יום שישי, 26 ביוני 2015

יריד השעשועים - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)









לפני שבועיים בערך פירסמנו בבלוג ביקורת כפולה על מותחן האימה 'ווייוורד פיינס'. את הביקורת פתחתי בקדיחת עומק של משהו כמו 300 מילה, שנועדה לברר לאיזה ז'אנר בדיוק משתייך 'פיינס', כשהמסקנה שלי הייתה שהוא הרבה דברים, אבל לא ממש ספר אימה. הוצאת 'אופוס' עמלה כדי למתג אותו ככזה, והקבילה אותו, בין השאר, לספריו של רב האומן של התחום, סטיבן קינג.

מי שצלח את הביקורת על 'פיינס' ונשאר בחיים כדי לספר, ודאי חש כרגע פעימות לב מואצות וזיעה מתחילה לבצבץ במרומי מצחו, על אף שהמיזוג, כנראה, על עוצמה מלאה. הירגעו. אני לא מתכוון לחפור בנושא שוב. למה? לא, לא הפכתי בגילי המתקדם לאדם שיודע למצות או לתמצת. ממש לא. העניין הוא שהספר שהפעם נמצא על הגריל שלנו הוא הרומן (המתורגם) האחרון של אותו מלך (תרתי משמע) קינגי, 'יריד השעשועים'. סטיבן קינג הרי כבר מזמן נמצא בתוך איזשהו ז'אנר שרק הוא יודע את חוקי וגבולותיו, ז'אנר שהוא כולו שלו. ז'אנר הקינג.

כמעט כל ספר הרואה עצמו כסיפור אימה, או כזה שמערב מוטיבים על טבעיים, מנסה להתהדר באיזו המלצה חמה של הקינג ואם אין בנמצא כזאת, אז בהוצאה כבר מוצאים את הדרך לקשר אותו אליו. במובן הזה, הוצאת 'מודן', המתרגמת את יצירותיו של קינג נמצאת בבעיה. ספק אם קינג יכתוב המלצה לוהטת על ספריו, ונדמה לי שתהיה זו בחירה קצת מטופשת לכתוב על על כריכת ספר של סטיבן קינג 'על פי מיטב המסורת של סטיבן קינג'.

אבל די. הבטחתי לעצמי שלא אטול יותר לעצמי את החירות ללהג פה על פני 300 מילה בטרם אתחיל להגיע לפואנטה. אני כבר ב-246 מילים, אז אולי כדאי שאתחיל. 254. אז..'יריד השעשועים'. כעיקרון, סביר להניח שאם אתם ממעריציו של קינג, לא המתנתם חודש שלם עד שטרחנו לפרסם את הביקורת, כדי לרוץ ולהשיג לעצמכם עותק מהספר. סביר גם שכמי שמורגלים לכרכים עבי כרס, ספר של 229 עמודים ודאי חיסלתם בארוחת הצהריים. אבל אם אתם לא ממעריציו, זו אחלה הזדמנות להתחיל.

במונחים קינגיים, מדובר כמעט בלא יותר מנובלה, או סיפור קצר. משהו שברוב ספריו היה משמש כאקספוזיציה, הצגת הדמויות ותו לא. אבל אל תיתנו לקוצר היריעה להטעות אתכם. מדובר בספר שלם, עגול, עם אותה תשומת לב לפרטים, אותה אהבה עצומה לדמויות, אותו עומק שניתן גם למי שמופיע לאורך עמוד אחד בלבד, או למי שנרצח שנים לפני שעלילת הסיפור מתחילה.

קינג יודע לברוא עולם (וגם להשמידו) במשפט אחד או שניים והוא גם כנראה הסופר היחיד בעולם, שיכול לכתוב ספר שעוסק ברוח רפאים של נערה שנרצחה ורודפת מתקן ביריד שעשועים, והמילה ראשונה שתעלה במוחי כשאחשוב על הספר תהיה 'אנושי' ומיד אחריה תבוא גם ה'מקסים' הבלתי נמנע.

אבל רגע, אני שוב מתבלבל. אולי קודם (או אח"כ, הרבה אח"כ) אתן כמה מילים על הספר עצמו. דווין ג'ונס הוא סטודנט שבור לב, שחברתו השאירה אותו אומלל, חבול ובתול, והלכה לשחק עם ילד אחר. אמו כבר אינה בין החיים, והוא מנהל מערכת יחסים עדינה ומקסימה עם אביו התומך. הוא מתגלגל לפארק שעשועים שפועל רק בימי הקיץ, מתקבל לעבוד, בו וחובר לזוג צעירים מתוקים שמגיעים אף הם למטרות עבודת קיץ. הוא מתוודע גם לגלריית הטיפוסים הצבעונית שבמקום, כולל הבעלים הקשיש המתוק, אם יפהפייה ומסתורית ובנה החולה, המתגוררים בסמוך לפארק ועימם הוא מפתח מערכת יחסים אוהבת. כמו שקינג אוהב לעשות, הרומן נכתב בגוף ראשון וממרחק הזמן, כשדווין המבוגר מספר את קורות אותו קיץ, מה שמוסיף מימד של פיכחון לסיפור.

במובן מסוים, הספר היה יכול להיות מקסים גם ללא 'התערבותה' של רוח הרפאים של נערה שנרצחה במקום.

לא אוסיף עוד דבר על העלילה, כי בספר רזה כל כך, כמעט בכל עמוד אנחנו מוצאים עצמנו נרעשים ומופתעים, אם כי לא מדובר באיזו רכבת הרים (רכבת הרים! זה ספר על פארק שעשועים!) עמוסת טוויסטים.

לסטיבן קינג, כנראה, לא היה קל בחיים. לא זכורה לי דמות שהוא יצר וחייה היו סוגים בשושנים. גם גורלו של דוויין לא שונה, והוא אחת הדמויות הכי כובשות שקינג יצר. הוא שבור לב אמיתי, וקינג, על אף גילו המופלג, ספג כנראה לא מעט חבטות בליבו, כיוון שהוא מתאר בדיוק מקסימלי את מה שעוברת נפשו של צעיר שליבו הרך התרסק למיליוני רסיסים קטנים. דמעה קטנה ישבה באופן קבוע בזווית העין שלי בזמן הקריאה.

עמוס קינן ז"ל, כשהיה בן לא יותר מ-13, כתב ‫"לפעמים הייתי חושב לעצמי מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרי המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים". קראתי את הציטוט הנפלא הזה לפני שנים ארוכות, בביוגרפיה המקסימה שכתבה עליו אישתו נורית גירץ לאחר מותו ("על דעת עצמו", הוצאת עם עובד), ובכל פעם שקינג חזר לאותה תקווה נואשת של דווין לשובה של אהובתו, ובכל פעם שגדלה קצת האהבה החדשה שבליבו, נזרקתי חזרה לאותו משפט שובר לב.

ודאי שמתם לב שהמילה 'לב' נכתבה בביקורת הזאת יותר מדי פעמים. כנראה שזה, כך נדמה לי, הנושא המרכזי של הספר (אם תרצו: ליבו של הספר), לפחות בחוויה שלי. ייתכן שזו פשוט השתקפות של הנפש שלי בתוך הספר. בכל מקרה, לא מדובר באיזה אימתון זוועתוני מהסוג שקינג כתב בצעירותו. מדובר בספר טוב לב עם מנה גדושה של תקווה וחמלה, כמו מרבית הספרים של קינג בשנים האחרונות, גם אלה שעוסקים ברוע (כמעט) מוחלט.

'יריד השעשועים' מהווה מבחינתי המשך ישיר ל-' 22/11/63'' ול-'מתחת לכיפה השקופה'', שני רומנים מהשנים האחרונות של קינג, שהיו כמעט מד"ביים במהותם, ועבי כרס פי ארבעה וחמישה מ'יריד', אבל כפי שציינתי, קינג יכול לעשות ככל העולה רוחו בכל הקשור לעובי הספר. הוא יכול לגרום ל-1200 עמודים להרגיש כמו רשימת מכולת ול-229 עמודים להרגיש כמו התנ"ך, לפחות מבחינת העומק. שלושת הרומנים שציינתי, על אף שחלקים מהם אכזריים עד מאוד, טומנים בחובם בעיקר הרבה מאוד רכות, נעימות ואהבה. הרבה אהבה. (ותרשו לי להתעלם מ"ד"ר סליפ" המבאס).

בעצם, אני מכניס לקטגוריה הזאת גם את 'קרניים', הרומן המפעים שכתב ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, וזכה לציון הכי גבוה שעבדכם הנאמן זיכה ספר מאז החל לחפור בבלוג הזה.



ציונים:
דמויות: 9.5. אין סופר שיכול לגרום לי לבכות, לצחוק ולהתאהב עם הדמויות שלו, ממש כאילו היו אני.
כתיבה: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 7.5. לא הפילה אותי מהכסא, אבל היא גם לא העיקר.

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושת רבעי נקודה על היכולת המופלאה הזאת, לשלב אהבה ואימה, תקווה וייאוש, חמלה ואכזריות ולהפוך את הכל לתבשיל כל כך ערב.

סופי: 8.8

מה שיכול היה בקלות להפוך לרומן מטופש, הפך לעוד פנינה קינגית מקסימה, שגם מי שאינו נמנה עם חסידיו יאהב. יאהב וירצה להמשיך לאהוב.

יום רביעי, 24 ביוני 2015

יריד השעשועים - סטיבן קינג






















יצא לי מתישהו לראות קטע מצויר - זה בטח היה ב"איש משפחה", שבה הבדיחות אינן קשורות לעלילה כפי שאמר קרטמן - בו העורך של סטיבן קינג מתקשר לביתו של הספור ושואל אותו על נושא הספר החדש שלו. קינג סוקר את החדר ומבטו נעצר רנדומלית. "מנורת לילה קטלנית" הוא אומר לבסוף. או משהו כזה. "אתה כבר לא מתאמץ בכלל, נכון?" משיב העורך.

לדעתי קינג דווקא עושה בדיוק את ההיפך בשנים האחרונות. המפלצות א-לה ה.פ. לאבקראפט, הוחלפו בסיפורים מז'אנר המדע הבדיוני: ב-22.11.63 הוא התעסק עם מסע בזמן ושינוי ההיסטוריה, כשהמורה ששלח אל השנה הזו ניסה למנוע את רצח קנדי, וב"תחת הכיפה השקופה" ערך ניסוי חברתי  בן אלף עמודים, על התנהגותם של אנשים בתנאי בידוד קיצוניים, כשעיירה קטנה נותקה לפתע מן העולם החיצון בדרך על-טבעית. דווקא הניסיון לכתוב בסגנון קינגי "קלאסי" יותר, תוך שהוא מייצר חבורה של היפים רצחניים, ב"דוקטור סליפ", המשך מאוחר של ה"ניצוץ", לא צלח בעיני.

כשראיתי את הכריכה של "יריד השעשועים" ואת אורכו הקצרצר - 229 עמודים - פתק על גבי דלת המקרר במונחי קינג - חשבתי לעצמי שהוא חזר למקורות.
על גבי הכריכה הקדמית נראית נערה מבוהלת במיטב המסורת של סרטי האימים הישנים, ובשילוב עם השם שמזכיר שמות אימתונים זולים, כבר דמיינתי איך אפגוש סוף סוף את מנורת הלילה הרצחנית, מלווה במצעד של חשודי הזוועה המוכרים. הרי מה כבר יכול לצאת מיריד שעשועים המשתתף בסרט אימה? ויש לציין שהייתי זקוק להם, שכן את הספר קראתי באמצע קריאת ספר אחר (2666, עצרתי באמצע החלק על הרציחות, ביקורת, למרות שזה לא ספר מתח - אבל גם לא ספר שמתכופף בפני אף ז'אנר - בהמשך), כשאני חורג ממנהגי לסיים ספר לפני שאני מתחיל חדש.

אבל עושה רושם שלקינג יש בשנים האחרונות אג'נדה אחרת, וכמי שקורא אותו כבר מעל לעשרים שנה, עם הפסקות לכאן ולכאן. ועבר מולו את עמדות ההתייחסות שמאפיינות לעתים התייחסות להורים - הערצה עיוורת אחרי "זה" ו"העמדה" בתחילת הדרך, בגילאי העשרה המוקדמים. התפכחות עד כדי התנערות מרדנית עם "המשליטים" ו"המשחקים של ג'רלד" במהלך השירות הצבאי, וחזרה לקריאה פחות או יותר סדירה,  בשלהי שנות העשרים, מתוך תחושה שבכל זאת יש משהו בכותב המוכר הזה, למרות הקיטש והפשטות, ובזכות הדמיון והדמויות וההבטחה למפלט זמני אך יעיל מן המציאות - אני יכול לומר שאני אוהב את מה שקורה לו בשנים האחרונות.
הוא לא יכתוב מדע בדיוני כמו רוברט צ'ארלס ווילסון האהוב עלי ("סחרור", מומלץ בחום), ולא יכתוב רומנים עדינים כמו ג'ון אירווינג, אבל לעזאזל, הבן אדם בן 67, ועדיין מתפתח לכיוונים חדשים. לא הרבה אנשים וכותבים יכולים להיות במקום הזה.

אז אחרי הקדמה ארוכה, שכנראה מחייבת התנצלות, היות שברובה היא בכלל מן חשבון נפש לא מתוכנן של יחסיי עם המלך,  ולא ביקורת או סקירה, אומר כמה מילים על הסיפור.

"יריד" אינו ספר אימה. מינון הזוועות בו מינימלי, והוא מתגמד לעומת העיסוק בחולי אמיתי וכואב. הבסיס פשוט: דווין ג'ונס הוא סטודנט שנה א' בקולג'. יש לו חברה והוא מאוד רוצה להתקדם עימה במורד ה"בסיסים", כמו שאומרים, אבל היא נפרדת ממנו קצת לפני חופשת הקיץ, כשיותר מחצי תאוותו בידו. דווין מוצא עבודה בפארק שעשועים, "ג'וילנד", שם הוא פוגש שני סטודנטים שהופכים לחבריו, מנטור מסתורי המלמד אותו את רזי המקום, בעלים מקשיש וחשוב מכל - אמא ובן שעימם שהוא יוצר קשר מיוחד של אהבה וכאב. אהה, ועל הפארק שורה תעלומה - נערה נרצחה בו לפני שנים, ומספרים שרוחה עוד פוקדת את המקום באחד המתקנים. הסיפור מתקדם בשני נתיבים שמדי פעם מצטלבים: יחסיו של דווין עם הסובבים אותו וחקירת התעלומה.

למרות שהוא אנורקטי במונחי קינג, "יריד" מצליח להיות בעל משקל משמעותי. קינג מתאר את התבגרותו של דווין במהלך החודשים הספורים שמקיף הרומן, באמצעות קולו של דווין הבוגר. והוא עושה זאת באופן חומל ואוהב, בו מתוארות גם מערכות היחסים הנוצרות בסיפור, עם צמד הסטודנטים שהפכים לחברים קרובים, עם בעלת הבית שדווין שוכר אצלה חדר למשך העבודה, עם הדמויות השונות ב"ג'וילנד" ובעיקר, עם אנני ומייק, האם והילד המרותק לכיסא גלגלים, המתגוררים בבית מפואר כשמאחוריהם נשרך שובל של היסטוריה מוזרה וכואבת. איפשהו יש שם גם דמות בשם היילי סטאנספילד, ששמה זהה לשם השחקנית שהופיעה בעיבוד החדש והמוצלח של האחים כהן ל"אומץ אמיתי" בו כיכב בעבר ג'ון וויין שלאחרונה נחשף שמעבר להיותו כוכב אמריקאי לאומי היו לו גם הרגלים ודעות מוזרות. אבל זו בטח מקריות.

הדמויות מקסימות ונוגעות ללב, כמו תמיד אצל קינג. הקצב נינוח-מהיר, והכתיבה נעימה וחלקה. כוחו של קינג ניכר במיוחד בתיאור סצנות ארוכות שבהן פעולה ורגשות מתערבבים - עיין ערך סצנת העפיפון או הבילוי המשותף בפארק - מעין וואן-שוטים ספרותיים, שהם אולי צפויים או מוכרים, אך בהחלט גם מרהיבים ל"עין הקוראת". התעלומה היא מעין תוסף חביב ופתרונה מצליח להפתיע במידה.

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: שמינית נקודה על חזרה יפה לפורמה אחרי "ד"ר סליפ" המאכזב משהו. בעצם, כשאני חושב על זה איני יודע מה היה סדר הכתיבה במקור, ועדיין.

סופי: 8.5

בכסות של ספר אימה הנסמך על יסודות טראשיים משהו, כתב קינג רומן התבגרות עדין ודחוס, שתעלומה מעניינת בצדו. כדאי.

יום שני, 8 ביוני 2015

ברוכים הבאים לווייוורד פיינס (מאת אורי קידר)






אף פעם לא הייתי טוב בהבחנה בין ז'אנרים. קראו לי שמאלני, קראו לי יפה נפש, קראו לי אם חסר לכם שחקן לכדורגל בשכונה ,אבל אף פעם לא באמת עניין אותי אם אני שומע רוק אלטרנטיבי, אינדי, פרוגרסיב רוק או פאסט פרפקט, כמו שלא שינה לי אם הסרט הוא דרמה קומית, קומדיה דרמטית או בכלל דרמת מתח עם נגיעות קומיות. באותה מידה, אני לא ממש יודע תחת איזו מטרייה להציב את ''ברוכים הבאים לווירוורד פיינס' (להלן יקרא שמו 'פיינס'), ספרו החדש של בלייק קראוץ', שתורגם לאחרונה בהוצאת "אופוס".

מדוע אני חופר על סוגיה שנראית כה שולית? קודם כל, כי כזה אני. חפרן. שנית, בהוצאה בחרו למתג את 'פיינס' כספר אימה ואף תלו אותו באילנות גבוהים במיוחד כמו, ''תיקים באפלה'', ''טווין פיקס" (אליה מתייחס הסופר ישירות כמי שהשפיעה עליו במיוחד בעת הכתיבה), "שאטר איילנד" וספריו של סטיבן קינג. יצירות חונקות ועוכרות שלווה, שפרנסו לא מעט חברות מייק אפ, שנדרשו לטשטש את העיגולים השחורים מתחת לעיניהם הטרוטות של מעריצים שלא הצליחו לעצום עין בלילה מרוב פחד.

ובכן, למען האמת? זה לא באמת משנה. כל יצירה באשר היא צריכה בעיני לענות על הגדרה אחת בלבד – לרגש. לעורר איזשהו רגש – צחוק, ציפייה, אימה, עצב. משהו. כמובן שאם הספר של קראוץ' היה מעורר בי פרצי צחוק בלתי נשלטים, פירוש הדבר שהוא נכשל, וזו ממש לא טענתי, אבל בשורה התחתונה, הספר, על אף איכויותיו הלא מעטות, לא הצליח להטביע בי חותם רב במיוחד.

אם נסכם את הפתיח (הכי ארוך שלי עד עכשיו כנראה), אני לא משוכנע שאימה או פחד היו הרגשות שהציפו אותי בזמן הקריאה ואם כאלה הן ציפיותיכם רגע לפני שתיקחו אותו לידיכם, הייתי מציע להנמיך אותן. מעבר לכך, הוא עושה את העבודה.

"פיינס" הוא למעשה ספר ראשון מתוך טרילוגייה חדשה, שכבר עובדה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של מאט דילון ועלתה לאחרונה ב"יס" תחת השם הנוראי "עיירה ללא מוצא". לא ברור לי מדוע מתרגמים ישראלים כל כך אוהבים להחריב את שמותיהם של מושאי התרגום שלהם, אבל הם עשו זאת שוב. שמה של הסדרה, כשמו של הספר וכשמה של העיירה שמככבת בו (והיא מככבת) מספיק מטרידים ומסקרנים בכוחות עצמם.

אז מה יש לנו שם? איתן בורק הוא סוכן חשאי עם אי אילו שריטות מהעבר, בעיקר סביב תקופת השבי שלו בזמן המלחמה בעיראק. הוא מגיע ל''פיינס'', עיירה נידחת, שלווה ומתוקה, באמצע איידהו, כדי לאתר שני סוכנים שהגיעו למקום ונעלמו. קבלת הפנים שלו במקום כוללת מפגש חזיתי עם משאית והתעוררות בבית החולים במקומי, כשחפציו נלקחים ממנו.

די מהר הוא מבין שהעיירה הזאת (כמה מפתיע), מושלמת מדי, שהשריף נראה כמו מי שאיבד את זה מזמן, ושהוא לא מצליח ליצור קשר עם ביתו, אשתו או מעסיקיו. אף אחד כמובן לא מאמין לו, וכשהוא מנסה לברוח הוא מתוודע למורכבויות של העיירה החביבה.

הדרך לפיתרון תהיה רצופת מכשולים, לא מעט תיאורים אכזריים, טוויסטים מפתיעים - שלא תמיד חזיתי מראש - ופתרון מפתיע, אותו לא אסגיר כדי לא לספיילר, אבל רק אומר שאותי הוא קצת ביאס. בעיקר לאור ההשוואות ליצירות שציינתי לפני כמה מאות מילים.

בשורה התחתונה מדובר באחלה ספר, זורם ברובו (גם אם לפעמים קצת חוזר על עצמו), מותח, מפתיע למדי. כזה שעושה את העבודה. אחלה ספר לקריאה בשבת אביבית על הדשא שמחוץ לבית במושב, אבל כנראה שלא הרבה מעבר לזה.

הספרות בעברית, מתורגמת ומקורית כאחת, צמאה לספרי אימה טובים. למעט סטיבן קינג, הרוב מעדיפים פשוט לכתוב מותחנים. המחשבה של הוצאת "אופוס" לתרגם ספרי אימה היא בהחלט במקום ועונה על צורך קיים. אבל אני לא בטוח ש'ברוכים הבאים לוויוורד פיינס' עונה על ההגדרה הזאת. בכל מקרה, כולי תקווה כי הספר יצבור תאוצה והסדרה תמשיך להיות מתורגמת, ובהוצאת ''אופוס'' וחברותיה ימשיכו לנסות להביא לנו ספרי אימה מוצלחים.

ציונים:

כתיבה: 8. זורמת למדי, אבל קצת כבדה ונטולת הומור. הציון עולה כקרדיט לעבודת התרגום הנקייה של צפריר גרוסמן, נקודה שהייתה חולשה ב'אופוס' בתחילת דרכה.
דמויות: 7. מורגשת פלקטיות מסוימת.
קצב: 8.5. רוב הזמן מדובר ברכבת הרים של ממש, לעתים רחוקות קראוץ', מאט, וקצת חוזר על עצמו.
תעלומה: 7.5. הסיפור מעולה, נבנה מצוין ואפשר היה לעשות ממנו ממתק של ממש. הסוף, לפחות אותי, קצת ביאס.

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 עשיריות על הרצון והנכונות לתרגם ספרי אימה.

סופי: 8

כסרט אימה, "פיינס" היה מקבל דירוג של PG-13, אבל מעבר לכך, מדובר במקבילה הספרותית המושלמת להצגה יומית מהנה.




יום שבת, 6 ביוני 2015

ברוכים הבאים לווייוורד פיינס - בלייק קראוץ'

























להוצאת אופוס יש סדרת ספרי אימה חדשה.

אני חושב שבמדינתנו, הנמצאת תמיד על סף רתיחה ביטחונית/כלכלית/דתית, יש משהו מנחם בלשמוע שהוצאה של ספרי נישה (אופוס מתמקצעים במד"ב-פנטסיה), החליטה להפיק סדרת ספרים בתת נישה כמו אימה. יש בזה משהו נורמאלי. את האירועים מסמרי השיער שלי אני מעדיף לדלות מתוך דפיו של ספר. בטח אם הוא דקיק ומקורי כמו הסנונית הראשונה שלפנינו.

תנאי הפתיחה של "פיינס" אינם מבשרים טובות. בלייק קראוץ', סופר המתהדר בשם שמזכיר את ר. ל. סטיין, אביהן של סדרות הנוער "צמרמורת" ו"רחוב הפחד", מצהיר על עצמו שהוא מעריץ של דיוויד לינץ', ובייחוד של סדרת הטלויזיה "טווין פיקס", ששימשה מקור השראה לספרו.

בגלל השם המצחיק משהו של המחבר (הכלאה בין דמות מ"שושלת" למפשעה) והרקע ליצירה, כל העסק הריח לי קצת כמו פאן-פיקשן חובבני. אבל הפלא ופלא, למרות שהוא נמתח קצת באמצעו, "פיינס" הוא ממתק אימה חינני בעל פינאלה מקורית מאוד, שמשאירה טעם של עוד לחובבי הז'אנר.

יש להקדים ולציין פרט שאינו מצוין על הכריכה. הספר הנו ראשון מטרילוגיה ("wayward", "pines", "the last town"). הספר אומנם עומד לגמרי בזכות עצמו, אבל בשל הסוף המוצלח, אני מקווה ש"אופוס" יטרחו לתרגם את יתר הכרכים. 

כמו כן, לפני כשבועיים, עלתה בטלויזיה בארצות הברית סדרה המבוססת על הספר, מבוימת על ידי מ. נייט שיימלאן, שאחרי כמה פלופים - אני דווקא זוכר לו את חסד נעוריו עם הצמד המוצלח, "החוש השישי" ו"בלתי שביר", וגם "הכפר" היה חביב בעיני - עושה מעבר לטלויזיה. ובהשתתפות שחקנים וותיקים כמו מאט דילון, מליסה ליאו וג'ולייט לואיס (נדמה לי שהיא אקסית של בראד פיט, אני די בטוח שהיא זמרת רוק לעת מצוא, והיא בהחלט הייתה הכוכבת של המותחן המצמרר, "קליפורניה", עם קיי, שראיתי אי שם בשנת 93 בקולנוע). על פי צפייה בפרק הראשון, הספר עדיף. 

אז על מה מדובר. האזכור של "טווין פיקס" בטח כבר עורר, גם בקרב מי שלא צפה בסדרה, כל מיני אסוציאציות. הסדרה הפכה כבר לשם נרדף לכל הסטיות והתעלומות הרוחשות תחת פני הקרקע בעיירות קטנות. במקרה של "פיינס" אני דווקא לא רואה את הקשר.

איתן בורק, סוכן FBI, בעל עבר צבאי עשיר, נשוי פלוס אחד, נשלח לווייוורד פיינס, עיירה קטנה ופסטורלית, נטועה בלב האמריקנה, על מנת לגלות מה עלה בגורלם של שני סוכנים נעדרים, שעם אחד מהם היה לו קשר עמוק. הוא נקלע לתאונה ומתעורר ללא הארנק והאמצעים המזהים. 

ניסיונו ליהעזר באנשי העיירה הפסטורלית, כדי להשתקם ולפתור את תעלומת הנעדרים, מדרדר במהירות לסיטואציה קפקאית מסמרת שיער. בורק מוצא עצמו נרדף על ידי גורמים שונים, ושורת האירועים המוזרים הדורשים הסבר גדלה יחד עם סיכוייו של בורק לפגוש את בוראו. בשיאה של התעלומה, מגיע הפתרון האלגנטי שמסביר את רוב ההתרחשויות.

הקצב מהיר ויעיל. זאת, למרות שאמצעו של הספר הופך למין מרדף בלתי פוסק, סטייל טום וג'רי, שקצת עייף אותי. הכתיבה חסכנית ויעילה, גם אם לא חפה מקלישאות. הפלאשבקים מעברו הצבאי של בורק מוסיפים נדבך נוסף שמרבד את העלילה, כך שהקורא מוצא עצמו תוהה גם בקשר לכשירותו הנפשית של בורק, וכל העניין הופך מעט היצ'קוקי. 

הדמויות שטוחות, אבל בשל המציאות הביזארית שאליה נזרקים בורק והקורא החל מין ההתחלה, הדבר אינו מפריע ממש, כי ברור שזהו רומן של מרדפים אירועים וחידות. 

בחלקה השני של הטרילוגיה, שלא אפרט לגביו כאן, בשל ספוילרים, כבר יהיה פחות ניתן התייחס בסלחנות לדמויות פלקטיות.

גולת הכותרת של הספר היא התעלומה המוצלחת ופתרונה - שכבר הבנתם שחיבבתי עד מאוד - קראוץ' בונה בספר רעיון יפה שניתן להמשיך לעבוד עמו. מה שהפתיע אותי הוא הטענה שלו להסתמכות על טווין פיקס כמקור השראה. זה קצת כמו שהרלן קובן יאמר שהסתמך על "אינדיאנה ג'ונס" כמקור השראה ל"נעלמים". בשניהם יש הרפתקאות. אבל זהו פחות או יותר. מעבר לעובדה שווייוורד פיינס היא עיירה קטנה שאינה מה שהיא נראית, "פיינס" אינו כולל את הדמויות הביזריות, מערכות היחסים המורכבות ושלל התכנים המיסטיים והחלומות שפרויד היה עושה מהם מטעמים שנחלמו על ידי אייג'נט קופר שאיכלסו את "טווין פיקס" לאורך שלושים ומשהו הפרקים. מה שיש כאן הוא מותחן פרנואידי בהילוך גבוה, בעל היבט טכנולוגי מרכזי שמוצג בפני הקורא למין ההתחלה, וככזה, הוא מוצלח בסוגו.

ציונים:

קצב: 8.5
כתיבה: 8
תעלומה: 9
דמויות: 6.5 עקב אכילס של הספר

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

הסנונית הראשונה בסדרת האימה של "אופוס", היא מותחן פרנואידי רזה ומהיר, המספק שעות ספורות של אסקפיזם מהנה ברובו, ובסופו, פתרון אלגנטי. מחכה להמשך.


בקרוב מעלי, סקנד אופיניון של אורי קידר.