מר מרצדס - סטיבן קינג

 

תשעה קבין של אימה על טבעית ירדו לעולם. סטיבן קינג לקח תשעה. אבל, מדי פעם הוא חורג ממנהגו העל-טבעי, ומנפק ספר שהחוקים בו דומים לאלו של עולמנו המוכר. 

כשהייתי באמצע הספר, נזכרתי שלא קראתי את קינג כבר עשר שנים (!), ההפסקה הכי ארוכה שהייתה לי ממנו, ולרגע נזכרתי בסיינפלד שסיפר שסיפר לג'ורג' בהתרגשות,"היי, לא הקאתי מאז 1985!". סתם אסוציאציה, אבל כשחוצים את שנות הארבעים, כל דבר נטען בנוסטלגיה, והדרך קצרה מאוד יחסית להתרפקות על ימי מת"ב, תבל וערוצי זהב, ופרקים יומיים של סיינפלד ושקט גיאופוליטי עולמי (יחסי, יחסי). 

אניהו, ברומן הנוכחי, פונה קינג למתח פסיכולוגי, והוא עושה את זה מצוין, למרות הסתייגויות קלות שהיו לי מהחצי השני של הרומן.

העלילה בקצרה - ביל הודג'ס הוא בלש בדימוס בשנות השישים לחייו. את ימי הפרישה שלו הוא מעביר בהקפדה על תזונה עתירת סוכר ושומן וצפייה בתוכניות ריאליטי ישנות אגב משחק באקדח טעון וברעיון הפרידה מן החיים. למרות שזה נשמע מחוספס, הוא בעצם מן בחור רך עם לב זהב. וכמו לכל בלש (ספרותי) יש לו כמה וכמה "ones that got away", אבל אצלו מדובר על רוצחים ורוצחים סדרתיים ולא אהבות נכזבות. אחד מהם, הוא רוצח המרצדס, שיום בהיר אחד רמס עם המכונית הגרמנית קהל של מובטלים קשיי יום שהתייצבו עם שחר ביריד תעסוקה, והביא למותם של רבים מהם כולל אם ותינוק. בפתיחת הספר, מחליט הרוצח ליצור קשר עם הודג'ס, ובליווי של ג'רום, שכנו התיכוניסט הצעיר, והולי גיבני, בת משפחה של בעלת המרצדס המנוחה, נכנס הודג'ס למשחק חתול ועכבר מסמר שיער עם הרוצח המטורף.

מבחינת ההתרחשויות, החצי הראשון של הספר זז על המגרש בחן חסר מאמץ. מרתק, משעשע, מסמר שיער וסופר זורם. בשלב מסוים נכנסים לעלילה ענייני הלב, חלה תפנית שמתנגשת בקורא, ומשם היו כמה בחירות של הודג'ס שנראו לי תמוהות במקרה הטוב. כך שהחצי השני, למרות שעדיין היה זורם ומרתק, התנהל בצילם של רגע או שניים של "איך זה יכול להיות?" שפגמו מעט. עם זאת, החצי השני מחזיק את עצמו מצוין בזכות הדינמיקה שנוצרת בין הדמויות הראשיות, לאחר שכמו במשחקי כדורסל, מתרחש חילוף.

מעבר לכתיבה הזורמת חסרת המאמץ, ולטוויסטים המצוינים, היה עוד משהו שבעיני ממש עבד, ומהווה המעלה העיקרית של הספר. בקצרה, הספר, באמצעות גיבוריו, חבורת הודג'ס מול מר מרצדס, חושף אותנו בצורה אמינה ולא מתייפייפת לספקטרום של האכפתיות האנושית, ולצד המתח שנובע ממשחק החתול והעכבר, נוצרת בקריאה גם חוויה רגשית די חביבה, כשהפער בין האכפתיות וההתחבטויות של הגיבורים לבין דמו הקפוא של מר מרצדס נחשף. בעוד גיבורי חבורת הודג'ס מתמודדים עם אשמה, פחד ודאגה לסובבים, כל אחד בדרכו, מר מרצדס מרשים ואמין בהיצמדות שלו למטרותיו ולמה שהוא רואה כנצחון (מוחלט), ולא משנה מי יירמס בדרך.

ובאריכות, כתבתי בסקירה הקודמת על הפרעות אישיות (תבנית נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שגורמת למצוקה וכו'). הפרעת אישיות פסיכופתית/אנטי סוציאלית היא אחת הפופולריות. יש לה המון הגדרות - רשימת המכולת של ההתנהגויות מן ה-DSM, או השילוש הלא קדוש של פסיכותפתיה-מקיאווליזם ונרקסיזם שנחקר רבות, ובואו נודה על האמת, גם נשמע די מגניב. בשורה התחתונה, ברור ששילוב של חוסר אמפתיה, מניפולטיביות, והתעלמות מנורמות חברתיות מהוות ליבת ההפרעה. 

בהגדרה יותר תמציתית, שנמסרה לי במהלך השתלמות עם י.ל, פסיכופטים שואפים לשליטה חברתית, ויחתרו אליה בכל מחיר. לכן, נמצא אותם בקודקוד של חברות מצליחות, מפלגות וכל ארגון שבו ניתן להתקדם אם בונים את הסולם מגופות קורבנותיך. אבל יש כמובן גם מתבודדים, ובריידי הרטספילד (לא ספוילר) של סטיבן קינג, הוא פסיכופט אמין ומצוין, שתאוותו לשלוט בגורלם של קורבנותיו עוברת בצורה אמינה וסוחפת. סערות הנפש שהוא חווה לצד החישובים מקפיאי הדם, מזכירים לנו כמה הרסני יכול להיות אדם אחד, גם אם הוא צעיר ולא גאון הדור. קינג מראה בצורה אמינה את ההיסטוריה הבעייתית שלו והקשר שלה לבעיות בתחום המיניות והחשיבה, את הדאגה העמוקה לעצמו ולרגשותיו לצד חוסר האמפתיה הקיצוני, ובעיקר את ההרסנות שכל כך מתחברת לארצות הברית רוויית אירועי הירי הנוראיים. הכל בדיוק במקום הנכון. ומולו, חבורת הודג'ס, כוללת את ביל המזדקן שחווה אשמה ובלבול תפקידים בהיכנסו אל גיל הפרישה והזקנה, ג'רום, הנער השחור ממשפחה עשירה, אה-לה המשפחה המארחת של הנסיך המדליק מבל אייר, המתחבט בענייני זהות ומתמודד עמם בהומור, לצד היותו בחור אכפתי שרוצה לבנות עולם טוב יותר, והולי, המתמודדת עם או.סי.די, טיקים וחרדות, ולמרות גיל הארבעים פלוס שלה, מגלה אכפתיות מהסוג הילדותי יותר. כולם, בשלבי התפתחות שונים בחייהם, ויחדיו מרגישים טיפה כמו אקורד מוסיקלי. הם שרויים בקונפליקטים פנימיים משכנעים, מתחבטים ורגישים מאוד לאחר, ומתקדמים, תוך אינטראקציה אמינה ברובה, מסורבלת משהו ומלאה בחן וטוב לב, לעבר פתרון התעלומה. ומולם, כתמונת ראי, מר מרצדס. יש משהו מרשים ביכולת של קינג לשרטט את הספקטרום הזה של אכפתיות ולארוג אותו אל תוך העלילה ה"פרוצדורלית" משהו של הניסיון לאתר את הרוצח הנועז ומשולח הרסן. כך שבנוסף למרדף, אפשר ממש להרגיש גם את המתח בין שתי העמדות הללו כלפי העולם - הכל למען המטרה, מול המטרה היא טובת הכלל. רלוונטי. 

ציונים:

כתיבה: 8.5

דמויות: 9

קצב: 9

תעלומה: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75

קינג קינג. מותחן מצוין שהוא גם תחרות משיכת חבל בין אכפתיות לפסיכופתיות.

 

 

בן החמאס - מסעב חסן יוסף

 

"בן החמאס" הוא סיפורו של מסעב יוסף, בנו של אחד מן המנהיגים הדתיים של חמאס (חסן יוסף). מסעב, יליד 1978, היה כבן עשר כאשר חמאס הוקם, במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80. העיתוי והסביבה בה גדל סיפקו לו מבט קרוב וייחודי על התנועה, על האידאולוגיה שלה ועל התפתחותה לתפלץ שאנו מכירים היום. 

מסעב הגיע בשלב מהיר יחסית בחייו להבנה שיש מבוי סתום באידאולוגיה דתית קיצונית - כזו שחותרת למטרה אפשרית אחת, ומקדשת את האמצעים - במקרה של חמאס, מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית. לאחר שהגיע להבנות אלו, וב"סיוע" של שב"כ, הפך בגיל צעיר יחסית למודיע ויצר מערכת יחסים עם "קפטן לואי", שלימים יהפוך לדמות דומיננטית בהפגנות בבלפור.

בשל העובדה שאני פחות או יותר בן גילו של מסעב, הקריאה בספר הייתה מן מסע מוזר ביקום מקביל אבל אמיתי. ידעתי על קיומו, אבל הירידה לפרטים הייתה מזעזעת ומרתקת. אומנם יש קרבנות בשני הצדדים, והפסקת האלימות היא תנאי הכרחי לשיפור, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שכשאני הלכתי לגן, הוא ספר מתים בבית הקברות. כשאני חיפשתי רובוטריק שווה הוא זרק אבנים על חיילי צה"ל. הדמיון היחיד שמצאתי הוא ששנינו התגייסנו להגנת המדינה בערך באותו גיל. אפשר לדבר על פריוילגיה ועל אשמה, ועל מי התחיל ומי אשם, ולמי ניתנה הארץ. אבל אם נתחיל, נזדקן או נמות בטרם עת. 

אני חושב שהמיקוד של מסעב בחוסר התוחלת של האידאולוגיות הדתיות בשני הצדדים, ולצדו, בצורך בפתרון שבו אף אחד מן הצדדים לא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, פשוט מפני שהמשך חתירה לכיוון כזה משמעה המשך מעגל הדמים, הוא נקודת מיקוד אפקטיבית. תיאוריות שעוסקות בהתמודדות עם מצוקה חריפה מדברות על הצורך לא לסבך ולהרוס יותר מעבר למה שכבר השתבש ואבד - כמה נפלא היה אם היה ניתן לומר סטופ, אין אלימות, אין מעשים חד צדדים, רק שיח יקבע עובדות בשטח ולחדול ממעגל ההרס. 

אבל יש גם ספר - מסעב עבר מלחיות חיים מסוכנים כפלסטיני, ללחיות חיים מסוכנים מאוד כמודיע פלסטיני שמצוי בלב ענייני החמאס. האחרון כידוע אינו מתייחס בחיבה למודיעים. הספר המהיר הזה - "טרו קריים מיליטריסטי" אם תרצו - מספק גם תמונת תקריב חלקית של התפתחות החמאס, ואיך הפך למכונה רצחנית המותירה אחריה שובל של דם, וגם סיפור אישי של בחור צעיר, בעל אומץ ומודעות מפותחת המחפש את דרכו בחיים ומתמודד עם ההתנגשות בין בחירותיו לצווי המסורת והמשפחה. 

הקצב מהיר מאוד, מזכיר את סיפורי חסמב"ה או ההרפתקאות של דבורה עומר. התיאורים בגוף ראשון ומסת ההתרחשויות הדחוסה הופכים את הספר למאוד קריא ואת הקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון" לאמיתית עד מאוד. פיגוע רודף פיגוע, תהליכים מדיניים קורסים זה אחר זה. you know the drill. הכתיבה סוחפת ותמציתית, גם אם לעתים מעט משומנת מדי. הסכסוך, החיצוני והפנימי, מתואר באופן נהיר והתהליכים שעוברים על מסעב ועל האזור מדכדכים ומרתקים. תאונה שלא ניתן שלא להביט בה.

שתי נקודות משמעותיות בספר הן תנצרותו של מסעב' והדרך שבה הנחתה את דרכו בדילמות הבלתי אפשריות שחווה כמודיע. 

מסעב מתאר בשלב מוקדם כי הוקסם על ידי הנצרות. הוא החל ללמוד במסווה, מסתיר ממשפחתו את התהליך. יש לי קושי באופן כללי עם אלו שאומרים שמצאו את האמת או את השיטה הנכונה לחיות. פשוט מפני שנכון הוא תמיד יחסי, גם אם נרצה, לא נוכל לקבע ערכים וחוקים לנצח, המציאות תאלץ אותנו בשלב מסוים להשתנות. זה גרוע שבעתיים כשמדובר בדתות, היות שאלו נוטות להשען על טקסטים עמוסים ומסועפים בהם כל פרשן יכול לעשות שימוש כרצונו, על מנת להצדיק מעשים שהולמים את דעותיו (במעשים אני מתכוון לאלימות, כן?). לזכותו של יוסף עומדת העובדה שהוא מאמץ בעיקר את עקרון החמלה הנוצרי. היצמדותו לחמלה גורמת לו - לפחות בעיני, כפי שמשתקף מן הספר - להשתמש בה כקו מנחה עבור איזון מניעים וצרכים סותרים - להמשיך להיות חבר לאלו מחבריו שבחרו באלימות, להגן על משפחתו, למנוע אלימות כנגד ישראלים ופלסטינים, ולהמשיך לצמוח כאדם בסביבה שכל מה שעושה הוא להוציא את החיה  שבאדם. האסטרטגיה שלו היא להתייחס לכולם כאהובים וחשובים ולמצוא את הפתרון שיזיק במידה הפחותה ביותר.   

עוד נקודה מעניינת בספר היא הארגון/חוסר ארגון של חמאס. מהספר משתקפת תמונה של מידור ואופי דמוי רוח רפאים של חמאס בימיו המוקדמים. מרתק לקרוא מבפנים על המבנה שהוא גם מאורגן וגם רנדומלי ועל זה שהארגון איפשר כנראה ל"יזמים פרטיים" לפעול בתוכו תוך שמירה על בטחון שדה. בשל כך יוסף יודע על חלק מהפעולות המתוכננות ומופתע לגמרי על ידי אחרות. תחושת חוסר האונים המתעוררת משתקפת בבירור.

במהלך הקריאה נזכרתי בבדיחה מהסרט "מלחמתו של צ'ארלי וילסון", כשטום הנקס מגיע לזירת לוחמה של ארה"ב היכנשהו במזרח התיכון ופיליפ סימור הופמן תנצב"ה מודיע לו בטון דרמטי ש-"הוועדה לענייני חוץ ובטחון" או משהו כזה החליטה כך וכך. הנקס שואל, "מי זו הוועדה?", והופמן עונה, "אהה, זה אני ועוד איזה שני חבר'ה". באחד הקטעים המצמררים בספר, שאולי קצת מזכיר את הסצנה הזו, מתדפקים על דלתו של יוסף כמה גברים שהגיעו מירדן. מסעב שואל מה הם צריכים והם מסבירים שהחנו רכב פרטי עם כמה עשרות קילו חומר נפץ, והם צריכים מקום ללילה לפני שיבצעו את הפיגוע. הם מדברים באופן אגבי, יומיומי. מזל שנחתו דווקא אצלו. 

כמובן שספר שנכתב על ידי גיבורו מציג את גרסתו לאמת, וניתן לפקפק, אבל ממה שכתוב, נראה שקשה לכמת את הסיוע או המחירים שהכותב שילם ומשלם. כיום הוא בגלות בארה"ב. אחרי קריאת הספר מצאתי תמונה שלו מבקר בארץ ופוגש את המפעיל שלו בבר. זה היה משמח לראות.

ציונים:

קצב: 9.5 מסחרר

דמויות: קטגוריה לא רלוונטית

כתיבה: 8 חסמבאית יעילה

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: תוספת של רבע נקודה על העומק התוך אישי שנחשף כשאפשר היה להסתפק בהתרחשויות המצמררות

סופי: 9 

ספר מותח, מנקודת מבט ייחודית, שמראה שגם אם הקונפליקט החיצוני אינו ניתן ליישוב, לפחות ניתן לעשות עבודה מצוינת עם הפנימי. זה גם משהו. מומלץ בחום.

שתהיה 2022 טובה ורגועה

אפלה מוחלטת, אין כוכבים - סטיבן קינג

בדרך כלל שמות ספריו של סטיבן קינג מתייחסים באופן קונקרטי למה שיתרחש ספר - ב"קארי" נכיר מישהי ששמה קארי, ב"קוג'ו", נכיר כלב ושמו קוג'ו, "יריד השעשועים", יתאר יריד שעשועים, ה-"22.11.63" יתאר את הירצחו של הנשיא קנדי, והכי קונקרטי ולעסק - "מתחת לכיפה השקופה", שמספר על משהו שמתרחש מתחת ל...ובכן, כיפה שקופה. יש לומר להגנת קינג, שהמתרגמת לעברית הפכה, את התפוח המיובא לגרבר, היות שהשם באנגלית הוא "under the dome", בלי השקופה.

אבל לקינג יש גם ספרים ששמותיהם אינם בעלי קשר ישיר למה שנחבא בין הדפים. וייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שכאשר קינג טורח להשתמש בדימוי/מטאפורה או סתם תיאור שאינו ישיר, בשם הספר, כמו ב"זה" או "העמדה", זה סימן שהוא מנסה להעמיק עוד יותר אל האפלה, אותה הוא מתאר כה במדויק כבר עשורים. והוא בהחלט אחד ממספרי הסיפורים המוצלחים סביב המדורה ההולכת וגדלה של המין האנושי.

"אפלה מוחלטת" הוא רומן שכזה. אין מדובר בהפסקת חשמל קטלנית, למרות שגם את זה קינג בטח יכול היה לכתוב, אלא בארבעה סיפורים, מזעזעים במיוחד. חושך נפשי מוחלט. כזה שמפחיד אותך וכזה שבמעמקיו יצורים, רעיונות ומחשבות זדון ועוד הרבה דברים שלא היינו רוצים לפגוש.
ניתן לומר שב"אפלה" קינג לקח הפסקה מחקירת ז'אנרים חדשים, הושיט שוב את ידו אל מעמקיה האפלים והרקובים של הנפש האנושית, והוציא משם גוש מהביל של רוע מצמרר.

אז מה יש לנו כאן? בקצרה, אוי ואבוי. בפירוט - תוקפנות ואלימות המתרחשות בקשרים אינטימיים, והן קשות במיוחד לעיכול. בן ואביו רוצחים את האם. אישה עוברת תקיפה איומה ומתכננת נקמה. הפוגה למעשייה בסגנון "פאוסט", היחידה שמערבת אלמנטים של פנטסיה, ושוב, צלילה אל אפלת האינטימיות שבין המינים - אישה מגלה סוד אפל של בעלה ומתמודדת עמו בדרכה.

קינג הבוגר מפליא לתאר דמויות בדיוק וחן נדירים. היכולת שלו להיכנס לראשם של סופרת מותחני לייט, של חקלאי מן המערב התיכון של שנות ה-20, ושל אישה המתבוננת לאחור על נישואיה הארוכים ("כולם שואלים מה שלומך? ועוד כל מיני שאלות, אף אחד אינו שואל איך הנישואים שלך?")  מעוררת התפעלות. הקצב מהיר לרוב וגם התפניות די מקוריות ובסה"כ מדובר על עוד יציאה מוצלחת, גם אם מזעזעת למדי, של ניל יאנג או שלמה ארצי של האימה. מומלץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9 קולחת ואמינה
דמויות: 9
קצב: 8.5
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.83333

בונוס/עונש: אפס נקודה אפס שש שש שש על היכולת של קינג לשמור על כושר ולספק ספר מצוין במיטב המסורת שממנה צמח.

סופי: 8.9

יצירה מזעזעת ומאוד מוצלחת, המצטרפת לאוסף המרשים של קינג, או, כפי שכתב בעצמו, "בכל הנוגע לדפיקות האפלה של הלב האנושי, כנראה אין גבול".

יריד השעשועים - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

לפני שבועיים בערך פירסמנו בבלוג ביקורת כפולה על מותחן האימה 'ווייוורד פיינס'. את הביקורת פתחתי בקדיחת עומק של משהו כמו 300 מילה, שנועדה לברר לאיזה ז'אנר בדיוק משתייך 'פיינס', כשהמסקנה שלי הייתה שהוא הרבה דברים, אבל לא ממש ספר אימה. הוצאת 'אופוס' עמלה כדי למתג אותו ככזה, והקבילה אותו, בין השאר, לספריו של רב האומן של התחום, סטיבן קינג.

מי שצלח את הביקורת על 'פיינס' ונשאר בחיים כדי לספר, ודאי חש כרגע פעימות לב מואצות וזיעה מתחילה לבצבץ במרומי מצחו, על אף שהמיזוג, כנראה, על עוצמה מלאה. הירגעו. אני לא מתכוון לחפור בנושא שוב. למה? לא, לא הפכתי בגילי המתקדם לאדם שיודע למצות או לתמצת. ממש לא. העניין הוא שהספר שהפעם נמצא על הגריל שלנו הוא הרומן (המתורגם) האחרון של אותו מלך (תרתי משמע) קינגי, 'יריד השעשועים'. סטיבן קינג הרי כבר מזמן נמצא בתוך איזשהו ז'אנר שרק הוא יודע את חוקי וגבולותיו, ז'אנר שהוא כולו שלו. ז'אנר הקינג.

כמעט כל ספר הרואה עצמו כסיפור אימה, או כזה שמערב מוטיבים על טבעיים, מנסה להתהדר באיזו המלצה חמה של הקינג ואם אין בנמצא כזאת, אז בהוצאה כבר מוצאים את הדרך לקשר אותו אליו. במובן הזה, הוצאת 'מודן', המתרגמת את יצירותיו של קינג נמצאת בבעיה. ספק אם קינג יכתוב המלצה לוהטת על ספריו, ונדמה לי שתהיה זו בחירה קצת מטופשת לכתוב על על כריכת ספר של סטיבן קינג 'על פי מיטב המסורת של סטיבן קינג'.

אבל די. הבטחתי לעצמי שלא אטול יותר לעצמי את החירות ללהג פה על פני 300 מילה בטרם אתחיל להגיע לפואנטה. אני כבר ב-246 מילים, אז אולי כדאי שאתחיל. 254. אז..'יריד השעשועים'. כעיקרון, סביר להניח שאם אתם ממעריציו של קינג, לא המתנתם חודש שלם עד שטרחנו לפרסם את הביקורת, כדי לרוץ ולהשיג לעצמכם עותק מהספר. סביר גם שכמי שמורגלים לכרכים עבי כרס, ספר של 229 עמודים ודאי חיסלתם בארוחת הצהריים. אבל אם אתם לא ממעריציו, זו אחלה הזדמנות להתחיל.

במונחים קינגיים, מדובר כמעט בלא יותר מנובלה, או סיפור קצר. משהו שברוב ספריו היה משמש כאקספוזיציה, הצגת הדמויות ותו לא. אבל אל תיתנו לקוצר היריעה להטעות אתכם. מדובר בספר שלם, עגול, עם אותה תשומת לב לפרטים, אותה אהבה עצומה לדמויות, אותו עומק שניתן גם למי שמופיע לאורך עמוד אחד בלבד, או למי שנרצח שנים לפני שעלילת הסיפור מתחילה.

קינג יודע לברוא עולם (וגם להשמידו) במשפט אחד או שניים והוא גם כנראה הסופר היחיד בעולם, שיכול לכתוב ספר שעוסק ברוח רפאים של נערה שנרצחה ורודפת מתקן ביריד שעשועים, והמילה ראשונה שתעלה במוחי כשאחשוב על הספר תהיה 'אנושי' ומיד אחריה תבוא גם ה'מקסים' הבלתי נמנע.

אבל רגע, אני שוב מתבלבל. אולי קודם (או אח"כ, הרבה אח"כ) אתן כמה מילים על הספר עצמו. דווין ג'ונס הוא סטודנט שבור לב, שחברתו השאירה אותו אומלל, חבול ובתול, והלכה לשחק עם ילד אחר. אמו כבר אינה בין החיים, והוא מנהל מערכת יחסים עדינה ומקסימה עם אביו התומך. הוא מתגלגל לפארק שעשועים שפועל רק בימי הקיץ, מתקבל לעבוד, בו וחובר לזוג צעירים מתוקים שמגיעים אף הם למטרות עבודת קיץ. הוא מתוודע גם לגלריית הטיפוסים הצבעונית שבמקום, כולל הבעלים הקשיש המתוק, אם יפהפייה ומסתורית ובנה החולה, המתגוררים בסמוך לפארק ועימם הוא מפתח מערכת יחסים אוהבת. כמו שקינג אוהב לעשות, הרומן נכתב בגוף ראשון וממרחק הזמן, כשדווין המבוגר מספר את קורות אותו קיץ, מה שמוסיף מימד של פיכחון לסיפור.

במובן מסוים, הספר היה יכול להיות מקסים גם ללא 'התערבותה' של רוח הרפאים של נערה שנרצחה במקום.

לא אוסיף עוד דבר על העלילה, כי בספר רזה כל כך, כמעט בכל עמוד אנחנו מוצאים עצמנו נרעשים ומופתעים, אם כי לא מדובר באיזו רכבת הרים (רכבת הרים! זה ספר על פארק שעשועים!) עמוסת טוויסטים.

לסטיבן קינג, כנראה, לא היה קל בחיים. לא זכורה לי דמות שהוא יצר וחייה היו סוגים בשושנים. גם גורלו של דוויין לא שונה, והוא אחת הדמויות הכי כובשות שקינג יצר. הוא שבור לב אמיתי, וקינג, על אף גילו המופלג, ספג כנראה לא מעט חבטות בליבו, כיוון שהוא מתאר בדיוק מקסימלי את מה שעוברת נפשו של צעיר שליבו הרך התרסק למיליוני רסיסים קטנים. דמעה קטנה ישבה באופן קבוע בזווית העין שלי בזמן הקריאה.

עמוס קינן ז"ל, כשהיה בן לא יותר מ-13, כתב ‫"לפעמים הייתי חושב לעצמי מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרי המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים". קראתי את הציטוט הנפלא הזה לפני שנים ארוכות, בביוגרפיה המקסימה שכתבה עליו אישתו נורית גירץ לאחר מותו ("על דעת עצמו", הוצאת עם עובד), ובכל פעם שקינג חזר לאותה תקווה נואשת של דווין לשובה של אהובתו, ובכל פעם שגדלה קצת האהבה החדשה שבליבו, נזרקתי חזרה לאותו משפט שובר לב.

ודאי שמתם לב שהמילה 'לב' נכתבה בביקורת הזאת יותר מדי פעמים. כנראה שזה, כך נדמה לי, הנושא המרכזי של הספר (אם תרצו: ליבו של הספר), לפחות בחוויה שלי. ייתכן שזו פשוט השתקפות של הנפש שלי בתוך הספר. בכל מקרה, לא מדובר באיזה אימתון זוועתוני מהסוג שקינג כתב בצעירותו. מדובר בספר טוב לב עם מנה גדושה של תקווה וחמלה, כמו מרבית הספרים של קינג בשנים האחרונות, גם אלה שעוסקים ברוע (כמעט) מוחלט.

'יריד השעשועים' מהווה מבחינתי המשך ישיר ל-' 22/11/63'' ול-'מתחת לכיפה השקופה'', שני רומנים מהשנים האחרונות של קינג, שהיו כמעט מד"ביים במהותם, ועבי כרס פי ארבעה וחמישה מ'יריד', אבל כפי שציינתי, קינג יכול לעשות ככל העולה רוחו בכל הקשור לעובי הספר. הוא יכול לגרום ל-1200 עמודים להרגיש כמו רשימת מכולת ול-229 עמודים להרגיש כמו התנ"ך, לפחות מבחינת העומק. שלושת הרומנים שציינתי, על אף שחלקים מהם אכזריים עד מאוד, טומנים בחובם בעיקר הרבה מאוד רכות, נעימות ואהבה. הרבה אהבה. (ותרשו לי להתעלם מ"ד"ר סליפ" המבאס).

בעצם, אני מכניס לקטגוריה הזאת גם את 'קרניים', הרומן המפעים שכתב ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, וזכה לציון הכי גבוה שעבדכם הנאמן זיכה ספר מאז החל לחפור בבלוג הזה.



ציונים:
דמויות: 9.5. אין סופר שיכול לגרום לי לבכות, לצחוק ולהתאהב עם הדמויות שלו, ממש כאילו היו אני.
כתיבה: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 7.5. לא הפילה אותי מהכסא, אבל היא גם לא העיקר.

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושת רבעי נקודה על היכולת המופלאה הזאת, לשלב אהבה ואימה, תקווה וייאוש, חמלה ואכזריות ולהפוך את הכל לתבשיל כל כך ערב.

סופי: 8.8

מה שיכול היה בקלות להפוך לרומן מטופש, הפך לעוד פנינה קינגית מקסימה, שגם מי שאינו נמנה עם חסידיו יאהב. יאהב וירצה להמשיך לאהוב.

יריד השעשועים - סטיבן קינג

יצא לי מתישהו לראות קטע מצויר - זה בטח היה ב"איש משפחה", שבה הבדיחות אינן קשורות לעלילה כפי שאמר קרטמן - בו העורך של סטיבן קינג מתקשר לביתו של הספור ושואל אותו על נושא הספר החדש שלו. קינג סוקר את החדר ומבטו נעצר רנדומלית. "מנורת לילה קטלנית" הוא אומר לבסוף. או משהו כזה. "אתה כבר לא מתאמץ בכלל, נכון?" משיב העורך.

לדעתי קינג דווקא עושה בדיוק את ההיפך בשנים האחרונות. המפלצות א-לה ה.פ. לאבקראפט, הוחלפו בסיפורים מז'אנר המדע הבדיוני: ב-22.11.63 הוא התעסק עם מסע בזמן ושינוי ההיסטוריה, כשהמורה ששלח אל השנה הזו ניסה למנוע את רצח קנדי, וב"תחת הכיפה השקופה" ערך ניסוי חברתי  בן אלף עמודים, על התנהגותם של אנשים בתנאי בידוד קיצוניים, כשעיירה קטנה נותקה לפתע מן העולם החיצון בדרך על-טבעית. דווקא הניסיון לכתוב בסגנון קינגי "קלאסי" יותר, תוך שהוא מייצר חבורה של היפים רצחניים, ב"דוקטור סליפ", המשך מאוחר של ה"ניצוץ", לא צלח בעיני.

כשראיתי את הכריכה של "יריד השעשועים" ואת אורכו הקצרצר - 229 עמודים - פתק על גבי דלת המקרר במונחי קינג - חשבתי לעצמי שהוא חזר למקורות.
על גבי הכריכה הקדמית נראית נערה מבוהלת במיטב המסורת של סרטי האימים הישנים, ובשילוב עם השם שמזכיר שמות אימתונים זולים, כבר דמיינתי איך אפגוש סוף סוף את מנורת הלילה הרצחנית, מלווה במצעד של חשודי הזוועה המוכרים. הרי מה כבר יכול לצאת מיריד שעשועים המשתתף בסרט אימה? ויש לציין שהייתי זקוק להם, שכן את הספר קראתי באמצע קריאת ספר אחר (2666, עצרתי באמצע החלק על הרציחות, ביקורת, למרות שזה לא ספר מתח - אבל גם לא ספר שמתכופף בפני אף ז'אנר - בהמשך), כשאני חורג ממנהגי לסיים ספר לפני שאני מתחיל חדש.

אבל עושה רושם שלקינג יש בשנים האחרונות אג'נדה אחרת, וכמי שקורא אותו כבר מעל לעשרים שנה, עם הפסקות לכאן ולכאן. ועבר מולו את עמדות ההתייחסות שמאפיינות לעתים התייחסות להורים - הערצה עיוורת אחרי "זה" ו"העמדה" בתחילת הדרך, בגילאי העשרה המוקדמים. התפכחות עד כדי התנערות מרדנית עם "המשליטים" ו"המשחקים של ג'רלד" במהלך השירות הצבאי, וחזרה לקריאה פחות או יותר סדירה,  בשלהי שנות העשרים, מתוך תחושה שבכל זאת יש משהו בכותב המוכר הזה, למרות הקיטש והפשטות, ובזכות הדמיון והדמויות וההבטחה למפלט זמני אך יעיל מן המציאות - אני יכול לומר שאני אוהב את מה שקורה לו בשנים האחרונות.
הוא לא יכתוב מדע בדיוני כמו רוברט צ'ארלס ווילסון האהוב עלי ("סחרור", מומלץ בחום), ולא יכתוב רומנים עדינים כמו ג'ון אירווינג, אבל לעזאזל, הבן אדם בן 67, ועדיין מתפתח לכיוונים חדשים. לא הרבה אנשים וכותבים יכולים להיות במקום הזה.

אז אחרי הקדמה ארוכה, שכנראה מחייבת התנצלות, היות שברובה היא בכלל מן חשבון נפש לא מתוכנן של יחסיי עם המלך,  ולא ביקורת או סקירה, אומר כמה מילים על הסיפור.

"יריד" אינו ספר אימה. מינון הזוועות בו מינימלי, והוא מתגמד לעומת העיסוק בחולי אמיתי וכואב. הבסיס פשוט: דווין ג'ונס הוא סטודנט שנה א' בקולג'. יש לו חברה והוא מאוד רוצה להתקדם עימה במורד ה"בסיסים", כמו שאומרים, אבל היא נפרדת ממנו קצת לפני חופשת הקיץ, כשיותר מחצי תאוותו בידו. דווין מוצא עבודה בפארק שעשועים, "ג'וילנד", שם הוא פוגש שני סטודנטים שהופכים לחבריו, מנטור מסתורי המלמד אותו את רזי המקום, בעלים מקשיש וחשוב מכל - אמא ובן שעימם שהוא יוצר קשר מיוחד של אהבה וכאב. אהה, ועל הפארק שורה תעלומה - נערה נרצחה בו לפני שנים, ומספרים שרוחה עוד פוקדת את המקום באחד המתקנים. הסיפור מתקדם בשני נתיבים שמדי פעם מצטלבים: יחסיו של דווין עם הסובבים אותו וחקירת התעלומה.

למרות שהוא אנורקטי במונחי קינג, "יריד" מצליח להיות בעל משקל משמעותי. קינג מתאר את התבגרותו של דווין במהלך החודשים הספורים שמקיף הרומן, באמצעות קולו של דווין הבוגר. והוא עושה זאת באופן חומל ואוהב, בו מתוארות גם מערכות היחסים הנוצרות בסיפור, עם צמד הסטודנטים שהפכים לחברים קרובים, עם בעלת הבית שדווין שוכר אצלה חדר למשך העבודה, עם הדמויות השונות ב"ג'וילנד" ובעיקר, עם אנני ומייק, האם והילד המרותק לכיסא גלגלים, המתגוררים בבית מפואר כשמאחוריהם נשרך שובל של היסטוריה מוזרה וכואבת. איפשהו יש שם גם דמות בשם היילי סטאנספילד, ששמה זהה לשם השחקנית שהופיעה בעיבוד החדש והמוצלח של האחים כהן ל"אומץ אמיתי" בו כיכב בעבר ג'ון וויין שלאחרונה נחשף שמעבר להיותו כוכב אמריקאי לאומי היו לו גם הרגלים ודעות מוזרות. אבל זו בטח מקריות.

הדמויות מקסימות ונוגעות ללב, כמו תמיד אצל קינג. הקצב נינוח-מהיר, והכתיבה נעימה וחלקה. כוחו של קינג ניכר במיוחד בתיאור סצנות ארוכות שבהן פעולה ורגשות מתערבבים - עיין ערך סצנת העפיפון או הבילוי המשותף בפארק - מעין וואן-שוטים ספרותיים, שהם אולי צפויים או מוכרים, אך בהחלט גם מרהיבים ל"עין הקוראת". התעלומה היא מעין תוסף חביב ופתרונה מצליח להפתיע במידה.

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: שמינית נקודה על חזרה יפה לפורמה אחרי "ד"ר סליפ" המאכזב משהו. בעצם, כשאני חושב על זה איני יודע מה היה סדר הכתיבה במקור, ועדיין.

סופי: 8.5

בכסות של ספר אימה הנסמך על יסודות טראשיים משהו, כתב קינג רומן התבגרות עדין ודחוס, שתעלומה מעניינת בצדו. כדאי.

דוקטור סליפ - סטיבן קינג

כשהייתי בן שמונה או תשע, הטלויזיה הייתה הספרייה הציבורית. באחד משיטוטיי נתקלתי בעגלת הספרים שבקומת הילדים בספר ה"ניצוץ". כחובב מתח שכבר הכיר את חסמב"ה, השביעייה הסודית וג'ינג'י, סיפורו של ג'ק טורנס שלקח את משפחתו למלון מבודד רק כדי לגלות שבמלון יש רוחות רפאים, נראה לי כמו המשך (על) טבעי. התחנה הבאה הייתה הספרנית שסמכה על השיפוט שלי באופן מצער.

באותו לילה לא הצלחתי לישון. הזעתי. הבטן התהפכה. בכל פעם שעיני נעצמו חלמתי על רוחות רפאים בשרניות ולחות ששולחות אלי את ידיהן. בבוקר, כבכל יום, קפצתי לבית של חבר שאמו נהגה להסיע אותנו לבית הספר. כשנכנסתי אליהם, הביטה בי ובהלה על פניה. "אתה נראה חולה". הנהנתי. הלכתי לבית הספר ועוד באותו יום החזרתי את "הניצוץ" לספרייה כאילו מדובר במבחנה של נשק ביולוגי.

זה היה המפגש הראשון שלי עם סטיבן קינג. יותר מדי, מוקדם מדי. ילד קטן מדי לא אמור לקרוא על ילד קטן מדי שנחשף לשילוב מקפיא של רוחות רפאים ואלימות במשפחה.

כשהייתי בוגר יותר, סביבות 14-15, אבי נסע עבורי ביום האחרון של שבוע הספר כדי לקנות לי את "זה". קראתי אותו פעמיים מרוב התלהבות. בן הנסקומב, ביל דנבורו, ריצ'י טוזייד ושאר הילדים שהתבגרו באחת במפגש עם הליצן האכזר, שבו אותי ושאבו אותי אל תשע מאות עמודים של תנודות מצמררות בין עבר להווה (טריק ידוע ב"אבודים"). אחר כך נפעמתי גם מ"אש זרה" הנהדר. עוד סוחט רגשות  ודמעות מוצלח שמערב התבגרות מוקדמת מדי. ואחריו נהניתי מהטון המטורלל-מצמרר של "החצי האפל", ומהאפיות המרשימה של "העמדה". התאכזבתי מ"המשחקים של ג'רלד", וגם מ"נדודי שינה". אבל כבר היה מאוחר מדי. קינג כבר היה חלק מחיי.

כמו ניל יאנג, על ארבעים ומשהו אלבומיו, קינג הוא יוצר שחיים אתו. יש לו יצירות מרשימות שנקראות במהירות, לצד נפילות, אבל הוא תמיד שם. אחת לשנה, בהוצאת "מודן", על דוכני שבוע הספר, בתרגום אינגה מיכאלי. כמו שעון.

בצבא שבתי אל "הניצוץ" שכבר צמרר אותי הרבה פחות, התאכזבתי מ"המשליטים" ומבן הזוג שלו. אחר כך הפסקה ושוב הנאה מ"הכיפה השקופה" ו-"22/11/63", שבהם קינג ריכך את מימד האימה, לטובת התבוננות בחברה באמצעות ניסוי (מה אם הייתה כיפה שמפרדה עיירה מן העולם? מה אם קנדי לא היה נרצח?).

ועכשיו החליט קינג לשוב אל "הניצוץ". לדבריו, מפני ששאלו אותו יותר מדי פעמים מה עלה בגורלו של דני טורנס, אותו ילד הקטן שנחשף, בטרם עת, לאמיתות המבעיתות של מלון "אוברלוק".

דני של "דוקטור סליפ" הוא מן לוזר בן 40. הניצוץ עדיין שם, אבל אחרי שנים של מאבקים ושימוש באלכוהול, כדי להשתיק את הרוחות המציקות, הוא תשוש ומובס. אבל לעתים עדיין מהיר חימה באופן שמסבך אותו, והוא מתקשה לשמור על עבודה. ויש לו גם סוד.
הוא מגיע לעיירה קטנה ושם "מאומץ" על ידי שניים מחבריה הוותיקים שאחד מהם משמש לו "חונך" באגודת אלכוהוליסטים אנונימיים (שתופסת מקום מעניין בספר). במהלך השנים, דרך "חוויות ניצוץ", דני נחשף לקיומה של אברה, ילדה קטנה עם ניצוץ גדול. כאשר הוא מגלה כי היא בסכנה, הוא יוצא להציל אותה מידי חבורה שטנית המכונה "קשר אמיתי".

לכאורה, הכל נמצא כאן. קינג חוזר אל הדבר שהוא עושה הכי טוב - לחלץ מן הקורא תחושות עמוקות של פחד מפני יישויות מאיימות, ותחושות הזדהות חזקות עם ילדים שנחשפים לאכזריותו של העולם. אבל הגיחה המחודשת למחוזות האימה המצמיתה אינה עושה לו טוב. אולי אני מבוגר מכדי ששערותיי יסמרו, ואולי לעשות את אותו קסם מצמרר, 40 שנים אחרי הצגת הבכורה, זה קשה יותר ממה שנדמה. בכל מקרה, הספר לא עבד עבורי, כמעט בכל הרמות.

הכתיבה קינגית טיפוסית, זורמת ושוטפת את הדף. אבל הדיאלוגים מרגישים חבוטים ומוכרים. חלק מהפאנצ'ים בסופם מפלרטטים עם המביך.
הדמויות בסדר גמור אבל חסרות את המורכבות שקינג מצליח לפעמים להעניק ליציריו. דני הוא צל מנומנם של אביו המורכב והפגום. אברה מצילה קצת את המצב עם שילוב של עדינות ותמימות וזעם בלתי מרוסן, אבל באופן כללי, לא מדובר בעבודה הכי טובה של קינג מבחינת דמויות. דווקא אנשי "קשר אמיתי" מצילים קצת את המצב. המנהיגה שלהם היא לא היצור הכי מפחיד שקינג יצר, אבל דווקא המרכיבים הנורמליים של חייהם הופכים אותם לקבוצה מעניינת.
התעלומה, או ליתר דיוק, השתלשלות העניינים בספר, מנומנמת לעתים. חלק מן התפניות צפויות מדי שלא לומר קיטשיות, או משמשות כפתרון קל מדי.

הקצב סביר. דווקא ההתחלה בה מתוארת התבגרותו של דני לאורך שנים נראית מבטיחה, אך בהמשך עוקב קינג אחרי האירועים בקצב אחד לאחד ג'ק-באוארי שעובד רק לסירוגין ברמת האקשן.

בסך הכול, ניתן לומר כי שיבתו של קינג לאחד הסיפורים המרכזיים שהפכו אותו לניל יאנג של האימה מאכזבת. קצת כמו קריירת הגולף של מייקל ג'ורדן.

בהערת הפתיחה מזכיר קינג את וורן זיבון, זמר פולק/מחאה אמריקאי שעמו ניגן את "אנשי הזאב של לונדון", ומקדיש לו את הספר. למרות אכזבתי מהספר, חשבתי על שיר אחר שזיבון כתב, טרם מותו הידוע מראש, "keep me in your heart for a while", ובמקרה של קינג, אין ספק שלמרות המעידה הנוכחית, מקומו בלבי מובטח.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
תעלומה: 6
קצב: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על גודל האכזבה, דווקא בשיבה לאחד המותחנים המפחידים והוותיקים, ועל שימוש יתר בייצוגי תרבות פופולרית שאינו תורם לעלילה (זה כמעט כאילו קינג מתאמץ להראות שהוא יודע מה פופולרי היום אצל הצעירים).

סופי: 6

אזהרה: דוקטור סליפ אינו גורם לנדודי שינה.

בית מספר 16 - טאנה פרנץ' (מאת אורי קידר)

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על אירלנד? האופציה הראשונה תכלול כנראה מרבצי דשא ירוק, כבשים רועות בצידי דרכים משובשות וכפרים קטנים מלאים בכפריים שמרגישים שהם שיכורים רק כשהם פיכחים. בהמשך כנראה תעלה גם יו 2 למחשבה. ובכן, זה נכון. כנראה שכך תיראה גלויה של אירלנד. אבל כמו שישראל היא יותר דרום תל אביב מאשר הטיילת או שדרות רוטשילד, כך גם אירלנד היא כנראה יותר זו שמשתקפת בספריה של טאנה פרנץ' ופחות זו שבקומדיה המקסימה "להעיר את נד".

שחררו קצת את האחיזה והרשו לפרנץ' לקחת אתכם למסע בחצר האחורית של אירלנד. הסיור יהיה ארוך (קצת ארוך מדי) וכואב (מאוד), וידרוש מכם הרבה סבלנות ונשיכת שפתיים. ובסופו של המסע אולי תבכו. אני הזלתי דמעה או שתיים. נשמע מבטיח, לא?

כאב. והרבה. זו התחושה שאחזה בי לאורך הימים הארוכים בהם קראתי את "בית מספר 16", הרומן הנפלא של פרנץ' משנת 2010 (תורגם ב-2012). קודם לכן תורגמו גם "בלב היער" הנפלא, "דומות" ואחריו "חוף הרפאים".

הבסיס של "בית" אינו הדבר הכי חדשני בעולם – פרנק מאקי הוא בלש סמוי. גרוש שעדיין אוהב את אישתו ובעיקר מעריץ את בתו בת התשע. כשהיה בן 17 תכנן לברוח עם רוזי, אהבתו הראשונה והגדולה, מ"פייתפול פלייס", העיירה הנחשלת בה גדלו, ללונדון בכדי להצטרף לתעשיית המוסיקה. אלא שרוזי לא הגיעה למפגש ומאז נעלמו עקבותיה. מאקי הצעיר נמלט מהעיירה, ומהמשפחה המזעזעת שלו שכוללת אבא אלים, אמא מסרסת, וכמה אחים שנדפקו ברמות כאלה או אחרות.

22 שנים לא דרכה כף רגלו במקום, והקשר היחיד עם משפחתו היה דרך אחותו, ג'קי. אלא שאז מתגלה גופה בבית מס' 16, בו קבע הזוג הצעיר להיפגש טרם הנסיעה ללונדון, ולמאקי אין ברירה אלא לחזור, מה שכמובן פותח כל פצע אפשרי בסביבה.

בכוונה קראתי לספר רומן, כי הוא כזה הרבה לפני שהוא מותחן. פרנץ' משתמשת בתעלומה כדי לדון במצבה החברתי העגום של אירלנד האחרת, החבויה, להעלות שאלות על מוסר, הורות ומשפחה ובעיקר, לשבור לנו את הלב.

כל הדמויות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, זוכות לטיפול מרשים ומכובד, שהופך אותן לעגולות לחלוטין, עם הרבה רע וטוב שנאבק בתוכן. זה יישמע אולי כמו קיטש, אבל מאקי הוא דמות כובשת. עמוס בפגמים, רחוק מלהיות מושלם, אבל כזה שתרצו לידכם בעת צרה. אם תרצו, הארי הולה האירי. בכלל, פרנץ' מזכירה בכתיבה רחבת היריעה את נסבו, אבל נדמה לי שהיא לוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות. רבים מהדיאלוגים של מאקי שנונים ומלאים בהומור, לרוב מריר וציני.

במהלך הקריאה כאב הייתה התחושה שחשתי בגוף, ומרירות עם קצת מתוק היה הטעם בפה. כמו הז'אנר הקולנועי האהוב עליי – הדרמה הקומית, או הקומדיה המרירה, כך גם הספר הזה עמוס ברגעים כאלה, שבהם הדמעה נאבקת בחיוך.

לספר יש רק בעיה אחת, שנובעת מהיותו מותחן, ואולי גם בלי קשר לכך – הקצב. 415 עמודי הספר נפרשים על פני 23 פרקים בלבד. זה נשמע אולי כמו מתמטיקה פשוטה, אבל בנוסף, כל פרק, מכיל, פחות או יותר, סצנה בודדה. ולרוב היא נמתחת קצת יותר מדי. זה פוגם בהנאה מהספר כמותחן.

וגם אלמלא היה כזה, נדמה לי שעורך קפדן יותר היה מקצץ את הספר בכמה עשרות עמודים, או לכל הפחות מאפשר לנשום קצת. יחד עם זאת, יש לציין שככל שהספר מתקרב לקתרזיס, הקצב עולה ומורגשת דחיפות בכתיבה, שמסייעת להתגבר בקלות על ה"מסטיקיות" שמאפיינת חלק מן הפרקים. כמו שכבר נכתב בבלוג לגבי אקונין לפני מספר שבועות – טאנה פרנץ' כנראה קראה הרבה דיקנס בצעירותה ולא ממש נחשפה לאתגר קרת.

התעלומה עצמה מרתקת ופרנץ' מצליחה ליצור תכנים חדשים בתוך סיפור שנדמה כי נטחן עד דק. גם הפתרון מפתיע למדי, אם כי, כמו ברוב ספריה של פרנץ' שקראתי, הוא לא כזה שיגרום לכם לדפדף לאחור ולבדוק אם לא פספסתם משהו. היא לא דניס ליהיין.

השבוע יצא לי לשוחח עם מוסיקאי ושנינו הגענו למסקנה שמה שהופך מוסיקאי בודד או להקה לגדולים באמת, היא החותמת האישית שלהם על עולם המוסיקה, ולא משנה כמה טוב יעשו את מה שכבר עשו לפניהם. בכל האמור לעולם הספרותי, נדמה לי שאפשר לומר שפרנץ' בהחלט מצאה את הסאונד שלה בתוך ים הצלילים שמרכיבים את ספרות המתח העולמית. היא לא קולדפליי, היא כנראה רדיוהד. או בעצם – U2.

ציונים

כתיבה: 9.5. נפלאה. צינית ומשעשת במידה, נמנעת ככל הניתן מקלישאות ומצליחה לרגש ולהכאיב.

דמויות: 9.5. כנראה שפרנץ' היא הדמותו-לוגית הטובה בה נתקלתי מאז סטיבן קינג.

תעלומה: 9. נוסחא מוכרת, אבל פרנץ' נותנת לה את הטוויסט המשפחתי שמוסיף.

קצב: 7.  מכירים את זה שאתם נוסעים בפקק בדרך למקום אליו אתם לא ממהרים, נהנים קצת מהמוסיקה והמזגן, אבל באיזשהו שלב כבר רוצים להגיע? ואז משתחרר הפקק ואתם לוחצים על הגז כאילו אין מחר? אז "בית מספר 16".

ממוצע: 8.75.

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 נק' – גם כי לספר מגיע תשע ובעיקר כי הוא מעמת אותנו עם החומרים הכי אפלים שיש ביקום, ועדיין מצליח להותיר אותנו עם חיוכון.

סה"כ 9.

הבשורה הכי טובה שיצאה מאירלנד מאז פירוק בויזון.

האמת על פרשת הארי קברט - ז'ואל דיקר (מאת אורי קידר)

אודה ולא אבוש - הדרך לכתיבת הביקורת אותה אתם קוראים הייתה אחד הארוכות שעברתי, מאז התחלתי להתארח בבלוג. כמה וכמה פעמים שיניתי את דעתי, העליתי והורדתי ציונים ובסופו של דבר, אם אתם קוראים שורות אלה, כנראה שהצלחתי לגבש איזושהי החלטה.

כדי לעשות זאת, החלטתי לחלק את הביקורת לשתיים. החלק הראשון והעיקרי יתייחס לספר כאל מותחן לכל דבר ועניין. בעצם, זו המטרה שלשמה אנו מתכנסים כאן בין הסיבים האלקטרוניים ומורידים 0-ים ו-1-ים יקרים – לקרוא המלצות על ספרי מתח. החלק השני של הביקורת ידון במה שהספר של דיקר מתיימר להיות, ולא תמיד מצליח.

אז מה יש לנו כאן? המבנה הבסיסי מוכר וידוע (תכל'ס, נדמה לי שבלתי אפשרי לברוא שלדי סיפור שלא נטחנו עד דק. השאלה מה עושים עם השלד הזה, וכמה בשר שמים עליו) – רצח מן העבר, גיבור שנראה כל-יכול ולפתע מתרסק, וחבר שמנסה להוכיח חפותו. במקרה של 'הארי קברט', לא ממש ברור מי הוא הגיבור.

הארי קברט הוא אחד מגדולי הסופרים בארה"ב, שהוציא רומן מופתי שלושים שנה טרם התרחשות העלילה. מרקוס גולדמן הוא תלמידו וחברו הטוב, שקצת הזניח את קברט מאז הוציא את הרומן הראשון שלו, שהיה – בוודאי תנחשו - הצלחה מסחררת (אחרת בוודאי היה ממשיך לבקש את עצותיו וללמוד ממנו, סליחה על הציניות).

גולדמן הוא יהודי, בשלהי שנות ה-20 לחייו. לא נשוי. אמו היא סטריאוטיפ בוטה, אך גם משעשע למדי, של אמא יהודיה, סטייל אימא של בנצי מ'אסקימו לימון'. היא משוכנעת, למשל,  שבנה הומוסקסואל בכל פעם שהיא שומעת גבר מדבר עם בנה. והיא לא הדמות האחרונה שנשמעת כמו קלישאה. אז לגולדמן שלנו יש מחסום כתיבה בלתי עביר, ובדיוק כשהמו"ל שלו - עוד קלישאה, הפעם של אדם צמא הון שאיכות הספרות ממנו והלאה - עומד להנחית עליו תביעה מטרידה על הפרת חוזה, מואשם קברט ברציחתה של נולה קלארגן בת ה-15 אי אז בשנת 1976. נולה נעלמה לפני למעלה מ-30 שנה וממש במקרה, בשנת 2008, נמצאת גופתה בחצר אחוזתו של קברט. מהר מאוד מתברר כי בין נולה וקברט, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, נקשר רומן סודי. בהמשך מתברר שסודי הוא לא ממש היה, ושלנולה היו עוד מחזרים בעיירה. גולדמן מחליט לכתוב ספר על הפרשה ולהוכיח כך את חפותו של קברט, מעשה שיוצר ספר בתוך ספר.

הערה קנקנית: על כריכת הספר בחרו עורכי המהדורה המקורית בשפה הצרפתית להציב רישום מציורו של אדוארד הופר, ''פורטרט של אורלינס'. כשהוצאת "מודן" בשיתוף "כנרת" החליטו להוציא לאור את הספר, הם בחרו שלא לשנות את העטיפה ועשו זאת בצדק גמור. הופר נחשב לאחד מחשובי הציירים האמריקאיים. ציוריו מבטאים לרוב בדידות, וברבים מהם הוא בוחר לתפוס רגע אמריקאי מובהק, דיינר למשל, ובו ארבעה סועדים. אני לא מבקר אומנות ואין לי הסבר מדויק לגבי הדרך בה הוא מבטא עצמו, אבל בשורה התחתונה, הציור שעל כריכת הספר מצליח לשדר את אותה קדרות ובעיקר את אותם זרמים תת קרקעיים שזורמים מתחת לאדמתה של אורורה, העיירה הניו המפשיירית הקטנה בה מתרחשת עלילת הספר.על פניו, העיירה המתוארת בצילום (ובספר עצמו) נראית מושלמת ואידיאלית. אבל כמו תמיד, האמת צפה בעומק, מתחת לפני השטח. באורורה של ז'ואל דיקר, מחברו השוויצרי של הרומן, לכולם יש סודות.

כמותחן הספר עובד ללא דופי. הוא אמנם עב כרס במיוחד (600 עמ'), אבל שומר על עניין כמעט לכל אורכו. הוא בנוי מקפיצות אחורה וקדימה בזמן, ולפעמים נדמה כי דיקר כתב עם הספר גם את התסריט לסרט שוודאי יבוים על פיו. דיקר מקפיד לייצר טוויסטים כמעט בכל פרק ומייצר פתרון סביר למדי, שלא הצלחתי לנחש, גם במרחק עמודים ספורים מהסוף.

יכולתי לעצור כאן ולספר על מותחן שאמנם לא חף מבעיות, אבל עובד בצורה כמעט מושלמת. אבל דיקר רצה להפוך את הספר שלו לאירוע. זה לא רק הנפח הגדול של הספר, בטח ביחס למותחן ממוצע, מה גם שכפי שציינתי, הוא בהחלט מצדיק את עצמו. מעבר לסיפור הפרשה, דיקר רצה לומר כמה דברים ברומו של עולם, רובם, אני מאמין, מתייחסים אל עולם הספרות והכתיבה. כל פרק נפתח בעצה שנותן קברט לגולדמן, על כתיבה וספרות. עוד חי בספר העיסוק בעתידה הלוט בערפל של הספרות בעולם שמוצף באינטרנט וערוצי טלוויזיה. גולדמן מצוי בקונפליקט בלתי פוסק בין הביזנס והאיכות. המו"ל לוחץ עליו לסיים את הספר בהקדם, להוסיף פרטים עסיסיים, גם אם אינם נאמנים למציאות והופך את הסופר לכוכב תוכניות אירוח. גם התקשורת שממהרת להכתיר מלכים ומיד אח"כ לתלות אותם בכיכר העיר (הפריים טיים), לא יוצאת נקייה.

הבעיה היא שכמו הדמויות שמתפקדות באופן קלישאתי בואכה רובוטי, גם המסרים מועברים בחן ועידון של הומלס. משמע, הם מוטחים בפנינו כמו עוגה עתירת קצפת וסוכר.

נדמה לי שאם דיקר היה משקיע קצת יותר מחשבה ואנרגיה בפיתוח והעמקה של הדמויות, ופחות בהבלטת הרעיונות הפילוסופיים (המעניינים לכשעצמם), הספר היה יוצא נשכר. הנה עצה ממני, במלוא הצניעות - לרוב, מסר שמועבר בסאבטקסט יוצר רושם חזק יותר מזה שמוטח בפרצוף.

כך שמבחינה ספרותית, הבעיה העיקרית של הספר בעיני היא הפלקטיות. אין כמעט אף דמות בספר שלא נראית ומדברת כמו קלישאה, וזה כולל את גולדמן הצעיר והנמהר, קברט המבוגר והמנוסה, שאש האהבה מייסרת את ליבו גם בגילו המקשיש וכמעט כל תושבי אורורה. עוד הסתייגות - נדמה לי שיש בעולם מניעים נוספים על אשמה ואהבה, שהם הגלגלים היחידים המניעים את הספר, אחרי שמקלפים את כל השכבות.

בסיכומו של עניין, למרות הנסיונות לעשותו משהו אחר – מדובר במותחן יעיל וטוב, אפילו מצוין, שרצה להיות יותר מזה (עוד הוכחה לכך – הבחירה להוציאו בסדרה לספרות יפה של מודן, סדרה מוצלחת, בה יצאה יצירת המופת של פיליפ קלודל, "הדוח של ברודק", הספר הטוב ביותר שנכתב בעשור האחרון לטעמי, ועוד שלל ספרי איכות, ש"פרשת קברט" בהחלט מתיימר להימנות עליהם), אבל לרוב פשוט מתאמץ יותר מדי.

ציונים:

כתיבה: 8.5.

תעלומה: 8.5 לא מקורית במיוחד, אבל פתלתלה ומפתיעה למדי.

קצב: 10 כי קשה מאוד לשמור על קצב גבוה לאורך כל כך הרבה עמודים.

דמויות: 6.5 קלישאות מהלכות. הציון עולה במקצת בזכות דמותו המקסימה של רוברט קווין. קראו והבינו.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על הכריכה המצליחה לשרת את הספר בצורה כמעט מושלמת.

סופי: 8.5

ספר שמנסה להתחיל חזק ואז להגביר כל הזמן, ומוצא עצמו מחזיק את הצד ומתנשף בצידי הדרך.

התופת - דן בראון

אחת הדרכים לחלוקה של סדרות הבלש לקטגוריות היא בין גיבורים ש"עוברים תהליך" מול כאלה שפשוט מופיעים עם תעלומה שונה בכל ספר אבל נותרים ללא שינוי של ממש.
קל יותר להתייחס לדוגמאות מהטלויזיה. האם אתם חובבי וולטר ווייט שעובר מטאמורפוזה פסיכולוגית, או שאולי אתם מעדיפים את התעלומה השבועית של סדרת המשטרה האהובה עליכם? ובספרות - האם אתם מעדיפים את אברהם אברהם, של דרור משעני. בחור סגור שמכיר בחורה אירופאית ונפתח אט-אט כמו פרח בהילוך איטי, או את גיבוריו של ליעד שהם, שלמרות שמותיהם השונים, הם אותו אדם הדורך לנצח באותו מקום נפשי?

אישית, אני מעריך ומחבב את שני האופנים, וכמובן שבתווך יש הרבה מרחב לתמרון. מה שכן, אני חושב שברגע שמתרגלים לכך שהסיפור מתנהל גם בנתיב האירועים החיצוניים, וגם בנתיב האירועים הנפשיים-פנימיים שעוברים על הגיבור, נהיה קצת קשה יותר ליהנות מגיבורים שנותרים קפואים על שמריהם הפנימיים, והעלילה החיצונית צריכה להיות מוצלחת ומרתקת.

רוברט לנגדון ללא ספק משתייך לזן השני. הפרופסור שמתמחה בתולדות האומנות ובסימבוליזם, עם שעון מיקי מאוס הנצחי שלו, אינו זז לשום מקום. הוא תמיד הוא. ולמרות זאת, הרפתקאותיו, שנכתבות על ידי דן בראון, מספקות שעות ארוכות של הנאה מטיול מותח במרחב ובזמן.
פעם הוא חוקר קונספירציה בוותיקן ומציל את העולם, ב"מלאכים ושדים" המוצלח, ואחר כך עוקב אחר סיפורו של ישו, חושף אמיתות בעלות משמעות עמוקה למאמיני כל הדתות ו...מציל את העולם, ב"צופן דה-ווינצ'י".
תמיד באתרים אקזוטיים, תמיד כשחבורת מקצוענים רודפת אחריו, ותמיד, אבל תמיד יש נבל שטני מודרני שרק תושייתו של לנגדון מצליחה לסכל את מזימתו. אם תרצו, לנגדון הוא מעין אינדיאנה ג'ונס מעונב וחסר חוש הומור וממזריות. קצת כמו האריסון פורד של ימינו...

מדובר בנוסחה מנצחת. אחת לכמה שנים - כי בכל זאת, הוא מנסה שלא לכתוב שוב ושוב בדיוק את אותו ספר, כמו הרלן קובן, אלא רק כמעט - בראון משחרר מותחן חובק עולם-היסטוריה-קדמה.

אפשר ליצור תרשים זרימה:

היסטוריה פופולרית מעובדת לפאסט פוד>פוגשת סוגיות קדמה בוערות>העולם בסכנה>רוברט לנגדון, הפרופסור השרמנטי צץ ומציל את היום, כמו שאומרים באנגלית. בדרך, הוא פוגש תמיד אישה בעלת יופי מיוחד וסיפור חיים המכיל ייסורים ואבדן. וזה עובד מצוין. אם אתם אוהבים מותחנים קולנועיים קצביים שמספקים אחת לכמה עמודים איזה FUN FACT היסטורי שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם (ועבדכם הנאמן כלול גם כלול בקבוצה הזו, ונהנה לקרוא על מקורה ההיסטורי של המילה "הסגר" באנגלית בספר הנוכחי), אז לנגדון ובראון הם האנשים בשבילכם.

ל"תופת", היו כל הנתונים הבסיסיים שדרושים כדי להפוך אותו לרומן מתח מרתק. ערבוב מעניין בין סיפור חייו של דנטה אליגיירי ואהבתו הנכזבת לאשה שנישאה לאחר הפלגים הקיצוניים של תנועה פילוסופית-מדעית המכונה "טרנס-הומניזם". וכל זה תוך דיון מרתק על נושא התפוצצות האוכלוסין בעולם ומשמעותן של מחלות. וגם WHO, לא הלהקה, אלא ארגון הבריאות העולמי, נותן הופעת אורח.

אבל הפעם, לפחות בשבילי, זה ממש לא עבד.

העלילה, כאמור, מרתקת. העולם ניצב על סף אסון. יש יותר מדי מאתנו ומעט מדי משאבים. מדען מבריק ומטורף, וחובב של דנטה אליגיירי ויצירתו  חושב על פתרון שטני. לננגדון מצדו מתעורר בבית חולים, ירוי בראשו, כשהוא סובל משכחה של ארבעים ושמונה השעות הקודמות. כאשר מנסים לחסל אותו, הוא נעזר ברופאה המבריקה (בעלת סיפור החיים המכיל ייסורים ואבדן, כמובן) סיינה ברוקס, כדי להימלט ולהתחיל לחקור כיצד הגיע אל בית החולים כשהוא פגוע, ומדוע מנסים לחסלו. כמובן ששתי הפרשיות מצטלבות במהירות, ומשם הדרך לסבך הקונספירציות שבראון אוהב ליצור קצרצרה ומעניינת. הסוגיות שבהן עוסק בראון מרתקות ורלוונטיות. והוא יודע לפשט דיונים מדעיים-פוליטיים-היסטוריים לאמירות מעניינות. חלקו האחרון של הספר מספק טוויסט מפתיע שאינו אופייני לבראון, והסיום כולו שונה ונועז יותר מכפי שהיה בהרפתקאות האחרות של לנגדון.

אבל.
קצת כמו בספר הקודם, "הסמל האבוד", שבו ניכר עודף משקל מסוים (באזור ה-500 עמודים במקום ה-400 הרגילים), גם ה"תופת" מעט מנופח - 530 עמודים.
וחמור מזה, הוא סובל מפיצול אישיות. לעתים מותחן, לעתים מדריך תיירות לאיטליה.
למה הכוונה? בערך בכל עמוד שני של המותחן הזה, שכמו קודמיו מתנהל כמרדף מהיר, מתאר לנו בראון באופן דקדקני וטרחני, על פני יותר מפסקה אחת בדרך כלל, את המבנה והנוף שעל פניהם חולף לנגדון במנוסתו. גמלונים, קמרונים, פסלים, סוגי אבנים, שיש, ציפוי זהב, ציפוי כסף, סגסוגות. כל כך הרבה מונחים, שבספרים הקודמים נעשה בהם שימוש מתון, הפכו להיות גיבורי עלילה. התחושה בקריאה היא שבראון איבד את השליטה על המינונים. כמו פעוט שמנסה לצייר בגואש והצנצנת של אחד הצבעים מתהפכת לו על הדף.
אבל זה חמור יותר אפילו. כי העניין גם זולג אל לנגדון, פעמים רבות בספר, בעוד הוא בורח מכנופיות מרצחים מקצועיות - מאנשים שלמדו כל חייהם רק איך להרוג. במקצועיות. - הוא עוצר לרגע ומתפעל מהנוף האיטלקי, נזכר באנקדוטה ההיסטורית שעומדת מאחורי איזה עיטור מיוחד, וגורם לנו לרצות לצרוח, כפי שצרחו על חלקינו בטירונות, "יורים עליך!!! seriously!".

וכך, לאורך הספר הארוך הזה, אנחנו נעים בין רוברט לנגדון הפרופסור ההרפתקן המוכר והחביב שפותר חידות ותעלומות באופן מהנה, לרוברט לנגדון מדריך התיירים - אישיות חבויה זדונית שמגיחה ממנו כמו ה"נוסע השמיני", אחת לכמה פסקאות, וזורה על העלילה מסך של רעש לבן תיאורי. לראשונה בעת קריאת מותחן אוורירי מצאתי את עצמי מדלג על פני פסקאות שלמות של קירות, עמודים וגמלונים, בניסיון להתחמק מפרסונת מדריך התיירים של בראון וגיבורו. וכשאתה מוצא את עצמך חש רדוף - ולא מהסיבות הנכונות - בעת קריאת ספר מתח, זה סימן שמשהו לא עובד.

ציונים:

תעלומה: 9 אי אפשר לקחת מבראון את יכולתו לטוות רשת קורים מרתקת בין עבר להווה
דמויות: 7 כמו תמיד אצל בראון, שטוחות מאוד אבל מעניינות
קצב: 4 עדיף כבר מקלות בגלגלים
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על התובנה מלאת הפתוס אליה מגיע לנגדון תוך כדי מרדף - ההמונים מורכבים מיחידים. עמוק.

סופי: 6

ההרפתקה הפחות מוצלחת בסדרה של דן בראון, יכולה הייתה להיקרא "פרופסור לנגדון ומדריך התיירים הייד".

מתחת לכיפה השקופה - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

 

אתם תיאלצו לסלוח לי על שאני מתייחס לסוגיה שנראית שולית בבואי לבקר עניין מהותי כמו ספר. אבל בעצם גם אם לא תסלחו לי, מה איכפת לי?

אני קובע את החוקים. אם תרצו (ומיד תבינו) אני "ביג" ג'ים רני.

הסוגיה איתה ארצה לפתוח את הביקורת שלי על "מתחת לכיפה השקופה", הרומן הנפלא של סטיבן קינג היא מספר העמודים. ראשית, כשאורכו של הספר הוא 1022 עמודים, אי אפשר להתעלם מכך. חשוב מכך – אצל קינג, במקרים רבים, לעוביו של הספר יש חשיבות רבה. או שלא. רוצה לומר – קינג יכול במה שנראה כמו הינף יד לקחת סיפור קטנטן ולמתוח אותו עד כדי 1022 עמודים מבלי שנרגיש בכך ולהיפך – הוא יכול היה לתמצת את כל התנ"ך בפרשה אחת או שתיים. ולראיה, הסרט רחב היריעה וארוך הדקות, "חומות של תקווה" יכול היה בקלות להיות ספר שמן, אבל היה בסה"כ סיפור קצר. (והנה, גם אני מצליח למתוח משפט אחד לכדי פיסקה שמנמנה. אולי גם אני סטיבן קינג?)

התוצאה היא שאת הספר הזה לקח לי יותר זמן לקרוא מכל ספר אחר שקראתי בחיי. ולא כי הכתיבה לא זורמת. כי הרי גם אם קינג יאגד לכרך אחד את כל רשימות הקניות שלו בסופר, זה יהיה מרתק. ההיפך הוא הנכון.

דוגמא מנצחת לכתיבה החסכנית מחד והמעמיקה מאידך אנחנו מקבלים כבר באקספוזיציה של הסיפור, בה אנו פוגשים רבים מתושבי העיר (ובאותה נשימה גם נפרדים מרבים מהם). קינג בונה במשפט אחד דמות בשר ודם בעלת מערכות יחסים ארוכות שנים. ועד סוף המשפט אני כבר מוצא עצמי אוהב או שונא את הדמות. אף פעם לא אדיש אליה.

בסופו של דבר, פה טמון כוחו של קינג, המאפשר לו להיות נגיש גם לחובבי הספרות הקצת יותר איכותית וגם לחסידי הקריאה הקלילה. הוא בורא עולמות פנטסטיים, אבל שולח את האנשים הכי פשוטים להתמודד עם כוחות שהמוח האנושי לא מסוגל לעכל. בסופו של דבר, ספריו של קינג עוסקים בבני אדם ברמות עומק משתנות. כמו "החטא ועונשו'' מחד ו'הנעלמים' של הרלן קובן מאידך.

אז מה יש לנו כאן? עיירה שקטה ורגועה כמו בכל ספריו של קינג, עם שליט דיקטאטור דוגמת סוחר המכוניות המשומשות 'ביג' ג'ים רני, שמסתתר מאחורי תפקיד צנוע (חבר מועצה או משהו כזה) ומפעיל באמצעות ה"יס-מנים" שלו תעשיה מקבילה שאת אופייה תגלו במהלך הקריאה. לעיירה מגיע חייל הלום קרב מהמלחמה בעיראק, דייל ברברה שמו, אבל כולם קוראים לו 'ברבי'.

והכי חשוב, כיפה שקופה שטיבה לא ידוע נופלת על העיר יום בהיר אחד, ומוחצת כל מה שבסביבה. התוצאות – שלא נדע מצרות.

המצב יוצר מעין גרסא חיה (של עולם הספרים, כן?) של 'האח הגדול', רק אנושית (במשמעות כפולה – גם מערבת בני אדם ולא קלישאות מהלכות, וגם במובן ההומאני של המילה), בלי מניפולציות של ההפקה (נכון, ודאי תאמרו לי שקינג ברא את העולם. אבל בתוך העולם הזה הדמויות נעות כבעלות חיים ורצון משל עצמן) ועם המון אינטליגנציה. בסיפור.  אה, וכמובן – בלי תקציב למותרות ומבלי שאיש מדיירי העיירה רצה להשתתף בריאליטי. אגב, אני בטוח שאיפשהו בעולם היה איזה מפיק הולנדי או יפני שקרא את הספר וחשב שזה אחלה רעיון לסדרה.

כמו בכל ספריו של קינג, לטובים יש צדדים אפלים, אבל הרוע הוא כמעט תמיד מוחלט.

במשך 950 עמודים בערך הלכתי כסומא באפלה אחרי הסיפור, כשקינג משמש לי מעין כלב נחיה, אבל כזה שמתעקש לגרום לי להיתקע בקיר (או בכיפה שקופה) ולעמוד מהצד ולחייך. מדי פעם הוא זורק איזה רמז לעתיד לבוא, אבל איכשהו מצאתי עצמי לא מוכן.

או אז מגיעים 70 העמודים האחרונים ובהם, כך קיוויתי, אבין מה לעזאזל קרה פה. אני מאוד מקווה שלא הבנתי. שיש פיתרון אחר, סמוי, אחרת זה יהיה מבאס, כמעט ברמה של כיפה שקופה שתיפול פתאום על פ"ת...

לא אחשוף כמובן את הפיתרון, אבל ציפיתי ליותר. מצד שני, מטעמי שמירה על בטחוני, אני האחרון שיבוא בטענות לסטיבן קינג. אני עוד עלול למצוא עצמי מרוח על כיפה שקופה...

 

ציונים:

כתיבה: 9.5. את הציון לכתיבה נתתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא. זה סטיבן קינג.

דמויות: 9.5. כנ"ל.

תעלומה: 5. הקונספט מעולה, אבל למשהו ארוך ובלי פואנטה אני בדרך כלל קורא "החיים שלי".

קצב: 8. הספר ארוך נורא, אבל רוב הזמן הוא פשוט טס. יש קטעים מסוימים שעורך עם מספריים חדות יותר היה מצליח להדק קצת. מצד שני, לא הייתי מסתובב עם חפצים חדים ליד קינג...

 

ממוצע: 8

 

בונוס/עונש: חצי נקודה יורדת על הסיום המאכזב. חצי נקודה מתווספת על כך שהצליח לפנות לי מקום לשלושה ספרים על המדף. אז אנחנו מאוזנים.

סופי: 8.

בואו לביקור בצ'סטרז מיל. יהיה מצחיק, יהיה עצוב, יהיה כואב. מאוד. אבל רק אם אין לכם תוכניות לטווח הקצר, כי מי יודע מתי ובכמה חתיכות תצאו ממנה...