יום רביעי, 10 ביולי 2013

מלחמת העולם Z - מקס ברוקס


 


קשה להתעלם משיבתם של ז'אנרים אל חיינו. הם מפלסים את דרכם אל כל אמצעי תרבותי.
הערפדים שבו אלינו אחרי שלפני כשני עשורים כיכבו ב"ראיון עם ערפד" ו"דרקולה" של קופולה. בגלגול הזה, הם נטמעו בתרבות הנוער, והיוו השראה לסדרת ספרי "דמדומים" והפכו לסדרות סרטים וטלוויזיה ("יומני הערפד").

כעת הגיע תורם של אחיהם הפחות מטופחים ומאותגרי ה-IQ. הזומבים.
באופן לא מפתיע הזומבים נוכחים פחות בספרים ויותר בסרטים וסדרות טלוויזיה ("the walking dead", "warm bodies", הסרט של בראד פיט על פי "מלחמת העולם Z", ואפילו שמעתי שעומד לצאת סרט זומבים ישראלי שבו צה"ל לוחם בזומבים שהטאגליין שלו הוא "יש סכסוך חדש במזרח התיכון". חמוד).

זה לא צריך להפתיע שאין הרבה ספרים על זומבים. קצת קשה לתאר באופן מעניין יצור שעולמו הפנימי מורכב מקולות לעיסה. אין רגשות. אין מחשבות. אין יוזמה. בניגוד לערפדים שיכולים לשמש דמויות מעניינות עם קונפליקטים והתפתחות, ספרי זומבים צריכים להישען על הגיבורים האנושיים.
במקרה של "מלחמת", הספר נשען על כל האנושות - סינים, יפנים, אירנים וישראלים, רוסים ואמריקאים, ומתאר את המלחמה הגדולה של המין האנושי בזומבים.

הוצאת "ידיעות אחרונות" הוציאה את הספר תחת שני שמות שונים, במועדים שונים. ככל הנראה ההוצאה המחודשת, לפני כשנה, הייתה בניסיון לרכב על גל ההצלחה של "the walking dead" ועל שיבתם של הזומבים לחיינו, אשר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות.

הכותב, מקס ברוקס, הוא בנם של במאי הקומדיות הנודע, מל ברוקס ("אוכפים לוהטים", חידוש ל"להיות או לא להיות" המקסים, ו"רובין הוד גברים בטייטס" הם רק שלושה מהמון סרטים טובים שלו) ושל השחקנית אן בנקרופט.
הרקע הקומי-קולנועי שבו גדל ניכר היטב בספר. ברוקס מפתח שלל רעיונות שמחברים בין ידע גלובלי למציאות מדע-בדיונית אלטרנטיבית עם מגע מוצלח של הומור.

העלילה פשוטה מאוד. לפני עשר שנים החלה מתקפת זומבים בכל רחבי העולם. כל המדינות עברו את השלבים המוכרים של הכחשה, תדהמה והתארגנות מחדש. גיבור הספר יוצא לתעד עדויות של ניצולים בכל רחבי העולם וכך מעביר לנו, סיפורים-סיפורים, את תיאור המלחמה.

הספר כתוב היטב. תיאורי האלימות הגרפית נסבלים. המיקוד הוא בהשפעה המשוערת שיש להתפרצות זומבים על כל תרבות. כוחה של הכתיבה של ברוקס בשילוב בין רעיונות יפים לידע גלובלי מעמיק. הסיפור של ה"היבאקושה" (ניצול ההפצצה האטומית של ארצות הברית על יפן) וההאקר היפניים, סיפורה של צוללת הגרעין הסינית וסיפור האסטרונאוט בתחנת החלל כולם מרתקים ומרגשים. היכולת של ברוקס לחשיבת "what if" יוצאת דופן והופכת את הספר לכיפי ומעניין.

החולשה של הספר היא בדמויות. למרות שמדובר בדיווחים תיעודיים, עדיין אין פטור מייצור דמויות מובחנות, ובזה הספר כושל. לא קיימת מובחנות בין הדמויות. קשה להזדהות איתן. והדבר פוגע בקריאה. נקודה נוספת היא נקודת המוצא - עשר שנים לאחר תום המלחמה - ששוללת מן הספר את יכולתו למתוח. עוד נקודה שהפריעה, היא פירוט יתר של אמצעים טכניים. אני חושב שכעשרה אחוזים מן הספר מוקדשים לתיאור של טכנולוגיה ואמצעי לחימה. זה קורה בהרבה ספרים, וחבל.

אבל בסך הכול, מדובר בספר אינטליגנטי, משעשע, בעל מעוף מחשבתי מרשים מאוד, שבהחלט שווה את הקריאה.

ציונים:
כתיבה: 8.5
דמויות: 6 נקודת החולשה של הספר
קצב: 8
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על מקוריות ועל כך שנדמה שברוקס הצליח לסחוט מן הלימון הזומבי כל מחשבה אפשרית.

סופי: 8

ניסוי מחשבתי גלובלי שתוצאותיו רבות דמיון, משעשעות ומעניינות. כדאי לקרוא.

                                                   

יום חמישי, 4 ביולי 2013

מתחת לכיפה השקופה - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

 



אתם תיאלצו לסלוח לי על שאני מתייחס לסוגיה שנראית שולית בבואי לבקר עניין מהותי כמו ספר. אבל בעצם גם אם לא תסלחו לי, מה איכפת לי?

אני קובע את החוקים. אם תרצו (ומיד תבינו) אני "ביג" ג'ים רני.

הסוגיה איתה ארצה לפתוח את הביקורת שלי על "מתחת לכיפה השקופה", הרומן הנפלא של סטיבן קינג היא מספר העמודים. ראשית, כשאורכו של הספר הוא 1022 עמודים, אי אפשר להתעלם מכך. חשוב מכך – אצל קינג, במקרים רבים, לעוביו של הספר יש חשיבות רבה. או שלא. רוצה לומר – קינג יכול במה שנראה כמו הינף יד לקחת סיפור קטנטן ולמתוח אותו עד כדי 1022 עמודים מבלי שנרגיש בכך ולהיפך – הוא יכול היה לתמצת את כל התנ"ך בפרשה אחת או שתיים. ולראיה, הסרט רחב היריעה וארוך הדקות, "חומות של תקווה" יכול היה בקלות להיות ספר שמן, אבל היה בסה"כ סיפור קצר. (והנה, גם אני מצליח למתוח משפט אחד לכדי פיסקה שמנמנה. אולי גם אני סטיבן קינג?)

התוצאה היא שאת הספר הזה לקח לי יותר זמן לקרוא מכל ספר אחר שקראתי בחיי. ולא כי הכתיבה לא זורמת. כי הרי גם אם קינג יאגד לכרך אחד את כל רשימות הקניות שלו בסופר, זה יהיה מרתק. ההיפך הוא הנכון.

דוגמא מנצחת לכתיבה החסכנית מחד והמעמיקה מאידך אנחנו מקבלים כבר באקספוזיציה של הסיפור, בה אנו פוגשים רבים מתושבי העיר (ובאותה נשימה גם נפרדים מרבים מהם). קינג בונה במשפט אחד דמות בשר ודם בעלת מערכות יחסים ארוכות שנים. ועד סוף המשפט אני כבר מוצא עצמי אוהב או שונא את הדמות. אף פעם לא אדיש אליה.

בסופו של דבר, פה טמון כוחו של קינג, המאפשר לו להיות נגיש גם לחובבי הספרות הקצת יותר איכותית וגם לחסידי הקריאה הקלילה. הוא בורא עולמות פנטסטיים, אבל שולח את האנשים הכי פשוטים להתמודד עם כוחות שהמוח האנושי לא מסוגל לעכל. בסופו של דבר, ספריו של קינג עוסקים בבני אדם ברמות עומק משתנות. כמו "החטא ועונשו'' מחד ו'הנעלמים' של הרלן קובן מאידך.

אז מה יש לנו כאן? עיירה שקטה ורגועה כמו בכל ספריו של קינג, עם שליט דיקטאטור דוגמת סוחר המכוניות המשומשות 'ביג' ג'ים רני, שמסתתר מאחורי תפקיד צנוע (חבר מועצה או משהו כזה) ומפעיל באמצעות ה"יס-מנים" שלו תעשיה מקבילה שאת אופייה תגלו במהלך הקריאה. לעיירה מגיע חייל הלום קרב מהמלחמה בעיראק, דייל ברברה שמו, אבל כולם קוראים לו 'ברבי'.

והכי חשוב, כיפה שקופה שטיבה לא ידוע נופלת על העיר יום בהיר אחד, ומוחצת כל מה שבסביבה. התוצאות – שלא נדע מצרות.

המצב יוצר מעין גרסא חיה (של עולם הספרים, כן?) של 'האח הגדול', רק אנושית (במשמעות כפולה – גם מערבת בני אדם ולא קלישאות מהלכות, וגם במובן ההומאני של המילה), בלי מניפולציות של ההפקה (נכון, ודאי תאמרו לי שקינג ברא את העולם. אבל בתוך העולם הזה הדמויות נעות כבעלות חיים ורצון משל עצמן) ועם המון אינטליגנציה. בסיפור.  אה, וכמובן – בלי תקציב למותרות ומבלי שאיש מדיירי העיירה רצה להשתתף בריאליטי. אגב, אני בטוח שאיפשהו בעולם היה איזה מפיק הולנדי או יפני שקרא את הספר וחשב שזה אחלה רעיון לסדרה.

כמו בכל ספריו של קינג, לטובים יש צדדים אפלים, אבל הרוע הוא כמעט תמיד מוחלט.

במשך 950 עמודים בערך הלכתי כסומא באפלה אחרי הסיפור, כשקינג משמש לי מעין כלב נחיה, אבל כזה שמתעקש לגרום לי להיתקע בקיר (או בכיפה שקופה) ולעמוד מהצד ולחייך. מדי פעם הוא זורק איזה רמז לעתיד לבוא, אבל איכשהו מצאתי עצמי לא מוכן.

או אז מגיעים 70 העמודים האחרונים ובהם, כך קיוויתי, אבין מה לעזאזל קרה פה. אני מאוד מקווה שלא הבנתי. שיש פיתרון אחר, סמוי, אחרת זה יהיה מבאס, כמעט ברמה של כיפה שקופה שתיפול פתאום על פ"ת...

לא אחשוף כמובן את הפיתרון, אבל ציפיתי ליותר. מצד שני, מטעמי שמירה על בטחוני, אני האחרון שיבוא בטענות לסטיבן קינג. אני עוד עלול למצוא עצמי מרוח על כיפה שקופה...

 

ציונים:

כתיבה: 9.5. את הציון לכתיבה נתתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא. זה סטיבן קינג.

דמויות: 9.5. כנ"ל.

תעלומה: 5. הקונספט מעולה, אבל למשהו ארוך ובלי פואנטה אני בדרך כלל קורא "החיים שלי".

קצב: 8. הספר ארוך נורא, אבל רוב הזמן הוא פשוט טס. יש קטעים מסוימים שעורך עם מספריים חדות יותר היה מצליח להדק קצת. מצד שני, לא הייתי מסתובב עם חפצים חדים ליד קינג...

 
ממוצע: 8
 
בונוס/עונש: חצי נקודה יורדת על הסיום המאכזב. חצי נקודה מתווספת על כך שהצליח לפנות לי מקום לשלושה ספרים על המדף. אז אנחנו מאוזנים.

סופי: 8.
בואו לביקור בצ'סטרז מיל. יהיה מצחיק, יהיה עצוב, יהיה כואב. מאוד. אבל רק אם אין לכם תוכניות לטווח הקצר, כי מי יודע מתי ובכמה חתיכות תצאו ממנה...