני קטבים). והכי כיף, בשורה התחתונה זה מד"ב ישראלי הרפתקני וקצבי, כולל סצנה אחת כיפית ומגלומנית שכל ראש ממשלה היה רוצה להצטלם לצידה. 

לצד זה, העסק גם טיפה חורק.  חלק מן הסצנות, ובעיקר הקונפליקטים בין הדמויות ובתוכן, נוטים להיות בוסריים וטיפה סכמטיים. ובהקשר הזה מתרחשות לפעמים סצנות שמרגישות קצת לא מותאמות. 

למשל, הגיבורים ממהרים לבצע פעולה מסוימת כשגורל העולם ניצב על הכף וצריך לקבל החלטות מהירות. יונתן שואל את מאיה אם הוא יכול להצטרף, הכל בלחץ של זמן, ואז מגיעה מיני הרצאה מצד מאיה על זה שיונתן לא יכול להצטרף כי הוא אינו סוכן מוסד, לצד פירוט של הליך ההכשרה ואז, הפלא ופלא, הוא דווקא כן יכול להצטרף. הסצנה הזו, שיכלה להיות מהודקת יותר, מתארכת ומרגישה טיפה לא במקום. או כאשר הנבל עושה את הופעת האורח שלו והטקסט שלו נשמע כמו ציטוט אחד לאחד ממלחמת הכוכבים. ויש עוד כמה סצנות כאלה, רובן דווקא סביב המתח ביחסים המתהווים בין הדמויות בחלקים המינוריים של הסיפור, ולא במסגרת הסיפור ה"גדול" של ההרפתקה, והן ניצבות בפער שצורם מעט מול הרעיונות היפים ורוחב היריעה של הסיפור.  

אבל עדיין, לצד החלקים האלה, "הצד האפל" הוא רומן מד"ב ישראלי למהדרין, שופע רעיונות יפים וחיוביות, ובהחלט שווה קריאה.

ציונים:

תעלומה: 8 - שלל תעלומות

קצב: 8 - מהיר וגדול מהחיים

דמויות: 7

כתיבה: 7

סופי: 7.5

בונוס/עונש: אין

מד"ב ישראלי חובק עולם וקצבי, שלצד מגרעות קלות, מספק בריחה כיפית מהמציאות הדיסטופית משהו של השנים האחרונות. 

החדר בקצה המסדרון - גל ובר

 

משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר. 

וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.

וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.

אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים"). 

אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית. 

הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי". 

נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה. 

מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.

אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.

עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.

 

אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות הקיומיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.

מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ. 

אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.  

ציונים:

קצב: 9

תעלומה: 8.5 

דמויות: 8

כתיבה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה

סופי: 8.5

אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי.