ובכן, מדובר ברומן בסדרה של פנדורין, זה א', בניגוד לסדרות בלשים אחרות, הסדרה של פנדורין משתבחת עם הזמן באופן פחות או יותר קונסיסטנטי, זה ב', והפעם מדובר בכרך משלים לכרך הקודם והנהדר, "אהובת המוות", זה ג'. משמע, גם טרם הקריאה, אפשר להניח שמדובר בספר מעולה.
אם אקונין עושה לכל סופר מפורסם מחווה בספריו - הנוכחי אמור להיות דיקנסי - הרי שהגיע הזמן לביקורת בסגנון פנדורין, או לפחות לפתיח.
וברצינות.
"אהוב המוות", הוא התשיעי בסדרת פנדורין של בוריס אקונין המוכשר. הוא מהווה מעין רומן משלים לקודמו בעל השם הדומה. אני אומר "מעין", היות שנקודות ההשקה מעטות, ולמרות שזיכרוני דמוי המסננת שמט זה מכבר את רוב אירועי הכרך הקודם, לא הייתה בעיה לצלוח את הספר הנוכחי כפרק בפני עצמו בסדרה המצוינת.
כאן תמות ההקדמות - העלילה מתרחשת בחיטרובקה, שכונת הפשע הנוראית ביותר במוסקווה של שנת 1900. סנקה סקוריק, יתום צעיר, נמלט אל השכונה המסוכנת בעל כורחו. בכליו מעט כסף והרבה חלומות גדולים. הוא רוצה להפוך לפושע דגול. הוא מתחבר לכמה פרחחים בני גילו, מסגל לעצמו תכונות של ערס צעצוע, ויוצא לדרך - לנסות להתקבל לכנוופייתו של "הנסיך", שודד ידוע לשמצה, המנהיג את הכנופייה הנועזת ביותר בחיטרובקה.
סנקה משתמש בתושייה ובתעוזה, וגם תמימותו (המזכירה קצת תמימותה של גיבורת "אהובת המוות") משמשת דלק לקבלת החלטות מסוכנות. במסגרת הניסיונות להתקדם בעולם הפשע, ובהתאם למיטב המסורת, הוא מתאהב באישה הלא נכונה, מניח את ידיו על מטמון מסוכן, ומסתבך עם רוצח אכזרי שגדול עליו בכמה מידות. כמה טוב שפנדורין מתערב.
הכתיבה, כרגיל, מושחזת ומדויקת. גם הדמויות מתוקתקות ומדויקות. אקונין מייצר הפעם גלריה עמוקה במיוחד של דמויות - "המשקף", פסיכופט מקפיא דם, "הנסיך", שמזכיר פיראט, "הערפד" שבאפרוריותו הבירוקרטית קרת הדם והיעילה מהווה - אולי - סמן מקדים לגופים פושעים שעתידים לצוץ במהלך ההיסטוריה, וגם סגן הניצב, שמשחק את תפקיד נציג החוק המושחת. וכולם סבים סביב גבירה אחת - הגבירה מוות - פאם פטאל שהמנוע הרגשי מאחורי מעשיה מתברר רק לקראת סופו של הספר.
אבל בולט מכולם הוא כמובן סנקה סקוריק, נער שהיום היה מקבל טיפול משירותי הרווחה, ערס של סוף המאה התשע עשרה, הרוצה להפוך לפושע גדול, "עסוק", כפי שמכנים אותם במוסקווה. אקונין פותח עם סיפור חייו של סקוריק שובה הלב בהילוך מהיר, עם הכלאה בין סיפור טיפוס לפסגת הפשע, אה-לה "פני צלקת", לסיפור התפתחות בסגנון "גבירתי הנאווה". ומשם עובר לז'אנר הרוצחים הסדרתיים מקפיא הדם. גם מקומה של הדרמה הדיקנסית אינו נפקד בסיפור יחסיו של סקוריק עם אחיו הצעיר, ויש כאן אפילו נגיעות של "מהיר ועצבני", והכל בהצלחה בלתי מבוטלת.
הנקודה היחידה בה נופל הספר - בעצם, אולי נופל זה לא מדויק, נאמר מועד קלות - היא הקצב. כפי שנכתב בפתיח, מדובר הפעם ברומן מתח בסגנון דיקנס. דיקנס, כידוע גם למי שלא קרא אותו, לא היה בדיוק אתגר קרת. הוא כתב רומנים ארוכים, משתרעים על פני שנים, דמויות ומקומות. אקונין, נאמן למסורת הזו, יצר הפעם רומן עם יותר תפניות ועלילות משנה. ברמת הכתיבה, מדובר בחידוש מרענן, ברמת הקצב, קצת פחות. או בקיצור, לפעמים ידמה לכם שהעניינים נתקעים קצת, אבל לא לוותר, כי בישורת האחרונה, אקונין יכול לנסות לכתוב כמו מי שהוא רוצה, בסוף הגיבור יהיה פנדורין, שבסיוע של מאסה והפעם, גם סקוריק, ידידינו, שהוא מעין מאסה של מאסה, יביא את העלילה אל שיאה המוצלח.
כמו תמיד, יש צורך בהשהייה של אי האמון - הפעם נדמה שפנדורין מסתכן יתר על המידה במהלך האחרון שלו. אני הייתי מנהל את העניינים קצת אחרת, אבל מצד שני, ההרפתקה הגדולה ביותר שבה הייתי מעורב לאחרונה, הייתה ניסיון להשיג כרטיסי "לאקי דיפ" ל"סטונס", ואני מאמין שלחיצה מהירה וחזרתית על ריפרש בתשע בבוקר, תוך השמעת מיטב הקללות שאני מכיר, אינה עומדת בקריטריונים של חיטרובקה.
ציונים:
כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5 מעט מבולגנת, אבל עדיין מאוד מוצלחת כמו תמיד.
קצב: 8.5
ממוצע: 9
בונוס/עונש: בונוס של נקודה על היכולת לחדש. גם אם הקצב חורק מדי פעם, אקונין הצליח ליצור חידוש מרענן בסדרה באמצעות הגדלת מספר הדמויות המשמעותיות, מספר האירועים (אפילו עידן המכוניות נכנס כאן), עלילות המשנה, ובאופן כללי מעין רוח אפית שורה על הרומן ומבדילה אותו מקודמיו.
סופי: 9.1
הוא קוסם (3X). לא להחמיץ.
