האורחת האחרונה - ג'ייסון רקולאק (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 

שוב מתברר ש"איפה הילד" סתם ניג'סו ואוקטובר הגיע די מהר. 

הקלקלן (ספוילר בלשון הגויים) פנים רבות לו. והמקלקל (או המספיילר בלעז) ימצא דרכים מפותלות להוציא לפועל את מזימתו.

בפראפרזה על הסצנה האייקונית מהסרט הקלאסי הישראלי "מאחורי הסורגים", יש ספוילר שיודע שהוא ספוילר. אבל יש את הספוילר האחר, שמתחזה לביקורת תמימה, אבחנה פסיכולגית, ספרותית או קולנועית מבריקה (בעיני המתבונן כמובן). יושב לו מדושן עונג, מרוצה מעצמו ולא מאמין שהוא ספוילר.

כצרכן נלהב של ספרים וסרטים עם טוויסט, סוד מסתורי ושאר הפתעות מסמרות שיער יותר או פחות (בעיקר פחות אם מתבוננים בפדחתי), אבל גם ידע על זה שיש המון מאכזבים, אני מנסה לגלות אם מראש האם מדובר ביצירה ששוה את ההשקעה, וכמי שמנסה להתמודד עם פומו תרבותי בלתי פוסק, הצורך לבדוק ביקורות אחרי ביקורות לפני הבחירה בספר (לצורך העניין) הבא, הוא כמעט בלתי נשלט.

לא לגלות את הסוף, רק לגלות אם הסוף שווה את זה.

עכשיו תראו.... בתור מי שנכווה ברותחין (כן, כן, גילו לי את הטוויסט של "החוש השישי" לפני שצפיתי בסרט. אגב, זה סרט כל כך טוב שחווית הצפייה שלי כמעט ולא נפגמה. גם בסרט "שאטר איילנד" צפיתי אחרי שקראתי את הספר והלסת נשמטה לי עד כדי חשש אמיתי למפרק. ושוב, לא על הטוויסט לבדו יישב סרט כל כך מורכב, עמוק ורב רבדים), אני מאוד נזהר בצוננים.

הווה אומר – אני גולל, לרוב באתר "עברית", עובר על הביקורות ומשתדל להבין מה עובד ומה פחות עובד מבלי שתקולקל לי החוויה. אם תרצו, אני משחק נשיקה-סקירה.

זה נכון גם כשאני לא קורא ספר מתח מובהק (אם כי בכל ספר, לפחות באלה שאני אוהב, צריכה להיות התפתחות כלשהי, נקודה התחלה, תהליך ואז משהו לסיום, רצוי כזה שלא בהכרח אפשר יהיה לצפותו ממרחק של קילומטרים), אבל בטח כשאני שוקל לקחת לידי מותחן מסתורי כמו "האורחת האחרונה" (הוצאת "ידיעות ספרים:).

אני מבין שהביקורת הזו הופכת להיות כמו פרק כתוב (ולא בהכרח בצורה מושלמת) של עונה מאוד בינונית ותמוהה של "מחוברים" (אולי גם יעשו פעם גירסא לחנונים), אבל היא באה להבהיר נקודה וגם לספק אזהרה.

כדי לקצר סיפור מאוד ארוך אספר שבעודי עובר על הביקורות על הספר דנן, הייתה אחת שסיפרה ברוב הוד והדר על כך שזהו מותחן נפלא, רב פיתולים, מפתיע מאוד שמספר הרבה מאוד על כך שאנחנו לא... (ופה אני אעצור כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לי). בקיצור, היא כתבה איזושהי תובנה כביכול מאוד כללית. אבל בערך בעמוד 200, כשפעם אחרי פעם הגיבור שלנו (אחלה דמות, אגב) פרנק שטובסקי (לא מצוין שהוא יהודי) נתקל בקיר ולא מצליח להביא את עצמו ואותנו לנתיב של פתרון התעלומה, נזכרתי באותה ביקורת. מאותו רגע הבנתי בדיוק מה הטוויסט (אם כי הוא לקח לעצמו עוד פיתול קל ומופרך למדי) והרבה מהחוויה התקלקלה לי.

ושוב... כבר חוויתי אירועים כאלה בעבר (כבר היה מי שכתב שהוא לא קורא ספרים על מלחמת העולם השנייה, כי הוא יודע את הסוף), אבל התבאסתי. מה שכן, לזכותו של ג'ייסון רקולאק, הסופר המוכשר בהחלט של הספר, יצויין כי החוויה לא נחרבה לחלוטין. רוצה לומר – הספר מחזיק יפה גם כשהתעלומה שלו הופכת לבהירה. ועכשיו נחזור קצת לאחור.

ג'ייסון רקולאק, כך הבנתי, הוא שם די פופולרי כיום בסצינת המתח בארה"ב. הספר הקודם שלו, והראשון שתורגם (באופן מפתיע בהוצאת "מחברות לספרות" שממעטת להוציא ספרי מתח ואימה), "תמונות נסתרות", היה מותחן אימה פשוט נהדר. שם הטוויסט לא היה ידוע לי, אם כי קצת חשדתי. כזה אני, חשדניסט.  וגם שם, הדמות של הגיבורה הראשית מאוד מעוררת אהדה דווקא משום שאינה מושלמת. שם היא הייתה עבריינית משוחררת, במקרה שלנו מדובר באבא שלא הצליח לשמור על קשר רציף עם בתו היחידה, על אף שאימה נפטרה כשהייתה קטנה. בהמשך, אגב, מתברר גם מה קרה שם.

בקיצור, כשראיתי שרקולאק הוציא ספר חדש, מיהרתי להוסיף אותו לרשימה. הייתה לי תקווה שיהיה זה שוב ספר מז'אנר האימה שצמא כל כך לגיבורים חדשים, בטח מאז שסטיבן קינג הולך יותר ויותר לכיוון של מותחנים ריאליסטיים.

"האורחת האחרונה" אינו ספר אימה, על אף כמה רגעים מקפיאי דם. זהו רומן מתח משפחתי יפה מאוד, על אותו פרנק, שמקבל פתאום טלפון מהבת שלו, אחרי כמה שנות נתק. לשמחתו הרבה, היא מזמינה אותו לחתונה שלה והוא שמח אף יותר לקבל הזמנה לפגוש את החתן.

הוא מצפה להגיע לדירת צעירים דלה ופשוטה בבוסטון, אבל מוצא עצמו בדירה בצמרתו של מגדל יוקרה יוקרתי במיוחד ומגלה שהבת מאורסת לבן של בעליה של חברה סופר-סופר-דופר מצליחה, שמרכיבה רכיב מסוים שכל רכב חשמלי צריך.

מהר מאוד הוא מבין שהחתן לא נראה שמח במיוחד לקראת האירוע והעניינים הופכים מוזרים ותמוהים עוד יותר כשלתמונה נכנסת בחורה צעירה ונעדרת. כל העסק מגיע לנקודת רתיחה כשפרנק מגיע לאירוע החתונה באחוזה המטורללת של המשפחה העשירה ושם כבר העלילה תופסת תאוצה.

שלל שקרים, הסתרות, הפתעות שאף אחת מהן היא לא מהסוג שאב גאה לכלה יפהפייה שמח לגלות.

ואני באמת, אבל באמת לא רוצה לגלות יותר.

הסיפור עובד יפה. לפרקים הוא מופרך מדי, אבל לפחות בעיניי מה שמחזיק יפה מאוד את הסיפור הוא הדמות של פרנק. אם הזכרנו את סטיבן קינג, הגדולה של הגאון הזה היא היכולת שלו לברוא דמויות עגולות, מורכבות. רקולאק הוא לא סטיבן קינג, בעיקר כי סטיבן קינג יש רק אחד וקוראים לו סטיבן קינג. אבל כמו בספרו הקודם, גם הפעם, הדמות הראשית מעוררת אהדה, ופשוט בא לך שיקרו לה דברים טובים. יש שם גם סיפור מאוד יפה שלו עם ילדה קטנה שאחותו של פרנק לוקחת לאומנה. מערכת היחסים המקסימה בינהן, שתחילה כלל לא הבנתי במה היא תורמת לעלילה, מסייעת לאחד הטווסטים היפים של הספר והופכת גם לשוברת לב על באמת.

לסיכום: עם או בלי טווסטים, הספר בהחלט שווה קריאה. לא משהו שימציא מחדש את הז'אנר או ישנה את חייכם, אבל יודע ללחוץ יפה מאוד על שרירי הלב וזה, בסוף, מה שאנחנו רוצים מספר. גם כשמדובר במותחן אפל. ותאמינו לי – יש המון אפלה בסיפור הזה.

 

ציונים:

דמויות: 8.5 הדמות של פרנק היא 10 עגול ולא רק הוא. הציון לא מושלם כי יש שם כמה דמויות שנראות קצת כמו קלישאה מהלכת.

כתיבה: 9 ג'ייסון שלנו יודע ללפות את ידי הקוראים שלו ובעיקר, כאמור, את הלב שלהם.

קצב: 8 באופן מפתיע בז'אנר, לספר לוקח איזה 100 עמודים להתרומם, אבל זה לגמרי משתלם.

תעלומה: 8.5 (ע"ע הפתיח, יכול היה להיות כנראה גם גבוה יותר).

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שליש נקודה על כמה טיפים נחמדים לקראת הטיול בארה"ב

סופי: 8.888

 

הוא לא כ"כ מפחיד, הטוויסט שלו בסכנת הכחדה עם כל סקירה אינטרנטית שעולה, אבל לעזאזל, הוא שחקן נשמה! רקולאק יפרוט על מיתרי הלב שלכם בזמן שהוא מקפיא לכם קצת את הדם.

 

הנרדף - סטיבן קינג

 

אחת ממעלותיו של סטיבן קינג היא שאפשר לקרוא סיפור שלו מלפני 44 שנה והוא ירגיש קצבי ומעניין כאילו נכתב אמש, גם אם ההיבט הטכנולוגי לא מעודכן. 

יצא לי לקרוא גם את "בהמשך" החביב, בק-טו-בק עם "הנרדף", ובעוד שב-"בהמשך" ניכר שקינג השתכלל ביכולתו להכנס לדקויות במוחותיהן של דמויות בעידן האינטרנט, ולהפגין מנעד רגשי רחב יותר, ל"נרדף" יש בעיני יותר משקל סגולי.

בכל מקרה, קינג הוא באמת סופר מיוחד ביכולת שלו לברוא עולמות שמרגישים אמיתיים, עם דמויות מלאות ועגולות, ואז להזריק פנימה כמויות משתנות של אימה/מתח. כיף שהוא מתורגם כבר שנים לעברית, וכיף שגם פנינים ישנות שלו מגיעות לדפוס עברי, גם אם גלן פאוול של הגרסא החיוורת-אך-יותר-נאמנה-למקור מעטר את הכריכה הראשונה שיצאה, ולא שוורצנגר, עם הבגד הצמוד המגוחך, מהגרסא הקווירקית של 1987.

אז מה קורה ולמה זה מרגיש כמו ספר קצת חשוב? בעתיד שנשלט על ידי תאגידים חסרי לב, אנשים נאלצים למכור את עצמם למשחקים טלויזיוניים סדיסטיים שבהם, למשל, חולי לב מתאמנים בשידור ישיר ומרוויחים כסף נחוץ עד שליבם לא עומד בעומס. 

בן ריצ'ארדס הוא אב צעיר שבתו לוקה בדלקת ריאות מסכנת חיים, ואשתו והוא מחוסרי עבודה. עיון בעמודים הראשונים מגלה לנו שהוא פשוט אדם שעומד על עקרונותיו ולא משחק את המשחק, תקרית בעבודה פה, תקרית בעבודה שם ו...הופ, אין כסף לתרופות ומכולת. 

הספר מתנהל בקצב מהיר, ריצ'ארדס עובר מיונים לשעשעון "הנרדף", במסגרתו הוא בורח מציידי ראשים מיומנים, ונדרש לשלוח בכל יום הקלטת וידאו של עצמו (שיא הטכנולוגיה ב-1982, כשהסיפור נכתב), אחרת יופסק התשלום שאשתו מקבלת עבור השתתפותו.  אגב, גם את "The long walk", שעוסק בתחרות רצחנית, כתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'ארד בקמן, והוא עוד לא תורגם, שיעול-שיעול.

הספר מלווה במרדפים קלאסטרופוביים, חטיפות, והרפתקאות תעופה, כשריצ'ארדס שולף שפן אחר שפן מכובעו הבלוי. אבל הנקודה שבעיניי נותנת לספר הזה את ערכו היא האסטרטגיה של ראשי הרשת - שידור הקלטות של ריצ'ארדס כשהן ערוכות כך שהוא ייראה כנבל, ואשתו, כמופקרת רודפת כסף. כך הופך ריצ'ארדס שנוא והמון מוסת מחפש אותו כשדמו מותר לא מכוח חוקי המשחק, אלא כי עריכות מגמתיות, תוספות כוזבות ועוד מניפולציות הגשה שונות מציירות תמונה מעוותת שלו.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות בהן שימוש בדיס אינפורמציה משמש ללגיטימציה של מעשים פסולים/פסיכותפתיים. הרוסים דיברו על "דה נאציפיקציה" של אוקראינה לפני שהחלו במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים. 

ולפעמים זה סתם היפוך סיבה-תוצאה. למשל, לפני שהייתה הבנה טובה של מחלת הסכיזופרניה (גם היום כשיש הבנה, הטיפול עדיין לא מושלם), הואשמה לעתים קרובות האם בשידור מסרים מבלבלים של קרבה וריחוק לילד שהכינו הקרקע להתפרצות ההזיות וההפרעות בחשיבה, וזכתה לכינוי "האמא הסכיזופרנוגנית". 

בהמשך הייתה גם תיאוריית "אמא מקרר" שהסבירה התפתחות אוטיזם כתוצאה של אם קרה רגשית. בשני המקרים, מה שקרה בפועל היה כנראה שההורים הגיבו לקשיים של הילד ששחקו ניסיונות תקשורת "נורמטיביים", ונראו מתעתעים או קרים - סיבה ותוצאה התהפכו והמון הורים חוו אשמה ובושה.

במקרה הראשון, שקר או ניפוח נתונים ביחס לנטיות נאציות משמש להכשרת מלחמה שנמשכת כבר חמש שנים, ובשני, לכיסוי העובדה (לא במזיד. זה הידע שהיה אז) שהרפואה הייתה עדיין אובדת עצות. בכלל, הורים משמשים לעתים בשר תותחים בטיפול, במיוחד כשהוא תקוע, ובמיוחד אמהות.   

התשובה לבעיות הללו שנובעות מנתונים שגויים מתחילה בחינוך לחשיבה ביקורתית, חיפוש ובחינה של נתונים אובייקטיביים עד כמה שניתן, ושמירה על עיניים פקוחות לרווחה. אבל אנחנו נכנסים כנראה לעידן ה"אנלואדינג הקוגניטיבי", מונח שמתאר את ההסתמכות ההולכת וגוברת על בינה מלאכותית, ככה שכנראה הדרך היחידה היא למטה.

בספר, ובחיים, נראות עוד אסטרטגיות שליליות למטרות רווח - ניצול עוני או קשיים רגשיים של אנשים (מסתכל עליך, האח הגדול) כדי לייצר רווחים, הפניית קבוצות זו כנגד זו (אני עדיין מסתכל עליך), בוגדנות ועוד ועוד, אבל בימים האלה בולטת המניפולציה על מידע כדי לשנות רגשות ודעות של המונים.

אם נשוב לביקורת ספרות, ב-"הנרדף", קינג מתפקד כסופר אימה במסווה של סופר מד"ב שהוא בעצם סוציולוג, או, כמו שאמר רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי", "I'm just a dude playing a dude, disguised as another dude". קינג מראה לנו באמצעות 3-4 דמויות די שטוחות, והמון אקשן מותח את הבפנוכו של המנוע שמשמש כבר שנים להטייה, הסתה והשגת מטרות בדרך לא הגונה. מהרעות החולות של החברה.

הרעיונות הללו הוזכרו כבר ב-"1984" ובטח בעוד ספרים, אבל נחמד למצוא אותם במותחן הלכאורה אקשני בלבד של קינג.  

אין צורך במסרים סבלימינליים, פעולה בצללים או מעשי קסמים, כל מה שנדרש זו שליטה בתקשורת, עריכה והגשה שתתאים, ואולי טיפה תוספות, וכל אחד מאתנו יכול להפוך בקלות לנרדף. 

ספוילר מכאן - 

לצד העובדה שקינג נוגע במנגנון המרושע הזה, הסוף העגום של הספר הרגיש קצת נבואי ועורר את המחשבה - האם בין לאדן קרא את "הנרדף"?

סוף ספוילר.

דרך אגב, קינג סיפר שכתב את הספר בשבוע. מזכיר טיפה את אולארצ'יק שהוציא את "בואי נגיד שאני שלך" ב-24 שעות. ואם מותר טיפה קיטש-קרינג', אני לגמרי של קינג.

ציונים:

כתיבה: 8

קצב: 9

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
דמויות: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: שתי נקודות על ערך מוסף

סופי: 8.2

"הנרדף" הוא מותחן שרירי ומהיר שהדמויות השטוחות והתפניות החדות שלו מייצרות חוויית קריאה פשוטה, קולנועית וכיפית, וערכו המוסף טמון במבט הביקורתי על החברה. 

נובלנד - אנה שניידמן

 

"נובלנד" נפתח בסצנה נוארית במועדון אקזוטי, שמעוררת אסוציאציות לג'יימס בונד ולסרטי בלש משנות השלושים. הוא ממשיך במהירות ומפזר כמה רעיונות גדולים (הקמת יישוב ליברטריאני בעזה שלאחר ה-7 לאוקטובר, הסרת חסמים על מחקר בבני אדם, טיפול בפוסט טראומה על ידי מיפוי רשתות עצביות, ומערכת יחסים בין מתמחה בפסיכיאטריה למדען מבריק עם דדי אישיוז), אבל למרות שנהניתי לקרוא אותו, ולמרות הסוף הצפוי-בעיני-אך-עשוי-היטב, הרגשתי שהוא לא הצליח לפתח ולחבר היטב בין הנושאים שבהם רצה לעסוק וקרס לחיבורים לא אורגאניים בין החלקים השונים ולדחיסות אווירתית שכיסתה על העובדה שלא כל הקווים הסיפוריים עובדים. 

כמו עם ספרים אחרים שסוקר פה, כשזה באמת כך, חשוב לי לציין שאני בדעת מיעוט וכל הסקירות שקראתי (אחרי שקראתי) היו חיוביות מאוד ומנומקות.

אז על מה הסיפור? אנסטסיה לאורי, מתמחה צעירה בפסיכיאטריה שנפרדה מבעלה, מקימה יחד עם כריסטיאן ניוסום, מדען מבריק החי בצלו של אב גדול מהחיים, יישוב ליברטריאני המבוסס על חוזה בין התושבים למקום, ובו מרכז חדשני לטיפול בטראומה. הספר נפתח ערב יום הולדתה החמישים, כאשר בלש משטרה שהיא מכירה מגיע אל היישוב האוטופי כדי לחקור את היעלמם של שלושה ילדים משטח ישראל כשהחשד הוא שהם בעזה/נובלנד ויותר מזה, היעלמם קשור אולי בארגון המונהג בגאון על ידי אנסטסיה וכריסטיאן.

כאמור, קווי העלילה מרובים ומתרוצצים בזמן ובמרחב, מטילים רשת טקסטואלית רחבה שמבטיחה סיפור גדול מהחיים - אנו נעים בין פגישתם הראשונה של אנסטסיה וכריסטיאן ב-2022 בכנס בפראג, התמודדות אנסטסיה עם ה-7 לאוקטובר במחלקה לפסכיאטריה בה היא מתמחה, תוך שהיא מתמודדת עם מקרה מאתגר ומנווטת בין האמת הטיפולית שלה לצוות, ובהווה, מנסה אנסטסיה להבין מדוע חלק מזכרונותיה חסומים בפניה, וכיצד עליה לנווט במורכבות הנוצרת עם הופעתו של הבלש פרנקו בנובלנד כדי לחקור את היעלמם של הילדים ואת התאגיד שהקימה אנסטסיה יחד עם כריסטיאן. את העלילה מלוות דמויות רבות - סדינה חוג'ה, חברתה של אנסטסיה, ג'וליאן (לא כריסטיאן!) בייקר, אחראי האבטחה, נסרין, אשת האבטחה והטק, דברת, המנחה של אנסטסיה מהדוקטורט, וגם דומיניק וכריסטיאן ניוסום, המדענים המבריקים שיחסיהם מתוסבכים. 

כל הכיוונים הללו מבטיחים מאוד. מד"ב פסיכולוגי של הימים הקרובים, וקרוב לבית, אבל המימוש הרגיש לי מפוספס. סיפור ההתאהבות של אנסטסיה וכריסטיאן עובר כרצף סצנות מקליפ אייטיזי, התגליות של אנסטסיה ביחס למוח ולריפוי טראומה מקבלות המון "רעש" בדיאלוגים עם הדים של "איטרנל סנשיין או דה ספוטלס מיינד" אבל ללא פיתוח של ממש של התהליך והאתגרים הקשורים בכזאת התפתחות מטורפת. גם ההקמה של נובלנד (אי אפשר באמת לברוח מהנובה), רעיון מקסים ומרתק, לא מתפתחת מעבר להגיית הרעיון על ידי אנסטסיה והמוצר המוגמר, ובעוד שחלק מן הרעיונות המד"ביים הם באמת מיינד-בלואו-ינג, מה שבאמת דורש השהיית אי אמון, הוא הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים יאפשר פתרון של שלום כמו עזה אינטרקונטיננטלית. החקירה של מתן פרנקו, למרות שהיא מעניינת, כוללת לא מעט תפניות שמרגישות שרירותיות ולא מתחברות ל-"מי עשה את זה" מהודק. 

בגזרת הדמויות היה קשה להבין את המניעים והעיצוב של חלקן לא היה ברור. כריסטיאן למשל, עובד כמדען שקט ואניגמטי, עד הרגע שבו הוא משתמש בדיבור חלחלק באחת הסצנות ונשמע כמו איש מכירות משופשף, המניעים של נסרין, סדינה, וג'וליאן (לא כריסטיאן!) לא ברורים עד הסוף, ולכן חלק מן התפניות מרגישות שרירותיות. אנסטסיה שהיא דמות עגולה יותר, לא עוברת תהליך ברור למרות שנקודות ההתחלה והסיום של הסיפור שונות מאוד. ומה הקטע של רופאה עם אקדח, זרק אותי ישר לפרק 2 ב-"מקום אפל של גארת' מרנגי" (עשרים וחמש דקות שמרגישות כמו גרסא דחוסה של "סודי ביותר" בז'אנר האימה). מתן פרנקו, החוקר בעל העבר הצבאי בלט לטובה כשנע בחן בין מן אביהו פנחסוב שמציק לאירועים המעונבים יתר על המידה של נובלנד לבלש שהוא גם לוחם לשעבר עם טראומות משלו. 

עוד נקודה חשובה היא הדיאלוגים. רבים מהם כוללים חילופי דברים חותכים שנועדו לבסס סמכות/להציב גבולות ולהרבה דמויות יש רגעים בהם הן "לוקחות פיקוד" וזה מפריע להבדיל ביניהן. בנוסף, תחושה חזקה של היפר ויג'ילנטיות (תסמין פוסט טראומטי) שורה על הטקסט, כאשר מנקודת מבטן של דמויות רבות וגם מנקודת המבט של המספר-יודע-כל, כל מחווה לא מילולית מנותחת ברמת המיקרו - מבטים, מחוות, חיוכים ועוד - אבל לא באופן שמקדם את העלילה, ובשלב מסוים זה הופך חזרתי ופוגע גם כן במובחנות הדמויות. לפעמים גם הטקסט לא ברור ("האוויר השתנה..."). 

אם לסכם בינתיים, אני חושב שנובלנד הוא מאמץ שאפתני, שכל אחד מקווי העלילה שלו היה יכול לעבוד מצוין לו פותח באופן עקבי. הוא היה יכול להיות מותחן "מי עשה את זה?" עם הידוק מניעים והתרחשות, או מותחן אקשן מד"בי-מרדפי על רקע נוף עתידני שהיינו מקבלים בברכה, או מד"ב קשה ממוקד המצאות ודילמות, או סיפור הקמה של אוטופיה א-לה איין ראנד שסיפרה מוענק במתנה לאחת הדמויות בספר. בניסיון לעטוף את הכל, נותרה תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. הדילוגים וההתקדמות בין זמנים וקווי סיפור שונים דורשים סינרגיה ופיתוח כך שהשלם יהיה לפחות שווה לסכום חלקיו, אם לא למעלה מזה (כבסיפורי הבעש"ט). 

הספר הזכיר לי את מה שקרה לריצ'ארד קלי, הבמאי של "דוני דארקו" עוכר השלווה, כשעשה את סרטו השני "סיפורי סאות'לנד" (עם סטיפלר מאמריקן פאי בתפקיד הראשי, וגם דה רוק ושרה מישל גלר, באפי תבדל"א), סיפור עמוס רעיונות מצוינים שנתקל בביקורת על העומס והקושי לאזן בין הנרטיבים השונים. אני חיבבתי את סאות'לנד גם בגלל חסד נעורים וגם בגלל הדמויות הייחודיות שנעו בין טיפוסים קרינג'יים מצחיקולים לטיפוסים אניגמטיים או מרושעים. 

מה כן עבד? הרעיונות, גם אם לא מפותחים או שלמים, היו מאוד מקוריים ויפים. הנואר שחולש על הספר הזכיר לי טיפה את "בלייד ראנר 2049" באסתטיקה המיוחדת, הרובוטים ומערכת החוקים התאגידית שתרמה לאמינות. החיכוך החוקי-רגשי בין ישראל למושבה העצמאית של נובלנד היה מסקרן ומפותח ובכלל, הרעיון של פתרון אוטופי לסוגיית עזה מהלך קסם. מי יתן וכו'. 

ויותר מהכל, סופו של הספר הביא עמו גאולה עגומה וקשר יחד כמה רמזים שפוזרו לאורכו. בעיני, הוא הביט לסגירה הולמת ונוגה שבמובן מסוים גם מחפה על הבעיות שהזכרתי קודם, כי לפתע, הכל נראה באור אחר, וגם סוגר היטב את המסתורין ששורה על העלילה. 

החל מכאן, לא לקרוא מי שלא קרא - ספוילר מארץ הספוילרים! 

בסופו של הספר העלילה חותכת למסיבת יום הולדת של אנסטסיה המתקיימת בישראל. חלק מן הדמויות נוכחות המסיבה, ואנסטסיה צורכת לא מעט סמים ונזקקת לטיפול רפואי. כשהיא שבה להכרה היא תוהה לגבי הזמן שחלף בהווה והזמן שחלף בנובלנד, ונראה שהסוף מסיר כובע בפני ספרים כמו "שאטר איילנד" המצוין או סרטים כמו "זהות", בהם העלילה הייתה מעין גרסא אלבורטיבית של מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. דיסוציאציה קורית כשאנחנו צריכים להתרחק תוכן מציף/מפחיד/טראומטי. 

כבר בתחילת הספר, ריטה מבקשת מאנסטסיה החולמת בעודה ישנה בנובלנד, "חזרי", וזה כבר רמז עבה (מזכיר את פנלופה קרוז מפצירה בתום קרוז "open your eyes" ב"וונילה סקיי"). גם ניסיונה של אנסטסיה לגלות מדוע נחסם הזכרון שלה לבקשתה, וגם האזכור של תנועת עיגון, טכניקה המשמשת להתמודדות עם דיסוציאציה, והשימוש של אנסטסיה בקעקוע שלה כדי להבחין בין מציאות לחלום ("אינספשן", שיעול-שיעול) היוו רמזים לכך שמשהו קורה מתחת לפני השטח. בסוף זה הרגיש כמו גרסא עדינה יותר לסיום של "שאטר איילנד", היות שאנסטסיה עזבה את ילדיה בשל הקושי לתפקד כאם ולא עשתה מעשה דיקפריו בעיבוד הקולנועי. 

אני אהבתי מאוד את הסוף גם כי הוא איפשר לשרירותיות להראות הגיונית לפתע, וכבר אמר דיוויד לינץ' שיצירה היא חלום, או משהו כזה, ושניידמן מספקת לגיבורה שלה סיום שבעיני גואל אותה מפנטזיית הגדלות שבהן דמותה ודמותו של כריסטיאן (ההיה או חלמתי חלום?) מוקרנות על מסך ענק באוטופיה מושלמת לכאורה אל מציאות ארץ ישראלית ואישית ושהיא אולי קשה, אבל היא אמיתית ומאפשרת להיות שוב במגע עם החיים. 

סוף ספוילר. סוף רשימה בלתי נגמרת של רפרנסים קולנועיים.

:ציונים

כתיבה: 7

תעלומה: 8

קצב: 7 

דמויות: 7 

ממוצע: 7.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על סיום מוצלח בעיני

סופי: 7.3

רומן מתח/מד"ב-פסיכולוגי, קולנועי וגדול מהחיים באופיו, שהחלקים השונים המרכיבים אותו סובלים מבעיות פיתוח וסינרגיה ומותירים תחושה של תפסת מרובה לא תפסת, וסופו מביא עמו גאולה עצובה ומוצלחת, עלילתית ומבנית. מסייג ומציין שרוב הסקירות האחרות שבהן נתקלתי, מנומקות ומהללות.

שנה טובה,  חתימה טובה, בשורות טובות.

גלנקיל - לאוני סוואן

 

העברתי פעם אבחון לילד. אחת המשימות הייתה איזון משוואות חזותיות. למשל, אם משולש קטן צהוב שווה שני מלבנים גדולים אדומים, כיצד נאזן מאזניים בצד אחד שלהם ארבעה מלבנים גדולים אדומים? הציפייה היא שהנבדק יבין את היחסים בין הגירויים על פי צבע, צורה וגודל ואז ישלים את המתמטיקה. 

הילד הזה עבד אחרת (חלק מן הפרטים שונו וכו'). "הנה, פה כל הצורות פונות ימינה, וגם כאן, אז זאת התשובה", או "זה דומה לעוגה מהיומולדת שלי, ואלה פה דומים לפיצה אז שניהם מתאימים". וכך המשיך עם הלוגיקה הזו, עד שבסוף הציון בתת המבחן הזה יצא בתחום הגבוה-מאוד (אחוזון 95!). 

אפשר לומר שהיה פה מקרה של גם שעון מקולקל וכו', ואפשר לומר שהיכנשהו תחת המלל הגלוי, היה תהליך חשיבה שלא בוטא במילים (אימפליציטי) וכיוון אל התשובות הנכונות. בכל מקרה, הנקודה היא שלוגיקה שרירותית-ילדית לפעמים פוגעת בול. 

אח של בוראט, סאשה ברון כהן הקומיקאי הבריטי שיצר את הדמויות עלי-ג'י, ברונו וכמובן בוראט, הוא חוקר אוטיזם נודע. שמו סיימון, וסיימון אמר שאחד המאפיינים המרכזיים של ההפרעה הנו הקושי לייצג מצבים מנטאליים אצל אחרים, או כמו שהוא כינה את זה Theory of Mind. 

בקצרה, אנחנו תמיד מנסים לדמיין ולחשב ומגיעים בקירוב לתיאוריה על מה חושבים ומרגישים אחרים סביבנו (למשל, אני תוהה מי החזיק מעמד בקריאה עד כאן, או, המפלגות הנערכות לבחירות תוהות איזה מסר יפעיל את המצביע כך שיזכו בקול שלו). 

התיאוריה לגבי המיינד של האחר היא תמיד בקירוב, אף פעם לא מדויקת במאה אחוז. אם רמת הדיוק תהיה מושלמת, אנחנו בתחום קריאת המחשבות. יש כאלה שמתקרבים לזה. אחת מהם היא לאוני סוואן, רק עם כבשים. 

אז אחרי ההקדמה, על מה הסיפור. עדר כבשים חביב באירלנד מוצא את הרועה החמוד שלו, שנהג להקריא לו סיפורים ולתקשר אתו, מת, כשמעדר נעוץ בבטנו. הכבשים, שחוות את העולם דרך הריח והלוגיקה הקונקרטית-מאגית שלהן, בראשות מיס מייפל שהיא כנראה מחווה למיס מרפל, מסתערות על התעלומה, ומתוודעות לכומר, בעל הפאב, ועוד דמויות מפוקפקות בגלנקיל, וחושפות את גרסת אירלנד לפרשת "הולי לנד", רק כדי לגלות בסוף שיש דברים שגם כבשים לא מבינות.

אז אחרי הקדמה ארוכה, אפשר דווקא לתמצת. סוואן כתבה לפני עשרים שנה רומן מתח נהדר וייחודי, שהסוף שלו (שכעסתי על עצמי שלא ראיתי מגיע מקילומטר) הופך אותו בעיני למשמעותי יותר, היות שהוא נוגע בעדינות בחוויה אנושית כואבת.

הקצב האיטי והטיפה מכביד שלו מתקזז עם הרעיונות היפים, ובמיוחד עם היכולת המיוחדת של סוואן להכנס לראשן של הכבשים (גם טמפל גרנדין עשתה את זה כשעבדה עם סוסים באופן יישומי) ולחוויה שלהן מול בני האדם. הכבשים משתמשות בלוגיקה שלהן כדי להבין את המתרחש, ואנו נחשפים לקסם שבחשיבה שלהן.

למשל, כל הכבשים פחדו להישכח בספירה ובשל כך, להיעלם - בלבול חינני בין סיבה לתוצאה. הכבשים האמינו שעננים הם כבשים שעלו השמיימה, והן פענחו אותיות כך - הסימן הראשון (כנראה A), הוא מקור שמצביע על השמיים עם קו באמצע, השני (כנראה R), הוא בטן על שתי רגליים, אז בטח בן אנוש וכו' וכו'. הדרך שבה הן מנסות להבין את העולם ואת בני האדם שובת לב.

לצד הלוגיקה, סוואן מתארת בצורה מצמררת (כן, כן) את האימה שחווה מיס מייפל כאשר היא מצותתת לשיחה בין אנשים מבעד לחלון ולא קולטת את הריח, המשמש ערוץ מידע חשוב. מחקרים מלמדים שבתקשורת הרבה מן המידע שעובר הוא בכלל לא מילולי. צודקת מייפל.  

הדמויות מעולות. מיס מייפל היא בלשית מסורה עם מידה בריאה של פקפוק עצמי, סר ריצ'פילד הוא פטריארך שיורד מנכסיו בחן בתמיכת העדר שלו, מופל הגרגרן הזכרן הוא עדין נפש ובר מזל, ואותלו ומלמות, בעלי העבר המסתורי, מספקים את הנואר. 

סיפורו של אותלו, כבש הקרקס, וביקורו המטרגר בכנסייה הוא יצירתי ומותח. ההקבלה בין תא הווידוי לתא לנשיאת בקר באמת מבריקה . 

ומעל כל המבנה המורכב הזה מתנשא בעיני הפתרון של התעלומה הסבוכה וגם הדרך בה הוא מוגש, ולא נפרט מחמת ספוילרים. אבל אין יותר נוגע ללב מזה. 

בגדול, אני חושב שסוואן, עם או בלי כוונה, כתבה את אחד הסיפורים המוצלחים על איך ילדים מגלים את הצדדים האפלים של העולם ושל החיים. אני חושד שזה עם כוונה, כי היא מרפררת ישירות לסיפור "מה שמייזי ידעה", מאת הנרי ג'יימס, שלא קראתי, אבל זכרתי שעובד לסרט עם אלכסנדר סקארסגארד (אריק מ"טרו בלאד"), וחיפוש בויקיפדיה מלמד שהוא עוסק בדרך שבה ילדה צעירה מנסה להבין את סכסוך הגירושין המר בין הוריה. 

אני לא יודע אם סוואן רואה כבשים כילדים, או ילדים ככבשים, אבל הספר עובד מצוין, ופורט על כל נימי הרגש המצויים בטווח  שבין צחוק לדמע. 

אז באיחור של עשרים שנה, ממליץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9

תעלומה: 9

קצב: 6 עקב אכילס של הספר המצוין הזה

ממוצע: 8 

בונוס/עונש: נקודה על היכולת לקרוא מחשבות של כבשים

סופי: 9

    

מה שנראה כמו שון כבשון למבוגרים, הוא בעצם מותחן מוצלח שבקצהו ממתינה הפתעה נוגעת ללב.

להציל את יובל - גל אמיר (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 

בהכשרתי וברוב שנותיי במקצוע ההוראה הרבצתי בנערים והנערות זבי החוטם את מקצועות ההיסטוריה והאזרחות. אני במאבק תמידי על כבודם של מקצועות אלו אל מול המדעים המדויקים והארורים ("מה תעזור לי המהפכה הצרפתית בהמשך החיים"? לא, כי בטח בגיל 35, כשהילדים שלך יצרחו שהם לא רוצים ללכת לישון, תשב ותצייר להם פרבולה). מפעם בפעם, כשעולה הצורך, אני מצטרף גם לצוות הספרות ומלמד עוד מקצוע שמנסה לשרוד תחת משרד החינוך הישראלי בשנת 2026. (אה, יש לי רק חצי כיתה כי השאר בתגבור במתמטיקה, באנגלית ובשפה? אוקיי, אז רק חצי כיתה תכיר את עקרונות הסיפור הקצר).

בניסיונותיי הנואשים לקנות את ליבם, את הקשב שלהם ואת ההבנה שעדיין כדאי לפתוח ספר ולהשקיע בו כמה שעות או ימים למרות שאפשר לראות את הסרט בשעה וחצי, אני מספר להם, למשל, על כוחו הבלתי נגמר של הסופר. על יכולתו להיות דיקטטור בעולם שהוא עצמו יוצר ובונה. רוצה פול אוסטר לומר משהו על גורל (כמו בכל ספריו), אובדן, חלומות וכו'? יברא עולם שבו יש ילדים שיודעים לעוף. אלה חוקי העולם שלו והוא לא צריך להסביר את זה לאף אחד. אלפי שנות מתמטיקה ועדיין לא הצלחתם לגרום לילד אחד לעוף, נכון? פול אוסטר עליו השלום היה זקוק רק לעט.

למעלה ממאה שנים של מחקר, שככל הידוע לי, אלברט אינשטיין היה מראשוניו, לא הצליחו (ככל שידוע לנו) לגרום לאנשים לנוע בזמן. ה.ג. וולס כתב את "מכונת הזמן" כבר בסוף המאה ה-19.

אז כן, המדע קידם הרבה, אבל חירות בלתי מוגבלת והשראה נמצאות בדמיון האנושי ובמידה רבה בספרות.

בתור מי שלא מתחבר כלל וכלל לז'אנר המד"ב ו/או הפנטזיה, מסע בזמן תמיד היה תת ז'אנר שמאוד אהבתי (יחד עם היסטוריה אלטרנטיבית, שהרבה פעמים מתחברת לאותו מסע). אולי זה כי הרבה פעמים הוא מתחבר להיסטוריה, אולי כי תמיד סקרנה אותי הנוכחות של אדם בעולם לא מוכר לו, או עולם דומה-אבל-שונה, מן uncanny (תחושה מוכרת, אני מניח, לרבים).

הבעיה בז'אנר הזה, ואני מניח שבלא מעט מד"ביסטים אחרים, היא היכולת המאוד לא מובנת מאליה, ללכת על חבל דק שבין השהיית אי האמון לבין מה זה השטויות האלה? או בין האפשרות שלנו לכבות את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על העולם, לבין היכולת של הסופר לשכנע אותנו שזה לא מאוד לא ריאלי.

הרבה כותבים, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות, נטלו לעצמם את החירות הזו (ולא, "גולשים" בזמן לא הייתה סדרה כזו. הם נדדו בין מימדים). כמובן ש-"בחזרה לעתיד" הוא הנציג המוכר ביותר של הז'אנר, "מירוץ לאתמול" עשתה את זה בצורה מופלאה בטלוויזיה. בספרות, הטוב ביותר לטעמי היה "עושים היסטוריה" המופלא של סטיבן פריי, על סטודנט כושל שנשלח בזמן כדי למנוע את לידתו של היטלר ו-"22/11/63" המצוין של סטיבן קינג, על אדם מן היישוב שמוצא חור שמוביל אותו לשנות ה-50 ולאפשרות למנוע את רצח קנדי.

בלטו גם "אשתו של הנוסע בזמן" שנתן טוויסט רומנטי לכל העניין ו-"דבר רודף דבר" הממזרי, שתורגם בשנה שעברה והתנהג יותר כמו מותחן רומנטי קומי שהמסע בזמן הוא רק חלק מהסיפור בו. סדרת ספרים בולטת נוספת שעוסקת במסע בזמן היא "נוסעי הזמן מאוקספורד", של קוני וויליס, כשבינתיים תורגמו שניים מספרי הסדרה.

ספרות ישראלית ענפה בנושא אני לא מכיר, להוציא את סדרת "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, תופעת טבע בפני עצמה. אבל זו סדרה לילדים. אל מול הלקונה הזאת, בשנה שעברה יצא לאור נציג שבהחלט יכול לטעון למקום יפה מאוד לצד המצטיינים מעולם המסע בזמן – "להציל את יובל" מאת גל אמיר (הוצאת סלע המצוינת).

גל אמיר הוא סופר ותיק, עורך דין בהכשרתו, שכתב בעיקר ספרי מתח. כשראיתי את שם הספר והסופר, לא חשבתי לרגע על מסע בזמן. אבל גל החליט לעשות ניסיון ומעשה שהיה כך היה – סרן שוהם זגורי הוא חייל ביחידה מסווגת בצה"ל. בשנת 2032 הוא נבחר להוביל את פרויקט המסע בזמן של הצבא. הספר יצא לאור בשנה שעברה ונכתב אחרי טבח ה-7 באוקטובר, שנוכח בספר לכל אורכו.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא הרובד הפסיכולוגי שמתחבר מאוד לרוח התקופה. כנראה שמעט מאוד ספרי מסע בזמן יערבו נוסע עם פוסט טראומה ממלחמה בה איבד כמה מחבריו.

זגורי עובר אימונים והכשרה כשהוא משוכנע שהוא יישלח למרתף בירה במינכן של שנת 1922 כדי (אתם כבר ודאי מנחשים) לחסל את היטלר כשזה רק מתחיל לפלס את דרכו הפוליטית. חמוש באקדח לוגר ישן ובמדי חייל גרמני ממלחמת העולם הראשונה הוא נכנס לאותה מכונה, אבל מוצא את עצמו במדינת ישראל של שנת 1983.

מחשש לספוילרים לא אפרט הרבה מעבר לכך. רק אספר שדי כצפוי, הוא מנסה להשתלב בתקופה (יצויין שזה החלק שעובד קצת פחות טוב. גם אם נשלח חמישים שנה אחורה, ההלם התרבותי של זגורי מצטייר לפרקים כמוגזם מדי. גם אם לא ראית קלטות או תקליטים, אתה ודאי יודע שהם קיימים, כן?) ובעיקר להבין מדוע אותה פיסיקאית מצליחה, אבל גם תמוהה, שאחראית על התכנית כולה, שלחה אותו דווקא לשנה הזו, ומה בעצם המשימה האמיתית שלו. בסה"כ נקודת מוצא מגניבה ולא אינטואיטיבית.

הספר מתקדם בקצב מאוד יפה, קדימה ואחורה, ולטעמי, מסתיים מהר מדי. כל הספרים שהזכרנו היו באורך כפול לפחות מ-208 העמודים של "להציל את יובל". זה לא בהכרח שלילי. אחד הדברים היפים ביותר שסופר יכול לעשות הוא לרחם על קוראיו. גל אמיר בהחלט מצליח לבנות עולם שלם ומובן, עם כללים וחוקים, בלי לחפור יותר מדי עם כללי פיזיקה והסברים מדעיים (החלק שאני כמעט תמיד מדלג עליו) ויוצר דמויות מעוררות אמון, ומורכבות ברובן. הוא מצליח לשזור בצורה יפה את הנושא של הלם קרב ושל אסון השבעה באוקטובר (עם מה שנדמית לי גם כביקורת מרומזת על הנהגה שממאנת לקחת אחריות), אבל נדמה לי שאף קורא לא היה כועס עליו אם היינו זוכים לעוד 50-100 עמודים של שוהם זגורי מנסה להסתגל לעולם של 1983. הבחירה בשנה שהיא קרובה יחסית אבל גם רחוקה – לפני מהפכת הטלפונים הסלולריים למשל, או הטלוויזיה הרב ערוצית, היא מעניינת ומספקת הרבה הזדמנויות. לרוב, אנחנו רגילים לראות את הגיבור שלנו נזרק לתקופות קדומות או לפחות מאוד רחוקות בזמן, או למקומות מרוחקים. אגב, גם ספר נוסף שיצא פחות או יותר בשנה שעברה, ממקם את הגיבור שלו בדיוק באותה שנה – "חלומות תעופה" המקסים של ניסן שור. רגע לפני כניסת MTV, עם המעבר לטלוויזיה צבעונית, עם החלחול הראשוני של מחלת האיידס. (ואגב, גם שנת לידתי). כנראה שזה לא מקרי.

 

ציונים:

דמויות: 9 בעיקר שוהם זגורי והמדענית המטורפת.

קצב: 9 עולם שלם ב-208 עמודים. זה חייב להיות על טורבו (אבל גם מצליח לתת עומק).

תעלומה: 9 יהיה מעניין לדעת מה יחשבו על התעלומה הזו אנשים שאין להם קשר לאירועים ומעבר לכך לא ארחיב.

ממוצע: 9

 

בונוס/עונש: עשירית נקודה על המקוריות היחסית של כתיבת מסע בזמן, לא סכמטי וקצבי, בספרות עברית.

סופי: 9.1

"להציל את יובל" הוא רומן מסע בזמן משלנו. ישראלי, כיפי, מורכב ונוגע. מומלץ להכות בברזל בעודנו חם ולקרוא בהווה.

לו הייתי דרור - אלמוג בן נתן

 

כשהייתי ביסודי, הרב רצה ללמד אותנו על לחץ חברתי. כשחברי א.ב. יצא לשירותים, ביקש מאתנו להתאסף מול חלון הכיתה הגדול ולהעמיד פנים שאנו מבחינים בחפץ מוזר מרחף בשמיים. הרב הנחה את מקהלת ההשתאות שלנו כש-א.ב. שב לכיתה, ואכן, לא עבר זמן ו-א.ב. נכנע למקהלה ואישר את קיומו המפתיע של החפץ שלא היה.

אל "לו הייתי דרור" הגעתי באופן לא טיפוסי. בעת חיפושים בפייסבוק ובגוגל אחר ספרים/סרטים אחרים יצא לי להתקל במעל עשר סקירות שלו. כולן חיוביות ומנומקות. בסוף הגעתי אליו, וקראתי, ואולי קצת כמו נעמי, הגיבורה שהולכת נגד הזרם, היו בספר הזה לא מעט דברים שפחות התחברתי אליהם, לצד החלקים הטובים.

העלילה בקצרה – נעמי היא סטודנטית צעירה. בילדותה הייתה בודדה, כמעט עד כדי חרם. היא אהבה לשוטט בתוך עלילות ספרים, וחלמה לכתוב בעצמה. מתישהו החלה ללמוד באוניברסיטה, אבל פלישת חייזרים של הקואליציה הבין גלקטית סיימה לה את הסמסטר מוקדם מדי. 

בתחילת הסיפור, אנו נחשפים לנעמי של ההווה, שמחליטה למרוד בשלטון המיטיב-לכאורה והאניגמטי שמציעה הקואליציה לבני האדם. ואז, בשני קווי זמן נפרדים, אנו נחשפים לסיפורה של נעמי בעברה כילדה ומיד לאחר פלישת החייזרים, ולהתקדמותה בהווה, לאחר שסיפור ההישרדות הראשוני תם, תוך שהיא מנסה לחמוק מהקואליציה שעושה מאמצים לתפוס אותה.

נתחיל ממה שעבד, נעבור למה שלא עבד ואז לעוד קצת חיובי. סקירת סנדוויץ'.

הערפל השורה על הסיפור עובד מצוין. מי הם החייזרים? מה הם רוצים? איך הם מתנהלים? כאן יש התקדמות הדרגתית עד לחשיפה כמעט מלאה של הגיון שבאמת מרגיש חייזרי ואמין. 

ולא רק זה, היות שמדובר בקואליציה חייזרית, יש כאן מרחב לפיתוח של גזעים שונים ורעיונות חייזריים, והספר בעיני ממלא מצוין את הפוטנציאל הזה כל הדרך אל הסיום הדרמטי. כמה מהרעיונות, במיוחד אלו הקשורים במי שהופכת לחברתה של נעמי בחלקו השני של הסיפור, ממש יפים ועומדים יחד בצורה מרשימה שממש מעוררת תחושה של חשיפה לעידן חדש בתולדות האנושות.

גם המבנה של הסיפור, שנודד בין קווי זמן מבלי להסביר, ונותן לקורא לפענח, מתעכב על אירועים מסוימים בזכוכית מגדלת ואז חותך באבחה למקומות חדשים, עבד עבורי. היה משהו שתרם ל"אנגייג'מנט" עם הספר כשהוא נע לצלילי החליל - או שבעצם זה הכינור? - של עצמו. זה ניכר בעיקר בחלק האחרון, שהרגיש כמו ספר בפני עצמו, אבל גם כמו חלק אינטגרטיבי ממה שהיה קודם.

הסוף היה מפתיע ואמין וסיפק סיום מוצלח, לצד פתח לא מתסכל לספר המשך (שנכתב כבר). בן נתן מנווט את המסע של נעמי לסיום שמרגיש כמו אגרוף, חומק מקלישאות ופורש מניפה של אפשרויות להמשך הדרך מבלי להרגיש טיזרי.

מנגד, היה משהו בכתיבה שלא עבד עבורי. בהרבה סקירות התייחסו לליריות וחיבה לטבע. אני הרגשתי שהיו הרבה חזרות, הרחבות, והאנשות של אלמנטים טבעיים שלא היו מחויבי המציאות ולא תמיד התאימו למתרחש.

אני חושב שזה נובע מזה שהסיפור מנסה לעשות שני דברים כמעט בו זמנית – להיות סיפור מד"ב מקורי על פלישת חייזרים, ולומר משהו מעט פילוסופי או לירי על החוויה של חופש וכתיבה ועל הצורך לכתוב עבור קהל. השניים לא תמיד משתלבים. העמדה שממנה נעמי מתייחסת לכתיבה הרגישה לי תמימה מדי, כמעט מתיילדת לפעמים, ולא תואמת לגמרי את הסיטואציה של פלישת חייזרים והישרדות בתנאים לא תנאים.

לא מעט פסקאות הכילו מעין מיני סיפורים שחלקם הרגיש כמו הרהור בוסרי, או כמו התרגשות מעצם הרעיון של להמציא רעיונות. לדוגמא – "...שעשעתי את עצמי במחשבות על הכוך שבסלע ועל הדרך שבה נוצר. אולי שכנה כאן פעם מפלצת אבן מיתולוגית שהתעוררה יום אחד ויצאה למסע...אולי זה היה הר קטן שגדל והתבגר ובחר לחפש לעצמו חיים חדשים במקומות זרים". בעוד שאפשר למצוא חן ברעיונות האלה, המאנישים אלמנטים דוממים, הם דומים יותר לתהליכי חשיבה מתרחשים אצל פעוטות, והרגישו לי פחות תואמים לדמות של סטודנטית הנלחמת על חייה מול חייזרים. אבל הכי חשוב, הם לא מקדמים את הסיפור.

עוד נקודה שהפריעה היא שימוש בסכמות, כך למשל כשנעמי שואלת את אחת הדמויות לגבי הסיבה שבה בחרה נתיב מסוים בחיים עונה הדמות, שהיא רוצה לעזור לאחרים וש-"יש הרבה קושי בחיים ומישהו צריך לדעת לקום ולעשות מעשה". זה כמעט כמו התשובה בראיונות לרפואה, למה אתה רוצה להיות רופא? כי אני רוצה לעזור לאנשים. מרגיש מאוד קוקי-קאטר.

עוד אלמנט בעייתי היה הדמויות. מצד אחד הן הגיוניות ו"עובדות" בסך הכל, אבל פה ושם היו חריקות שהפריעו. למשל, נעמי מתארת לקורא זכרון ילדות בו חבריה לכיתה דיברו על מסיבה שאליה לא הוזמנה. מעבר לעובדה שהאירוע מתואר כמעין זכרון מצלק – ולא נתווכח על כאב סובייקטיבי, בעידן פתיתי השלג – נעמי מתארת ש-"מגניבה הייתה המילה שבה השתמשו שוב ושוב". מבחינתי זה היה מעין רגע ששבר את השיטוט הנעים בתוך הסיפור, כי התקשיתי להאמין שהמילה "מגניבה" מעולם לא נרשמה בזכרון ונלמדה לפחות מן ההקשר, במסגרת השהייה בחלל הכיתה.

באופן דומה, היה משהו מוזר בדיונים של נעמי עם אחת הדמויות על זה שהיא צריכה להתחבר למטרות שלה ולכתוב, כשבחוץ יש פלישת חייזרים והחיים מצויים על הכף. זה דילוג מרשים על פני כמה מדרגות בפירמידת הצרכים של מסלו, אבל הרגיש טיפה לא אמין, אולי כי זו הנקודה שבה הכי ניתן היה להרגיש שהספר מנסה לומר שני דברים שונים בתכלית ומדבר בשני קולות.

במאמר מוסגר, יש סיפור על כינוס של האגודה הבריטית הפסיכואנליטית בזמן מלחמת העולם השנייה. באחד המושבים, כאשר הציג מישהו את המאמר שלו, קם דונלד ויניקוט, מממשיכי פרויד שיצר זרם משלו, ואמר משהו כמו, "חבר'ה, יורים עלינו". רוצה לומר, כשהפצצות רועמות המוזות שותקות.

אבל, מפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות ב"דרור" על שלל מרכיביו הטכניים שמהם נרתעתי, ייצוג של כתיבה עצמאית שהולכת נגד הזרם, לא מנסה להכנע לנרטיב אחד ונותנת מקום, גם בתנאי מלחמה, הן ללבטים הנוגעים לרגישות הגבוהה והבדידות של נעמי והן לסיפור המאג'ורי יותר של פלישת חייזרים כלל עולמית. מעין חיבור מרדני בין סערה בעולם חיצוני לזו שבפנימי. 

 ועוד הרהור על טבעו של "דרור" - והחל מכאן זה ספוילר שלא מומלץ לקרוא אם טרם - 

אפשר לקרוא את סיפורה של נעמי כגרסא מד"בית של "הברווזון המכוער". מי שהייתה ילדה בודדה ולא רצויה, שורדת ביעד אגב בריחה מקואליציה של חייזרים שרוצה להכפיף אותה לאג'נדה שלה. אחרי שנעמי נלכדת, גברת אקסו, החייזרית האחראית עליה, מתארת לה כמה התרשמה הקואליציה שעקבה אחריה מכישורי ההישרדות שלה ומגבורתה ותושייתה. אקסו מכניסה את נעמי לתוכנית מיוחדת להיות אחת מן ה-"נפילים" - בני אנוש שיכווינו את התקדמות העידן החדש. 

במובן מסוים, זו התגשמות הפנטזיה של המבודדים והדחויים, להיראות ולקבל הכרה, לחוות מצב בו התכונות שהיו מקור ללעג או דחייה הופכות מושכות ובעלות ערך. כך חווה גם הברווזון שנדחה על ידי הברווזים וכך גם נעמי שסיפור ההתמודדות שלה הופך מעין ציר שמחבר בין התמה של כתיבה לתמה המד"בית של הסיפור, ונגאלת לכאורה על ידי הברבורים-חייזרים. 

ועוד נחפור, בסיום, העגום, ניתן לזהות, במכוון או שלא, הדים לרומן המד"ב הבריטי הקלאסי, "התלת רגליים", בו גזע חייזרי הצמיד "כיפה" מתכתית לפדחתם של בני האדם על מנת לגרום להם להיות ממושמעים. כך גם נעמי עוברת תהליך כפוי במסגרתו היא הופכת ל-90 אחוז סייבורג. אני עדיין נקרפ, או שזה מוקרפ, כשאני נזכר בקול של החייזר שהיה על אחראי על וויל בעיבוד הטלויזיוני. הבריטים של הסבנטיז-אייטיז ידעו לעשות מד"ב מוצלח למי שזוכר את "צ'וקי" והעיבוד הקטוע של "התלת רגליים" שנדמה לי שהסתיים במפח נפש אחרי שתי עונות מבלי לעבד את החלק השלישי של הספר. אני חושב שהסתיים במילים "האם הכל היה לחינם?" כשוויל עמד מול החורבות המעושנות של המקום בו אמורה הייתה להסתתר המחתרת. אבל אני רמבלינג...כמו הזר בביג ליבובסקי, אז חלאס.  

 

סוף ספוילר וגם סתם סוף

ציונים:

כתיבה: 7, טכנית פחות, רעיונית יותר

קצב: 6

דמויות: 7 כנ"ל

תעלומה: 8 לא בדיוק תעלומה, אבל פתרון חידת החייזרים יפה ומקורי

ממוצע:  7

בונוס/עונש: אין

רומן מד"ב לא אחיד, שמחד שופע רעיונות יפים ומפותחים, ובעל קו עצמאי ובלתי מתפשר, ומאידך סובל מבעיות של טון, סגנון ופה ושם קצת הגיון. ונסייג ונזכיר שמדובר בדעת מיעוט, כשמנגד שלל סקירות חיוביות גורפות ומנומקות.

 

המחסום - אלעד וינגרד

 

"המחסום" של אלעד וינגרד עובד מצוין בכמה רמות. הוא רומן קולח למרות שהוא מתאר מציאות מחזורית ומייגעת של מחסום בשטחים, ועל אף הדרמה והבדיון, הוא גם מרגיש תיעודי, כמו סרט מ"דוקאביב". ובעיקר, עבור מתבגרי/חיילי הניינטיז, הוא קפסולת זמן מתוקה-מרירה שלא מחליקה טוב בגרון אבל קשה להוריד ממנה את העיניים.

ולחדשות בהרחבה.

"המחסום" מספר על פלוגת חיילים שבמרכזה יונתן, שגדל בכפר, ולצדו, חבריו הקיבוצניקים ברובם. המפקד שלהם הוא פורת, מתנחל, בן לאב גיבור מלחמה.

המנוע הדרמטי די פשוט, יונתן התנהג בצורה דוחה לחברתו, אולי מפני שמלכתחילה הרגיש כאילו הצליח לכבוש את ליבה במקרה, והם נפרדו. כעת, הוא עסוק בניסיונות לחזור אליה. הוא שב לפלוגה, היישר אל הצבה ראשונה במחסום, לאחר שיצא לקורס חובשים כשברור לו שהחמיץ הרבה חוויות קשות שחבריו עברו בלעדיו – נקודת מוצא יעילה.

ישראל היא ישראל של שנות התשעים. ללא סלולרי אבל עדיין עם דיוויד בואי, והימים, ימי נחשון ווקסמן וניר פורז זכרם לברכה.

חבריו של יונתן לפלוגה מהווים מעין מיני-ישראל – עמוס השמאלני היחסית קיצוני, כפרי הימני האלים שדימויו פגוע בשל לקות למידה, נמרוד, המנהיג הטבעי, מעין קהלני-מרכז צעיר, וישראל החברי והחומל (אולי משאלת לבו של הסופר ביחס לישראל).

המשימה שלהם, לווסת את תנועת הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים למחסום לתוך ישראל ומחוצה לה. האמצעים – פקודות מטכ"ל, מפקדים מזניחים או אלימים, ומתקנים באיכות מפוקפקת. המשימה של יונתן היא לווסת בין הצורך שלו לשוב אל זרועות חברתו לבין דרישות המציאות.

שני תהליכים מתרחשים. ברמת המיקרו יונתן עצמו נחשף על ההיסטוריה האישית שלו וניסיונו לשוב אל זרועותיה של יעל, וברמת המקרו, המציאות של המחסום שוחקת ומפרקת אט-אט את הדינמיקה הקבוצתית של חברי הפלוגה ואת החמלה והערכים שעימם התייצבו במחסום.

במאמר מוסגר, ובקצרה, על שתי הפרעות הקשורות לטראומה.

הפרעת דחק פוסט טראומטית מתרחשת במקרה של חשיפה לסכנת מוות אמיתית או נתפסת, ומקושרת לתסמינים של ניתוק, דריכות וחודרנות של חוויית הסיכון באופן שמעיב על התפקוד.

הפרעת פוסט טראומה מורכבת, אינה מתועדת עדיין במדריכים הרפואיים וכוללת חשיפה מתמשכת לחוויות טראומטיות שלא ניתן להמלט מהן, ומשפיעה גם על האופי המתפתח (אם בא לכם, חפשו את הספר של ג'ודית לואיס הרמן).

האבחנות הללו, שבימינו ובנסיבות קשות הופכות מוכרות יותר, עומדות בצומת סוציולוגי-רפואי-תוך נפשי. החברה קובעת מתי אדם ייכנס תחת הקטגוריה של פוסט טראומה בשימוש בקריטריונים רפואיים. הנכנסים יכולים לקבל נכות וזכאות לתמיכה כספית, כשהתנועה על הציר עצמאי-פסיבי משפיעה על תפיסת העצמי.

"המחסום" מראה באופן מצמרר כיצד המציאות המחסומית, במעין תנועה מחזורית של גלגל שיניים איטי וחסר רחמים, גורסת אל תוכה חיילים ופלסטינים, בבליל של חוויות מיקרו טראומטיות, שאולי לא יוצרות הפרעה שאפשר לסווג, אבל בדרכן המכרסמת, הורסות אט אט פיסות חיים ומשפיעות על אופיים של הגיבורים.

רוצה לומר, ניקח ילדים בני שמונה עשרה, נבקש מהם לשלוט באוכלוסייה אזרחית שבתוכה גורמים עוינים ואלימים, נעשה את זה בתנאים קשים של חסך בשינה ומוגנות ככה-ככה, ונניח להם לחוות עוד ועוד מיקרו טראומות בהן ישחקו את תפקידי התקפן והקרבן, תוך שהדינמיקה הקבוצתית מקצינה. מה חשבתם שיצא, קולה?

וינגרד מראה גם כיצד אתוס הגבר-גבר הישראלי – נכשלת? אשמתך, נבהלת? פחדן, קשה לך? חלש – נארג בתהליך המפרק בהדרגה את המעורבים עד להשפעה עדינה על זהותם, כמו נמרוד שהופך ממנהיג למדוכדך ומסוגר.

הדמויות עגולות. מתפתחות. מוכרות וארכיטיפיות אבל לא מרגישות כמו נחתכו מתבנית. הכתיבה קולחת. הספר חומק היטב מקלישאות. האירועים הדרמטיים לא מתרחשים על פי סכמות מוכרות, ומרגישים מפתיעים, טבעיים ונוראיים. כמו בחיים. גם הקונפליקט שחווה יונתן בין הצורך שלו לזכות שוב בחברתו ובין נאמנותו לחבריו ולשירות וגם עברו שזרוע בחוויות בריונות מהצד הלא נכון (כן, כן, שני הצדדים לא נכונים) ואובדן, זורמים ומשלימים את תמונת הרומן המוצלח הזה.

הטיפול בתסמיני הטראומה נעשה ביד בוטחת. תהליכי התפרקות החשיבה, הניתוקים והדריכות המוגזמת שהופכת במהרה לאלימות, כולם אמינים ומעניינים.

ספוילר שלא כדאי לקרוא אם טרם –

הסצנה שבה פורת הורג את פורת מפרקת ממש, ואולי וינגרד מנסה לומר משהו, שוב, ללא שיפוטיות, על חוסר התוחלת והפגיעה העצמית דווקא, שמתרחשת כאשר נאלצים לנהוג באלימות כדי לשמור על בטחון.

גם סצנת הפיגוע מתרחשת בהנפת מכחול של משפט או שניים, ובעיני מראה יפה מאוד כיצד בהתחלה, יונתן תופס את האירוע באמצעות סכמה קיימת (המפגע "מחבק" את חברו) לפני שהוא מבין, לא, זה משהו אחר, מבצע התאמה של עיבוד האירוע ופועל.

סוף ספוילר

למרות עומס הדיאלוגים, אין תחושה של פטפוט או חפירה, ואיכשהו רוב הדיאלוגים גם חושפים משהו על הדמויות ומקדמים את העלילה.

אז עם מה נשארים בסוף? במיוחד נוכח התקופה הנוכחית, עם לא מעט יאוש-מתקתק. מבלי לנקוט עמדה פוליטית, ממרחק השנים לא נראה  שהיאחזות באחד מן הקטבים הפוליטיים הקיצוניים – ארץ ישראל השלמה ועם סגולה, מול הגשת הלחי השנייה והתפלשות באשמה – הועילה. אבל גם הניסיונות למצוא פשרות עדיין לא צלחו. צריך לפחות שניים לטנגו ואולי יותר (אירן, אני מדבר אלייך). נותר רק הייאוש שלא נעשה יותר נוח.

יותר מכל, היה משהו עצוב, אבל גם הגיוני וידוע מראש בקריאת הספר. כמי שהתבגר בשנות התשעים, הרגשתי קצת כמו מרטי מקפליי שנוסע לעבר, אבל אין ביכולתו לעשות דבר ביחס למה שעתיד לקרות. במילים אחרות, הביף עם ביף בלתי פתיר, או כמו שאמר קהלת, אין חדש תחת השמש, ומה שכן חדש, לא משהו.

כאן תמות התחכמויותינו לערב זה.

 

ציונים:

דמויות: 9 

כתיבה: 9

קצב: 8

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

 

בונוס/עונש: שליש נקודה על ערך מוסף חינוכי/תיעודי

סופי: 9

"המחסום" משלב בין רומן קולח ורגיש לחוויה כמעט דוקומנטריסטית. מחייה את שנות התשעים באופן מלבב-עצוב, ועבור אלו שהתבגרו באותם ימים, עשוי להרגיש too close to home. מקווה שיילמד בבית ספר, יכול להוות הכנה לא רעה למתגייסים לעתיד. 

 

 

בסוד העניינים - סנונית ליס

 

בתחילת שנות התשעים, ימי מת"ב וערוצי זהב, כשפרקי "סיינפלד" שודרו כל ערב בעשר וחצי, הייתה לאבא שלי ולי הסכמה שבשתיקה - הוא מתלונן על כך ש"סיינפלד" היא שטויות גמורות אבל נשאר לצפות אתי, ואני - שישבתי בקדמת הסלון - לא אמרתי כלום בכל פעם שהסבתי את הראש לאחור וראיתי את החיוך מרוח לו על הפנים כשהוא מתאמץ לא לצחוק בקול. 

לילה אחד לא שודר פרק של סיינפלד, ומצאנו את עצמנו בערוץ הסרטים מול "חלום אריזונה". ג'וני דפ, לילי טיילור ופיי דנאווי פרפרו על המסך במעשייה אקזיסטנציאלית. נדמה לי שאחת מהן רצתה למות, והאחרים, אני כבר לא זוכר. אבל בסוף, את השתיקה שלנו הפר אבי כשאמר, "הסרט הזה הוא על יותר ממה שנראה" או משהו כזה. 

"בסוד העניינים", החדש של סנונית ליס הוא מן ספר כזה, על יותר ממה שנראה. למעשה הוא יותר על היותר. אבל תיכף.

יום אחד, נדמה שהכל קורה לליליאן מורוז (בתרגום קלוקל, ליליאן דכדוכי). בעלה שעמו קבעה דייט מודיע לה שייעדר לתקופה, והשיח המעורפל עמו, מנתץ את הבטחון הזוגי שנבנה לאורך שנים, ומעורר בליליאן ספקות מכאיבים. מנגד, פרשייה מוזרה אותה סיקרה כעיתונאית חוקרת, שבה אל חייה - בתחילת שנות התשעים נעלמו גופות טריות באופן מסתורי. הפרשה התקררה ואופסנה, אבל אחת הגופות נחפרת לפתע באתר בנייה יוקרתי שרוחות שחיתות אה-לה הולילנד מרחפות מעליו. 

אלכס, בלש יליד רוסיה שהיה חבר טוב שלה עד שליליאן פוטרה, ורופאה פתולוגית מופנמת אבל גם חברותית באחד-על-אחד, מלווים את ליליאן כשהיא מנסה לנער את האבק ולהכנס בעובי הקורה, זאת אומרת, בסוד העניינים.

אז איך הספר? 

נקודת המוצא של החקירה מבטיחה מאוד - תעלומה קריפית שאפשר היה לדמיין שתתרחש בארץ. מאידך, בשלב מסוים הפכו פרקי החקירה למונוטוניים - פרט חדש מתגלה, ליליאן מצייצת עליו בטוויטר, ושלל מגיבים שאחד מהם, אני די בטוח, הוא מחווה מוצלחת באמינותה ליוזר המצחיקול "צבי", עונים בשנינה וממלאים את המטרה שלא נסגיר כאן כדי לא לספיילר. 

אם נשווה את הרומן לשיר, התעלומה היא הבסיסט, שנותן קצב, אבל הרוב - סליחה קים דיל, דאף וסטינג, ולא לך רוג'ר ווטרס יא - מתרחש במקום אחר.

גם קונספירציית הנדל"ן נפתחת ברעמים וברקים, עם פוליטיקאים מושחתים סטייל "הסמויה", אבל לא באמת מתפתחת. עם זאת, זו עשויה להיות גם אי הבנה שלי את הטקסט, כי אולי לא הייתה כוונה לפתח, אלא רק לבסס את הדמיון ל"הולילנד" או כל פרשיית שחיתות שאם נזרוק אבן נפגע בה. אבל נראה לי שהיה אפשר לעשות עם זה קצת יותר, גם אם היה מסתיים במבוי סתום. 

במילים אחרות, החלק התעלומתי הרגיש טיפה לא מפותח, למרות שסיפק מסגרת יפה ומושכת לסיפור.

עוד נקודה שהטרידה אותי, ספוילר קל - 

אחת מדמויות המפתח בספר היא על הספקטרום. מתואר אצל אותה דמות קושי בזיהוי הבעות פנים ורגשות אצל אחרים, תופעה שכיחה על הספקטרום. אבל אז, בנקודה קריטית בהמשך, הדמות לפתע מזהה מהבעת הפנים של מישהו שהיא פוגשת, שזהו אדם השרוי בבדידות. המשפט נכתב כלאחר יד, והסתירה הזו, קטנה אומנם, אבל כמו מיקרופון שפתאום צץ בטעות במעלה המסך באמצע סרט מתח, קלקלה את הפלואו.

סוף ספוילרון 

אבל, וזה אבל באותיות קידוש לבנה. אבל בקאפס לוק של טראמפ. AVAL - איזה ספר מרגש, משובח ונוגה ועדין, ואסביר.

לצד התעלומה, ליס, כמעין דולה של מוות, אם להיות לירי, מצליחה לגעת, לתאר, ובעיקר להזריק המון חיות לשלל תצורות המוות הקיומי והפיזי הקיימות במדיום הזה שנקרא אנושות.

באלבום הראשון שלהם פלסיבו שרו "since I was born, I started to decay", שורה שניתן לקרוא בשני אופנים, "מכיוון/מאז שנולדתי התחלתי להרקב". על פי הפירוש הראשון יש משהו יותר אישי בתהליך ההתבלות, ועל פי השני, זה פשוט טבע העולם. ליס נוגעת בהזדקנות בשני האופנים, כשליליאן עסוקה באובדן גופה הצעיר וגם בחווייתה הסובייקטיבית את ההזדקנות. 

במאמר מוסגר, בעוד שמתבגרים מתקשים עם הפער הגופני בין הרצוי למצוי, מבוגרים מתמודדים עם הפער בין מה שהיה למה שכבר אין, וליס נכנסת להתחבטויות הקשורות לנושא באזמל מנתחים מדויק, משעשע וחומל. 

לצד ההזדקנות, נכנסות עוד תמות הקשורות למוות, אינסטנסים של מוות שלפני המוות הפיזי אם תרצו (ואם לא) - הישחקות התשוקה לעסוק במשלח יד נבחר, וצדה השני, פיטורין והישכחות, מותו של הפרינט (פצוע קשה כבר עשרים שנה, לא יודעים מה יש לו), מאבקי ההישרדות של אהבה ארוכת שנים, והבדידות הכואבת הנובעת משוני, תלות מזיקה, או נידוי, בדידות שהיא גם סוג של מוות (חברתי). הנושאים הקשים האלה נארגים איכשהו למן שמיכת טלאים ספרותית מחממת. קצת כמו המם על ההבדל בין המלודיות של הסמיתס לטקסטים.

ההתרה של סיפור החיים המשותף של ליליאן ובן זוגה ראול, ושל תעלומת הגופות, היתה בעיני עגמומיות מרהיבה, והביאה את הרומן לשיא אמין ומרגש. הכתיבה היפה והעדינה של ליס מובילה את הצעדה האחרונה של הספר, ובמיוחד את סיפורם של האנשים מאחורי הגופות, בדרך שמזכירה מעט את סיום סדרת הטלויזיה המופתית  ההיא עם השיר של סיה ברקע (לא, לא שנדליר).

בגזרת הדמויות, כולן עגולות ומשכנעות ובמרכז, ליליאן. עייפה אך מלאת חיות, מרירה, משועשעת, עם מרחב פנימי בגודל של מגרש מונדיאל תקני. וליס כותבת אותה כל כך יפה. כמו למשל, "לא סיפרתי לו שמעבר לדאגה החברית, מאז שרואי (הבן שלה) טס לטיול, החמלה שלי נותרה פעלתנית ועזובה ככלבלב נטוש ללא בעלים". קשה שלא ליפול בקסמה. 

יותר מכל, הזכיר לי הספר הזה את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ'. שניהם נפתחים בחקירה. שם נדמה לי שצצו גופות מיותרות בחדר המתים, כאן נעלמו. שם וכאן הגיעו להופעות אורח כל התמות הקיומיות שאפשר לדחוס לרומן ממוצע, באופן מעורר השתאות. שם היו בעיקר גברים, וכאן ליליאן לוקחת אותנו יד ביד כדי לראות - אלו החיים.

אז אם לסכם, בכסות של רומן מתח, כשישראל משמשת רקע מושך אבל העניין עצמו אוניברסלי, "בסוד" הוא מעין תהלוכת אבל-מלאת חיות, שבה צועדים בסח חולי, הזדקנות, בדידות, מות האהבה ומוות פיסי. הכתיבה הנינוחה והחמימה שכמו מפצירה בנו, אל תשכחו להוסיף איזה ממנטו מורי ליד החלב והביצים ברשימת המכולת, עושה את ההבדל.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9 

קצב: 8

תעלומה: 8 מונוטונית עם סוף מקורי

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על מניפת הכאב הנפרשת

סופי: 9 

ליס מכניסה אותנו בסוד העניינים של החיים, בספר על פניו השונות של המוות שכל כולו חיות. מומלץ מאוד מאוד.

אימה בבית הדלועים - קים בר

 

ז'אנר האימה ממשיך לחצוב לעצמו מקום בזירה התרבותית. סוג של. 

בארצות הברית שולטים בקופות בשבועות האחרונים "Backrooms" המטריד, שמערבב בצורה יפה רעיונות על האל-ביתי והלא-מודע, ו-"Obsession" - שטרם ראיתי אבל נשמע כמו הפרק ההוא בבאפי שבו זאנדר (עליו השלום, ו-RIP גם לג'יילס שנפרד מאתנו השבוע) נוטל שיקוי שגורם לבנות להמשך אליו עד מעבר לגבול הטעם הטוב - עושה גם הוא חיל. 

אם יצירה טובה משמשת מראה מעוררת מחשבה למציאות ולרוח התקופה, אז מה שלטון האימה היחסי הזה אומר על המציאות? לא בטוח שרוצה לדעת.

ספרי אימה ישראליים עדיין לא נפוצים, אבל לאט לאט נבנית קבוצה שעם קצת מזל תגיע לפלייאוף. ב-"אימה בחוות הדלועים", רומן האימה של קים בר משנת 2024, ג'נה ומקס הם חברים הכי טובים שמגיעים לחווה של דודה רוז לעבודת קיץ שתספק להם אוויר צח, תעסוקה והכנסה למשפחותיהם מעוטות היכולת. עוד בני נוער מצטרפים אליהם לחווה ממשפחות אומנה ובתי יתומים. דודה רוז הפורמאלית משהו מסבירה להם מיד את החוקים התמוהים של החווה, וכמו בני ישראל, ג'נה, מקס וחבריהם אומרים "נעשה ונשמע", ולא מרימים (יותר מדי) גבה מטאפורית. אל הקלחת הזו נכנסים שני מחזרים אחרי ג'נה וגם מקס לא נותר משועמם. לילה אחד, אחרי לא מעט עמודים, ג'נה חווה אירוע מפחיד - נדמה שמשהו חי ורעב מסתתר בחווה, ומשם, קצרה הדרך למחול דמים מצמרר.

הספר הזה הרגיש לי יותר מכל כמו כרך מדמם במיוחד של צמרמורת שהלך רחוק מדי, בקטע טוב, ולכן, מתאים לנוער אבל גם מבוגרים בהחלט יכולים להנות ממנו.

היו כמה דברים שחרקו. הדמויות המרובות לא היו מובחנות, ובכמה סצנות שבהן הוזכרו שמותיהן, ניסיתי להבין על מי מדובר. גם הדמויות הראשיות, ג'נה, מקס וקודי, למרות היותן מובחנות, לא מתפתחות יותר מדי.  בנוסף, הרבה מהמהלכים החברתיים שמתרחשים הרגישו סכמטיים, כמו הבחור המסתורי ששמועות שליליות אופפות אותו אבל הוא דווקא לא ככה, ובצד השני של המטבע, נייס גייז פיניש לאסט. ועדיין, בר עושה בנוסחאות הללו שימוש קצבי והדפדוף (באפליקציה) היה מהיר מאוד.

מה שעבד מאוד, עבורי, היה סופו של הספר שמתאפיין בקצב רצחני. בתוך ז'אנר האימה יש חלוקה מקובלת לאימה פסיכולוגית, קוסמית, על טבעית, גופנית וסלאשרית המוכרת והטובה. "אימה בבית" בעיני מתאים בעיקר לז'אנר הסלאשר, אבל ערכו המוסף בעיני, מעבר לסוף המרשים, היה חיבור בין זוועה חיצונית לאפלה הקיימת בנפש האנושית ובמוסדותיה ובר מסיימת את הספר בכמה מהלומות אגרוף אפקטיביות. 

במובן מסוים, הרגיש לי קצת כאילו סופו של הספר נוגע ברוח התקופה בישראל. מה קורה כשקבוצת אנשים שיש להם מכנה משותף אבל לא מכירים אישית טוב מדי נתקלים בכוח רצחני? ומה קורה אחרי? 

עוד נקודה ששווה לציין היא העגמומיות השורה על הספר. אני אהבתי. מחקרים על אנשים בדכאון מתון הראו שבמצבים מסוימים, הערכתם את המציאות מדויקת יותר משל אלו שאינם סובלים מדכאון. בר חומקת מקלישאות ומספרת מה באמת קורה לאוכלוסיות מוחלשות כש-"all hell breaks loose", ומסיימת במעין מחווה לקהלת. 

האמת היא שקשה לבלום כוחות רצחניים. צריך רק להביט סביב ולראות/לחוות כמה קל להרוס ולפגוע וכמה מאמץ נדרש כדי לפתח ולהצמיח - במקום להשקיע מיליארדים במלחמות במזרח התיכון היינו האיראנים ואנחנו משקיעים בפיתוח תרופות. במקום לפלוש לאוקראינה פוטין יכל לחשוב על דברים טובים יותר לעשות עם חייהם של חצי מליון חיילים שנפלו ומיליארדים. יצר אדם רע מנעוריו, והאמת הזו משתקפת בצורה יפה בספר ונותנת לו עומק.

משהו בפער הזה בין רוח הנעורים והצמרמורת-יות של הספר לרוחו הדכאונית הזכיר לי טיפה ילדים שאומרים עליהם "This one is an old soul", לא יודע אם יש לזה מקבילה בעברית.

עוד הרהור טיפה ספוילרי - 

באחד השירים המוקדמים של טול, יש קטע הומוריסטי שבו חקלאי מדבר למבקר בחווה שלו ואומר, "אתה שומע את הצרחות הנוראיות האלה? אלו זעקות הגזרים, מחר יום הקציר, אבל עבורם זו שואה". במידה מסוימת, אפשר לקרוא את "אימה בחוות הדלועים" כמשל עם מוסר השכל טבעוני מדמם. יצורי הדלעות עושים עם בני האדם בדיוק את מה שבני האדם עושים עם חיות. לא יודע אם זו הייתה כוונת המשוררת. 

סוף ספוילר, סוף פסוק.

ציונים:

דמויות: 7

קצב: 8.5

כתיבה: 7

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.5 

צעיר ובוגר בו-זמנית, "אימה בבית הדלועים" הוא נשמה עתיקה וגם מותחן אימה אפקטיבי שמהדהד, כך נדמה, את השנים המקומיות האחרונות למרות ריחוקו הגיאוגרפי.

שבת שלום ושבוע ספר מועיל למי שחוגג.

תמונות מוזרות - אוקטסו

 

שני סטודנטים משועממים קוראים בלוג בעל שם מוזר ("הו לא, זה ראקו!"), בו מספר בחור צעיר על הזוגיות המלבלבת שלו ועל והציפייה להקמת משפחה. הבלוג כולל תמונות (מוזרות) וכמה בחירות תמוהות של הכותב והאנשים בחייו, ואז הרשומות נקטעות באבחה המותירה את צמד הסטודנטים מול מעטה של מסתורין. ילד בגן מעורר את דאגת הגננת שלו כשהיא מבחינה בציור מוזר שלו, ובינתיים, נדמה שהילד ואמו נרדפים על ידי דמות מסתורית. עיתונאי צעיר נעזר בעמית וותיק על מנת לחקור את הירצחו של המורה שלו לאומנות. 

מה עובד? קודם כל האווירה. כבר כשהתחלתי לקרוא, היה משהו בפער בין הקול השמח-תמים של כותב הבלוג להתרחשויות המוזרות שעליהן דיווח, ומשם הכל התערפל והסתבך. בזמן הקריאה נזכרתי ב-"שיר קיוטו" של הקיור שנפתח במילים החידתיות "A nightmare of you, of death in the pool, wakes me up at quarter to three, I'm lying on the floor of the night before with a stranger lying next to me". בתרגום ככה-ככה, "סיוט אודותייך, על מוות בבריכה, מעיר אותי ברבע לשלוש, אני שוכב על רצפת ליל אמש, ולצדי זר". מילים שמשדרות בלבול, מוות ודאגה לאדם אהוב. בקיצור, תמונות מצליח להיות קריפי ומוזר בקטע טוב.

עוד דבר שעבד היטב הוא רוחב היריעה. מסופר על פילוסוף שכתב לחברו מכתב בן עשרה עמודים ובסיומו התנצל ואמר "מצטער, לא היה לי זמן לכתוב לך קצר יותר". האנקדוטה הזו מוזכרת כדי לדבר בשבח התמציתיות. אוקטסו, מי שהוא לא יהיה, מצליח לטוות במעט עמודים רשת קורים רחבה ומטרידה, ולחסוך במילים ועמודים. זה מייצר סיפור קצבי שנע לעבר הסוף המעניין שלו ללא רגע מיותר. וזה לא מעט.

יחד עם זאת, "תמונות מוזרות", הוא לגמרי "mixed bag", כי יש בו גם חלקים שלא עובדים בעליל. 

התמונות. כבר נאמר בסקירות קודמות וזה נכון, מרגיש שהן מוכנסות לעלילה בכוח כדי לייצר מן גימיק מבדל ביחס לספרי מסתורין אחרים. סקירה של ההיסטוריה של אוקטסו, שמתגלה כשהוא עטוי מסכה לבנה, מלמדת שהסיפור החל כפוסטים אניגמטיים באינטרנט, וכך זה גם מרגיש, מלאכותי, לא באינטגרציה מוצלחת עם העלילה, וגימיקי. ויחד עם זאת, בעידן של עודף מלל וחוסר סבלנות, אודה שכן נהניתי לקרוא את הדיונים המפרכים אודות התמונות. בקיצור, לא-הגיוני-במיוחד-ואפילו-מגושם-אבל-פאן.

במאמר מוסגר, עוד יוצר אימה עומד השבוע להציג יצירה מקורית שנשענת על פוסטים פופולריים באינטרנט. הסרט "בקרומס", עוסק במציאה של מערכות חדרים בלתי נגמרות שמצויות במימדים אחרים. ומסתבר שזה מתקשר למושג "מרחב לימינלי", שהוא מעין מרחב מעבר בין מימדי שאמור לעורר פחד באמצעות תחושת מוכר-אבל-שונה (Uncanny). סוף מאמר מוסגר.

עוד נקודת חולשה בולטת היא הדמויות. ההגיון של חלק מן הדמויות ובייחוד אחת מהן, שרירותי ואפילו טפשי לעתים. היקשים לוגיים לקויים מגיעים מכמעט שומקום כדי להסתדר בתשבץ דמוי הטטריס שאוקטסו מנסה לבנות. ואחרי ההיקשים, מגיעות בחירות תמוהות מאוד. לא צריך לגדול בישראל כדי להבין כללי זהירות בסיסיים. בסוף, זה מרגיש קצת כמו כשבסרטי אימה, הזוג הצעיר שומע רעשים, ולמרות מחאותינו, שם פעמיו אל הסמטה האפלה שממנה בקעו. למה ככה?

אז, בשורה התחתונה תמונות מרגיש כמו גירסא מורחבת של סיפור מסדרת "הסיפורים המותחים/מפחידים/מוזרים בעולם" שהייתה פופולרית בספריות הציבוריות בישראל בשנות השמונים-תחילת תשעים. פאן וטראש.

ציונים:

דמויות: 7 מובחנות אבל אללה יסתור ההתנהלות

קצב: 9 נקודת החוזק של הסיפור, חולש על המון אירועים ודמויות במעט עמודים

כתיבה: 8 זורמת מאוד אבל לא מתרוממת

תעלומה: 8  

ממוצע: 8

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על פוטנציאל לא ממומש.

סופי: 7.5

"תמונות מוזרות" מרגיש יותר מהכל כמו גרסת דור ה-Z לכרכי "הסיפורים המפחידים/מותחים/מדהימים" בעולם. קצת דבילי, לא מאוד מפחיד, אבל קצבי, רחב יריעה ובעיקר, פאן.

היצור בעל הפרסות - רוברט א. הווארד

 

עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי. 

ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.

"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.

אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט. 

"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו. 

בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.

הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל. 

ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").

זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים. 

למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה. 

האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.

אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה"  וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.

עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.

אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.

אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם. 

ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.

ציונים:

דמויות: 7.5

כתיבה: 8.5

קצב: 9

תעלומה: 9 מהודקת וחביבה

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה

סופי: 8.7

סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye

 

מרחב ביניים - מיכל סחף

 

בעבודה עם אנשים שמתקשים לווסת רגשות ומוצאים עצמם מתפרצים ומפוטרים או אפילו נעצרים, אחד הדברים שמלמדים הוא שרגשות הם לא עובדות, אלא נועדו לתת לנו מידע. כמו נורית חיווי ברכב. אם אני כועס, סימן שמשהו עומד בדרכי, אם אני מרגיש שמחה כשאני פוגש מישהו.י, סימן שמשהו טוב קורה וכדאי להשקיע בקשר הזה. התבוננות כזו, מסייעת לפעמים ביצירת מרווח של שניות יקרות בין שמפרידות בין רגש בעוצמה גבוהה מדי ומעשה אימפולסיבי.

אבל בענייני ויסות רגש יש עוד צד למטבע. כמו שיש חוסר ויסות שמתבטא בהתנהגות לא מרוסנת, יש גם ויסות יתר. אנשים מסוימים, עלולים להראות מבחוץ מופנמים ושקטים, אבל בתוכם רועשות וגועשות חוויות רגשיות שנותרות כלואות ומעובדות במעמד צד אחד. בחוץ, וויסות גמור, ופנימה, אללה יסתור. אנשים כאלה לפעמים שקופים. מה שמתרחש בתוכם נותר סמוי.

כזו היא אור, גיבורת ''מרחב ביניים'', רומן המד"ב הישראלי-EMO-בודהיסטי של מיכל סחף, ולמעשה, כזהו גם הספר המדוד, מעמיק ומדיטטיבי הזה (בעיניי, כן?).

הספר נע בשני נתיבים, אור היא הייטקיסטית אמידה ומופנמת החיה עם בת הזוג שלה ובן הזוג שלה. במהלך סיום עבודתה בחברה שעוברת שינוי ארגוני, היא פוגשת בחלום אישה שמציעה לה מפתח לחיים טלפתיים, ואור צריכה להחליט האם להתמסר לתהליך האניגמטי שמציעה לה אותה אשת חלום, וכיצד להתקדם במערכת היחסים המשולשת בה חיה, אשר גם היא עוברת שינויים, כאשר שותפיה לחיים רוצים להקים משפחה עם ילדים. מה הוא החלום הישראלי? צמוד קרקע עם גינה? לא להדקר? נצחון מוחלט? או אולי דירה שקטה ומוגנת עם חתלתולים חמודים? אור, החווה לעתים קרובות רגשות עזים כלואים, המתעוררים בעיקר בחוויות של אינטראקציה חברתית, סביב אירועים שהרוב היה רואה כמינוריים, מנווטת את חייה הרגשיים ואת הבחירות שהיא עושה בקושי ובחן, דרך דרמות ותפניות המתחוללות בחיים עצמם ובסיפור המד"בי. 

הכתיבה של סחף מדודה, מאופקת ומפורטת מאוד. חיי הנפש של אור נפרשים במלואם, והתיאור של הרגשות, מחד מאתגר מעט לתפיסה ומאידך, אחרי שמתרגלים לדקדוק הפנימי, יוצר מן חוויה מדיטטיבית. בשלב מסוים, תהליך השינוי שלה צובר תאוצה ומגיע לשיא הגיוני וקוהרנטי בשרשרת בחירות מרתקות.

גם הכתיבה על הבודהיזם עובדת מצוין. אחת הדמויות משתפת הרבה ביחס לתורה הבודהיסטית, אבל מבלי להיות מטיפנית/דידקטית באופן שפוגם בזרימה, ועוד יותר טוב, בהמשך סחף מראה יפה כיצד רעיונות של סובלנות וקבלה יכולים בקלות לשמש בסיס לדיקטטורה. כך, כמו שיש תלונות על התנועת הווק הגלובלית שמצליחה להתעלם מהשביעי באוק' לטובת תיאוריה פשטנית בה יש טובים ורעים מוחלטים על חשבון המורכבות שתראה את הצדדים הלא יפים של שני הצדדים, כך גם חוקי הבודהיזם, המכוון לעשיית טוב בעולם, יכולים בקלות להתכופף ולהפוך תשתית לאידאולוגיה רודפנית בכסות של טוב.

עוד נכתבות היטב התהיות של אור סביב טלפתיה. בעוד שלרוב טלפתיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמן אייפון 17 ללא חשבון חודשי, מדובר למעשה בסוגיה מורכבת יותר, שמשתלבת היטב עם רגישות היתר של אור. מה קורה כשלא בא לנו לדבר? כשזה מרגיש חודרני? כשזה פוגע בפרטיות? לי העיסוק הזה הזכיר את התוכנה "סולסיק". 

בתחילת שנות האלפיים, כאשר הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים ושיתוף הקבצים היה מטלה איטית עבור קצב העיבוד של המוח שלנו (יומיים שלמים חיכיתי לקובץ של "Disarm" בדחיסות של 128K), שלא כמו בימינו, כשאי אפשר לעמוד בשטף המידע הזמין, בלטה "סולסיק", תוכנת שיתוף הקבצים, בין ה"קאזה" ו"אימיול" רוויות הוירוסים. הייחוד שלה היה בכך שהחיפוש הוביל אותך לתיקיות שאנשים שיתפו, ובעצם, כשהורדת קבצים, חיטטת להם במחשב. אני זוכר תחושה מוזרה של חדירה לפרטיות בימים שבהם איתרתי שם בהתרגשות בוטלגים של סוזן ווגה, "דאוס" ו-"אר.אי.אם", וגיליתי את "מוגוואי" ועוד כל מיני. סולסיק נעלמה מאז, והיום נדמה ששיתוף מרצון הוא יותר מוחצן ורווי ברשתות החברתיות, אבל אניוויי, אסוציאציה לטלפתיה ופרטיות. 

החיבור בין בודהיזם לטלפתיה מרגיש מאוד טבעי. מה יותר נכון מביטול "אשליית השניות" הבודהיסטית, הטוענת שהכל חלק משלם גדול, וביטול המחיצות בין מוחות אנושיים?

התעלומה ותעלומות המיני שמשובצות בעלילה, הרגישו לי טיפה פחות מהודקות, ותפורות טיפה גס, ובמיוחד הסוג-של-מק'גפין-לא-עד-הסוף שהרגיש טיפה מאולץ, בטח בהשוואה לתהליך הנפשי המרתק, גם אם איטי, שעוברת אור. לצד זה, רעיונות יפים הדהדו מעט את "Three Body Problem", בסיפור עברו של הנזיר הבודהיסטי, ואני הרגשתי גם טיפה ווייב של ג'ון וינדהאם בבחינה של כיצד שינוי ממוקד בחיים משפיע על החברה, אובייסלי זה כל הקטע של מד"ב, אבל גם וינדהאם עשה את זה במן נינוחות מאופקת כמו סחף.

הדמויות - שותפה של אור לחברה, שני שותפיה לחיים, וכמובן אביה הדומיננטי - ברובן אמינות ובעלות פרופיל משכנע של חוזקות וחולשות, ומעליהן אור, שמשדרת כלפי חוץ מוסיקת מעליות מאלחשת בזמן שבתוכה מתנגן בקולי קולות פזמון דת'-מטאל של רגשות גועשים.

האלמנט שפחות עובד בעיני, הוא הקצב. הרומן השאפתני הזה שכולל לא מעט רגעים בודדים בזמן שנפרשים כמפה מרובת פיתוחים ודוגמאות, מחייב התמסרות. קצת כמו שאם מנגנים את אחד האלבומים של הביטלס הפוך, שומעים "פול מת", כך גם אחד הערוצים של הספר הזה הוא מן שקט-מדיטטיבי, והוא נוצר דרך נוקדנות רגשית מתונה ועקבית. מעניין שאת הספר השקט הזה ערכה קרן לנדסמן, ששני ספריה, "לב המעגל" ו"תחתית הבאר" (טחול וכו'), היו ספרים קינטיים, דרמטיים, בהם נדמה שהגיבורים שלצד הגיבורים, היו רגשות מג'וריים. ורסטיליות. 

מבחינת הקורא שאינו אני, שמדבר את עצמי לדעת כבר כמה פסקאות טובות, קיימת אפשרות שהקצב המתון, הנוקדנות הרגשית, כמו גם העובדה שבחלקים מסוימים של הספר עלילת המד"ב מוכפפת משהו לטובת הציר הסיפורי של החיים הפנימיים של אור, יעיבו על הקריאה, בעיקר אם מחפשים משהו יותר קצבי-תכלסי. אבל בדומה, ולהיפך מדנטה, למתחילים אני אומר, אל תזנחו כל תקווה, מדובר בספר עמוק שעושה הרבה מאוד בעמודים שהוא תופס.

ההישג הגדול של הספר, בעיני, הוא הדרך בה אור מגלה מי היא באמת דרך החוויות העל-טבעיות-ברובן שמזדמנות לה במרחב הטלפתי, ככל שהסיפור מתפתח. החיפוש שלה אחר הבנה של רגשותיה ורצונותיה, ובעיקר אחר ויסות הדחף המנוגד של רצון בקשר מחד, ולהגן על עצמה בעצמה מאידך, מתקדם בצורה מרתקת, ולי הזכיר יותר מכל את הסרט המוזר משהו "I saw the tv glow", שתיאר את גילויו העצמי של הגיבור באמצעות מערכת יחסים על טבעית וביזרית שהוא מפתח עם תוכנית טלויזיה אה-לה "באפי ציידת הערפדים". אבל מה שהיה מקריפ וביזרי בסרט ההוא, לובש כאן צורה ברורה יותר ופחות מוזרה של גילוי עצמי דרך חוויות על טבעיות. במובן הזה, וזה חשוב, הספר חוגג גם מציאויות תוך נפשיות שמתגוררות מחוץ למרחב המוכר. אם חושבים על זה, במובן מסוים, עד לא יותר מדי מזמן, עבור רבים, אדם שהתלבט ביחס לרצון בזוגיות או בהורות לפעמים נתפס כחייזר או כמדע בדיוני, כשמסננים תחת השפם כל מיני הערות יודעות-כל ממרומי השניים וחצי ילדים ועייפות של סופשבוע, ו-ואללה, זה לא צריך להיות ככה. סחף הופכת את המציאות הנפשית המתלבטת הזו למשתקפת באופן צלול, רגוע וקוהרנטי, שמשמיע בסופו קליק של חגורת בטיחות מגוננת, תוך שהיא יוצרת רומן מד"ב ישראלי עדכני וחובק עולם, וזה ממש ממש לא מעט.

אחרון חביב. מרחב הביניים מהדהד בשמו גם את המושג של "מרחב המעבר" בתיאוריה של ויניקוט - הוא המרחב החווייתי בו התינוק ההופך לפעוט ולילד מבין בהדרגה את העולם תוך ויתור על אשליה של כל יכולות (שמבוססת בין היתר על זה שהבכי שלו מוביל לסיפוק צרכים מיידי מצד הסביבה). נראה לי שויניקוט היה מרוצה אחרי הקריאה במסעה של אור מבגרות לחופש.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן כבר מאוחר.

ציונים (כן, זה אקט שיפוטי ולא בודהיסטי, אבל אלו חוקי הפורמט):

כתיבה: 9

דמויות: 9 (9.5 לאור, 8.5 ליתר)

תעלומה: 8

קצב: 7 התמסרו ותראו ישועות

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על השילוב היפה בין גילוי עצמי למד"ב

סופי: 8.75

רומן מד"ב בו המסע הפנימי מפעים מן החיצוני, דורש התמסרות ונותן את כולו, ובסופו, הבנה וקבלה, ולא נצחון מוחלט.