‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת ידיעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת ידיעות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

לבד בתיאטרון המוות - טרי הייז (אורי קידר)




























את "לבד בתיאטרון המוות" קראתי באחת התקופות המבאסות והמגעילות שהכדור עליו אנחנו חיים הציע לנו בשנים האחרונות. בארץ דקרו, דרסו, ירו, צילמו ולינצ'ו, בפריז התפוצצו וטבחו. מחבר ''לבד בתיאטרון המוות', כנראה לא ידע מתי אורי קידר מישראל יקרא את המותחן שלו, אבל הוא בהחלט ידע לשחק על כל הכפתורים הנכונים, כפתורים של פחד וגזענות, כפתורים שעובדים כל הזמן, בטח מאז ה-11/9.

כי מעבר לעלילת מתח מהוקצעת ורבת תפניות, אליה נגיע בהמשך, אין מילה אחרת מלתאר חלקים רבים בספר הזה מלבד גזענות. כל הערבים בו הם טרוריסטים צמאי דם, או סתם חמדנים, התורכים טיפשים ומושחתים וחוקרי המשטרה שלהם משתמשים בעיקר בטכניקות חקירה הכוללות הפשטת הנחקר והחדרת דברים לעכוזו, ונמשכת השיירה. מזרח מול מערב, לבן מול שחור, טובים נגד רעים. אין שטח אפור. תקראו לי יפה נפש אבל זה צרם לי מאוד ופגע בחווית הקריאה של אחלה ספר מתח.

ולספר עצמו – הכריכה האחורית כל כך מסתורית שאני חושש להסגיר משהו מהעלילה ולספיילר. אומר רק שכאשר קראתי אותה לראשונה ולאור העובדה שהייז הוא התסריטאי של 'מקס הזועם', נדמה היה לי תחילה כי מדובר בספר פנטזיה. ובכן, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, הלוואי ומדובר היה בפנטזיה, אבל לצערי, עלילת הרשע שטווה הייז יכולה להתקיים בכל רגע נתון, בצורה כזו או אחרת.

בגדול, יש שם סוכן, חצי לשעבר, חצי בפעילות, שמנסה לעצור איש רע מאוד, חדור רוח נקמה, שרוצה לעשות רע מאוד להרבה מאוד אנשים. את האיך והלמה אשאיר לכם לקרוא. כי שוב, אם סותמים את האף ומתעלמים מכך שנדמה לעיתים כי הספר נכתב ע"י עורך בכיר בערוץ 7, יש פה אחלה ספר – קצבי, מותח, מהיר ורב תפניות. לא כולן צפויות וחלקן גם לא מאוד מופרכות, אם כי (זהירות! ספוילר!!!)


אופתע מאוד אם אכן אפשר להפיק תמונה מחלקה האחורי של מראה.


(סוף ספוילר).

אני לא יודע זאת בוודאות, אבל קשה שלא להמר שהייז קרא לפחות ספר אחד מסדרת 'הארי הולה' של יו נסבו. הגיבור הראשי של 'לבד בתיאטרון המוות' עמוס בבעיות אישיות, טראומות מהעבר, ענייני בדידות, וברקע, גם בעיית שתייה. כמו אמן אלימות מיוסר. לרוב זה אמין ושובה לב, לעיתים זה מעט מאולץ, אבל בשורה התחתונה הייז הצליח ליצור דמות שאיכפת לך ממנה, ובא לך שלא יאונה לה כל רע, וזה בסופו של דבר אחד המבחנים החשובים של כל ספר, לפחות בעיניי.

הספר ממריא מהר מאוד ומקפיד לשמור על קצב, כך שלמרות שמדובר בספר עב כרס, אפשר לצלוח אותו בלי הרבה מאמץ. העלילה זורקת אותנו בין רגע בין מדינות, יבשות וזמנים ועושה זאת בצורה אמינה יחסית. הוא משחק רבות על הקו המחבר בין בין חקירת רצח שנראית מקומית לחקירה חובקת עולם המתנהלת במקביל.

התוצאה היא רומן מתח איכותי ומעניין בהחלט מומלץ לקרוא. הייז ניסה והצליח בצורה לא מבוטלת לרקוח ספר אפל וקודר, אבל עם כמה קריצות קומיות. היום שוחחתי עם חבר וערכנו השוואה בין כמה סרטים שמספרים, כביכול, את אותו סיפור, אבל עושים זאת כל אחד ברוחו – ''אסירים'' המפעים של דניס וילנב (שביים לאחרונה את 'סיקאריו' המצוין, שמדבר על צלע אחרת באימפריית הרשע העולמית – קרטלי הסמים), הוא סרט אפל וקודר שבועט בבטן, ''מי מפחד מהזאב הרע' הישראלי עושה זאת בצורה גרוטסקית וקומית ו'הסוד שבעיניים'' הארגנטיאי (שזוכה עכשיו לרימייק אמריקאי עם ג'וליה רוברטס) הוא סרט מהורהר ואיטי. הייז לוקח את הסיפור המוכר על טרור עולמי ומכניס קצת מכל מה שהכרנו עד עכשיו לתוך הסיר. התוצאה היא מרק עם טעם חדש ומוצלח, אבל גם עם טעם לוואי של שנאת זרים. קצת כמו שעשו יוצרי 'מגש הכסף' המדהים והמתסכל שלקחו את כל העובדות הידועות לכולנו, ערכו אותן וזרקו לנו בתוך הפרצוף כדי שלא נוכל שלא להזדעזע.

לרוב, אני לא חסיד של הז'אנר הזה. צפיתי רק בסרטי ג'יימס בונד בודדים (כולל 'ספקטר' האחרון והמוצלח למדי) ובגדול, גיבורי על אנושיים כאלה שהולכים לבד ומנסים להציל את העולם, כאלה שהנשיא 'יודע שאפשר לסמוך עליהם', בד"כ מעוררים אצלי גיחוך. 'הצליין', דמותו רבת השמות של גיבור 'תיאטרון המוות', הוא בדיוק כזה, אבל מהסוג שמצליח לא לעצבן. להיפך.

ציונים:

קצב:9.5 – כמו רכבת הרים ששכחו לבנות לה ירידה.
כתיבה:6.5 – היה יכול להיות 9 בקלות אלמלא האתנוצנטריות של המחבר.
תעלומה:7 – רווית עניין וטוויסטים, לא כולם לא צפויים.
דמויות: 5 - הדמויות הראשיות מעניינות וטובות, השאר סטרי אופים פלקטיים

סיכום: 7.

בונוס/עונש – החדשנות היחסית מתקזזת עם השמרנות האתנית.

סה"כ 7.

מותחן מצוין שמוכיח שעידן הפוליטקלי קורקט מתחיל להתפייד.



יום שישי, 6 בנובמבר 2015

לבד בתיאטרון המוות - טרי הייז




























אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, למרות שעם השנים אני פחות ופחות מתרשם מההיצע. אולי האיכות ירדה, וסביר יותר שאני מתבגר - או מזדקן, אם אנחנו בקטע פסימי - אל מעבר לנקודה שבה הקלישאה על כך ש"פעם עשו את זה טוב יותר" הופכת פעילה באופן אינסטקטיבי. מדי פעם, עם זאת, מגיע איזה סרט שסוחף אותי פנימה, מזכיר לי שעוד יש שם בחוץ מנה קטנה של פליאה, עיניים פעורות, התרגשות והפתעה. בדרך כלל לא מדובר ביצירות מופת, אלא בשילוב מאוד מוצלח של המרכיבים של סיפור טוב - קצב מהיר, ריבוי אירועים ותפניות, דמויות מוצלחות, וגם סוף מפתיע לא מזיק.
כך היה עם "האישה ששרה", של דניס וילנב, דרמה קשה, אבל גם קצבית ומותחת, ועם "קיק אס" הראשון, של מתיו ווהן, שהיה מהיר ואלים, עם דמויות חמודות, וסיפור קורע לב של אהבת אב לבתו.

"לבד בתיאטרון המוות" ("i am pilgrim" במקור, מה שגרם לי לחשוב, הה?) הוא ספר שמעניק חוויה דומה. והפתיחה הקולנועית לסקירה היא אולי תולדה של העובדה שהסופר החל את הקריירה שלו כתסריטאי (של "מקס הזועם" 2 ו-3, שלא הרשימו אותי במיוחד כשצפיתי בהם אי פעם) ועבר הסבה, סופר-מוצלחת (בניגוד לקריירת הגולף של מייקל ג'ורדן לאחר הפרישה) לכתיבת מותחנים. ויצא לו טוב, ממש טוב.

אז מה יש לנו כאן. רומן מתח בגוף ראשון מפי סוכן חשאי. צעיר אבל ראה כמה דברים בחייו. סקוט, שם בדוי, הוא יתום מבית הרוס המאומץ על ידי משפחה אמידה. הוא מתבגר, מגלה שהוא קר רוח, מגוייס, ובהדרגה הופך לסוכן חשאי הפועל ברמות העמוקות והמכוערות ביותר של עולם הביון.
בקצה השני של הגלובוס, נער מוסלמי ממשפחה טובה, פוגש מקרוב את זרוע הברזל של השירותים החשאיים של המדינה, כאשר השלטונות מציבים את משפחתו על הכוונת. ההסתבכות הזו מגיעה לשיא מחלחל, בו מתחילה נפשו של הצעיר מסע חישול שלא היה מבייש גיבור קומיקס.
הייז עובר בין שני הסיפורים, בין זירות שונות בזמן ובמקום, מזגזג בין חקירת רצח מסתורי המתרחש בניו יורק למזימה טרוריסטית חובקת עולם, ויוצר שני סיפורי "origin", שהופכים בערך באמצעו של הספר עב הכרס למרוץ מסמר שיער נגד השעון (וסליחה על הקלישאה, אבל יש מותחנים שהם פשוט כאלה...). 

הכתיבה של הייז מצוינת. זה מורגש קודם כל בכך שקרוב לשבע מאות עמודים, עמוסים פרטים והתרחשויות, חולפים במהירות והספר נגמר באבחה.
הייז אומנם אינו עושה משהו חדש, אבל הוא מציג כל מיני חידושים קטנים שהופכים את הספר למרענן. החיבור בין תעלומת רצח משטרתית לתעלומת ביון בינלאומית מוסיף עניין, הגיבור שאומנם דומה לאחרים כמותו בספרי מתח נוסחתיים, אבל בניגוד אליהם, חוץ מלפתור תעלומות ולהשתתף במרדפים, עסוק גם במחשבות ריאליסטיות-נוגות על עולם הביון ועל החיים (עצמם), באופן שאינו מסרבל, אלא מוסיף חן. החלק היפה ביותר בעיני הינו המבנה של הרומן השמנמן הזה. הייז מתחיל עם טור-דה-פורס של התרחשויות, באופן שמזכיר מעט רומני הרפתקאות עבי כרס של פעם (הספרים של אמיליו סלגרי, "הרוזן ממונטה כריסטו" של דיומא), ומייצר תשתית שמאוד כיף להתחבר אליה. בהמשך, כאשר הכוונות של הדמויות מתבהרות, רומן ההרפתקאות הופך ממוקד ומורט עצבים, אה-לה ג'וזף פיינדר או סדרת המתח '24', ועושה זאת בקצב נהדר, רווי המצאות ותפניות שהופכות אותו למאוד מוצלח. אם תרצו, מדובר בשיבוש חביב של המבנה המוכר, קצת כמו שהרוק המתקדם איתגר בעבר את מבנה בית-פזמון-בית הפופי, וזה עובד נהדר.

בסוף הספר מזכיר הייז אמירה של ג'ון אירווינג על כך שכתיבת רומן משולה לשחייה באוקיינוס, והייז אכן יצר כאן אוקיינוס של מתח מקורי. כשרוברטו בניני זכה באוסקר על סרטו "החיים יפים", פנה אל הקהל ואמר בשמחה, "i want to jump in to your ocean". אז קפצו אל האוקיינוס של הייז. מעריך שלא תתאכזבו.

ציונים:

קצב:9.5
כתיבה:9
תעלומה:9
דמויות: 9

ממוצע: 9.125

בונוס/עונש: שלושת רבעי נקודה על התחכום המבני.

סופי: 9.2

אם לג'יימס בונד ולרכבת הרים היה צאצא, הוא היה "לבד בתיאטרון המוות". מותחן מעולה, בעל מבנה מיוחד וקצב רצחני. מומלץ מאוד.




יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

בן יחיד - אבי גרפינקל (מאת אורי קידר)
























סלחו ומחלו לי אם אני טועה, אבל אם אכן אינני טועה, הספרות הישראלית אינה עשירה בספרי פשע. כן, יש הרבה מאוד מותחנים ישראלים, רבים מהם נסקרו בבלוג זה, אבל גיבורים שהם אנשי עולם הפשע לא ממש מככבים בטבלאות רבי המכר. גם ספרי הפשע שכן יצאו בארץ, כמו "המוח" (שרבים מכדורגלני ארצו נוהגים להתפאר בו כשהם נשאלים מה הספר האהוב עליהם), "המוח 2" והספר השלישי שכתב יצחק דרורי (שכתב את "המוח") (ואת "המוח 2"), הם לא רומנים, אלא ספרים תיעודיים שבהם סיפורים אמיתיים.

בהיעדר מסורת דומה, ניגשתי עם חשש מסוים ל"בן יחיד", הרומן בן השנה לערך של אבי גרפינקל. חששתי מאיזשהו חיקוי זול של 'הסנדק', או איזה סיפור עמוס קלישאות, שכמותו קראנו רבות בספרות האמריקאית.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, הרשו לי לחזור לרגע לעולם הכדורגל, לנפק פה חיקוי ראוי של יורם ארבל ולצעוק ''ה-ל-ל-ו-י-ה''. "בן יחיד" הוא לא רק מותחן פשע מצוין, הוא גם אחד הרומנים הישראליים הטובים שקראתי השנה, מועמד בכיר לתואר הטוב ביותר.
גרפינקל יצר ספר שבתוכו עולם כובש ומושך, כזה שגם כדורגלנים יוכלו לספר שקראו (ואולי גם באמת לקרוא), אבל גם כאלה שמחפשים ספרות עמוקה ומקורית, ולא רק ספר לקרוא בטיסה בדרך למחנה האימונים. ספר שקהל היעד שלו הוא קצת כמו דמותו של אלירן זינאווי, הדמות הראשית והמספרת, משהו שנע בין היפסטרים תל אביביים למשפחת הפשע אליה הוא משתייך.

הסיפור נפתח כשלמכון שטיפת הרכבים שמשמש כנכס החוקי בו מולבנים כספי הפשע של משפחת זינאווי החזקה, נכנסת יפהפייה שמבקשת מזינאווי, אביו ודודו לחסל את בן זוגה לשעבר. במקביל, זינאווי יוצא בפעם הראשונה לפאב היפסטרי תל-אביבי ומצליח איכשהו לכבוש את ליבה של נעמה, היפסטרית שמאלנית שהיא כל מה שאלירן לא. הוא כמובן מסתיר ממנה את טיבו האמיתי של עיסוקו ושל משפחתו.
לא אחשוף יותר מדי מהעלילה, אבל זינאווי עתיד למצוא עצמו קרוע בין נשים, בין החוב שלו למשפחה ובין הרצון לפתוח דף חדש ונקי, כשברקע מאיימת מלחמה בין משפחתו לבין משפחה יריבה, ממוצא קווקזי. בסופו של דבר, הוא יצטרך לקבל כמה החלטות קשות במיוחד.

הספר כתוב בקצב של מותחן תזזיתי, אבל זה לא מונע מגרפינקל לעצב דמויות עמוקות, ומצבים קונפליקטואליים – בין אדם לרעהו, ובתוך עצמו.

אני לא יודע איך נראה עולם הפשע הישראלי מבפנים, אני גם לא יודע עד כמה מעמיק היה התחקיר של גרפינקל, אבל התחושה היא אמינה מאוד. משהו שהוא בין גלוריפיקציה של הפושעים, לבין ההבנה שהם מנהלים את עסקיהם ממכון לשטיפת רכבים.

הרומן, אגב, כתוב כולו כממוען לדמות שמתגלית רק בעמודים האחרונים ואני חייב לציין שבשלב מוקדם יחסית הבנתי, פחות או יותר, למי כותב זינאווי. זה טריק נחמד, שמוסיף עוד נדבך למתח הרב שנבנה לאורך הסיפור, אבל הוא נותר בעיקר כגימיק ולא תורם רבות לסיפור, כפי שהפליא לעשות, למשל, אגור שיף, ברומן המתח המצוין שלו "בחול".

מעבר לכל הנ"ל, גרפינקל משתמש ברומן כדי לירות כמה חיצים היישר לבטנה הרכה של החברה הישראלית בסוף העשור הראשון של המילניום. חברה אלימה, המעודדת ומעריצה כוחניות, כזו שבמרדף אחרי כסף וכוח שכחה כמעט כל ערך אחר, כשגם מי שמעמיד פני אדם ערכי, מתגלה לרוב כמזויף (או בפשטות – היפסטר תל-אביבי מנותק). לעתים הביקורת פשטנית מדי, מובנת מדי, ללא הסאבטקסט המתבקש, ובכל זאת, נדמה לי שמדובר בספר עם אמירה חשובה מאוד, שראויה להישמע, כי לכל חטא ברומן הזה, יש גם עונש, והוא כואב במיוחד.

אז אבי גרפינקל הוא לא מריו פוזו, ואביו של זינאווי הוא לא דון קורליאונה, אבל ממכון שטיפת הרכבים בדרך השלום (הרומן ודאי נכתב הרבה לפני צאת הלהיט המשובח הנושא את שם הרחוב) יוצאות דמויות כובשות ומעוררות חלחלה וזה, בעצם, כל מה שחשוב. או שלא.



ציונים:

כתיבה: 8.5.
דמויות: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש – נקודה נקודה שלוש שבע חמש, על כניסה לארץ הלא ידועה של מותחני הפשע הישראליים בהצלחה מרשימה כל כך.

סה"כ

8.8
הפשע משתולל ברחובות, המשטרה לא מצליחה לעצור אותו, אבל לפחות מישהו כתב עליו ספר נהדר.



יום שישי, 31 ביולי 2015

ערים של נייר - ג'ון גרין

























"ערים של נייר" הוא לא בדיוק ספר מתח, אבל הוא גם לא בדיוק לא ספר מתח. הוא מצטרף לעוד כמה ספרים שנסקרו כאן בגלל זיקה קלושה לז'אנר.

במקרה של "ערים" המעטפת דווקא די "קובנית" - נער מחפש נערה שנעלמה, אבל היא משמשת כסות לדיון קצת פילוסופי ומעמיק יחסית, על עד כמה אנחנו מכירים באמת את הסובבים אותנו ויודעים מה מתרחש בנפשם, ומה הקשר בין הבנת האחר להבנת עצמנו.

גרין מיצב עצמו כאחד מכותבי הנוער הבכירים בימינו. הוא עשה זאת בלי להשתמש בכוח העל של סוגת הפנטזיה, בה יש אינפלציה מטורפת בשנים האחרונות, אלא באמצעות סיפורי התבגרות נוגים, חמודים, אינטליגנטיים (לפעמים מדי, בכל זאת, נוער, לא יכול להיות שהם כה חדי אבחנה) ולעתים מתייפייפים.

ספריו הקודמים, "אשמת הכוכבים" ו"מחפשים את אלסקה" זכו להצלחה גדולה גם בישראל ו"ערים" הוא הספר החדש שזוכה לתרגום עברי.

בהערת שוליים ראוי להזכיר כי הספרים שלו מעובדים לסרטים שחלקם מצליחים, כמו "אשמת הכוכבים" עם שיילין וודלי, וחלקם פחות - "ערים של נייר" בכיכובה של האיט-גירל הנוכחית, קארה דלווין, יצא לאחרונה וזכה להצלחה פחותה. אז בעצם יצאו שניים, אחד הצליח ואחד פחות.

ב"ערים", בעיני המוצלח מבין השלושה, למרות שהוא קצת מפוזר ולא אחיד, אנחנו פוגשים את קוונטין ג'ייקובסון, להלן קיו. קיו מאוהב במרגו רות'-ספיגלמן, שכנתו. כשהיו ילדים נהגו לשחק יחד, ואפילו קרה להם אירוע מכונן, אלא שמאז, מרגו התפתחה להיות מעין נשמה חופשייה אולטרא מגניבה, וטיפסה בקלילות בסולם החברתי, בעוד שקיו נותר כנון, או חנון, עם חברים חנונים או כנונים.

הספר נפתח כשמרגו חוזרת בסערה לחייו של קיו, ומגייסת אותו ללילה של הרפתקאות. האירועים קורים על רקע ימיהם האחרונים בתיכון. מיד לאחר מכן מרגו נעלמת.
האם היא התאבדה? ברחה? או שמדובר בכלל במתיחה?
קיו, שכל רגשותיו כלפי מרגו צפים מחדש לאחר הלילה האינטנסיבי, יוצא למסע, בליווי חבריו, לאיתור הרמזים למה שאירע לאחר הלילה המטורלל שבילה עם מרגו, על מנת לפתור את תעלומת היעלמה.

גרין כותב היטב. שנון ומשעשע, לעתים מתייפייף מדי. עוד דבר שאני אוהב בספר הוא שכמו ב"מחפשים את אלסקה", הסיפור נפתח באירוע משמעותי מסעיר ורגשי - בנוכחי, ליל התעלולים של קיו ומרגו - ואז הופך למעין ניסיון להבין מחדש את המציאות, כך שהדמויות לומדות משהו על עצמן, ובמקרה הנוכחי, גם מתנסות בחקירת נעדרים לא רעה בכלל.

עקב האכילס של גרין תמיד היה בעיני הדרישה להשהות את אי האמון (לסספנד, כפי שאומרים "משתמשי עין הדג"), ביחס לאינטליגציה הרגשית הגבוהה כל כך של גיבוריו.

כמו שב"מת לחיות 2" היינו צריכים לשכנע את עצמנו שזה הגיוני שברוס וויליס יקיים קרב קרטה על כנף מטוס נוסעים בגובה מי-יודע-כמה אלפי רגל, כאן עלינו לשכנע את עצמנו שקיו באמת כה מפותח רגשית, עד שהוא מתייחס בעצב לזה שכבר אין עסקים קטנים באמריקה, אלא רק רשתות גדולות שגורמות להכל להיראות אותו דבר, או שהוא מצליח לחשוב בצורה כל כך מעמיקה על נפשה של מרגו. להבדיל, זה קצת כמו שבטלויזיה מלהקים לפעמים שחקנים מבוגרים לתפקיד תיכוניסטים (למשל, איאן זירינג, סטיב בבוורלי הילס, שנדמה לי שהיו לו מפרצים עוד בגיל 12).
וזה מחמיר כשאנחנו נתקלים בחבריו של קיו - "רדאר" שהוא מצד אחד גאון אקסצנטרי מוזר, הנמנה על משתמשיו הנאמנים של אתר סטייל "ויקופדיה", שם הוא מלטש מידע על ערכים איזוטריים, אבל מנגד, מתחזק זוגיות מוצלחת ויודע להצביע על דקויות בנפש חבריו כאילו היה פרויד. או בן, מעין דון ז'ואן מרושל שזוכה במלכת הכיתה בקלות.

עוד נקודה בעייתית היא - אם לשאול מונח רפואי - הפרעת קצב. לעתים האירועים נעים בקצב מסחרר, ולעתים קיו שרוי בשרעפים שלא היו מביישים דוקטורנט מהחוג לפילוסופיה. אבל בסך הכל, העסק עובד היטב.

נקודה אחרונה, אסוציאטיבית משהו.

כדי להצליח לאתר את מרגו דרך הרמזים שהותירה מאחוריה והידע על אופיה והחוויות שעברה, קיו צריך להצליח לפענח את הקשר שבין אנשים למקומות. בשלב מסוים, הוא כמעט מצטט משירם של "מודסט מאוס", "people as places as people", כשהוא אומר משהו על כך שהאנשים הם המקום והוא אנשים. בערך.

מודסט שרו "we were the people that we wanted to know, and we're the places that we wanted to go". משפט מעט חידתי, שכנראה מתכוון לומר שמסע חיינו החיצוני, הוא פנימי, שהמאמצים שאנו משקיעים, ההישגים והמקומות אליהם אנחנו שואפים הם הניסיון להכיר את עצמנו. מטלה שכנראה לעולם אינה מגיעה למיצוי.

גרין נטל על עצמו מטלה לא פשוטה כשהחליט לגעת בתחום החמקמק הזה. ובניגוד למודסט מאוס, המחוספסים (עד כדי כך שמארק קוזלק, הקליט על גיטרה אקוסטית אלבום קאברים לשירים שלהם - הוא קרוי "ערים זעירות עשויות אפר" על שם אחד השירים, שזה כמו ערים של נייר, רק שרופות - שהפך את השירים המחוספסים-מלוכלכים ליצירות נוגות), מבחינה מוסיקלית, אם ניתן לומר זאת על ספר, "ערים" מרגיש מלוטש ומהוקצע מדי, יותר כמו הפופ המרגש-אך-מלוטש-מדי של "deathcab for cutie" מאשר החספוס המאוסי. אבל קחו בערבון מוגבל את ההרהור המפוזר הזה על הקשר בין הספר למשפט משיר, שאולי ואולי לא, התכוון אליו המחבר. בסך הכל, "ערים" הוא חביב ומקסים.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 8
תעלומה: 9 חיבור יפה בין חיפוש אחר רמזים סטייל שרלוק הולמס, לחשיבה על האחר, מיומנות שלא תזיק לנו בימים טרופים אלו...

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8.5

"ערים" הוא מעין "אימו-קובן"המיועד לבני הנעורים אבל מתאים גם למבוגרים. שנון ומלוטש, לעתים מדי, אבל בסך הכל חמוד ומקסים.


יום שישי, 12 בספטמבר 2014

נעלמת - גיליאן פלין

























קשה להתייחס ל"נעלמת" מבעד לפריזמה המסורתית של ספר מתח.
המבנה שלו אינו שגרתי, התפניות אינן שגרתיות, והטון המתוחכם-מתחכם שלו, לעתים עם מנה גדושה של מודעות עצמית, מקשים על סיווג.

אפילו לתמצת אותו קשה, מבלי לייצר ספוילרים.

אבל לפני הספוילרים, ניתן לומר כמה מילים.

מתישהו בעבר ראיתי בקולנוע את "מרדף חצות", רוברט דה נירו וצ'ארלס גרודין, רדפו אחר סכום כסף מרשים בקומדיית פעולה הומוריסטית ומחממת לב. הייתי צעיר ויצאתי מהקולנוע קצת בהיי, מרמת הכיף והקריצות, בתקופה שבה צ'אק נוריס וסטלון משלו בכיפה של סרטי האקשן (לא בהכרח תקופה רעה, אבל איזה חיוך או קריצה פה ושם לא היו מזיקים לצמד החסון).

הסרט הפך אצלי לראשון בשרשרת של סרטי פולחן אישיים עליהם נהגתי להמליץ במהלך השנים (הצטרפו אליו "צרות גדולות בצ'יינה טאון", "הת'רס", "ממפורד", "ילדות רעות" ועוד כמה סרטי פולחן איזוטריים).

לאחר שהחבר/ה צפו, שאלתי, "נו? איך?", ותמיד נתקלתי במין התפתלות וחיוך מתנצל. "היה בסדר". עם הזמן, הבנתי עד כמה יצירת ציפיות חיוביות יכולה לייצר אפקט הפוך.

בחזרה ל"נעלמת", נורא רציתי לומר וואו, אבל לא יכולתי. ואולי זה נבע שמזה שרציתי לומר וואו.

אחרי הכול, מדובר באחד הספרים שהבילד-אפ לקראתו היה מאוד בולט. גיליאן פלין (או ג'יליאן, על פי ספרי "מתח עולמי" של ע"ע) שכבר פרסמה שני רומני מתח מעולים, דרומיים-גותיים, נוטפי דם והומור שחור, ומרובי תפניות ("מקומות אפלים" ו"חפצים חדים", שניהם מאוד מומלצים), פרסמה את ספרה החדש בשנה שעברה.
הספר זכה לביקורות טובות מאוד, "היצירה הטובה ביותר שלה", כתבו פה ושם. דיוויד פינצ'ר שעיבד את "נערה עם קעקוע דרקון", מביים את העיבוד הבא עלינו לטובה, ואם זה לא מספיק, מעט הקוראים הישראלים שטרחו לקרוא באנגלית ולפרסם ביקורת גמרו עליו את ההלל.
עם רמת ציפיות כזו, אולי קצת קשה שלא להתאכזב מעט בסופו של דבר.

או במילים אחרות, קארמה משתמשת באינטרנט כדי להחזיר לי, על שמנעתי מכל מיני אנשים לגבש רושם משלהם על סרטים שממש אהבתי.

או שלא.

הספר נפתח בנקודת מוצא הרלן-קובנית מובהקת. כתיבה בגוף ראשון. זוג אמריקאי בורגני. האישה נעלמת בבוקר יום הנישואין החמישי. חקירת ההיעלמות נמסרת לידי שני בלשים בעלי כריזמה של בצל. הבעל, שכבר אי אפשר לחשוב עליו אחרת מאשר כבן אפלק (שיגלם התפקיד בסרט), מתנהג מוזר, כאילו לא ממש מרגיש. הזירה אינה ברורה. קובן, כבר אמרנו?

הספר כתוב משתי נקודות מבט - הבעל והאישה - שנדמות דומות מדי בהתחלה, והופכות מובחנות לאורכו באופן מוצלח כאשר מעמיקה החדירה של אישיותן. אפשר לומר ש - רגע, זה גם יהיה ספוילר - אי אפשר לומר את זה עדיין.

הדמויות מצוינות. איימי, מזכירה דמויות נשיות אחרות של פלין מספרים קודמים - אינטליגנטיות, פגועות בשריטות נפשיות שכוסו בשכבות עבות של ציניות, בעלות גישה פונקציונלית-בואכה-פסיכופטית לחיים. נשים שמתנהגות כמו גברים.
ניק, בעלה, גם הוא מתוחכם ומעניין, כותב עם מודעות עצמית. ככה זה כששתי הדמויות המרכזיות עוסקות בכתיבה. גם הוריה של איימי, אחותו של ניק, עורך הדין המשופשף, והבלשים הבצלצליים ממלאים את תפקידם נאמנה.

הכתיבה מתוחכמת. מתייחסת למימדים שונים בחיים המודרניים - כסף, רומנטיקה, בורגנות (אולי שילוב של שני הקודמים יכול לשמש הגדרה למושג הלעוס הזה). מדי פעם עף איזה דימוי מקסים. עקיצה (מוצדקת, לדעתי) בכיוונו של מוראקמי. כיף מאוד לקרוא.

התעלומה אינה מורכבת. יש שיאמרו שהתעלומה הנפשית מאחורי האירועים הדלים - או, מימד המותחן הפסיכולוגי - מרתקת, אני לא. היא בסדר גמור, אבל לא מדהימה או מחדשת.

הקצב בינוני. העבר של איימי וההווה של ניק נפרשים בקצב נינוח, שמתעכב על פרטים מחיי הנישואין וחיי היומיום - מה שהופך את הקצב של הספר לקצב של רומן ולא רומן מתח (המתאפיין באיכויות האהובות של ג'אנק-פוד - נבלע במהירות, לא מעניק תזונה בריאה, אבל כה טעים...). השערות אינן סומרות במהלך הקריאה. ואני הרגשתי הבדל גדול בין הספר הנוכחי לספריה הקודמים של פלין (שבא לידי ביטוי גם במשך הזמן שלקח לי לסיים את הספר).

ועוד כמה מחשבות,

ספוילר -

הספר, אומנם מתחיל כספר של הרלן קובן, אבל מימד המתח וההתרחשויות מתמוסס במהרה אל שתי הגרסאות המוצגות לקורא - איימי שמתגלה כשטנית, וניק שמתגלה כגבר מתוחכם אומנם, אך עדיין בעל תכונות של גבר ממוצע, עם שלל נקודות תורפה - והספר הופך במערכה השנייה לרומן ארסי על חיי הנישואין והמאבק בין המינים, עד שמגיע לשיאו הגרוטסקי בשלישית, בטוויסט ביזארי ומקורי (שהופכת את ההבדלים בין המינים לזוג אזיקים).

פלין השתמשה בדמויות מספרי המתח הקודמים שלה, ובקווי המתאר של האישיות הפסיכופטית, כדי ליצור זירת התגוששות דחוסה ודלת חמצן, שבה נאבקים המינים בעידן המודרני, על שלל מוסכמותיו הכלכליות והתרבותיות.

יותר מכל הזכיר לי "נעלמת" את דבריו של שייקספיר על כך ש"בגיהנום אין חמת זעם כמו זו של אישה פגועה".

אפשר לומר שפלין עברה אבולוציה מעניינת ככותבת, אבל קשה לעיכול על ידי מי שהורגל לחומריה הקודמים.

סוף ספוילר.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

ספרה החדש של פלין מתאפיין בכתיבה מושחזת ובדמויות מוצלחות, אבל הוא בעל מבנה וקצב שונים מזה של ספריה הקודמים, וניתן לומר שהוא יותר רומן מרומן מתח.

יום ראשון, 1 ביוני 2014

אהוב המוות (תיבת פנדורין 9) - בוריס אקונין






















ובכן, מדובר ברומן בסדרה של פנדורין, זה א', בניגוד לסדרות בלשים אחרות, הסדרה של פנדורין משתבחת עם הזמן באופן פחות או יותר קונסיסטנטי, זה ב', והפעם מדובר בכרך משלים לכרך הקודם והנהדר, "אהובת המוות", זה ג'. משמע, גם טרם הקריאה, אפשר להניח שמדובר בספר מעולה.

אם אקונין עושה לכל סופר מפורסם מחווה בספריו - הנוכחי אמור להיות דיקנסי - הרי שהגיע הזמן לביקורת בסגנון פנדורין, או לפחות לפתיח.

וברצינות.

"אהוב המוות", הוא התשיעי בסדרת פנדורין של בוריס אקונין המוכשר. הוא מהווה מעין רומן משלים לקודמו בעל השם הדומה. אני אומר "מעין", היות שנקודות ההשקה מעטות, ולמרות שזיכרוני דמוי המסננת שמט זה מכבר את רוב אירועי הכרך הקודם, לא הייתה בעיה לצלוח את הספר הנוכחי כפרק בפני עצמו בסדרה המצוינת.

כאן תמות ההקדמות - העלילה מתרחשת בחיטרובקה, שכונת הפשע הנוראית ביותר במוסקווה של שנת 1900. סנקה סקוריק, יתום צעיר, נמלט אל השכונה המסוכנת בעל כורחו. בכליו מעט כסף והרבה חלומות גדולים. הוא רוצה להפוך לפושע דגול. הוא מתחבר לכמה פרחחים בני גילו, מסגל לעצמו תכונות של ערס צעצוע, ויוצא לדרך - לנסות להתקבל לכנוופייתו של "הנסיך", שודד ידוע לשמצה, המנהיג את הכנופייה הנועזת ביותר בחיטרובקה.
סנקה משתמש בתושייה ובתעוזה, וגם תמימותו (המזכירה קצת תמימותה של גיבורת "אהובת המוות") משמשת דלק לקבלת החלטות מסוכנות. במסגרת הניסיונות להתקדם בעולם הפשע, ובהתאם למיטב המסורת, הוא מתאהב באישה הלא נכונה, מניח את ידיו על מטמון מסוכן, ומסתבך עם רוצח אכזרי שגדול עליו בכמה מידות. כמה טוב שפנדורין מתערב.

הכתיבה, כרגיל, מושחזת ומדויקת. גם הדמויות מתוקתקות ומדויקות. אקונין מייצר הפעם גלריה עמוקה במיוחד של דמויות - "המשקף", פסיכופט מקפיא דם, "הנסיך", שמזכיר פיראט, "הערפד" שבאפרוריותו הבירוקרטית קרת הדם והיעילה מהווה - אולי - סמן מקדים לגופים פושעים שעתידים לצוץ במהלך ההיסטוריה, וגם סגן הניצב, שמשחק את תפקיד נציג החוק המושחת. וכולם סבים סביב גבירה אחת - הגבירה מוות - פאם פטאל שהמנוע הרגשי מאחורי מעשיה מתברר רק לקראת סופו של הספר.
אבל בולט מכולם הוא כמובן סנקה סקוריק, נער שהיום היה מקבל טיפול משירותי הרווחה, ערס של סוף המאה התשע עשרה, הרוצה להפוך לפושע גדול, "עסוק", כפי שמכנים אותם במוסקווה. אקונין פותח עם סיפור חייו של סקוריק שובה הלב בהילוך מהיר, עם הכלאה בין סיפור טיפוס לפסגת הפשע, אה-לה "פני צלקת", לסיפור התפתחות בסגנון "גבירתי הנאווה".  ומשם עובר לז'אנר הרוצחים הסדרתיים מקפיא הדם. גם מקומה של הדרמה הדיקנסית אינו נפקד בסיפור יחסיו של סקוריק עם אחיו הצעיר, ויש כאן אפילו נגיעות של "מהיר ועצבני", והכל בהצלחה בלתי מבוטלת.

הנקודה היחידה בה נופל הספר - בעצם, אולי נופל זה לא מדויק, נאמר מועד קלות - היא הקצב. כפי שנכתב בפתיח, מדובר הפעם ברומן מתח בסגנון דיקנס. דיקנס, כידוע גם למי שלא קרא אותו, לא היה בדיוק אתגר קרת. הוא כתב רומנים ארוכים, משתרעים על פני שנים, דמויות ומקומות. אקונין, נאמן למסורת הזו, יצר הפעם רומן עם יותר תפניות ועלילות משנה. ברמת הכתיבה, מדובר בחידוש מרענן, ברמת הקצב, קצת פחות. או בקיצור, לפעמים ידמה לכם שהעניינים נתקעים קצת, אבל לא לוותר, כי בישורת האחרונה, אקונין יכול לנסות לכתוב כמו מי שהוא רוצה, בסוף הגיבור יהיה פנדורין, שבסיוע של מאסה והפעם, גם סקוריק, ידידינו, שהוא מעין מאסה של מאסה, יביא את העלילה אל שיאה המוצלח.

כמו תמיד, יש צורך בהשהייה של אי האמון - הפעם נדמה שפנדורין מסתכן יתר על המידה במהלך האחרון שלו. אני הייתי מנהל את העניינים קצת אחרת, אבל מצד שני, ההרפתקה הגדולה ביותר שבה הייתי מעורב לאחרונה, הייתה ניסיון להשיג כרטיסי "לאקי דיפ" ל"סטונס", ואני מאמין שלחיצה מהירה וחזרתית על ריפרש בתשע בבוקר, תוך השמעת מיטב הקללות שאני מכיר, אינה עומדת בקריטריונים של חיטרובקה.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5 מעט מבולגנת, אבל עדיין מאוד מוצלחת כמו תמיד.
קצב: 8.5

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של נקודה על היכולת לחדש. גם אם הקצב חורק מדי פעם, אקונין הצליח ליצור חידוש מרענן בסדרה באמצעות הגדלת מספר הדמויות המשמעותיות, מספר האירועים (אפילו עידן המכוניות נכנס כאן), עלילות המשנה, ובאופן כללי מעין רוח אפית שורה על הרומן ומבדילה אותו מקודמיו.

סופי: 9.1

הוא קוסם (3X). לא להחמיץ.