היצור בעל הפרסות - רוברט א. הווארד

 

עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי. 

ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.

"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.

אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט. 

"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו. 

בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.

הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל. 

ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").

זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים. 

למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה. 

האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.

אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה"  וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.

עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.

אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.

אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם. 

ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.

ציונים:

דמויות: 7.5

כתיבה: 8.5

קצב: 9

תעלומה: 9 מהודקת וחביבה

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה

סופי: 8.7

סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye

 

מרחב ביניים - מיכל סחף

 

בעבודה עם אנשים שמתקשים לווסת רגשות ומוצאים עצמם מתפרצים ומפוטרים או אפילו נעצרים, אחד הדברים שמלמדים הוא שרגשות הם לא עובדות, אלא נועדו לתת לנו מידע. כמו נורית חיווי ברכב. אם אני כועס, סימן שמשהו עומד בדרכי, אם אני מרגיש שמחה כשאני פוגש מישהו.י, סימן שמשהו טוב קורה וכדאי להשקיע בקשר הזה. התבוננות כזו, מסייעת לפעמים ביצירת מרווח של שניות יקרות בין שמפרידות בין רגש בעוצמה גבוהה מדי ומעשה אימפולסיבי.

אבל בענייני ויסות רגש יש עוד צד למטבע. כמו שיש חוסר ויסות שמתבטא בהתנהגות לא מרוסנת, יש גם ויסות יתר. אנשים מסוימים, עלולים להראות מבחוץ מופנמים ושקטים, אבל בתוכם רועשות וגועשות חוויות רגשיות שנותרות כלואות ומעובדות במעמד צד אחד. בחוץ, וויסות גמור, ופנימה, אללה יסתור. אנשים כאלה לפעמים שקופים. מה שמתרחש בתוכם נותר סמוי.

כזו היא אור, גיבורת ''מרחב ביניים'', רומן המד"ב הישראלי-EMO-בודהיסטי של מיכל סחף, ולמעשה, כזהו גם הספר המדוד, מעמיק ומדיטטיבי הזה (בעיניי, כן?).

הספר נע בשני נתיבים, אור היא הייטקיסטית אמידה ומופנמת החיה עם בת הזוג שלה ובן הזוג שלה. במהלך סיום עבודתה בחברה שעוברת שינוי ארגוני, היא פוגשת בחלום אישה שמציעה לה מפתח לחיים טלפתיים, ואור צריכה להחליט האם להתמסר לתהליך האניגמטי שמציעה לה אותה אשת חלום, וכיצד להתקדם במערכת היחסים המשולשת בה חיה, אשר גם היא עוברת שינויים, כאשר שותפיה לחיים רוצים להקים משפחה עם ילדים. מה הוא החלום הישראלי? צמוד קרקע עם גינה? לא להדקר? נצחון מוחלט? או אולי דירה שקטה ומוגנת עם חתלתולים חמודים? אור, החווה לעתים קרובות רגשות עזים כלואים, המתעוררים בעיקר בחוויות של אינטראקציה חברתית, סביב אירועים שהרוב היה רואה כמינוריים, מנווטת את חייה הרגשיים ואת הבחירות שהיא עושה בקושי ובחן, דרך דרמות ותפניות המתחוללות בחיים עצמם ובסיפור המד"בי. 

הכתיבה של סחף מדודה, מאופקת ומפורטת מאוד. חיי הנפש של אור נפרשים במלואם, והתיאור של הרגשות, מחד מאתגר מעט לתפיסה ומאידך, אחרי שמתרגלים לדקדוק הפנימי, יוצר מן חוויה מדיטטיבית. בשלב מסוים, תהליך השינוי שלה צובר תאוצה ומגיע לשיא הגיוני וקוהרנטי בשרשרת בחירות מרתקות.

גם הכתיבה על הבודהיזם עובדת מצוין. אחת הדמויות משתפת הרבה ביחס לתורה הבודהיסטית, אבל מבלי להיות מטיפנית/דידקטית באופן שפוגם בזרימה, ועוד יותר טוב, בהמשך סחף מראה יפה כיצד רעיונות של סובלנות וקבלה יכולים בקלות לשמש בסיס לדיקטטורה. כך, כמו שיש תלונות על ה'תנועת ה'ווק'' הגלובלית שמצליחה להתעלם מהשביעי באוק' לטובת תיאוריה פשטנית בה יש טובים ורעים מוחלטים על חשבון המורכבות שתראה את הצדדים הלא יפים של שני הצדדים, כך גם חוקי הבודהיזם, המכוון לעשיית טוב בעולם, יכולים בקלות להתכופף ולהפוך תשתית לאידאולוגיה רודפנית בכסות של טוב.

עוד נכתבות היטב התהיות של אור סביב טלפתיה. בעוד שלרוב טלפתיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמן אייפון 17 ללא חשבון חודשי, מדובר למעשה בסוגיה מורכבת יותר, שמשתלבת היטב עם רגישות היתר של אור. מה קורה כשלא בא לנו לדבר? כשזה מרגיש חודרני? כשזה פוגע בפרטיות? לי העיסוק הזה הזכיר את התוכנה "סולסיק". 

בתחילת שנות האלפיים, כאשר הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים ושיתוף הקבצים היה מטלה איטית עבור קצב העיבוד של המוח שלנו (יומיים שלמים חיכיתי לקובץ של "Disarm" בדחיסות של 128K), שלא כמו בימינו, כשאי אפשר לעמוד בשטף המידע הזמין, בלטה "סולסיק", תוכנת שיתוף הקבצים, בין ה"קאזה" ו"אימיול" רוויות הוירוסים. הייחוד שלה היה בכך שהחיפוש הוביל אותך לתיקיות שאנשים שיתפו, ובעצם, כשהורדת קבצים, חיטטת להם במחשב. אני זוכר תחושה מוזרה של חדירה לפרטיות בימים שבהם איתרתי שם בהתרגשות בוטלגים של סוזן ווגה, "דאוס" ו-"אר.אי.אם", וגיליתי את "מוגוואי" ועוד כל מיני. סולסיק נעלמה מאז, והיום נדמה ששיתוף מרצון הוא יותר מוחצן ורווי ברשתות החברתיות, אבל אניוויי, אסוציאציה לטלפתיה ופרטיות. 

החיבור בין בודהיזם לטלפתיה מרגיש מאוד טבעי. מה יותר נכון מביטול "אשליית השניות" הבודהיסטית, הטוענת שהכל חלק משלם גדול, וביטול המחיצות בין מוחות אנושיים?

התעלומה ותעלומות המיני שמשובצות בעלילה, הרגישו לי טיפה פחות מהודקות, ותפורות טיפה גס, ובמיוחד הסוג-של-מק'גפין-לא-עד-הסוף שהרגיש טיפה מאולץ, בטח בהשוואה לתהליך הנפשי המרתק, גם אם איטי, שעוברת אור. לצד זה, רעיונות יפים הדהדו מעט את "Three Body Problem", בסיפור עברו של הנזיר הבודהיסטי, ואני הרגשתי גם טיפה ווייב של ג'ון וינדהאם בבחינה של כיצד שינוי ממוקד בחיים משפיע על החברה, אובייסלי זה כל הקטע של מד"ב, אבל גם וינדהאם עשה את זה במן נינוחות מאופקת כמו סחף.

הדמויות - שותפה של אור לחברה, שני שותפיה לחיים, וכמובן אביה הדומיננטי - ברובן אמינות ובעלות פרופיל משכנע של חוזקות וחולשות, ומעליהן אור, שמשדרת כלפי חוץ מוסיקת מעליות מאלחשת בזמן שבתוכה מתנגן בקולי קולות פזמון דת'-מטאל של רגשות גועשים.

האלמנט שפחות עובד בעיני, הוא הקצב. הרומן השאפתני הזה שכולל לא מעט רגעים בודדים בזמן שנפרשים כמפה מרובת פיתוחים ודוגמאות, מחייב התמסרות. קצת כמו שאם מנגנים את אחד האלבומים של הביטלס הפוך, שומעים "פול מת", כך גם אחד הערוצים של הספר הזה הוא מן שקט-מדיטטיבי, והוא נוצר דרך נוקדנות רגשית מתונה ועקבית. מעניין שאת הספר השקט הזה ערכה קרן לנדסמן, ששני ספריה, "לב המעגל" ו"תחתית הבאר" (טחול וכו'), היו ספרים קינטיים, דרמטיים, בהם נדמה שהגיבורים שלצד הגיבורים, היו רגשות מג'וריים. ורסטיליות. 

מבחינת הקורא שאינו אני, שמדבר את עצמי לדעת כבר כמה פסקאות טובות, קיימת אפשרות שהקצב המתון, הנוקדנות הרגשית, כמו גם העובדה שבחלקים מסוימים של הספר עלילת המד"ב מוכפפת משהו לטובת הציר הסיפורי של החיים הפנימיים של אור, יעיבו על הקריאה, בעיקר אם מחפשים משהו יותר קצבי-תכלסי. אבל בדומה, ולהיפך מדנטה, למתחילים אני אומר, אל תזנחו כל תקווה, מדובר בספר עמוק שעושה הרבה מאוד בעמודים שהוא תופס.

ההישג הגדול של הספר, בעיני, הוא הדרך בה אור מגלה מי היא באמת דרך החוויות העל-טבעיות-ברובן שמזדמנות לה במרחב הטלפתי, ככל שהסיפור מתפתח. החיפוש שלה אחר הבנה של רגשותיה ורצונותיה, ובעיקר אחר ויסות הדחף המנוגד של רצון בקשר מחד, ולהגן על עצמה בעצמה מאידך, מתקדם בצורה מרתקת, ולי הזכיר יותר מכל את הסרט המוזר משהו "I saw the tv glow", שתיאר את גילויו העצמי של הגיבור באמצעות מערכת יחסים על טבעית וביזרית שהוא מפתח עם תוכנית טלויזיה אה-לה "באפי ציידת הערפדים". אבל מה שהיה מקריפ וביזרי בסרט ההוא, לובש כאן צורה ברורה יותר ופחות מוזרה של גילוי עצמי דרך חוויות על טבעיות. במובן הזה, וזה חשוב, הספר חוגג גם מציאויות תוך נפשיות שמתגוררות מחוץ למרחב המוכר. אם חושבים על זה, במובן מסוים, עד לא יותר מדי מזמן, עבור רבים, אדם שהתלבט ביחס לרצון בזוגיות או בהורות לפעמים נתפס כחייזר או כמדע בדיוני, כשמסננים תחת השפם כל מיני הערות יודעות-כל ממרומי השניים וחצי ילדים ועייפות של סופשבוע, ו-ואללה, זה לא צריך להיות ככה. סחף הופכת את המציאות הנפשית המתלבטת הזו למשתקפת באופן צלול, רגוע וקוהרנטי, שמשמיע בסופו קליק של חגורת בטיחות מגוננת, תוך שהיא יוצרת רומן מד"ב ישראלי עדכני וחובק עולם, וזה ממש ממש לא מעט.

אחרון חביב. מרחב הביניים מהדהד בשמו גם את המושג של "מרחב המעבר" בתיאוריה של ויניקוט - הוא המרחב החווייתי בו התינוק ההופך לפעוט ולילד מבין בהדרגה את העולם תוך ויתור על אשליה של כל יכולות (שמבוססת בין היתר על זה שהבכי שלו מוביל לסיפוק צרכים מיידי מצד הסביבה). נראה לי שויניקוט היה מרוצה אחרי הקריאה במסעה של אור מבגרות לחופש.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן כבר מאוחר.

ציונים (כן, זה אקט שיפוטי ולא בודהיסטי, אבל אלו חוקי הפורמט):

כתיבה: 9

דמויות: 9 (9.5 לאור, 8.5 ליתר)

תעלומה: 8

קצב: 7 התמסרו ותראו ישועות

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על השילוב היפה בין גילוי עצמי למד"ב

סופי: 8.75

רומן מד"ב בו המסע הפנימי מפעים מן החיצוני, דורש התמסרות ונותן את כולו, ובסופו, הבנה וקבלה, ולא נצחון מוחלט.

רגשות מעורבים - ליעד שהם

 

קצת לפני הקורונה, אחרי שהבנו שימי ההולדת המצטברים שלנו הולכים ומהווים הוכחה לכך שאנחנו לא נהיים יותר צעירים, נקלענו לדיון חוזר בענייני "רילוקיישן". אני טענתי שכדאי לנסות כי זו חוויה חשובה שיכולה לתרום לילדים ולהוות הרפתקה, וגם שהחיים הקצרים, ו-א.ר אמרה, אבל מה עם הילדים והעקירה והמשפחה. ואחרי כמה חודשים כשהיא אמרה, אולי זה דווקא רעיון טוב, חשתי איך כל האוויר יוצא לי פתאום, וצייצתי, כן, אבל מה עם הקשר עם המשפחה...זו תופעה שקורית בויכוחים חוזרים, כשהצד השני משנה עמדה, ולפתע, הקרקע הטיעונית שעליה נשענו נראית פחות מפתה ופחות בטוחה. זה קורה, אני יודע, אבל לדעת ולחוות הם דברים שונים. אני חושד שזה כי אותו חלק ארעי בזהות שלנו שנהנה להיות נחרץ וצודק, מרגיש פחות ייחודי או אפילו פחות קיים ברגע שהעמדה שלנו כבר אינה רק שלנו. 

ליעד שהם הוא אמן בעבודתו. מדי שנתיים פלוס מינוס הוא מפרסם מותחנים קצביים וכיפיים שבדרך כלל גם נוגעים ברוח הזמן הישראלית. הייתה לי כלפיו טענה חוזרת - הדמויות. אם נצעד שני עשורים לאחור, בעולם של "כנסיית השכל" ו-"אלג'יר", הדמויות של שהם תמיד היו הסינגל המופק מדי של "סינרגיה" שצץ שוב ושוב ברשימה הידועה לשמצה של גלגל"צ (ספוטיפיי של פעם). תמיד הן הרגישו לי קצת כאילו הן מדגמנות רגשות וחוויות ולא ממש חוות אותן. תמונות על קיר חדר הקבלה של מנתח פלסטי. 

הפעם מגיש לנו שוהם תעלומה סבוכה שבה עולמן הפנימי של הדמויות משמש חלק ממערך הרמזים לפתרון. אישה נדרסת בתאונת פגע וברח. הדורס הנו בעל פרופיל גבוה, ולחץ מיידי ועז מופעל על גיא, הפרקליט האחראי על החקירה. הוא עצמו מתמודד על תפקיד בכיר ומרגיש גם לחץ מכיוון אביו שהקריירה המשפטית שלו מטילה מעליו צל ענק המחייב את גיא לנווט בתבונה. בינתיים, בלונדון הגשומה מתעורר פיטר העיתונאי המקועקע והמפוטר אל מציאות חדשה שמחייבת אותו לשוב ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, לחקור. 

שוהם נכנס בספר עמוק עמוק לחייהם הנפשיים של גיא ופיטר, ועושה לגיא טיפול משפחתי של ממש. זה שינוי משמעותי אצל כותב מיומן מאוד שעד היום התמקד בתעלומה. השאלה היא האם זה עובד? התשובה כמו תמיד, מורכבת.

הספר מאוד קצבי, למרות שהניסיון להעמיק בחיי גיא ופיטר מאט אותו מעט. הכתיבה, בהיותו של הספר ניסיון (לדעתי, לדעתי) של שוהם לספק משהו עמוק ושונה, מעט לא אחידה. כמו תמיד הוא נוגע ברוח הזמן הישראלית, והפעם, ביחס של חלק מעם ישראל למערכת המשפט, באופן שמרגיש אותנטי. חלק מהסצנות חדות ונוגעות, כולל רגע שהרגיש טבעי מאוד בחדר מתים ובו שיחה על איכות הרציחות בישראל, ולי נדמה היה שזו מחווה לא מודעת לספרו הראשון של דרור משעני שגם בו הייתה ביקורת על איכות הרוצחים הישראליים, שאני חושב שהונצחה על הכריכה האחורית. 

נדמה שיותר מהכל, שוהם מנסה הפעם לבנות מערך של דמויות שלכולן רמה מסוימת של מורכבות שאינה נובעת מכל מיני אירועים מג'וריים חיצוניים, אלא פשוט מהיותם אנשים עם תשוקות ותכונות אופי שמסבכות אותם. בשוליים, אהבתי גם את האזכורים לרמפול (תרגום מצוין יצא בהוצאת "אחוזת בית"), ולקייט אטקינסון  יקירת הבלוג ואמנית הדמויות (פורסמה במגוון רחב של הוצאות - הוצאת "עברית", לא החנות, שתחת ידיה יצאה גם הסדרה החביבה מאוד "סוכנות הבלשיות מספר אחת" ולאחר מכן נבלעה על ידי הוצאת "כתר", הוצאת " ינשוף", וגם-"ידיעות ספרים"), ולמוטו היפהפה והנכון "ever tried, ever failed, no matter, try again, fail better", שעד לספר הזה לא ידעתי את מקורו. 

לצד זה, היו קטעים שהרגישו טיפה קיטשיים או חזרתיים, בעיקר במגרש המשחקים הרגשי שהקים שוהם לצד התעלומה, ובמיוחד בכל מה שקשור לקשר בין גיא לפיטר שנע, לצד רגעים יפים, בין קיטש לקומדיית צמד שוטרים. יש אפילו אזכור קרינג'י לחיתוך סלט שהזכיר לי את הסרט המטורלל "המחברת הסגורה" שעשה שימוש מטורלל ומוצלח בסצנה הזו שמופיעה באינסוף סרטים ישראליים. ואם להיות ממש נטפקן, בתחילת הספר, אישה דתייה שהיא NPC, אבל אומרת לגיבור "לפעמים אלוהים עסוק בדברים יותר חשובים", כשסביר שאישה דתייה תגיד "אלוקים".  

והנה, כמו בויכוח שבתחילת הסקירה, בעת הקריאה מה שבאמת חשבתי, תוך ששוהם נובר ונובר בקרביהם של הגיבורים המעונים ואף מפליא לעשות ומצרף למשוואה ילד בריטי זנוח - מוב של דיקנס -  היה, אוף, אולי עדיף כמו בקודמים, כשהכל היה פשוט וקצבי...לא תמיד חייבים דמויות עמוקות וקונפליקטים, לפעמים סתם רוצים להעביר את הזמן...

בקיצור, רגשות מעורבים. 

אבל כמו שאני בדרך כלל כותב, למרות המגרעות, מדובר במותחן כיפי ברובו, שבמקום ביומיים-שלושה נקרא בשמונה כי התאפיין ביותר עומק (ספרים שאינם כאלה, קרי, רובם מגרעתיים, כבר לא נקראים עד הסוף, ובכל מקרה, הכי קל זה לבקר. לא קורצתי מהחומר של ההוא שביקר מזמן את הספר ההוא באתר ההוא, ביקורת מצחיקה ומיתולוגית אבל מאוד שיפודית), . 

ציונים:

קצב: 8.5 טיפה פחות מכרגיל.

תעלומה: 8 טיפה דאוס אקס מאכינה בסוף.

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על השינוי אה-לה רדיוהד בניסיון להגיע למחוזות חדשים, גם אם לא עובד בדיוק כמו אצל הבריטים.

סופי: 8.5

למרות שהניסיון של שוהם לעשות "קשר משפחתי" לצד התעלומה מעורר רגשות מעורבים, "רגשות מעורבים" מהווה שינוי מרענן בכתיבה שלו, ובשורה התחתונה, הוא עוד מותחן קצבי ומותח של אחד מעמודי התווך של המתח הישראלי. 

 

פרויקט הייל מרי - אנדי וייר

 

זהירות, ביקורת סובייקטיבית ביותר על ספר שרובו מדע אובייקטיבי והקדמה ארוכה מהסקירה.

מתישהו בשנות השמונים, אחרי שה-CBT עשה כברת דרך כשיטת טיפול, וסימן טריטוריה מול גישת "המסך החלק" של הפסיכואנליזה, נתקלו המטפלים בבעיה עם אוכלוסייה ספציפית שנכנסה תחת ההגדרה של "הפרעת אישיות גבולית". היה מדובר באנשים שלפעמים הציגו תסמינים חריפים של דכאון, לפעמים חרדה ולפעמים תוקפנות וכעס, ולפעמים, אחרי ששידרו מצוקה עזה, נראו לפתע רגועים לחלוטין, אפילו מנותקים. מטפלים הפכו במהירות למותשים ונטו לסמן "גבוליים" כמקרים אבודים. הסביבה הקרובה הוקיעה אותם כבלתי יציבים וחסרי שיפוט.

מטפלי CBT שניסו לעבוד עימם בטכניקות של פתרון בעיות, גרמו להם לחוש כמו כשלון, בעוד שמטפלי ה-"המ המ", גרמו להם לחוש נטושים עם בעיותיהם.

אל הוואקום הזה נכנסה אישה נבונה, שהבינה שהקושי העומד בבסיס ההתמודדות אינו משגעון או טרלול, אלא בווליום של הרגש, שנמצא כל הזמן על מקסימום, ובזה שכתוצאה מזה, נוצרים גלים של רגשות קיצוניים בתגובה למעשים לא רציונליים שממיתים עוד קושי ומשבר.

איך זה נראה בפועל? לדוגמא - הגיוני להתבאס אם החבר החדש מבריז מדייט ומבטיח לפצות בסוף השבוע, אבל הגיוני להתבאס 3 או 4 מתוך 10, לא 9 מתוך 10. בעוצמה של 3-4, נשיב בהודעת טקסט אולי טיפה פסיבית אגרסיבית, אבל עם 9 מתוך 10 אולי נתקשר עשרות פעמים, או נעלה פוסט מכפיש, ונוכתר כמטורללים. אחר כך המשטרה תוזמן, וכשההורים ישאלו מה קרה, נחליט שאנחנו עוזבים את הבית וכו'. הווליום, ולא סוג הרגש, מצית שרשרת טרגית של אירועים ומזמן עוד מצוקה ועוד רגשות. 

אז איך עוזרים? הפתרון שהציעה היה בהבנת הקושי - ההבנה שאנחנו לא משוגעים, זה פשוט כפתור הרגש שלא נע ממקסימום, - ובאימוץ עמדה דיאלקטית. זיהוי מדויק של היכן אני נמצא בין קטבים מנוגדים - רגש והגיון, פתרון בעיות מול השתהות וקבלה. מטופלים למדו להיות קשובים לכל הנתונים הזמינים להם גם במצב של מוצפות רגשית, ואם צריך, לשרוד את הרגע קודם, ורק אז לבחור נכון כמו שמזמר אמיר דדון. אמיתות פשוטות ששינו חיים של אנשים.

נישאר עוד קצת עם המושג של פתרון בעיות. בשנות השמונים, רווחה בעולם הקולנוע גישת הזבנג וגמרנו. אני זוכר עדיין את הנעימה של "מחץ הדלתא" שבו צ'אק נוריס זכ"ל (זכר כסחן לברכה, נפטר תוך כתיבת הסקירה) חיסל ב-90 דקות את כל בעיות הטרור של ארצות הברית. כילד נוח להתרשמות בתרגום גס, זה נראה קורץ מאוד. לכל בעיה פתרון, ומה שלא עובד בכוח, עובד עם עוד יותר כוח. העדכונים היומיים של פיט הגסת' לגבי התקדמות הצבא האמריקאי במלחמה מרגישים טיפה ככה. "אנחנו שולטים באוויר, בים וביבשה". ויותר מצ'אק נוריס, באותן שנות שמונים מופלאות שבהן בעיות אמיתיות טואטאו מתחת לשטיח והכל היה פתיר, היה לנו את "מקגייוור" שידע להנעל תמיד במקום הנכון עם פיסת מסטיק ונייר הדבקה שעזרו לו לייצר חללית או מטוס. 

אז יש משהו מפתה בפתרון בעיות, אבל לפעמים הניסיון לפתור בעיות במהירות הוא פיתוי שווא, פנטזיה ילדותית, או פשוט לא הדבר הנכון לעשות. 

"פרויקט הייל מרי", ספר המד"ב הקולח של אנדי וייר, אינו זקוק להצגה. מדובר בהצלחה מסחררת, ששנים של מכירות גבוהות מאחוריה. ובסוף השבוע האחרון, התווסף אליה עיבוד קולנועי שהיכה את הקופות (חוץ מבישראל ואירן שהיכו זו את זו). 

ריילנד גרייס הוא מורה למדעים שמקיץ מתרדמה עם חורים בזכרונו ומגלה שהוא נמצא בתוך חללית. הוא נאבק עם מחשב הספינה ועם זכרונו המחורר, על מנת להבין מה לעזאזל קורה כאן?

מפגש דרמטי וסגירת פערים בזכרון גורמים לו להבין שגורל העולם מוטל על הכף ושהוא זה שצריך בעזרת זכרונו וכשרונו ובעזרת עוזר/שותף לא צפוי, להציל את העולם. בדרך הוא יתמודד עם בעיות בפיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וגם מעט עניינים (א-רומנטיים) של הלב, אגב פלאשבקים אה-לה אבודים שישלימו את התמונה.

הספר מתחיל נהדר. הרגעים הראשונים שלו סוחפים בטירוף. מי שראה את הטריילר כבר מבין שיש מפגש מרתק שמתרחש בתחילתו של הספר. רגעי הגילוי רודפים זה את זה, והמציאות, עדיין, איכשהו, עולה על כל דמיון, למרות שכמו אד נורטון, כולנו יכולים לומר לספר הזה, "פגשת אותנו בתקופה מוזרה בחיינו" או משהו כזה.

וייר כותב מהיר, מנגיש נושאים מדעיים כבדי משקל באלגנטיות של רקדן בלט, בדרך שגם סחבק הצליח להבין פחות או יותר (וזה לא מעט, לא זוכר שעברתי אי פעם מבחן בפיזיקה) ומביא את הסיפור באופן ריאליסטי להיות מעין דוגמא מזוקקת של מאבק קיומי בין רוח האדם והאינטליגנציה שלו ליקום הפיזיקלי שלא באמת מתעניין בגורל האדם, אלא נע ופועל, בעצלתיים ובמהירות, על פי חוקיו שלו.  

בעיה רודפת בעיה. אתגר רודף אתגר. מה קורה לזמן כשנוסעים במהירות גבוהה בחלל? איך מתגברים על הצורך לפעול באטמוספרות שונות מזו של כדה"א? מה עושים כשאין מספיק דלק וצריך לעשות עיקוף רציני? ואיך לעזאזל דוגמים דגימה מאזור בטמפרטורת רתיחה? אלה רק חלק מהסוגיות שוייר מנחית עלינו בקצב של סרט של כריסטופר נולאן. הוא מרים וגרייס נוגח ובועט מספרת לשער.

אז התחלתי את הספר בהרגשה של "היי, ווט אה פאן רייד", אבל אט אט, התגנבה אלי תחושה שמשהו לא עובד עבורי. בהתחלה זו הייתה התחושה שוייר עושה מן גלוריפיקציה של פתרון בעיות, מציע לנו משהו שתחת מעטה הפיזיקה, לא שונה בהרבה מסרטי האקשן הללו של האייטיז, שאפשר לפתור הכל. צריך רק צ'אק נוריס מהפקולטה לפיזיקה. אבל ניחא, הרי ביקורת היא סובייקטיבית והתגובה שלי נבעה כנראה מאסוציאציות האישיות שלי שפורטו באורך מוגזם למעלה. 

יחד עם זאת, בשלב מסוים, בלי קשר לעמדה שלי לגבי רוח הספר, זה כבר התחיל להרגיש דחוס מדי. עוד ועוד בעיות נערמו ובשלב מסוים, כבר צפיתי ותהיתי, נו, מה ישתבש עכשיו, ואכן השתבש משהו. ושוב ושוב, במשך כמעט ארבע מאות מתוך חמש מאות ומשהו עמודי הספר. בשלב מסוים אמרתי נואש (למעשה זה היה במלחמת אירן הראשונה), לפני ששבתי והצלחתי לסיים. משהו בחזרה הזו על אותו תמרון של פתרון בעיות הרגיש כמו להקה שנתקעת על הפזמון שלה וממשיכה לשיר אותו בלי יכולת להפסיק. 

עוד נקודה שצרמה לי הייתה העיסוק ברגש. הדמות של גרייס (שם סימבולי, האם פתרון בעיות משול לחסד) ביטאה את כל הרגשות הנכונים, ואף הראתה "לקויות" אנושיות בנקודות הנכונות, אבל הכל הרגיש נקי מדי. קצת כמו ברוק הקליל המדויק מדי של להקות כמו דת' קאב פור קיוטי ששרות על כאב אבל במן דרך כזאת שמרגישה אותנטית מהונדסת מדי, או כמו בתשובות של צ'ט ג'יפיטי שתמיד כוללות מן תיקוף הגיוני של התבונה בשאלה שלך והנכונות של התהיות. הכל נכון, אבל מרגיש שאין חיבור אותנטי. במילים אחרות, וייר מעבד את הרגשות של הדמות שלו טיפה כמו מדען, או אפילו רובוט שעושה סימולציה של בנאדם.

ואז הגיע הסיום, והעלילה נחלצה משלל הבעיות הללו שהוטחו כמו מטר מטאורים מתיש. ואיזה סיום מקסים. מקורי, וכתוב עם הרבה מעוף, ומחמם לב באמת בזכות כמה בחירות קורעות לב והגיוניות של גרייס. ונזכרתי מה אהבתי בו בהתחלה, והתעצבנתי על הגסלייטינג הספרותי הזה של כיף-אמאל'ה כמה מכביד-כיף, וגם על עצמי כי, למה אני לא יכול פשוט לעוף עליו (גסלייט עובד!), וגם, בימים אלו - הלוואי שהיה איזה גרייס שהיה פותר לנו את כל הבעיות.  אבל כמובן, הכל סובייקטיבי.

ציונים:

כתיבה: 8 (10 בהתחלה ובסוף, 6 באמצע המתמשך)

דמויות: 8

קצב: 8 (ממוצע של 10 ו-6)

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8

בונוס/עונש: ללא.

סופי: 8

 

מקגייוור בחלל, לטוב ולרע.

סיפורים מהצללים - בעריכת דקלה קורן

 

כמו ששר דילן, the times they are a-changin, אנחנו נמצאים באחת התקופות המחורבנות וחסרות הוודאות שאני מצליח לזכור. געגועים למשבר הסב-פריים של 2008 ולהתפוצצות הבועה של שנת אלפיים פלוס מינוס. 

אז מרוב חרא לא רואים את המאוורר, אבל במקביל, ואולי לא במקרה, ז'אנר האימה חווה פריחה גלובלית ומקומית. אתמול-שלשום זכתה איימי מדיגן בפרס אוסקר על גילומה את הדודה גלדיס ב-"Weapons" אימתון שלא מחדש הרבה אבל מאוד אפקטיבי (ד"א, מערכון הפתיחה של האוסקר עם קונן או'בריאן בו הוא מגלם אותה על רקע "סבוטאז'" של הביסטי בויז הוא אחד השימושים היפים בשיר המגניב הזה). בארץ, כבר ציינתי בסקירות אחרות, ספר הזומבים/ישראל היפה של אמיר חרש זכה בפרס ספיר, והתפרסמו שלל ספרי אימה חדשים כמו "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ו-"שדים וסמטאות" של איתן גפני שסוקרו כאן, וגם "יחידת האוב" וקודמו-"בנפול תרדמה" של משה רט (שהאגדה מספרת כי נכתב עם יהודית קגן). גם "מכרסם" של עודד וולקשטיין, ו-"דברים צפים בלילה" של דקלה קורן יצאו יחסית לאחרונה. אף אחד מאלו שקראתי לא מפחיד יותר מהמציאות, אבל הם מספקים מפלט מצוין ותחרות לא רעה בכלל.

אז אם יש כבר ספרים והתעוררות רבתי, אז, למה לא גם ז'ורנל? או אפילו ז'ורנלים. "בלהות" בהנהגת אמיר חרש ודנה שוופי כבר נמצא בגיליון השלישי או רביעי שלו, ומביא עמו, לפחות על פי שמות המאמרים, נופח אקדמי (נדמה לי שראיתי משהו על ייצוגי מגדר נזילים ב"נוסע השמיני"). אין לי גישה אליו בגלל ענייני מיקום אז בינתיים נתייחס כאן למצטרף החדש, על טהרת הסיפורים הקצרים יותר ופחות, "סיפורים מהצללים", בעריכת דקלה קורן. מדובר ביוזמה ברוכה ומצמררת בקטע טוב, שמזכירה מעט את הרעיון של "היה יהיה", סדרת סיפורי המד"ב שליוו את פסטיבל "אייקון".

אז מה יש לנו כאן? 11 סיפורים שנעים באורכם בין 4 ל-30 וקצת עמודים. כולם תזזיתיים, מדממים ובאים לעשות את העבודה. חלקם מספק מרחב גדול יחסית בו מערכת חוקים נפרשת ומאפשרת משחק של ממש עם הדמויות וההתרחשויות, והאחרים הם יותר מן פרגמנטים מסויטים או אפילו מתעללים כמו הסיפור האחרון. יש כמה בעיות הגהה. הסיפורים לא אחידים. חלקם מרגישים מעט בוסריים, אבל בסה"כ, האוסף הזה כולל כמה סיפורים מאוד מוצלחים, והוא נקרא בשעה וחצי מהירה שסיפקה מרחב מוגן מצמרר לעילא ולעילא.

באוסף בלט (עבורי) הסיפור השני, "תדלוק חצות" בנכונות שלו ללכת עד הסוף עם הטירוף. מרגיש קצת כמו ערבוב, גם אם מעט בוסרי, של ה"ריאליזם העקמומי", אם להתפלצן, של אתגר קרת, הנונסנס של "מיץ פטל", וקוקטייל של בירוקרטיה אגרופים וג'אנק פוד. אהבתי את רוחב היריעה שבקובץ שנע בין סיפורים המתרחשים בצפון אמריקה ומסירים, כך נדמה, את כובעם בפני סטיבן קינג, לאלו שעשו שימוש יפה בתנ"ך שתכלס, יש בו חלקים שמהווים מותחני אימה מצוינים. בנבחרת, כותבים מתחילים, כותבים עלומים שמתהדרים בשם עט (מזדהה) ושני כותבים שהיו מוכרים לי והוזכרו כאן למעלה, משה רט ואיתן גפני. אצל שני האחרונים מורגשת ההיכרות מעמיקה עם טרופים (tropes) מהז'אנר וניסיון הכתיבה. אצל כל הכותבים אפשר להרגיש חיבה, להט ונינוחות בתוך הז'אנר, ובעיני האוסף הזה, מעבר להיותו חלוצי, גם מאוד מומלץ.

ביג שכוייח לעוסקות במלאכה.

החל מכאן, סקירות פורצ'ן-קוקי קצרות לכל סיפור:

"כירורג הלילה" - משה רט - במילה אחת, מצמרר. רעיון מגניב שהזכיר לי טיפה את "I, madman", סרט האימה הקאמפי של טיבור טקאש. קצבי מאוד, כתוב ביד יציבה ובוטחת, ונפגע קלות מכך שהסוף הרגיש טיפה צפוי.

"תדלוק חצות" - מ.ש. אלבוים - טרלול נפלא. כמו שלפעמים מדברים על כך שהצד הסמוי של הווק הוא אגרסיה ממשטרת, כך גם לדמוקרטיה צד אפל. הסיפור שהכי אהבתי, הולך עד הסוף עם הטירוף. נונסנסי ומרענן כמו "מיץ פטל" ומיץ פטל.

"הנחש" - אורנג' - קצרצר. קונקרטי ומופשט בו"ז. ווייבים של אמיליו סלגרי.

"חנות הספרים" - ישי ויסמן - מה אם לבקראפט היה כותב סיפור שבו במקום קת'ולהו, האל צמא הדם היה הספרות. הרהור יפה על מצב הספרות כיום ועל נקודת האל-חזור ביחסים שבין האדם לקריאה.

"הארחי-פרחי" - יוני למברג - הומאז' חביב מאוד לסטיבן קינג שמרגיש כמו מאש-אפ מוצלח בין "הערפל" ל-"בית כברות לחיות". עושה הרבה במעט עמודים.

"הרוחות של רוחי" - נעמה מאיר סליס - הרגיש כמו הרהור בוסרי מעט אבל חביב על החרדות הכרוכות בהתחלה של עבודה חדשה.

"בקרב העיוורים" - איתן גפני - בכמה סצנות גדולות מהחיים מחבר גפני בין ז'אנר אימה מוכר, לרוח התקופה ולאירוע תנ"כי מכונן. כל פירוט מעבר הוא ספוילר. הכתיבה סוחפת והסיפור הארוך באוסף נקרא במהירות. גרפי, ויסרלי, משלב יפה בין שני היצרים החביבים על פרויד. להגיע על קיבה ריקה.

"שעיר לעזאזל" - ברק שטרן - צ'יזבט תנ"כי לא אחיד אבל מרתק. תפניות חדשניות ומפתיעות לצד תפניות מעט סכמטיות. שימוש יפה בנושא התנ"כי עם חיבור לתלאות גיל ההתבגרות.

"רכבת הדמדומים" - איציק סימן טוב - מהפרגמנטריים של האוסף. מתחיל הכי מהר שלו. נוגע ברפרוף בעל-טבעי שבמושג האל-ביתי ונקטע כמו באמצע משפט.

"נובהקסיד" - דנה גרליץ - טייק מגניב על ז'אנר הזומבים. ייתכן שנכתב על המלחמה באוקראינה אבל לי דווקא הזכיר את הידיעה שהתפרסמה על כדורי המרץ שנוטלים טייסי חה"א כדי לעמוד בטיסות הארוכות בימים אלו. בכל מקרה, אקטואלי.

"צווחת הפעמון" - גאולה שינה - קריצת עין טריגרית מאין כמוה לסיום של אוסף מוצלח. מה אם מושון שלנו היה פקידה משועממת?

הצד האפל של אנטארקטיקה - איל ורמן

 

רצף אסוציאציות על לחשים, טיפול פסיכולוגי ומדע בדיוני.

לפני כמה ימים ראיתי פוסט בפייסבוק שעסק בלחשים. לא לחש לצורך כישוף, אלא רצף מילים שיש לו היכולת להשפיע על מישהו אחר. הכותבת דיברה על זה שהלחש הנכון, הוא רצף מילים שנאמרות בתזמון ובטון הנכון, ואז, אולי, נוצר הפוטנציאל להשפיע. ההקשר היה טיפול נפשי, המילים הנכונות בזמן הנכון יכולות להשפיע.

זה הזכיר לי את האבחנה של פרויד בין הבנה אינטלקטואלית של הקונפליקט בשיח טיפולי, לעומת חוויה של ממש שיכולה להתרחש במרחב שבין מטפל למטופל. פרויד כינה את זה "העברה" והתייחס לחוויה של המטופל מול המטפל תוך שחזור/עיסוק מחדש בתכנים משמעותיים מוקדמים ש"נכנסים" אל חדר הטיפול. לדוגמא לדבר על הפחד מדמויות נשיות עם הפסיכולוגית מעמדה אינטלקטואלית מרוחקת לעומת לחוות אותו מול הפסיכולוגית ולדון ישירות בחוויה עימה. בשני המקרים, האינטקלטואלי וההעברתי, מדובר בשורה התחתונה בשיחה ובמילים שנאמרות בחדר. לא ניתן לממש אף אחד מהשניים ללא שפה.

וזה הזכיר לי את ש.ב.ד, המרצה לאנתרופולגיה שבשיעור הראשון בתואר ראשון, אחרי שנזף בנו על זה ש"בטח כולכם כאן רוצים להיות פסיכולוגים", הוסיף, "אז תדעו לכם שסופרים הם הפסיכולוגים הכי טובים". וואללה, צדק.

(במאמר מוסגר, לאחרונה הפייסבוק רוחש מפוסטים על שיח של סופרת על החוויות וניהול תהליכי העברה בטיפול שעברה, ובשולי הנושא הזה שהוא רגיש וחשוב, מדובר בנקודת השקה השקתית במיוחד בין כתיבה להעברה. אבל זה כבר אסוציאטיבי מדי...)

בכל אופן, מדע בדיוני טוב, אני חושב, צריך להכיל את שני המרכיבים - מעבר להיבט השכלתני-אינטקלטואלי שלו, טוב שידע לסחוף אותנו אל תוך חוויה, לשכנע שזה באמת קורה, כמו לחש טוב. בין אם זה ליקוי החמה המבהיל של אסימוב, או גזע של יצורים בעלי שלוש רגליים שמשעבד את האנושות (Tripods של ג'ון כריסטופר, שיצא מתורגם אי שם באייטיז בספריית "דן חסכן" אני חושב, ועובד לטלויזיה).

"הצד האפל של אנטרקטיקה", ספרו של איל ורמן, עמד לצידי בימים מורכבים וסיפק מפלט מיטיב. אם מתבוננים מבעד לפריזמה שתוארה קודם, אפשר לומר שהוא עובד ברובו. הצד האינטלקטואלי והצד המשכנע-סוחף בהחלט שם, לצד בוסריות ומעט סכמטיות בחלקים היותר מינוריים של הסיפור. 

אבל קודם, על מה מדובר. חללית חייזרית נוחתת/מתרסקת בכדור הארץ, ובאנטרקטיקה מוקמת מושבה שבה ארצות הברית, סין ועוד גורמים, מגיעים לשיווי משקל עדין במסגרתו האנושות יכולה לחקור ולבסס דרכי פעולה מול המציאות החדשה במקום להכנס לעימות צבאי. איך שומרים על החייזרים שזקוקים לסביבה שונה בחיים? איך מתקשרים? ועוד ועוד. מפגש ראשון זה מרתק, וגם אקטואלי כשחושבים על טראמפ וספין ה-"אני אשחרר את כל המידע על חייזרים, מי זה בכלל ג'פרי אפשטיין?" שלו. בכל אופן, אל תוך המציאות המרתקת הזו נזרקים יונתן, מהנדס צעיר וטיפה מופנם שמגויס לעבודה בתאגיד גדול, רנוקה, מהנדסת צעירה מהמזרח, מאיה המסתורית ונונטאו, החייזר שתיאורו הזכיר לי את אלף, הלוא הוא גורדון שמוואי, אם צבע הפרווה שלו היה סגול. 

יונתן ורנוקה מגיעים לאנטרקטיק סיטי (הברקה חמודה) כדי לעשות בדיקות על מערכת התקשורת שבין החייזרים לאנושות ונקלעים במהרה לשלל מצבים בלתי צפויים וההרפתקה מאיצה במהירות, תוך שהם חושפים קונספירציה עולמית שמוביל נבל ג'יימס בונדי מאוד.

מה עובד בספר? רומן הביכורים של ורמן שופע רעיונות מקסימים שמפותחים ברמה המדעית-שכלתנית אבל גם נגישים מאוד. בתקשורת שבין הדורותיאנים אפשר לזהות הדים לרעיונות היפים יותר מ"סטארטרק דיסקברי" (שבאופן אישי לא אהבתי אותה, כי הרגישה לי עם יותר מדי פאתוס ופתיתיות-שלג באופיים של הגיבורים), ובסיפור המקור של הדורותיאנים ניתן למצוא הדים מתונים ל"הדרור" המעולה של מרי דוריה ראסל (אבל כאן לא הולכים עד הסוף והמבין יבין). בכל מקרה, ביולוגיה ואבולוציה משמשות בסיס יפה למפגש בין האנושות לדורותיאנים.

בנוסף, "הצד האפל", מצליח לסחוף בהיותו מותחן "גדול מהחיים", זאת אומרת, חובק עולם, חוצה תרבויות, ובמשקל כבד מבחינת ההשלכות שהוא דן בהן, וככזה הוא מצליח לרגש ומזכיר טיפה את המותחנים של קלייב קאסלר. התיאורים של אנטרקטיקה יפים וסוחפים, גם אם מעט ארוכים לעתים, ומרגיש שיש הרבה דיוק מדעי (סחבק לא מומחה בענייני קטבים). והכי כיף, בשורה התחתונה זה מד"ב ישראלי הרפתקני וקצבי, כולל סצנה אחת כיפית ומגלומנית שכל ראש ממשלה היה רוצה להצטלם לצידה. 

לצד זה, העסק גם טיפה חורק.  חלק מן הסצנות, ובעיקר הקונפליקטים בין הדמויות ובתוכן, נוטים להיות בוסריים וטיפה סכמטיים. ובהקשר הזה מתרחשות לפעמים סצנות שמרגישות קצת לא מותאמות. 

למשל, הגיבורים ממהרים לבצע פעולה מסוימת כשגורל העולם ניצב על הכף וצריך לקבל החלטות מהירות. יונתן שואל את מאיה אם הוא יכול להצטרף, הכל בלחץ של זמן, ואז מגיעה מיני הרצאה מצד מאיה על זה שיונתן לא יכול להצטרף כי הוא אינו סוכן מוסד, לצד פירוט של הליך ההכשרה ואז, הפלא ופלא, הוא דווקא כן יכול להצטרף. הסצנה הזו, שיכלה להיות מהודקת יותר, מתארכת ומרגישה טיפה לא במקום. או כאשר הנבל עושה את הופעת האורח שלו והטקסט שלו נשמע כמו ציטוט אחד לאחד ממלחמת הכוכבים. ויש עוד כמה סצנות כאלה, רובן דווקא סביב המתח ביחסים המתהווים בין הדמויות בחלקים המינוריים של הסיפור, ולא במסגרת הסיפור ה"גדול" של ההרפתקה, והן ניצבות בפער שצורם מעט מול הרעיונות היפים ורוחב היריעה של הסיפור.  

אבל עדיין, לצד החלקים האלה, "הצד האפל" הוא רומן מד"ב ישראלי למהדרין, שופע רעיונות יפים וחיוביות, ובהחלט שווה קריאה.

ציונים:

תעלומה: 8 - שלל תעלומות

קצב: 8 - מהיר וגדול מהחיים

דמויות: 7

כתיבה: 7

סופי: 7.5

בונוס/עונש: אין

מד"ב ישראלי חובק עולם וקצבי, שלצד מגרעות קלות, מספק בריחה כיפית מהמציאות הדיסטופית משהו של השנים האחרונות. 

החדר בקצה המסדרון - גל ובר

 

משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר. 

וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.

וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.

אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים"). 

אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית. 

הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי". 

נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה. 

מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.

אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.

עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.

 

אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות הקיומיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.

מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ. 

אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.  

ציונים:

קצב: 9

תעלומה: 8.5 

דמויות: 8

כתיבה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה

סופי: 8.5

אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי. 

מר מרצדס - סטיבן קינג

 

תשעה קבין של אימה על טבעית ירדו לעולם. סטיבן קינג לקח תשעה. אבל, מדי פעם הוא חורג ממנהגו העל-טבעי, ומנפק ספר שהחוקים בו דומים לאלו של עולמנו המוכר. 

כשהייתי באמצע הספר, נזכרתי שלא קראתי את קינג כבר עשר שנים (!), ההפסקה הכי ארוכה שהייתה לי ממנו, ולרגע נזכרתי בסיינפלד שסיפר שסיפר לג'ורג' בהתרגשות,"היי, לא הקאתי מאז 1985!". סתם אסוציאציה, אבל כשחוצים את שנות הארבעים, כל דבר נטען בנוסטלגיה, והדרך קצרה מאוד יחסית להתרפקות על ימי מת"ב, תבל וערוצי זהב, ופרקים יומיים של סיינפלד ושקט גיאופוליטי עולמי (יחסי, יחסי). 

אניהו, ברומן הנוכחי, פונה קינג למתח פסיכולוגי, והוא עושה את זה מצוין, למרות הסתייגויות קלות שהיו לי מהחצי השני של הרומן.

העלילה בקצרה - ביל הודג'ס הוא בלש בדימוס בשנות השישים לחייו. את ימי הפרישה שלו הוא מעביר בהקפדה על תזונה עתירת סוכר ושומן וצפייה בתוכניות ריאליטי ישנות אגב משחק באקדח טעון וברעיון הפרידה מן החיים. למרות שזה נשמע מחוספס, הוא בעצם מן בחור רך עם לב זהב. וכמו לכל בלש (ספרותי) יש לו כמה וכמה "ones that got away", אבל אצלו מדובר על רוצחים ורוצחים סדרתיים ולא אהבות נכזבות. אחד מהם, הוא רוצח המרצדס, שיום בהיר אחד רמס עם המכונית הגרמנית קהל של מובטלים קשיי יום שהתייצבו עם שחר ביריד תעסוקה, והביא למותם של רבים מהם כולל אם ותינוק. בפתיחת הספר, מחליט הרוצח ליצור קשר עם הודג'ס, ובליווי של ג'רום, שכנו התיכוניסט הצעיר, והולי גיבני, בת משפחה של בעלת המרצדס המנוחה, נכנס הודג'ס למשחק חתול ועכבר מסמר שיער עם הרוצח המטורף.

מבחינת ההתרחשויות, החצי הראשון של הספר זז על המגרש בחן חסר מאמץ. מרתק, משעשע, מסמר שיער וסופר זורם. בשלב מסוים נכנסים לעלילה ענייני הלב, חלה תפנית שמתנגשת בקורא, ומשם היו כמה בחירות של הודג'ס שנראו לי תמוהות במקרה הטוב. כך שהחצי השני, למרות שעדיין היה זורם ומרתק, התנהל בצילם של רגע או שניים של "איך זה יכול להיות?" שפגמו מעט. עם זאת, החצי השני מחזיק את עצמו מצוין בזכות הדינמיקה שנוצרת בין הדמויות הראשיות, לאחר שכמו במשחקי כדורסל, מתרחש חילוף.

מעבר לכתיבה הזורמת חסרת המאמץ, ולטוויסטים המצוינים, היה עוד משהו שבעיני ממש עבד, ומהווה המעלה העיקרית של הספר. בקצרה, הספר, באמצעות גיבוריו, חבורת הודג'ס מול מר מרצדס, חושף אותנו בצורה אמינה ולא מתייפייפת לספקטרום של האכפתיות האנושית, ולצד המתח שנובע ממשחק החתול והעכבר, נוצרת בקריאה גם חוויה רגשית די חביבה, כשהפער בין האכפתיות וההתחבטויות של הגיבורים לבין דמו הקפוא של מר מרצדס נחשף. בעוד גיבורי חבורת הודג'ס מתמודדים עם אשמה, פחד ודאגה לסובבים, כל אחד בדרכו, מר מרצדס מרשים ואמין בהיצמדות שלו למטרותיו ולמה שהוא רואה כנצחון (מוחלט), ולא משנה מי יירמס בדרך.

ובאריכות, כתבתי בסקירה הקודמת על הפרעות אישיות (תבנית נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שגורמת למצוקה וכו'). הפרעת אישיות פסיכופתית/אנטי סוציאלית היא אחת הפופולריות. יש לה המון הגדרות - רשימת המכולת של ההתנהגויות מן ה-DSM, או השילוש הלא קדוש של פסיכותפתיה-מקיאווליזם ונרקסיזם שנחקר רבות, ובואו נודה על האמת, גם נשמע די מגניב. בשורה התחתונה, ברור ששילוב של חוסר אמפתיה, מניפולטיביות, והתעלמות מנורמות חברתיות מהוות ליבת ההפרעה. 

בהגדרה יותר תמציתית, שנמסרה לי במהלך השתלמות עם י.ל, פסיכופטים שואפים לשליטה חברתית, ויחתרו אליה בכל מחיר. לכן, נמצא אותם בקודקוד של חברות מצליחות, מפלגות וכל ארגון שבו ניתן להתקדם אם בונים את הסולם מגופות קורבנותיך. אבל יש כמובן גם מתבודדים, ובריידי הרטספילד (לא ספוילר) של סטיבן קינג, הוא פסיכופט אמין ומצוין, שתאוותו לשלוט בגורלם של קורבנותיו עוברת בצורה אמינה וסוחפת. סערות הנפש שהוא חווה לצד החישובים מקפיאי הדם, מזכירים לנו כמה הרסני יכול להיות אדם אחד, גם אם הוא צעיר ולא גאון הדור. קינג מראה בצורה אמינה את ההיסטוריה הבעייתית שלו והקשר שלה לבעיות בתחום המיניות והחשיבה, את הדאגה העמוקה לעצמו ולרגשותיו לצד חוסר האמפתיה הקיצוני, ובעיקר את ההרסנות שכל כך מתחברת לארצות הברית רוויית אירועי הירי הנוראיים. הכל בדיוק במקום הנכון. ומולו, חבורת הודג'ס, כוללת את ביל המזדקן שחווה אשמה ובלבול תפקידים בהיכנסו אל גיל הפרישה והזקנה, ג'רום, הנער השחור ממשפחה עשירה, אה-לה המשפחה המארחת של הנסיך המדליק מבל אייר, המתחבט בענייני זהות ומתמודד עמם בהומור, לצד היותו בחור אכפתי שרוצה לבנות עולם טוב יותר, והולי, המתמודדת עם או.סי.די, טיקים וחרדות, ולמרות גיל הארבעים פלוס שלה, מגלה אכפתיות מהסוג הילדותי יותר. כולם, בשלבי התפתחות שונים בחייהם, ויחדיו מרגישים טיפה כמו אקורד מוסיקלי. הם שרויים בקונפליקטים פנימיים משכנעים, מתחבטים ורגישים מאוד לאחר, ומתקדמים, תוך אינטראקציה אמינה ברובה, מסורבלת משהו ומלאה בחן וטוב לב, לעבר פתרון התעלומה. ומולם, כתמונת ראי, מר מרצדס. יש משהו מרשים ביכולת של קינג לשרטט את הספקטרום הזה של אכפתיות ולארוג אותו אל תוך העלילה ה"פרוצדורלית" משהו של הניסיון לאתר את הרוצח הנועז ומשולח הרסן. כך שבנוסף למרדף, אפשר ממש להרגיש גם את המתח בין שתי העמדות הללו כלפי העולם - הכל למען המטרה, מול המטרה היא טובת הכלל. רלוונטי. 

ציונים:

כתיבה: 8.5

דמויות: 9

קצב: 9

תעלומה: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75

קינג קינג. מותחן מצוין שהוא גם תחרות משיכת חבל בין אכפתיות לפסיכופתיות.

 

 

קריאת הינשוף - פטרישיה הייסמית

 

אני מאוד מחבב את הוצאת "אחוזת בית", הם מוציאים מגוון עשיר של ספרים החל מקלאסיקות ועד כל מיני פורצי דרך שוליים דוגמת ספריה של מירנדה ג'ולי שהאחרון שלה התפוצץ בקטע טוב (טרם הספיקותי). בין היתר, הם מוציאים גם מתח משובח. הספר הנוכחי יכול להיות ממוקם על ציר דמיוני שבקוטב אחד שלו, "מתח נינוח", כמו הספר בסדרת "רמפול" שיצא תחת ידיה של ההוצאה, זכה לשבחים כאן, והיה מבט מותח וחומל כאחד על עולם הפשע בבריטניה של אי אז. ואם נכנה את הקוטב השני "מתח אפל", הלוא שאין מתאימה מלאכלס אותו מפטרישיה הייסמית. ואיזה יופי ש"אחוזת" מקפידה לספק מכל הספקטרום, ובמקרה של "רמפול" ו"קריאת הינשוף", גם לשלוף אותם עמוק מקדרת הזמן, היות שהשניים נכתבו מ ז מ ן.

לפני העלילה, דיון קצרצר על בריאות הנפש בכלל ועל הפרעות אישיות בפרט. בשיח היומיומי אנחנו אומרים לעתים "וואי, אני מה זה בדכאון", או, "הוא, עזוב אותו, הוא פסיכופת לגמרי" (אף פעם לא הפוך, הוא בדכאון אני פסיכופת). כשזה מגיע לאבחנות של ממש, הדכאון דורש סימפטומים מסוימים שיתקיימו במשך זמן מסוים, מבלי שיהיה הסבר אלטרנטיבי (סמים למשל), ושיהיה מלווה בפגיעה משמעותית בתפקוד. 

כשאנחנו אומרים פסיכופת, אנחנו בתחום הפרעות האישיות. שם מדובר על דפוס נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שמפריע לחיים. וגם בהפרעות אישיות, יש לוודא משך מינימלי, גיל התחלתי (אישיות "קורית" אחרי ההתבגרות), לשלול הסברים אלטרנטיביים, ולהראות פגיעה משמעותית בתפקוד, לפני שאומרים משהו שאולי יהיה קשה לקחת חזרה. הפסיכופת למשל, ייאבק על תחושת השליטה שלו, כשהוא רומס כל מה שניצב בדרכו - בני משפחה, חברים, חוקים, ממון. הכל כדי לשלוט, וחלקם גם כדי לגרום סבל.

רובנו מתנהלים ביום-יום עם מספיק בטחון עצמי, בטחון בקשרים שלנו, תחושת שליטה יחסית על מצבנו והערכה עצמית. וגם אם כל אלו לא בכמויות מושלמות, הם טובים דיים כדי שנהיה מה שמכונה, אזרחים נורמטיביים ומתפקדים. לא חייבים להיות מאושרים, או מרוצים, רק לתפקד ולא להפריע יותר מדי. כמאמר פינק פלויד, הנגינג און אין קווייט דספריישן, רק שזו לא רק דרכם של האנגלים, אלא של המערב.  

ומה יש באמצע? בין התפקוד הממוצע להפרעה הקשה?  - לא מעט אנשים מתפקדים ברובם עם פינות אפלות או מבולגנות באופיים, כמו חדר מסודר ברובו שחתיכות לגו מפוזרות בפינה שלו. יש לכם בטח חבר או חברה, שעובדים, נמצאים בזוגיות יציבה יותר או פחות, אבל יש להם התנהגויות חוזרות שנחוות כמוזרות/פוגעניות שקשה להסביר. לדוגמא, מסופר על מנהלן בממשלה מסוימת, בתפקיד מסוים, שכל אימת שסיים פגישות מתוחות בהן נאלץ, למשל, לאכזב את מבקשי התקציב, שלף לפתע, מתיק שהביא עמו, ציורים וניסה למכור אותם לנוכחים שעדיין ליקקו את פצעי מטרתם הפגועה. האם זה נובע מחוסר הבנה של הסיטואציה, או מבלבול בין שירותים ציבוריים למקפצה? קשה לדעת. מה שבטוח, מתהלכים בינינו לא מעט אנשים, מתפקדים ברובם, עם תכונות אישיות שמובילות, בנסיבות מסוימות, להתנהגויות מפתיעות לטוב ולרע. בעיקר לרע.

כאלה הם ארבעת גיבורי "קריאת הינשוף", המותחן ההיצ'קוקי משהו של הייסמית, שמתנהל כמו הצגת תיאטרון חסכנית. רוברט פורסטר הוא מהנדס מוכשר. לאחרונה סיים מערכת נישואין מרובת קונפליקטים, ועבר להתגורר בעיירה קטנה, שם מצא עבודה חדשה, על מנת להתאושש.  אשתו לשעבר, ניקי, היא אמנית, שנישאה מחדש לאדם אמיד. ג'ני תירולף, היא בחורה צעירה שעובדת בעבודה מסודרת, בשלנית מצוינת ונמצאת בזוגיות עם גרג, בחור סימפטי בסה"כ, עובד בשיווק תרופות ועושה חיל. בעבר היה לו קשה בזוגיות, אבל הוא מחויב לקשר וממש רוצה להתחתן. עד כאן הכל בסדר. אבל מה, יש כמה קטנות שכדאי לציין. זה לא ממש ספוילר כי הכל מתגלה בשלבים המוקדמים של הספר. רוברט אוהב להציץ, לא בקטע ארוטי, סתם לעמוד מחוץ לחלון ולהציץ למטבח כשמישהו נמצא בו, והלילה עוטף אותו כך שלא ניתן להבחין בו עומד ומשקיף. לג'ני יש אובססיה עם המוות, ובמיוחד עם סמלי מוות. גרג שותה לפעמים, וכשהוא נקלע לעימותים, קשה לו לווסת את הרגש שלו. וניקי, מבלי שהתכוונה המשוררת, כשמה, נקמנית וגם היסטריונית. ואחרון חביב, לא כל המשתתפים שהוזכרו מודעים לכך שה"מקומות המוזרים" שלהם הם משהו שחורג מהמקובל. אז מה לדעתכם יקרה כשהם ייפגשו? ולמעשה, זה מה שקורה כאן. רצף אירועים מינוריים תופחים בהדרגה לאלימות רגשית ופיזית, וחושפים טפח וטפחיים לא מחמיאים בעליל מהאפלה האנושית. ככל שקראתי יותר, הרגשתי כאילו אני דחוק כנגד קיר שהולך וסוגר עלי, ומנגד, קשה היה להפסיק.

יש עוד דמויות בסיפור, אבל הן משרתות את תפקיד הסביבה ומגבירות ומנמיכות את גובה הלהבות. העיקר הוא ארבע הדמויות הללו, שמתוארות במשיכות מכחול אמינות ומרתקות. הייסמית זורקת אותן אל הזירה, כמו שפעם בהיאבקות של ימי שישי היו נלחמים זה בזה בזוגות, רק שהפעם, במקום מתאבקים בשר ודם, נמצאות בזירה מוזרויות אישיותיות. מה קורה כשמציצנות ואופי נמנע פוגשים דכאון ואובססיה, וכשקשיי ויסות פוגשים נקמנות, הפכפכות, ונטייה לדרמה.

הייסמית כותבת ביד בוטחת ומניעה את העלילה באופן שבו כאשר הדמויות פועלות, מחד עולה המחשבה "הוא/היא באמת אמרו/עשו את זה עכשיו?" ומנגד, זה נראה טבעי לגמרי. בדיוק כמו החבר/חברה שכבר למדתם להכיר את ההתנהגויות הייחודיות שלהם. 

כל פרט נוסף על העלילה יהיה ספוילר, ולכן רק אומר שהדמויות והכתיבה מעולות ולא נס ליחן גם שישים שנה ויותר אחרי שהספר נכתב. התעלומה בה מתמקד הסיפור, נוגעת יותר ל"קופסא השחורה" של הנפש מאשר למי-עשה-את-זה האגאטה כריסטי-אי, והקצב נינוח ומאיץ לסירוגין באופן שעובד היטב.

בעבר הרחוק, פתחתי את הסקירה של יומן הסנונית המצמרר עם זה שברשימת המפורסמים שאני מעדיף לא לאכול איתם צהריים נכללת אמלי נותומב. כשאני קורא את הייסמית, נדמה לי שגם איתה הארוחה הדמיונית הזו לא תהיה שעה קלילה של צחקוקים (לא שהוזמנתי, כן? ולא שהיא בין החיים). סקירה בויקיפדיה מראה שהיא התמודדה עם קשיים התמכרותיים, רפואיים ונפשיים בחייה, וגם הרקע מאיר העיניים שמוסיף דרור משעני בסוף הספר, מלמד על אדם נבון ורגיש שהיה רדוף על ידי לא מעט שדים. לפעמים הקו שמפריד בין אדם מבריק או מיוחד ואדם שסובל מהפרעת אישיות הוא אפור או שקוף. ולפעמים זה בכלל תלוי בסביבה. אירוע חיצוני לכאן או לכאן, התמקמות נכונה של תכונות אישיות מסוימות בקונטקסט חיים ספציפי יכולה לחרוץ גורלות (זוכר במעומעם מחקר על כך שרבע מהמנכ"לים, ואולי אני מגזים, התאימו לקריטריונים של הפרעת אישיות פסיכופתית, מה היה קורה אילו היו מסתובבים חופשי מחוץ ללשכה שלהם בקומה החמישים בעזריאלי, כשרק העננים מארחים להם לחברה? האימה...).  

 

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9

תעלומה: 9

קצב: 8

בונוס/עונש: נקודה שלמה על רומן שמחזיק מעמד לאורך השנים ומתאר ונוגע בתחום של הפרעות אישיות בדרך אורגנית, מבלי להעיק או להטיף.

סופי: 9

"קריאת הינשוף" עוכר שלווה ומרתק. מיוחד במינו, בהיותו תרגיל חיבור שבו במקום מספרים, מחברים הפרעות אישיות ומגיעים לתוצאה סופית.