מר מרצדס - סטיבן קינג

 

תשעה קבין של אימה על טבעית ירדו לעולם. סטיבן קינג לקח תשעה. אבל, מדי פעם הוא חורג ממנהגו העל-טבעי, ומנפק ספר שהחוקים בו דומים לאלו של עולמנו המוכר. 

כשהייתי באמצע הספר, נזכרתי שלא קראתי את קינג כבר עשר שנים (!), ההפסקה הכי ארוכה שהייתה לי ממנו, ולרגע נזכרתי בסיינפלד שסיפר שסיפר לג'ורג' בהתרגשות,"היי, לא הקאתי מאז 1985!". סתם אסוציאציה, אבל כשחוצים את שנות הארבעים, כל דבר נטען בנוסטלגיה, והדרך קצרה מאוד יחסית להתרפקות על ימי מת"ב, תבל וערוצי זהב, ופרקים יומיים של סיינפלד ושקט גיאופוליטי עולמי (יחסי, יחסי). 

אניהו, ברומן הנוכחי, פונה קינג למתח פסיכולוגי, והוא עושה את זה מצוין, למרות הסתייגויות קלות שהיו לי מהחצי השני של הרומן.

העלילה בקצרה - ביל הודג'ס הוא בלש בדימוס בשנות השישים לחייו. את ימי הפרישה שלו הוא מעביר בהקפדה על תזונה עתירת סוכר ושומן וצפייה בתוכניות ריאליטי ישנות אגב משחק באקדח טעון וברעיון הפרידה מן החיים. למרות שזה נשמע מחוספס, הוא בעצם מן בחור רך עם לב זהב. וכמו לכל בלש (ספרותי) יש לו כמה וכמה "ones that got away", אבל אצלו מדובר על רוצחים ורוצחים סדרתיים ולא אהבות נכזבות. אחד מהם, הוא רוצח המרצדס, שיום בהיר אחד רמס עם המכונית הגרמנית קהל של מובטלים קשיי יום שהתייצבו עם שחר ביריד תעסוקה, והביא למותם של רבים מהם כולל אם ותינוק. בפתיחת הספר, מחליט הרוצח ליצור קשר עם הודג'ס, ובליווי של ג'רום, שכנו התיכוניסט הצעיר, והולי גיבני, בת משפחה של בעלת המרצדס המנוחה, נכנס הודג'ס למשחק חתול ועכבר מסמר שיער עם הרוצח המטורף.

מבחינת ההתרחשויות, החצי הראשון של הספר זז על המגרש בחן חסר מאמץ. מרתק, משעשע, מסמר שיער וסופר זורם. בשלב מסוים נכנסים לעלילה ענייני הלב, חלה תפנית שמתנגשת בקורא, ומשם היו כמה בחירות של הודג'ס שנראו לי תמוהות במקרה הטוב. כך שהחצי השני, למרות שעדיין היה זורם ומרתק, התנהל בצילם של רגע או שניים של "איך זה יכול להיות?" שפגמו מעט. עם זאת, החצי השני מחזיק את עצמו מצוין בזכות הדינמיקה שנוצרת בין הדמויות הראשיות, לאחר שכמו במשחקי כדורסל, מתרחש חילוף.

מעבר לכתיבה הזורמת חסרת המאמץ, ולטוויסטים המצוינים, היה עוד משהו שבעיני ממש עבד, ומהווה המעלה העיקרית של הספר. בקצרה, הספר, באמצעות גיבוריו, חבורת הודג'ס מול מר מרצדס, חושף אותנו בצורה אמינה ולא מתייפייפת לספקטרום של האכפתיות האנושית, ולצד המתח שנובע ממשחק החתול והעכבר, נוצרת בקריאה גם חוויה רגשית די חביבה, כשהפער בין האכפתיות וההתחבטויות של הגיבורים לבין דמו הקפוא של מר מרצדס נחשף. בעוד גיבורי חבורת הודג'ס מתמודדים עם אשמה, פחד ודאגה לסובבים, כל אחד בדרכו, מר מרצדס מרשים ואמין בהיצמדות שלו למטרותיו ולמה שהוא רואה כנצחון (מוחלט), ולא משנה מי יירמס בדרך.

ובאריכות, כתבתי בסקירה הקודמת על הפרעות אישיות (תבנית נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שגורמת למצוקה וכו'). הפרעת אישיות פסיכופתית/אנטי סוציאלית היא אחת הפופולריות. יש לה המון הגדרות - רשימת המכולת של ההתנהגויות מן ה-DSM, או השילוש הלא קדוש של פסיכותפתיה-מקיאווליזם ונרקסיזם שנחקר רבות, ובואו נודה על האמת, גם נשמע די מגניב. בשורה התחתונה, ברור ששילוב של חוסר אמפתיה, מניפולטיביות, והתעלמות מנורמות חברתיות מהוות ליבת ההפרעה. 

בהגדרה יותר תמציתית, שנמסרה לי במהלך השתלמות עם י.ל, פסיכופטים שואפים לשליטה חברתית, ויחתרו אליה בכל מחיר. לכן, נמצא אותם בקודקוד של חברות מצליחות, מפלגות וכל ארגון שבו ניתן להתקדם אם בונים את הסולם מגופות קורבנותיך. אבל יש כמובן גם מתבודדים, ובריידי הרטספילד (לא ספוילר) של סטיבן קינג, הוא פסיכופט אמין ומצוין, שתאוותו לשלוט בגורלם של קורבנותיו עוברת בצורה אמינה וסוחפת. סערות הנפש שהוא חווה לצד החישובים מקפיאי הדם, מזכירים לנו כמה הרסני יכול להיות אדם אחד, גם אם הוא צעיר ולא גאון הדור. קינג מראה בצורה אמינה את ההיסטוריה הבעייתית שלו והקשר שלה לבעיות בתחום המיניות והחשיבה, את הדאגה העמוקה לעצמו ולרגשותיו לצד חוסר האמפתיה הקיצוני, ובעיקר את ההרסנות שכל כך מתחברת לארצות הברית רוויית אירועי הירי הנוראיים. הכל בדיוק במקום הנכון. ומולו, חבורת הודג'ס, כוללת את ביל המזדקן שחווה אשמה ובלבול תפקידים בהיכנסו אל גיל הפרישה והזקנה, ג'רום, הנער השחור ממשפחה עשירה, אה-לה המשפחה המארחת של הנסיך המדליק מבל אייר, המתחבט בענייני זהות ומתמודד עמם בהומור, לצד היותו בחור אכפתי שרוצה לבנות עולם טוב יותר, והולי, המתמודדת עם או.סי.די, טיקים וחרדות, ולמרות גיל הארבעים פלוס שלה, מגלה אכפתיות מהסוג הילדותי יותר. כולם, בשלבי התפתחות שונים בחייהם, ויחדיו מרגישים טיפה כמו אקורד מוסיקלי. הם שרויים בקונפליקטים פנימיים משכנעים, מתחבטים ורגישים מאוד לאחר, ומתקדמים, תוך אינטראקציה אמינה ברובה, מסורבלת משהו ומלאה בחן וטוב לב, לעבר פתרון התעלומה. ומולם, כתמונת ראי, מר מרצדס. יש משהו מרשים ביכולת של קינג לשרטט את הספקטרום הזה של אכפתיות ולארוג אותו אל תוך העלילה ה"פרוצדורלית" משהו של הניסיון לאתר את הרוצח הנועז ומשולח הרסן. כך שבנוסף למרדף, אפשר ממש להרגיש גם את המתח בין שתי העמדות הללו כלפי העולם - הכל למען המטרה, מול המטרה היא טובת הכלל. רלוונטי. 

ציונים:

כתיבה: 8.5

דמויות: 9

קצב: 9

תעלומה: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75

קינג קינג. מותחן מצוין שהוא גם תחרות משיכת חבל בין אכפתיות לפסיכופתיות.

 

 

אפלה מוחלטת, אין כוכבים - סטיבן קינג

בדרך כלל שמות ספריו של סטיבן קינג מתייחסים באופן קונקרטי למה שיתרחש ספר - ב"קארי" נכיר מישהי ששמה קארי, ב"קוג'ו", נכיר כלב ושמו קוג'ו, "יריד השעשועים", יתאר יריד שעשועים, ה-"22.11.63" יתאר את הירצחו של הנשיא קנדי, והכי קונקרטי ולעסק - "מתחת לכיפה השקופה", שמספר על משהו שמתרחש מתחת ל...ובכן, כיפה שקופה. יש לומר להגנת קינג, שהמתרגמת לעברית הפכה, את התפוח המיובא לגרבר, היות שהשם באנגלית הוא "under the dome", בלי השקופה.

אבל לקינג יש גם ספרים ששמותיהם אינם בעלי קשר ישיר למה שנחבא בין הדפים. וייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שכאשר קינג טורח להשתמש בדימוי/מטאפורה או סתם תיאור שאינו ישיר, בשם הספר, כמו ב"זה" או "העמדה", זה סימן שהוא מנסה להעמיק עוד יותר אל האפלה, אותה הוא מתאר כה במדויק כבר עשורים. והוא בהחלט אחד ממספרי הסיפורים המוצלחים סביב המדורה ההולכת וגדלה של המין האנושי.

"אפלה מוחלטת" הוא רומן שכזה. אין מדובר בהפסקת חשמל קטלנית, למרות שגם את זה קינג בטח יכול היה לכתוב, אלא בארבעה סיפורים, מזעזעים במיוחד. חושך נפשי מוחלט. כזה שמפחיד אותך וכזה שבמעמקיו יצורים, רעיונות ומחשבות זדון ועוד הרבה דברים שלא היינו רוצים לפגוש.
ניתן לומר שב"אפלה" קינג לקח הפסקה מחקירת ז'אנרים חדשים, הושיט שוב את ידו אל מעמקיה האפלים והרקובים של הנפש האנושית, והוציא משם גוש מהביל של רוע מצמרר.

אז מה יש לנו כאן? בקצרה, אוי ואבוי. בפירוט - תוקפנות ואלימות המתרחשות בקשרים אינטימיים, והן קשות במיוחד לעיכול. בן ואביו רוצחים את האם. אישה עוברת תקיפה איומה ומתכננת נקמה. הפוגה למעשייה בסגנון "פאוסט", היחידה שמערבת אלמנטים של פנטסיה, ושוב, צלילה אל אפלת האינטימיות שבין המינים - אישה מגלה סוד אפל של בעלה ומתמודדת עמו בדרכה.

קינג הבוגר מפליא לתאר דמויות בדיוק וחן נדירים. היכולת שלו להיכנס לראשם של סופרת מותחני לייט, של חקלאי מן המערב התיכון של שנות ה-20, ושל אישה המתבוננת לאחור על נישואיה הארוכים ("כולם שואלים מה שלומך? ועוד כל מיני שאלות, אף אחד אינו שואל איך הנישואים שלך?")  מעוררת התפעלות. הקצב מהיר לרוב וגם התפניות די מקוריות ובסה"כ מדובר על עוד יציאה מוצלחת, גם אם מזעזעת למדי, של ניל יאנג או שלמה ארצי של האימה. מומלץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9 קולחת ואמינה
דמויות: 9
קצב: 8.5
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.83333

בונוס/עונש: אפס נקודה אפס שש שש שש על היכולת של קינג לשמור על כושר ולספק ספר מצוין במיטב המסורת שממנה צמח.

סופי: 8.9

יצירה מזעזעת ומאוד מוצלחת, המצטרפת לאוסף המרשים של קינג, או, כפי שכתב בעצמו, "בכל הנוגע לדפיקות האפלה של הלב האנושי, כנראה אין גבול".

יריד השעשועים - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

לפני שבועיים בערך פירסמנו בבלוג ביקורת כפולה על מותחן האימה 'ווייוורד פיינס'. את הביקורת פתחתי בקדיחת עומק של משהו כמו 300 מילה, שנועדה לברר לאיזה ז'אנר בדיוק משתייך 'פיינס', כשהמסקנה שלי הייתה שהוא הרבה דברים, אבל לא ממש ספר אימה. הוצאת 'אופוס' עמלה כדי למתג אותו ככזה, והקבילה אותו, בין השאר, לספריו של רב האומן של התחום, סטיבן קינג.

מי שצלח את הביקורת על 'פיינס' ונשאר בחיים כדי לספר, ודאי חש כרגע פעימות לב מואצות וזיעה מתחילה לבצבץ במרומי מצחו, על אף שהמיזוג, כנראה, על עוצמה מלאה. הירגעו. אני לא מתכוון לחפור בנושא שוב. למה? לא, לא הפכתי בגילי המתקדם לאדם שיודע למצות או לתמצת. ממש לא. העניין הוא שהספר שהפעם נמצא על הגריל שלנו הוא הרומן (המתורגם) האחרון של אותו מלך (תרתי משמע) קינגי, 'יריד השעשועים'. סטיבן קינג הרי כבר מזמן נמצא בתוך איזשהו ז'אנר שרק הוא יודע את חוקי וגבולותיו, ז'אנר שהוא כולו שלו. ז'אנר הקינג.

כמעט כל ספר הרואה עצמו כסיפור אימה, או כזה שמערב מוטיבים על טבעיים, מנסה להתהדר באיזו המלצה חמה של הקינג ואם אין בנמצא כזאת, אז בהוצאה כבר מוצאים את הדרך לקשר אותו אליו. במובן הזה, הוצאת 'מודן', המתרגמת את יצירותיו של קינג נמצאת בבעיה. ספק אם קינג יכתוב המלצה לוהטת על ספריו, ונדמה לי שתהיה זו בחירה קצת מטופשת לכתוב על על כריכת ספר של סטיבן קינג 'על פי מיטב המסורת של סטיבן קינג'.

אבל די. הבטחתי לעצמי שלא אטול יותר לעצמי את החירות ללהג פה על פני 300 מילה בטרם אתחיל להגיע לפואנטה. אני כבר ב-246 מילים, אז אולי כדאי שאתחיל. 254. אז..'יריד השעשועים'. כעיקרון, סביר להניח שאם אתם ממעריציו של קינג, לא המתנתם חודש שלם עד שטרחנו לפרסם את הביקורת, כדי לרוץ ולהשיג לעצמכם עותק מהספר. סביר גם שכמי שמורגלים לכרכים עבי כרס, ספר של 229 עמודים ודאי חיסלתם בארוחת הצהריים. אבל אם אתם לא ממעריציו, זו אחלה הזדמנות להתחיל.

במונחים קינגיים, מדובר כמעט בלא יותר מנובלה, או סיפור קצר. משהו שברוב ספריו היה משמש כאקספוזיציה, הצגת הדמויות ותו לא. אבל אל תיתנו לקוצר היריעה להטעות אתכם. מדובר בספר שלם, עגול, עם אותה תשומת לב לפרטים, אותה אהבה עצומה לדמויות, אותו עומק שניתן גם למי שמופיע לאורך עמוד אחד בלבד, או למי שנרצח שנים לפני שעלילת הסיפור מתחילה.

קינג יודע לברוא עולם (וגם להשמידו) במשפט אחד או שניים והוא גם כנראה הסופר היחיד בעולם, שיכול לכתוב ספר שעוסק ברוח רפאים של נערה שנרצחה ורודפת מתקן ביריד שעשועים, והמילה ראשונה שתעלה במוחי כשאחשוב על הספר תהיה 'אנושי' ומיד אחריה תבוא גם ה'מקסים' הבלתי נמנע.

אבל רגע, אני שוב מתבלבל. אולי קודם (או אח"כ, הרבה אח"כ) אתן כמה מילים על הספר עצמו. דווין ג'ונס הוא סטודנט שבור לב, שחברתו השאירה אותו אומלל, חבול ובתול, והלכה לשחק עם ילד אחר. אמו כבר אינה בין החיים, והוא מנהל מערכת יחסים עדינה ומקסימה עם אביו התומך. הוא מתגלגל לפארק שעשועים שפועל רק בימי הקיץ, מתקבל לעבוד, בו וחובר לזוג צעירים מתוקים שמגיעים אף הם למטרות עבודת קיץ. הוא מתוודע גם לגלריית הטיפוסים הצבעונית שבמקום, כולל הבעלים הקשיש המתוק, אם יפהפייה ומסתורית ובנה החולה, המתגוררים בסמוך לפארק ועימם הוא מפתח מערכת יחסים אוהבת. כמו שקינג אוהב לעשות, הרומן נכתב בגוף ראשון וממרחק הזמן, כשדווין המבוגר מספר את קורות אותו קיץ, מה שמוסיף מימד של פיכחון לסיפור.

במובן מסוים, הספר היה יכול להיות מקסים גם ללא 'התערבותה' של רוח הרפאים של נערה שנרצחה במקום.

לא אוסיף עוד דבר על העלילה, כי בספר רזה כל כך, כמעט בכל עמוד אנחנו מוצאים עצמנו נרעשים ומופתעים, אם כי לא מדובר באיזו רכבת הרים (רכבת הרים! זה ספר על פארק שעשועים!) עמוסת טוויסטים.

לסטיבן קינג, כנראה, לא היה קל בחיים. לא זכורה לי דמות שהוא יצר וחייה היו סוגים בשושנים. גם גורלו של דוויין לא שונה, והוא אחת הדמויות הכי כובשות שקינג יצר. הוא שבור לב אמיתי, וקינג, על אף גילו המופלג, ספג כנראה לא מעט חבטות בליבו, כיוון שהוא מתאר בדיוק מקסימלי את מה שעוברת נפשו של צעיר שליבו הרך התרסק למיליוני רסיסים קטנים. דמעה קטנה ישבה באופן קבוע בזווית העין שלי בזמן הקריאה.

עמוס קינן ז"ל, כשהיה בן לא יותר מ-13, כתב ‫"לפעמים הייתי חושב לעצמי מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרי המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים". קראתי את הציטוט הנפלא הזה לפני שנים ארוכות, בביוגרפיה המקסימה שכתבה עליו אישתו נורית גירץ לאחר מותו ("על דעת עצמו", הוצאת עם עובד), ובכל פעם שקינג חזר לאותה תקווה נואשת של דווין לשובה של אהובתו, ובכל פעם שגדלה קצת האהבה החדשה שבליבו, נזרקתי חזרה לאותו משפט שובר לב.

ודאי שמתם לב שהמילה 'לב' נכתבה בביקורת הזאת יותר מדי פעמים. כנראה שזה, כך נדמה לי, הנושא המרכזי של הספר (אם תרצו: ליבו של הספר), לפחות בחוויה שלי. ייתכן שזו פשוט השתקפות של הנפש שלי בתוך הספר. בכל מקרה, לא מדובר באיזה אימתון זוועתוני מהסוג שקינג כתב בצעירותו. מדובר בספר טוב לב עם מנה גדושה של תקווה וחמלה, כמו מרבית הספרים של קינג בשנים האחרונות, גם אלה שעוסקים ברוע (כמעט) מוחלט.

'יריד השעשועים' מהווה מבחינתי המשך ישיר ל-' 22/11/63'' ול-'מתחת לכיפה השקופה'', שני רומנים מהשנים האחרונות של קינג, שהיו כמעט מד"ביים במהותם, ועבי כרס פי ארבעה וחמישה מ'יריד', אבל כפי שציינתי, קינג יכול לעשות ככל העולה רוחו בכל הקשור לעובי הספר. הוא יכול לגרום ל-1200 עמודים להרגיש כמו רשימת מכולת ול-229 עמודים להרגיש כמו התנ"ך, לפחות מבחינת העומק. שלושת הרומנים שציינתי, על אף שחלקים מהם אכזריים עד מאוד, טומנים בחובם בעיקר הרבה מאוד רכות, נעימות ואהבה. הרבה אהבה. (ותרשו לי להתעלם מ"ד"ר סליפ" המבאס).

בעצם, אני מכניס לקטגוריה הזאת גם את 'קרניים', הרומן המפעים שכתב ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, וזכה לציון הכי גבוה שעבדכם הנאמן זיכה ספר מאז החל לחפור בבלוג הזה.



ציונים:
דמויות: 9.5. אין סופר שיכול לגרום לי לבכות, לצחוק ולהתאהב עם הדמויות שלו, ממש כאילו היו אני.
כתיבה: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 7.5. לא הפילה אותי מהכסא, אבל היא גם לא העיקר.

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושת רבעי נקודה על היכולת המופלאה הזאת, לשלב אהבה ואימה, תקווה וייאוש, חמלה ואכזריות ולהפוך את הכל לתבשיל כל כך ערב.

סופי: 8.8

מה שיכול היה בקלות להפוך לרומן מטופש, הפך לעוד פנינה קינגית מקסימה, שגם מי שאינו נמנה עם חסידיו יאהב. יאהב וירצה להמשיך לאהוב.

יריד השעשועים - סטיבן קינג

יצא לי מתישהו לראות קטע מצויר - זה בטח היה ב"איש משפחה", שבה הבדיחות אינן קשורות לעלילה כפי שאמר קרטמן - בו העורך של סטיבן קינג מתקשר לביתו של הספור ושואל אותו על נושא הספר החדש שלו. קינג סוקר את החדר ומבטו נעצר רנדומלית. "מנורת לילה קטלנית" הוא אומר לבסוף. או משהו כזה. "אתה כבר לא מתאמץ בכלל, נכון?" משיב העורך.

לדעתי קינג דווקא עושה בדיוק את ההיפך בשנים האחרונות. המפלצות א-לה ה.פ. לאבקראפט, הוחלפו בסיפורים מז'אנר המדע הבדיוני: ב-22.11.63 הוא התעסק עם מסע בזמן ושינוי ההיסטוריה, כשהמורה ששלח אל השנה הזו ניסה למנוע את רצח קנדי, וב"תחת הכיפה השקופה" ערך ניסוי חברתי  בן אלף עמודים, על התנהגותם של אנשים בתנאי בידוד קיצוניים, כשעיירה קטנה נותקה לפתע מן העולם החיצון בדרך על-טבעית. דווקא הניסיון לכתוב בסגנון קינגי "קלאסי" יותר, תוך שהוא מייצר חבורה של היפים רצחניים, ב"דוקטור סליפ", המשך מאוחר של ה"ניצוץ", לא צלח בעיני.

כשראיתי את הכריכה של "יריד השעשועים" ואת אורכו הקצרצר - 229 עמודים - פתק על גבי דלת המקרר במונחי קינג - חשבתי לעצמי שהוא חזר למקורות.
על גבי הכריכה הקדמית נראית נערה מבוהלת במיטב המסורת של סרטי האימים הישנים, ובשילוב עם השם שמזכיר שמות אימתונים זולים, כבר דמיינתי איך אפגוש סוף סוף את מנורת הלילה הרצחנית, מלווה במצעד של חשודי הזוועה המוכרים. הרי מה כבר יכול לצאת מיריד שעשועים המשתתף בסרט אימה? ויש לציין שהייתי זקוק להם, שכן את הספר קראתי באמצע קריאת ספר אחר (2666, עצרתי באמצע החלק על הרציחות, ביקורת, למרות שזה לא ספר מתח - אבל גם לא ספר שמתכופף בפני אף ז'אנר - בהמשך), כשאני חורג ממנהגי לסיים ספר לפני שאני מתחיל חדש.

אבל עושה רושם שלקינג יש בשנים האחרונות אג'נדה אחרת, וכמי שקורא אותו כבר מעל לעשרים שנה, עם הפסקות לכאן ולכאן. ועבר מולו את עמדות ההתייחסות שמאפיינות לעתים התייחסות להורים - הערצה עיוורת אחרי "זה" ו"העמדה" בתחילת הדרך, בגילאי העשרה המוקדמים. התפכחות עד כדי התנערות מרדנית עם "המשליטים" ו"המשחקים של ג'רלד" במהלך השירות הצבאי, וחזרה לקריאה פחות או יותר סדירה,  בשלהי שנות העשרים, מתוך תחושה שבכל זאת יש משהו בכותב המוכר הזה, למרות הקיטש והפשטות, ובזכות הדמיון והדמויות וההבטחה למפלט זמני אך יעיל מן המציאות - אני יכול לומר שאני אוהב את מה שקורה לו בשנים האחרונות.
הוא לא יכתוב מדע בדיוני כמו רוברט צ'ארלס ווילסון האהוב עלי ("סחרור", מומלץ בחום), ולא יכתוב רומנים עדינים כמו ג'ון אירווינג, אבל לעזאזל, הבן אדם בן 67, ועדיין מתפתח לכיוונים חדשים. לא הרבה אנשים וכותבים יכולים להיות במקום הזה.

אז אחרי הקדמה ארוכה, שכנראה מחייבת התנצלות, היות שברובה היא בכלל מן חשבון נפש לא מתוכנן של יחסיי עם המלך,  ולא ביקורת או סקירה, אומר כמה מילים על הסיפור.

"יריד" אינו ספר אימה. מינון הזוועות בו מינימלי, והוא מתגמד לעומת העיסוק בחולי אמיתי וכואב. הבסיס פשוט: דווין ג'ונס הוא סטודנט שנה א' בקולג'. יש לו חברה והוא מאוד רוצה להתקדם עימה במורד ה"בסיסים", כמו שאומרים, אבל היא נפרדת ממנו קצת לפני חופשת הקיץ, כשיותר מחצי תאוותו בידו. דווין מוצא עבודה בפארק שעשועים, "ג'וילנד", שם הוא פוגש שני סטודנטים שהופכים לחבריו, מנטור מסתורי המלמד אותו את רזי המקום, בעלים מקשיש וחשוב מכל - אמא ובן שעימם שהוא יוצר קשר מיוחד של אהבה וכאב. אהה, ועל הפארק שורה תעלומה - נערה נרצחה בו לפני שנים, ומספרים שרוחה עוד פוקדת את המקום באחד המתקנים. הסיפור מתקדם בשני נתיבים שמדי פעם מצטלבים: יחסיו של דווין עם הסובבים אותו וחקירת התעלומה.

למרות שהוא אנורקטי במונחי קינג, "יריד" מצליח להיות בעל משקל משמעותי. קינג מתאר את התבגרותו של דווין במהלך החודשים הספורים שמקיף הרומן, באמצעות קולו של דווין הבוגר. והוא עושה זאת באופן חומל ואוהב, בו מתוארות גם מערכות היחסים הנוצרות בסיפור, עם צמד הסטודנטים שהפכים לחברים קרובים, עם בעלת הבית שדווין שוכר אצלה חדר למשך העבודה, עם הדמויות השונות ב"ג'וילנד" ובעיקר, עם אנני ומייק, האם והילד המרותק לכיסא גלגלים, המתגוררים בבית מפואר כשמאחוריהם נשרך שובל של היסטוריה מוזרה וכואבת. איפשהו יש שם גם דמות בשם היילי סטאנספילד, ששמה זהה לשם השחקנית שהופיעה בעיבוד החדש והמוצלח של האחים כהן ל"אומץ אמיתי" בו כיכב בעבר ג'ון וויין שלאחרונה נחשף שמעבר להיותו כוכב אמריקאי לאומי היו לו גם הרגלים ודעות מוזרות. אבל זו בטח מקריות.

הדמויות מקסימות ונוגעות ללב, כמו תמיד אצל קינג. הקצב נינוח-מהיר, והכתיבה נעימה וחלקה. כוחו של קינג ניכר במיוחד בתיאור סצנות ארוכות שבהן פעולה ורגשות מתערבבים - עיין ערך סצנת העפיפון או הבילוי המשותף בפארק - מעין וואן-שוטים ספרותיים, שהם אולי צפויים או מוכרים, אך בהחלט גם מרהיבים ל"עין הקוראת". התעלומה היא מעין תוסף חביב ופתרונה מצליח להפתיע במידה.

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: שמינית נקודה על חזרה יפה לפורמה אחרי "ד"ר סליפ" המאכזב משהו. בעצם, כשאני חושב על זה איני יודע מה היה סדר הכתיבה במקור, ועדיין.

סופי: 8.5

בכסות של ספר אימה הנסמך על יסודות טראשיים משהו, כתב קינג רומן התבגרות עדין ודחוס, שתעלומה מעניינת בצדו. כדאי.

קרניים - ג'ו היל (מאת אורי קידר)

כבר כמה ימים שאני שובר את הראש ומנסה לכתוב את הביקורת הזאת. למעלה משבוע חלף מאז סיימתי לקרוא את "קרניים", נתתי לסיפור ולדמויות לשקוע, אפילו סיימתי ספר נוסף, מקסים למדי ("רק עוד דבר אחד" של ג'ונתן טרופר המצוין), שמשהו בוויב החמוץ-מתוק שלו בהחלט המשיך את הקו של "קרניים", גם אם לקח אותו למקומות ארציים לחלוטין.

ודאי תשאלו את עצמכם מדוע המתנתי זמן כה רב, אולי אף תחושו מרומים. התשובה היא פשוטה – ניסיתי למצוא את כל הפתרונות שיאפשרו לי לכתוב ולו מילה רעה אחת, או אפילו צל צילה של ביקורת על ג'ו היל ויצירת המופת שהוא ניפק, העונה לשם "קרניים". חשבתי שאם יחלוף הזמן, משהו מהעוצמה של הספר ובעיקר של הדמויות הנפלאות שמאכלסות אותו ידהה ויאפשר לי לכתוב ביקורת שנשמעת רצינית. נכשלתי. גם בזמן שאני יושב וכותב, כמעט שבועיים מאז סגרתי את הספר בפעם האחרונה והפקדתי אותו למשמורת עולמים על מדף הספרים שנקראו בבית הוריי, ואני עדיין מרגיש כאילו איג פריש, גיבור הספר, יושב פה לצידי ושובר את הראש מה לעזאזל צומח לו על הראש, ומתענה בזכרונות מתוקים מאהובתו המתה מרין.

לפני שארד לעומק הדברים – בימים אלה עולה לאקרנים בארץ הגרסא הקולנועית לרומן. הביקורות עליה בינתיים סבירות למדי (6.6 ב IMDB, ציון סביר לסרט אימה), אבל בכל מקרה, אני מתרה בכם להמתין קמעא, אם עדיין לא קראתם את הספר, בדיוק כפי שאעשה עם 'נעלמת', עליו כתב א' לאחרונה. האמינו לי, אתם תודו לי.

קצת יותר מ-400 עמודים מרכיבים את 'קרניים' ולפחות 300 הראשונים שבהם עפים כמו שחפים מעל הים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי כופה האטה בקריאה כדי שלא יברח לי. והנה, פתאום צצה לה איזושהי ביקורת קלה. מאה העמודים האחרונים של הספר מאבדים מעט מן העוצמה בה הטעינו קודמיהם את הספר. עורך קצת יותר קפדן היה מצליח לקצץ 50-60 עמודים מהספר. אבל על מה אני בא בטענות? גם 400 העמודים נגמרו לי מהר מדי.

אז מה היה לנו שם? איג מתעורר בוקר אחד, שנה לאחר רציחתה של חברתו היפהפייה והמקסימה מרין, ומגלה כי על ראשו צמחו קרניים. אין לו מושג כיצד קרה הדבר ומה היו מאורעות הלילה האחרון שהביאו אותו למצב הזה. מהר מאוד הוא מגלה שלקרניים יש כוחות מיוחדים – אנשים מתוודים בפניו על החטאים הכי אפלים שביצעו, והוא גם מסוגל לדעת עליהם פחות או יותר הכל ברגע שייגע בהם. התוצאה היא סיטואציות קורעות מצחוק, לצד כאלה שחוצבות בלב. למשל, כשאיג מגלה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא זה שרצח את מרין. אלמלא היה איג דמות כל כך כובשת, כמו שאר הדמויות בספר, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי עם גוש עצום בגרון בחלקים כל כך נרחבים של הספר.

וכן, למרות שזהו בלוג המבקר ספרי מתח, כתבתי כבר יותר מ-400 מילה ועדיין לא אומר מילה על תעלומה, על קצב או על מתח בלתי פוסק. יש את כולם ובכמויות נכבדות, אבל הקסם של הספר טמון בדיוק בדברים שספרי מתח נוטים לעיתים ליפול בהם. העומק.

איג מחליט לנצל את הכוחות ויוצא לחפש את הרוצח האמיתי של מרין. בדרך אנחנו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, נתאהב במרין יחד עם איג ונכיר את סיפור החברות המורכב של איג עם לי, ואת יחסיו עם אחיו הבכור והמוצלח טרי.

הספר הזה יכול לעמוד בפני עצמו כמותחן אדיר, כאימתון מוצלח, כספר פנטזיה מקורי, כדיון תיאוליגי, כרומן התבגרות ורומן חניכה וכסיפור אהבה כובש וכואב. וכאב יש בכמויות אדירות בספר הזה. גם הרבה מאוד רפרנסים מוסיקליים מוצלחים, כפי שהיל עשה גם בספרו הקודם שתורגם לעברית, "קופסה בצורת לב", המצוין.

תחילה חשבתי לפתוח את הביקורת בייחוס המשפחתי של המחבר, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאירו לסוף, כי ג'ו היל יכול לעמוד בכבוד גם בזכות עצמו. אני מודה שייתכן ולא הייתי ניגש לספרו הראשון של היל שראה אור בארץ, "קופסה בצורת לב", שתורגם אף הוא בהוצאת "אריה ניר" לפני כמה שנים, אלמלא הייתי יודע שהיל הוא בנו של לא אחר מאשר מלך האימה, סטיבן קינג. אבל כבר ב'קופסה' היל הוכיח כי ירש מאביו את כל התכונות שהפכו אותו לסופר כל כך מוצלח ומצליח. מעל כולן, לפחות עבורי, היכולת שלו לברוא דמויות, גם כאלה שמופיעות לרגע אחד, שאי אפשר להיות אדיש אליהן. אצל היל, כמו אצל אביו, אין שום חד מימדיות. בכל אדם, מסתבר, מופיע היצר הרע. אין לי ספק שקינג היה כותב את "קרניים" בצורה שונה למדי. ייתכן ואפלה יותר. אבל אין לי גם ספק ש"קרניים" עומד בצמרת הרומנים שניפקה המשפחה הזאת, שכוללת, אגב, גם אימא סופרת, ובן נוסף החוטא בכתיבה, אואן. אין לי מושג מה עושה נעמי, הבת הצעירה במשפחה.

היל פירסם עוד שני רומנים באנגלית,NOS4A2  ו"הכבאי", לצד כמה אסופות סיפורים קצרים (שאחד מהם מופיע בסוף "קרניים") וספרי קומיקס שא' מחבב. כולי תקווה כי בהוצאת "אריה ניר" יואילו לתרגם גם ספרים אלה, למרות המצב הבעייתי של שוק הספרים. אני וא' מתחייבים לרכוש לפחות שני עותקים בקנייה מוקדמת. בכלל, אריה ניר מצטיינת בבחירות מוצלחות למדי, בטח בתחום המותחנים, ואני לא אומר זאת כדי להתחנף. הרי גם בביקורות קודמות באתר שיבחנו את ההוצאה (אי הנוכלים הנפלא והקורע ופסגת השטן הקודר הם רק שתי דוגמאות לכך). טוב, אולי אני גם קצת מתחנף. עבור ספר נוסף של היל, אני מוכן לעשות הרבה יותר מזה. גם להצמיח קרניים.

ציונים:

כתיבה: 10. כל מילה מיותרת.

קצב: 9. רוב הספר הציון של הקצב עמד על 13. הסיום טיפה חוזר על עצמו ומוריד רק במעט את הציון.

דמויות: 10. LIKE FATHER LIKE SON

תעלומה: 9.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. אין הרבה הפתעות בסיפור עצמו, אבל המניעים למעשיהן של הדמויות והעובדה שהסיפור נגלה לנו טפח אחרי טפח השאירה אותי בלי אוויר רוב שלבי הספר.

ממוצע: 9.625

בונוס: 1.25 בונוס. על הדבש ועל העוקץ שבספר הזה. כמו בחיים.

סה"כ: 9.75

הטוב, או לפחות אחד משלושת הספרים הטובים ביותר שנסקרו בבלוג הזה.

קרניים - ג'ו היל

צירוף מקרים חביב הוביל אותי ל"קרניים".

לפני כמה חודשים קראתי את "הרפתקאותיהם של קוואליר וקליי" מאת מייקל שייבון. רומן שמתרחש על רקע השואה ופריחת הקומיקס בארצות הברית. בעקבות הקריאה החלטתי לנסות לקרוא קומיקס. מצאתי משהו שנקרא "locke and key", מאת ג'ו היל, סיפור בין דורי על משפחה חביבה הנלחמת בשד עקשן, על רקע בית אחוזה רחב ידיים, בו חבויים מפתחות קסומים שלכל אחד מהם כוח מיוחד.

סיימתי את שבעת הכרכים במהירות - בכ"ז, קומיקס - והורדתי מהמדף את "קרניים" של אותו ג'ו היל. בפתיחת הספר מצאתי ציטוט של היל מדבריו של מייקל שייבון על טבעם של שדים. ואני כזה - מציאות, תפסיקי לדגדג אותי...

היל הוא בנו של סטיבן קינג, וכוח עולה, עם ייחוד ודרך משלו בספרות האימה. זאת למרות שגם הוא אוהב לחטט בנפש  גיבוריו כפי שאביו עושה, ולהשתמש בעולמם הפנימי ובתגובות שלהם לאירועים טרופים בסגנון לאבקראפט כדי לזעזע את הקורא. הוא אוהב לעשות שימוש ממצה בעיירות אמריקאיות ובדחפים ההרסניים שנחבאים, באופן לא מוצלח, תחת מראית עין של הגינות ואהבת האל. אז שיטת הפעולה דומה, אבל היל הצליח, לפחות להרגשתי, לחצוב לו מקום משלו בהיכל ההפחדות.

בספר הנוכחי הוא לוקח את התבנית המוכרת של "נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נער מאבד נערה", ומוסיף לו קרניים וטוויסט של אימה, רומנטיקה והומור, באופן שמצליח להיות מוצלח לאורך רובו של הספר.

בפתיחת הספר, איג מתעורר עם הנגאובר, שנה אחרי הירצחה של מרין, אהובתו מימי החטיבה, ומגלה שצמחו לו קרניים. איג הוא החשוד המיידי לאחר שמרין נראתה רבה עמו בדיינר המקומי, במהלך ארוחת ערב, ונרצחה באותו לילה גשום. איג הפך לשנוא נפשה של העיירה, היות שאין די ראיות להרשיעו למרות שכולם בטוחים שזה הוא. בניסיונו לחקור את הופעת הקרניים הוא מגלה שהן ניחנות בכוחות מסוימים, וחסרות אחרים. 

לאחר פתיחה בהילוך רביעי, היל מתחיל לזגזג בין ההווה לעבר. ההווה מתנהל כמותחן פעולה, עם נגיעות של סיפור חניכה של גיבור על, במסגרתו מנסה איג להבין את מהותן ויכולותיהן של הקרניים. בתנועה לעבר נחשפים הקוראים לאירועים שקדמו לנקודת המוצא, במתכונת שמזכירה מאוד את "אבודים". ולאורך רובו של הספר התנועה בין שני הנתיבים מקשה מאוד להניחו מן היד.

פריש הוא בחור צעיר ממשפחה די מוצלחת. אחיו הגדול הוא מוסיקאי ג'אז, אביו גם כן מגיע מעולם המוסיקה. לאמו רקע קצת שונה. איג עצמו לוקה באסטמה ואינו יכול לנגן. אבל הוא יכול להתאהב. במלוא הקיטור. וכך הוא אכן עושה. ברגע שהוא פוגש את מרין האדמונית בכנסייה. על ליבה מתחרה עמו לי טורנו, חברו. 

כאמור, היל עושה במעבר בין אקספוזיציה להתרחשויות בהווה שימוש מצוין. סיפור האהבה של איג ומרין מהווה עוד ווריאציה ענוגה ויפה על אהבה ראשונה. מערכת היחסים בין איג ולי, ותחרותם הקצרה על מרין נמסרים באופן שבונה ומגלה את הדמויות ומניע את האירועים בהרמוניה ובעניין. לתוך קלחת הנעורים הזו מוסיף היל גם כמה סצנות מכוננות שהזכירו לי את עסקת הבכורה המפוקפקת של יעקוב ועשיו, אבל תשפטו בעצמכם. בסך הכול היל יוצר תערובת מורכבת של סיפורים שונים שמשתלבים יחד למארג מרשים. סיפור אהבה סוחף, סיפור התבגרות, סיפור אימה, סיפור סופר גיבורים שאולי מפלרטט עם ז'אנר הקומיקס בו שלח ידו וסיפור של נקמה מרירה-מרירה. הדמויות הלווייניות, טרי, גלנה, אריק והיתר, בנויות היטב ובכבוד, הכתיבה אינטליגנטית, הקצב מצוין, והעסק מחליק בגרון של המוח כמו IPA מוצלחת. עד חלקיו האחרונים של הספר.

קצת קשה להניח את האצבע על מה שמשתבש לקראת הסוף. משהו בתחושת הרצף החלקה משתבש, קצת כמו לנסוע עם אופניים בירידה ופתאום לאבד קצת את השליטה.

התנועה בין עכשיו לאז הופכת לחזרתית בהיבטים מסוימים, כשהיל מתעקש לספר מנקודות מבט שונות חלקים שכבר הבנו ביחס לגיבוריו, האקשן נמתח קצת כמו מסטיק והיל גם משבץ כמה חלקים מעט תמוהים. ההרגשה היא שהוא פשוט התקשה להיפרד ממשהו טוב וקצת נמרח לו. אפשר להבין אותו, וחבל שזה קרה, כי זה היה יכול להיות מותחן אימה מהודק ומושלם לו היה מסתיים בקצב ובאיזון שבו החל. במקום, הוא פשוט טוב מאוד ברובו.

משמח ש"אריה ניר" בחרו לתרגם את היל. כמו עם ג'יימס לי ברק ש"נגאל" לכרך אחד מ"עם עובד". אני מקווה שיתרגמו גם את הבא של היל, שאם אינני טועה קרוי על שמה של לוחית רישוי.

מעלי, רשמיו של אורי קידר על אותו ספר.

ציונים:

דמויות: 9.5

קצב: 8.5 

תעלומה: 7

כתיבה: 9

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על אי מימוש הבטחה שמקוימת כמעט לכל אורכו של הספר

סופי 8.4

"קרניים" הוא מותחן אימה כמעט מושלם. כדאי.

דוקטור סליפ - סטיבן קינג

כשהייתי בן שמונה או תשע, הטלויזיה הייתה הספרייה הציבורית. באחד משיטוטיי נתקלתי בעגלת הספרים שבקומת הילדים בספר ה"ניצוץ". כחובב מתח שכבר הכיר את חסמב"ה, השביעייה הסודית וג'ינג'י, סיפורו של ג'ק טורנס שלקח את משפחתו למלון מבודד רק כדי לגלות שבמלון יש רוחות רפאים, נראה לי כמו המשך (על) טבעי. התחנה הבאה הייתה הספרנית שסמכה על השיפוט שלי באופן מצער.

באותו לילה לא הצלחתי לישון. הזעתי. הבטן התהפכה. בכל פעם שעיני נעצמו חלמתי על רוחות רפאים בשרניות ולחות ששולחות אלי את ידיהן. בבוקר, כבכל יום, קפצתי לבית של חבר שאמו נהגה להסיע אותנו לבית הספר. כשנכנסתי אליהם, הביטה בי ובהלה על פניה. "אתה נראה חולה". הנהנתי. הלכתי לבית הספר ועוד באותו יום החזרתי את "הניצוץ" לספרייה כאילו מדובר במבחנה של נשק ביולוגי.

זה היה המפגש הראשון שלי עם סטיבן קינג. יותר מדי, מוקדם מדי. ילד קטן מדי לא אמור לקרוא על ילד קטן מדי שנחשף לשילוב מקפיא של רוחות רפאים ואלימות במשפחה.

כשהייתי בוגר יותר, סביבות 14-15, אבי נסע עבורי ביום האחרון של שבוע הספר כדי לקנות לי את "זה". קראתי אותו פעמיים מרוב התלהבות. בן הנסקומב, ביל דנבורו, ריצ'י טוזייד ושאר הילדים שהתבגרו באחת במפגש עם הליצן האכזר, שבו אותי ושאבו אותי אל תשע מאות עמודים של תנודות מצמררות בין עבר להווה (טריק ידוע ב"אבודים"). אחר כך נפעמתי גם מ"אש זרה" הנהדר. עוד סוחט רגשות  ודמעות מוצלח שמערב התבגרות מוקדמת מדי. ואחריו נהניתי מהטון המטורלל-מצמרר של "החצי האפל", ומהאפיות המרשימה של "העמדה". התאכזבתי מ"המשחקים של ג'רלד", וגם מ"נדודי שינה". אבל כבר היה מאוחר מדי. קינג כבר היה חלק מחיי.

כמו ניל יאנג, על ארבעים ומשהו אלבומיו, קינג הוא יוצר שחיים אתו. יש לו יצירות מרשימות שנקראות במהירות, לצד נפילות, אבל הוא תמיד שם. אחת לשנה, בהוצאת "מודן", על דוכני שבוע הספר, בתרגום אינגה מיכאלי. כמו שעון.

בצבא שבתי אל "הניצוץ" שכבר צמרר אותי הרבה פחות, התאכזבתי מ"המשליטים" ומבן הזוג שלו. אחר כך הפסקה ושוב הנאה מ"הכיפה השקופה" ו-"22/11/63", שבהם קינג ריכך את מימד האימה, לטובת התבוננות בחברה באמצעות ניסוי (מה אם הייתה כיפה שמפרדה עיירה מן העולם? מה אם קנדי לא היה נרצח?).

ועכשיו החליט קינג לשוב אל "הניצוץ". לדבריו, מפני ששאלו אותו יותר מדי פעמים מה עלה בגורלו של דני טורנס, אותו ילד הקטן שנחשף, בטרם עת, לאמיתות המבעיתות של מלון "אוברלוק".

דני של "דוקטור סליפ" הוא מן לוזר בן 40. הניצוץ עדיין שם, אבל אחרי שנים של מאבקים ושימוש באלכוהול, כדי להשתיק את הרוחות המציקות, הוא תשוש ומובס. אבל לעתים עדיין מהיר חימה באופן שמסבך אותו, והוא מתקשה לשמור על עבודה. ויש לו גם סוד.
הוא מגיע לעיירה קטנה ושם "מאומץ" על ידי שניים מחבריה הוותיקים שאחד מהם משמש לו "חונך" באגודת אלכוהוליסטים אנונימיים (שתופסת מקום מעניין בספר). במהלך השנים, דרך "חוויות ניצוץ", דני נחשף לקיומה של אברה, ילדה קטנה עם ניצוץ גדול. כאשר הוא מגלה כי היא בסכנה, הוא יוצא להציל אותה מידי חבורה שטנית המכונה "קשר אמיתי".

לכאורה, הכל נמצא כאן. קינג חוזר אל הדבר שהוא עושה הכי טוב - לחלץ מן הקורא תחושות עמוקות של פחד מפני יישויות מאיימות, ותחושות הזדהות חזקות עם ילדים שנחשפים לאכזריותו של העולם. אבל הגיחה המחודשת למחוזות האימה המצמיתה אינה עושה לו טוב. אולי אני מבוגר מכדי ששערותיי יסמרו, ואולי לעשות את אותו קסם מצמרר, 40 שנים אחרי הצגת הבכורה, זה קשה יותר ממה שנדמה. בכל מקרה, הספר לא עבד עבורי, כמעט בכל הרמות.

הכתיבה קינגית טיפוסית, זורמת ושוטפת את הדף. אבל הדיאלוגים מרגישים חבוטים ומוכרים. חלק מהפאנצ'ים בסופם מפלרטטים עם המביך.
הדמויות בסדר גמור אבל חסרות את המורכבות שקינג מצליח לפעמים להעניק ליציריו. דני הוא צל מנומנם של אביו המורכב והפגום. אברה מצילה קצת את המצב עם שילוב של עדינות ותמימות וזעם בלתי מרוסן, אבל באופן כללי, לא מדובר בעבודה הכי טובה של קינג מבחינת דמויות. דווקא אנשי "קשר אמיתי" מצילים קצת את המצב. המנהיגה שלהם היא לא היצור הכי מפחיד שקינג יצר, אבל דווקא המרכיבים הנורמליים של חייהם הופכים אותם לקבוצה מעניינת.
התעלומה, או ליתר דיוק, השתלשלות העניינים בספר, מנומנמת לעתים. חלק מן התפניות צפויות מדי שלא לומר קיטשיות, או משמשות כפתרון קל מדי.

הקצב סביר. דווקא ההתחלה בה מתוארת התבגרותו של דני לאורך שנים נראית מבטיחה, אך בהמשך עוקב קינג אחרי האירועים בקצב אחד לאחד ג'ק-באוארי שעובד רק לסירוגין ברמת האקשן.

בסך הכול, ניתן לומר כי שיבתו של קינג לאחד הסיפורים המרכזיים שהפכו אותו לניל יאנג של האימה מאכזבת. קצת כמו קריירת הגולף של מייקל ג'ורדן.

בהערת הפתיחה מזכיר קינג את וורן זיבון, זמר פולק/מחאה אמריקאי שעמו ניגן את "אנשי הזאב של לונדון", ומקדיש לו את הספר. למרות אכזבתי מהספר, חשבתי על שיר אחר שזיבון כתב, טרם מותו הידוע מראש, "keep me in your heart for a while", ובמקרה של קינג, אין ספק שלמרות המעידה הנוכחית, מקומו בלבי מובטח.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
תעלומה: 6
קצב: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על גודל האכזבה, דווקא בשיבה לאחד המותחנים המפחידים והוותיקים, ועל שימוש יתר בייצוגי תרבות פופולרית שאינו תורם לעלילה (זה כמעט כאילו קינג מתאמץ להראות שהוא יודע מה פופולרי היום אצל הצעירים).

סופי: 6

אזהרה: דוקטור סליפ אינו גורם לנדודי שינה.

ילד אבוד ילדה אבודה - פיטר שטראוב (מאת אורי קידר)

לא פעם, ספרים, ובמידה פחותה, גם סרטים, שנושקים לעל טבעי או לעולם הפנטזיה, מנסים לומר משהו עלינו – בני האדם האמיתיים.

הספר "ילד אבוד, ילדה אבודה" הוא דוגמא מצוינת לכך. שטראוב מנסה לומר משהו על מורכבותו של הטבע האנושי. על פניו, מדובר במותחן אימה על טבעי קלאסי, כפי שרומזת הכריכה האחורית (אשר מתארת בפירוט רחב מדי את קורות הספר ולא, זו אינה שגיאת העריכה האחרונה בספר): עיר אמריקאית קטנה טיפוסית, שכולם מכירים בה את כולם ובכל זאת לכל אחד יש את הסוד שלו. אישה, ששמה ננסי אנדרהיל, מתאבדת. מארק, בנה המתבגר מגלה את גופתה ובחלוף מספר ימים נעלם. טים, דודו של הנער, (אחיו של אביו, שמתגלה כשמוק לא קטן), סופר מותחנים בעצמו, יוצא לגלות מה עלה בגורל אחיינו ומה גרם להתאבדותה של גיסתו.

הסיפור בנוי טלאים-טלאים, בקפיצות אחורה וקדימה בזמן, בגוף ראשון ושלישי, ובסיפור של אירועים דומים ממספר נקודות מבט, מה שמייצר מעין רשומון מורכב ומרשים.

מחבר הרומן המקסים הזה, פיטר שטראוב, התגלה לקורא הישראלי כשחבר לסטיבן קינג והשניים כתבו יחד את ספרי הפנטזיה "הקמע" ו"בית שחור". עם זאת, שטראוב הוא סופר בעל מעמד משל עצמו. הוא פעיל מאז שנות ה-70 בארצות הברית. ספריו זכו בפרסים שונים והוא אף ערך כרך אנציקלופדי העוסק בהווארד פיליפס לאבקראפט שהופיע בבלוג.

"ילד אבוד", אחד מספריו המאוחרים, יצא לאור בשנת 2003, שנה לאחר צאת "בית שחור" אותו כתב שטראוב בשיתוף עם סטיבן קינג. במהלך הקריאה נדמה שנוכחותו של קינג ניכרת כמעט בכל עמוד של "ילד אבוד" - אותו צורך לענג באכזריות ולהציע חמלה. אותם גיבורים גדולים מהחיים. אותו רוע שמסתתר בכל מקום, ואותו טוב שנמצא כמעט בכל אדם, גם המרושע ביותר.

התוצאה היא סיפור מקסים על משפחה קצת אבודה, על עיירה נשכחת ועל רוצח סדרתי מהעבר ומההווה. אין בספר איזשהו טוויסט מסעיר, אבל הסיום, גם אם מעט מטופש, מציע נחמה ומלא בחמלה.

ובכל זאת, אנו, שחיים בעידן הציניות והביקורת, לא יכולים בלי ללכלך קצת. אז כמו שאמרתי, הסוף נראה קצת כאילו שטראוב ביקש מילדיו לכתוב, וכאילו הם ראו קצת יותר מדי פרקים של קספר הרוח הטובה ואז, כשאבא לא השגיח, העבירו ערוץ וראו החוש השישי (ויש אפילו התייחסות ישירה לסרט האימה של ההודי חובב הטוויסטים ושונא התסריטים מ. נייט שיימלאן).

שטראוב גם בוחר לכתוב חלק מהפרקים כחלקים מיומנו של הדוד החוקר, אך למען האמת, פרט לעובדה שבראש הפרק מצוין התאריך בו נכתבו הדברים, אין ממש הבדל משמעותי בינו לבין שאר פרקי הספר. או שפשוט טים אמור היה להיות דמות שאחת מתכונותיה היא יכולת גרועה לכתיבת יומנים. התרשמתי שמעמדו של היומן של אנה פרנק אינו בסכנה.

ועוד עניין, שלשטראוב אין ממש מה לעשות בגינו – העריכה והתרגום. דוגמא אחת שנותרה לי בראש: בתחילת אחד הפרקים נכתב כי טים כתב "עבור כתב עט". נדמה לי כי הגיעה העת שמישהו ב"אודיסיאה" ירים את העט ויעבור שוב על הטקסט.

אולם בסופו של דבר, כאמור, מדובר במותחן אימה מקסים, יעיל ומרגש (או יותר נכון – מותחן על טבעי, שכן אין הרבה רגעי אימה בספר) שמצליח לומר משהו על מורכבותו של הטבע האנושי, אותו נושא חמקמק שנדמה שהדיון עליו לעולם אינו מסתיים.

צריך גם לומר מילה טובה להוצאת "אודיסאה" שעשתה בחירות אמיצות לתרגומים של ספרי מתח ופנטסיה ואיפשרה לקורא הישראלי להיחשף ליצירות שאם איני טועה, נחשבות לקאנוניות בז'אנר המושמץ בדרך כלל. ולידע כללי, בהוצאת "אודיסיאה" תורגם רומן נוסף של שטראוב, "מר X". אני מתכוון לקרוא אותו.

ציונים:

כתיבה: 9. מהודקת, שנונה במידה, עשירה ברפרנסים מקסימים. הדיאלוגים מצוינים וזורמים, כששטראוב מנווט בין דמויות המבוגרים והצעירים בצורה מעוררת הערכה.

דמויות: 9. כמעט ולא נופל לקלישאות.

תעלומה: 7.5.

קצב:8.5.

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין. יורדות נקודות על הבעייתיות בעריכה, עולות נקודות על עצם הבאתו של שטראוב לקורא הישראלי ובסופו של דבר – נשארים מאוזנים.

סופי: 8.5

מותחן על טבעי מורכב ורגיש שלא כדאי לפספס.

מתחת לכיפה השקופה - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

 

אתם תיאלצו לסלוח לי על שאני מתייחס לסוגיה שנראית שולית בבואי לבקר עניין מהותי כמו ספר. אבל בעצם גם אם לא תסלחו לי, מה איכפת לי?

אני קובע את החוקים. אם תרצו (ומיד תבינו) אני "ביג" ג'ים רני.

הסוגיה איתה ארצה לפתוח את הביקורת שלי על "מתחת לכיפה השקופה", הרומן הנפלא של סטיבן קינג היא מספר העמודים. ראשית, כשאורכו של הספר הוא 1022 עמודים, אי אפשר להתעלם מכך. חשוב מכך – אצל קינג, במקרים רבים, לעוביו של הספר יש חשיבות רבה. או שלא. רוצה לומר – קינג יכול במה שנראה כמו הינף יד לקחת סיפור קטנטן ולמתוח אותו עד כדי 1022 עמודים מבלי שנרגיש בכך ולהיפך – הוא יכול היה לתמצת את כל התנ"ך בפרשה אחת או שתיים. ולראיה, הסרט רחב היריעה וארוך הדקות, "חומות של תקווה" יכול היה בקלות להיות ספר שמן, אבל היה בסה"כ סיפור קצר. (והנה, גם אני מצליח למתוח משפט אחד לכדי פיסקה שמנמנה. אולי גם אני סטיבן קינג?)

התוצאה היא שאת הספר הזה לקח לי יותר זמן לקרוא מכל ספר אחר שקראתי בחיי. ולא כי הכתיבה לא זורמת. כי הרי גם אם קינג יאגד לכרך אחד את כל רשימות הקניות שלו בסופר, זה יהיה מרתק. ההיפך הוא הנכון.

דוגמא מנצחת לכתיבה החסכנית מחד והמעמיקה מאידך אנחנו מקבלים כבר באקספוזיציה של הסיפור, בה אנו פוגשים רבים מתושבי העיר (ובאותה נשימה גם נפרדים מרבים מהם). קינג בונה במשפט אחד דמות בשר ודם בעלת מערכות יחסים ארוכות שנים. ועד סוף המשפט אני כבר מוצא עצמי אוהב או שונא את הדמות. אף פעם לא אדיש אליה.

בסופו של דבר, פה טמון כוחו של קינג, המאפשר לו להיות נגיש גם לחובבי הספרות הקצת יותר איכותית וגם לחסידי הקריאה הקלילה. הוא בורא עולמות פנטסטיים, אבל שולח את האנשים הכי פשוטים להתמודד עם כוחות שהמוח האנושי לא מסוגל לעכל. בסופו של דבר, ספריו של קינג עוסקים בבני אדם ברמות עומק משתנות. כמו "החטא ועונשו'' מחד ו'הנעלמים' של הרלן קובן מאידך.

אז מה יש לנו כאן? עיירה שקטה ורגועה כמו בכל ספריו של קינג, עם שליט דיקטאטור דוגמת סוחר המכוניות המשומשות 'ביג' ג'ים רני, שמסתתר מאחורי תפקיד צנוע (חבר מועצה או משהו כזה) ומפעיל באמצעות ה"יס-מנים" שלו תעשיה מקבילה שאת אופייה תגלו במהלך הקריאה. לעיירה מגיע חייל הלום קרב מהמלחמה בעיראק, דייל ברברה שמו, אבל כולם קוראים לו 'ברבי'.

והכי חשוב, כיפה שקופה שטיבה לא ידוע נופלת על העיר יום בהיר אחד, ומוחצת כל מה שבסביבה. התוצאות – שלא נדע מצרות.

המצב יוצר מעין גרסא חיה (של עולם הספרים, כן?) של 'האח הגדול', רק אנושית (במשמעות כפולה – גם מערבת בני אדם ולא קלישאות מהלכות, וגם במובן ההומאני של המילה), בלי מניפולציות של ההפקה (נכון, ודאי תאמרו לי שקינג ברא את העולם. אבל בתוך העולם הזה הדמויות נעות כבעלות חיים ורצון משל עצמן) ועם המון אינטליגנציה. בסיפור.  אה, וכמובן – בלי תקציב למותרות ומבלי שאיש מדיירי העיירה רצה להשתתף בריאליטי. אגב, אני בטוח שאיפשהו בעולם היה איזה מפיק הולנדי או יפני שקרא את הספר וחשב שזה אחלה רעיון לסדרה.

כמו בכל ספריו של קינג, לטובים יש צדדים אפלים, אבל הרוע הוא כמעט תמיד מוחלט.

במשך 950 עמודים בערך הלכתי כסומא באפלה אחרי הסיפור, כשקינג משמש לי מעין כלב נחיה, אבל כזה שמתעקש לגרום לי להיתקע בקיר (או בכיפה שקופה) ולעמוד מהצד ולחייך. מדי פעם הוא זורק איזה רמז לעתיד לבוא, אבל איכשהו מצאתי עצמי לא מוכן.

או אז מגיעים 70 העמודים האחרונים ובהם, כך קיוויתי, אבין מה לעזאזל קרה פה. אני מאוד מקווה שלא הבנתי. שיש פיתרון אחר, סמוי, אחרת זה יהיה מבאס, כמעט ברמה של כיפה שקופה שתיפול פתאום על פ"ת...

לא אחשוף כמובן את הפיתרון, אבל ציפיתי ליותר. מצד שני, מטעמי שמירה על בטחוני, אני האחרון שיבוא בטענות לסטיבן קינג. אני עוד עלול למצוא עצמי מרוח על כיפה שקופה...

 

ציונים:

כתיבה: 9.5. את הציון לכתיבה נתתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא. זה סטיבן קינג.

דמויות: 9.5. כנ"ל.

תעלומה: 5. הקונספט מעולה, אבל למשהו ארוך ובלי פואנטה אני בדרך כלל קורא "החיים שלי".

קצב: 8. הספר ארוך נורא, אבל רוב הזמן הוא פשוט טס. יש קטעים מסוימים שעורך עם מספריים חדות יותר היה מצליח להדק קצת. מצד שני, לא הייתי מסתובב עם חפצים חדים ליד קינג...

 

ממוצע: 8

 

בונוס/עונש: חצי נקודה יורדת על הסיום המאכזב. חצי נקודה מתווספת על כך שהצליח לפנות לי מקום לשלושה ספרים על המדף. אז אנחנו מאוזנים.

סופי: 8.

בואו לביקור בצ'סטרז מיל. יהיה מצחיק, יהיה עצוב, יהיה כואב. מאוד. אבל רק אם אין לכם תוכניות לטווח הקצר, כי מי יודע מתי ובכמה חתיכות תצאו ממנה...

22/11/63 - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

אם לא הייתי יודע ש-"22/11/63" הוא ספר של סטיבן קינג, לא בטוח בכלל שהייתי מנחש שהוא שלו. הסופר שממוחו יצאו ליצנים מפלצתיים, עכבישי ענק ריריים, רוצחים סדרתיים שלא ניתן לחסל וגם מכוניות רצחניות ("זה", "החצי האפל" ו"קריסטין" בהתאמה) יצר הפעם משהו קצת אחר.

מצד שני, על פי הכתיבה, קשה שלא לדעת כי הוא העומד מאחורי הספר המקסים הזה (וגם כי שמו מתנוסס על גבי הכריכה).

רבים ממאפייני כתיבתו של קינג מצויים גם בספר הזה – הכתיבה השנונה, הדמויות המורכבות והעמוקות, ובעיקר – הרוע שלא תמיד יש לו הסבר. אופל ואנושיות הוא הצירוף המייחד את הסופר ההזוי הזה.

האמת היא שהתלבטתי בטרם החלטתי לכתוב ביקורת על הספר לבלוג שמבקר רק ספרי מתח. כעיקרון, זהו ספר מד"ב לכל דבר ועניין, סטייל "בחזרה לעתיד", פוגש את "פלזנטוויל". הספר גם לא מתנהג תמיד כמותחן. אורכו 798 עמודים. חלקים נכבדים ממנו מוקדשים לחייו של הגיבור. חלק ניכר ממנו הוא דיון מעשי ורגשי ביכולתו של אדם מן העתיד להשתלב בחיים המתנהלים בעבר. התעלומה, מוכרת גם למי שאינו אמריקאי. ועדיין, את הספר המקסים הזה אפשר לראות גם כספר מתח.

אספר בקצרה את עלילת הסיפור, שלמען האמת אינה מורכבת במיוחד - ג'ייק אפינג, מורה לספרות בודד, שאישתו האלכוהוליסטית עזבה אותו, נקרא על ידי בעלי הדיינר בו הוא נוהג לסעוד לראות ולחוות משהו מטורף – שער שיכול להוביל אותו ל-1958. אחרי ששיכנע את ג'ייק בקיום המקום, מבקש ממנו בעל הדיינר הנוטה למות כי יחזור בזמן וינסה למנוע את רציחתו של הנשיא קנדי שבוצעה במועד שנתן לספר את שמו. אפינג חוזר בזמן, מנסה לפתור בעיות נוספות, מתאהב במורה (בסיפור אהבה מקסים), ובעיקר נאבק בעבר שלא מוכן להשתנות כל כך בקלות.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שלאורך כל הספר מרחפת הידיעה שהמורה נמצא שם למטרה אחת בלבד – מניעתו של רצח קנדי, כשהוא יודע שגם אם יעשה את העבודה, אין לדעת אילו השלכות יהיו לכך על העתיד (ומנקודת המבט שלו – גם עבר) ועליו.

קינג מפלרטט עם תיאוריות הקונספירציה הרבות שעסקו בהירצחו של קנדי. אפינג עוקב אחר החשוד העיקרי – לי הרווי אוסוולד. נחשף לחייו האישיים ולהשפעות ההדדיות ביניהם לבין תוכניתו לרצוח את קנדי. אבל אפינג עושה יותר מזה, הוא חוקר מקרה של התעללות במשפחה, ומנסה למנוע מוות נוסף. הייחוד הוא שקינג נותן לגיבור שלו לחוות שלל הרפתקאות ולחיות חיים מלאים של ממש בעבר.

קראתי רבים מספריו של קינג, אבל לא את כולם, ואולי אפילו לא מחציתם. אבל בכולם – גם באכזריים ביותר, וגם ברכים יותר, הוא עוסק בנפש האדם, מוציא שלדים מארונות של ערים שקטות, מוצא את הרע בכל אדם טוב (אבל לא תמיד להיפך), וספרו האחרון אינו שונה בכך. ההבדל הוא בקצב ובנימה, קינג הבוגר הוא נינוח יותר, רגיש יותר, הומניסט, אם ניתן לומר זאת על סופר שרוב גיבוריו הם יצירי דמיון פרוע מאוד.

אבל אולי כדאי שאפסיק לחפור לכם, כי כל שנייה יקרה בספר עב הכרס הזה. אם כי חשוב לציין שבמקרה הזה – העובי לא קובע, אלא העומק. וכרגיל אצל קינג, העומק של הסיפור ושל הדמויות, הטביע אותי ללא רחם, ובמשך שבועיים הייתי שקוע בספר. בכל פעם שהתפניתי לחיי היום יום האפרוריים שלי, רק כמהתי לרגע בו אשוב לעולמו של ג'ייק, ואל מוחו של קינג.

ציונים:

כתיבה: 9. מושלמת. חדה ושנונה, מעמיקה אבל לא חופרת – סימן ההכיר של כתיבתו של קינג שכאן מתעלה לרמות מרגשות.

קצב: 8. קשה מאוד לשמור על קצב גבוה בספר כה עבה וכל האורך, ולכן אני שופט אותו לקולא. על פניו, הציון צריך להיות גבוה יותר, אבל היו כמה חלקים בספר בו הרגשתי שעורך עם מספריים חדות יותר היו משפצרות את הספר עוד קצת.

דמויות: 9. האיש יודע לבנות דמויות בצורה מושלמת. גם כאלה שמופיעות לשני עמודים.

תעלומה: 8.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. התעלומה בעיקרית בספר אינה זהות הרוצח, הנסיבות או המועד, אלא דווקא התהליך שהוביל אל הרצח. התעלומה נבנית תוך כדי הסיפור – אנחנו יודעים איך זה נגמר, אנחנו יודעים שבדרך יקרו דברים, אבל אצל סטיפן קינג, אף פעם אי אפשר באמת לדעת...

ממוצע: 8.625.

בונוס. עונש: 3.75 נק' על היכולת של קינג לדחוס בספר אחד כל כך הרבה רוע, אבל כל כך הרבה תום, חום ואהבה.

סופי: 9.

800 העמודים הכי טובים שקראתי מימיי (בכפיפה אחת).