‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת מעריב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת מעריב. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 24 במרץ 2015

שקיעה בעלטה - פיטר בלאונר























לפני כמה ימים פורסמה ב"מאקו" כתבה על ארגון "V15" ששם לו למטרה להחליף השלטון בבחירות. אם נשים רגע את תיאוריות הקונספירציה והנטיות הפוליטיות שלנו בצד, יוותר רק מצב אנושי מוכר - סתירה (מצלצלת) של הנחות יסוד וציפיות אחרי מאמץ מרוכז.
חברי הארגון, חדורי תחושה של שליחות אידיאולוגית, ונשענים על פעולה מאורגנת, הרגישו אופטימיות לקראת הבחירות. מהראיונות בכתבה נראה כי ההזדהות האידיאולוגית העמוקה ותוצאות הסקרים הניבו אצלם תחושה של וודאות, שרוסקה על ידי תוצאות האמת.
נראה שאת אותה תחושה צורבת של סתירה נוכח מה שנראה ודאי ונכון במבט לאחור, חשו בלשי משטרה בכל העולם, כאשר תוצאות בדיקות ד.נ.א החלו להיכנס לשימוש סדיר במסגרת עבודת המשטרה. מקרים סגורים שהיוו גולת הכותרת של קריירות נשטרתיות, הפכו באיבחה לתביעות פיצויים של "רוצחים" שהורשעו על לא עוול בכפם, ולבעיטה של קונג-פו-אשמה-ובלבול בבטן הבלש שחשב שזיהה נכונה את ההתרחשויות, ושהאינסטינקטים וההגיון שלו תיקנו, במעט, את החברה האנושית האומללה שעליה הוא מנסה להגן מעצמה.
קצת כמו תוצאות האמת, שמייצגות תוצאות ספירה של מיליוני קולות, ומחליפות אינטואיציה, ניסיון ומדגמים, גם בדיקת ד.נ.א, סוקרת באלגנטיות מיליוני רצפי גנים, ומשיבה בהסתברות גבוהה - כן או לא, באופן שגורם לראיות אחרות להחוויר.

ב"שקיעה בעלטה", פיטר בלאונר פורש במומחיות מרשימה את תסריט האימים הזה, כשהוא מציב בלש שהמקרה שסגר לפני עשרים שנה, ו"עשה" את הקריירה שלו, נפתח שוב, ועמו גם תיבת הפנדורה של חייו. מה שמוביל אותו, קצת כמו אנשי V15, לשאול את עצמו, במה טעיתי, ומה עושים עכשיו?

פרנק לאפלין, בלש משטרה מעוטר, נדרש לחזור לאחד המקרים הבולטים שפיצח - רצח של רופאה צעירה ונאה על ידי בנו של איש התחזוקה של הבניין בו התגוררה. הרופאה באה ממשפחה לבנה מיוחסת, ובנו של איש התחזוקה, חוליאן שמו, היספני צעיר והורמונלי, שכל תקוותיו של האב המהגר מונחות על כתפיו. פרנק נכנס אל חדר החקירות ומשתמש בעדויות טרום ד.נ.א כדי להגיע להעמדה לדין מהירה, וחוליאן נכנס ל-20 שנה.

הסיפור מתחיל עם שחרורו של חוליאן נוכח ספקות שמתעוררים בעניין הפרשה, מההיבט הגנטי והבירוקרטי שלה. פרנק וחוליאן מתחילים לנהל משחק של חתול ועכבר, כשבלאונר מנהל היטב את אלמנט המסתורין - רצח או לא רצח - ויחד עם עוד מספר מצומצם של דמויות - תובע שאפתן, אישה טובת לב שאוספת את חוליאן לביתה ואשתו של פרנק - העניין הופך למן מחזה קאמרי, שמעבר להיותו מותח, נוגע באופן עדין גם בנושאים של החמצה וחשבון נפש.
הכתיבה של בלאונר נעימה לקריאה. ישירה ולא יומרנית, וגם אם פה ושם חומקת איזו קלישאה ממספריו של העורך, זה לא נורא, כי הסך הכל שוטף ואמין. העיסוק בנושאים כמו בדיקות ד.נ.א ועבודת המשטרה, החזרה לחברה לאחר 20 שנות כליאה, והההיבטים המשפטיים כתוב היטב ומעורר עניין.
הקצב נינוח. בלאונר תמקד בפרנק ובחוליאן לסירוגין, במהלך פרקי הספר, ובנקודות שבהן הם נפגשים, אפשר ממש להרגיש את אי הנעימות ואת ניצוצות הזעם והתסכול. גם פתרון התעלומה מקורי ומעניין.

בכריכה האחורית, המשמשת לעתים קרובות כשלט הפרסום של הספר, מצוטטת ביקורת שמשווה אותו לפרק טוב של סדרה נוסח "חוק וסדר". לדעתי המחמאה הזו עושה לו עוול. הספר היה בעיני יותר מעניין ומקורי מסדרות המשטרתיות הפרוצדורליות.

ציונים:

כתיבה: 8.5
תעלומה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 8

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

ספרו של פיטר בלאונר "עושה את העבודה", מחוספס וקצבי, הוא מעמת שני גיבורים פגועים, על רקע השפעת ההתפתחויות המדעיות על עבודת המשטרה. שווה. 

יום שני, 4 באוגוסט 2014

המוח - יצחק דרורי





















בפתיחה לספריו של בוריס אקונין יש הקדשה למאה התשע עשרה, בה בוצעו הפשעים בחן - הקדמה המעניקה נופך רומנטי לעולם האפלולי ולפושעים הנועזים.
כשההקדמה הזו בראשי - בשל "אהוב המוות", שסוקר כאן לאחרונה - התיישבתי לקרוא את "המוח", של יצחק דרורי, פורץ הכספות המפורסם, ואילן בכר, העיתונאי.

הספר מספק הצצה לעולם הפשע הישראלי, ומגלה - ואני סבור שאם נבחן את פשעי המאה התשע עשרה, האמיתיים, נגיע למסקנה דומה - שהפשע הוא תמיד עסק אלים וקשה. כן נגלה, שסיפור הפשע הנמסר בגוף ראשון, בידי הפושע, עטוף בדרך כלל בתבנית מוסרית פתלתלה, הנכפית על העולם הנורמטיבי, בכדי להצדיק מעשים אסורים. קצת כמו פעוט שאינו מסתדר עם פאזל, וכופה על חלק שאינו מתאים את מקומו.

הפתיחה של הספר שואבת פנימה במהירות. בלשון חסמב"ה-אית/אסתר שטרייט-וורצל-ית מגולל העיתונאי אילן בכר את סיפורו של יצחק דרורי, ילד אמצעי למשפחה מרובת ילדים שהתייתם מאמו בגיל צעיר, ונשלח על ידי אביו למוסד סגור. גם אחיו סולק מן הבית על ידי אביו שהתחתן בשנית. ליצחק חלום אחד, לקנות את בית אביו ולחזור לגור בו עם אחיו המגורשים. יצחק בורח מהמוסד וגר ברחוב. מעשי הגניבה הראשונים שלו מבוצעים מתוך רעב, בגיל צעיר מאוד.
בהמשך, הוא מתחיל לבסס את מעמדו בשכונה דרך אלימות ופריצות לבתים. הוא מגבש סביבו חבורה של ילדי שכונה נאמנים. הוא עסוק מאוד בהערצת אחרים אליו, ובהיותו רודף צדק למען אחיו ומשפחתו.
לעתים נראה שהוא מתבלבל בהסקת המסקנות. למשל, אחרי שהוא מפוצץ מישהו ממכות מול חבורת ירקנים מקומית בשוק, אחד הירקנים מתחיל לתת צ'ופרים מיד כשהוא מבחין בו עובר בשוק. דרורי מסיק שהירקן "התחיל לאהוב אותי ממש", ולא תוהה אם הוא לא מפחד ממנו אחרי שראה אותו מפליא מכותיו באחר.

הקריירה של דרורי מתפתחת. הוא הופך לפורץ מקצועי. משתדל לעשות את מעשיו ללא אלימות ופגיעה בחפים מפשע, והופך למעין לוחם בממסד בעיני עצמו. הוא נכלא למשך שנים. משתחרר, פורץ ושוב נכלא. מסייע למדינה במלחמת יום כיפור, באקט שמקשה עוד יותר על קבלת החלטה ביחס לאופיו. ובהמשך, חיי הכלא הופכים בהדרגה לנושא מרכזי (ואף מילה על שם משפחתו והעובדה שבילה יותר זמן מחייו בכלא מחופשי),. זאת, עד לחלקו האחרון הספר בו מבוצעת פעולה נועזת שאת תוצאותיה לא נסגיר. הספר נחתם במעין דין וחשבון פשוט ונוגע ללב על חיים של פשיעה. היות שיש עוד שני המשכים, סביר שדרורי התקשה ליישם את מסקנותיו.

הכתיבה מאוד יעילה, אבל גם שטחית. במשפטים קצרים, בכר ודרורי גומעים תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.

למרות שהכתיבה אינה מעמיקה, ההיכרות הקרובה עם אדם שהורשע בפשעים, חושפת מספר נקודות מבלבלות.

במהלך הקריאה בולטת עד מאוד הדרך בה דרורי מסתכל על העולם ומצדיק חלק ממעשיו, ונקודת מבטו יוצרת תבנית מוזרה של סתירות בין הכאה על חטא, להטלת האשמה על החברה. אני מצאתי את עצמי מזדהה עמו וחש דחייה בו זמנית.

גם עיסוקו של דרורי בהערצת הסביבה אליו, ויחסו לאחרים, אשר מתהפך במהירות - מאוהב לאויב, ובחזרה - עוברים בצורה מרתקת. דרורי מצטייר כאדם שלא ניתן לחזות את תגובותיו או את האופן שבו הוא מפרש מעשים ואמירות. זאת למרות שהוא מרבה לציין עד כמה חבריו לחבורה סומכים על "יכולות השיפוט" שלו.

עוד נקודה ששווה אזכור היא ההתייחסות שלו לכספות אותן הוא כל כך רוצה לפרוץ. דרורי מתייחס אליהן כמו היו נשים אותן הוא חייב לכבוש, עד שהוא מבלה ימים ולילות בחדר עם כספת מורכבת, במקום לשהות עם משפחתו. באחת הנקודות בסיפור, מתוך עצב, הוא מספר כיצד הוא מתנחם בחיבוק הכספת. מוזר ומעניין.

הקצב משתנה, אבל באופן מותאם לאירועי חייו של דרורי ששוקע עמוק יותר ויותר בקריירה העבריינית, עד שנוצרת מחזוריות מייאשת של פשיעה וכליאה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
קצב: 8 משתנה בהתאם לעלילה, לעתים קצת מתיש

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על חלוציות בתחום.

סופי: 8.5

סיפורו של דרורי, גם אם כתוב באופן מעט שטחי, סוחף, מרגש, מצמרר ומתעתע, ומספק הצצה חשופה ומעוררת מחשבה לנפשו של פושע. כדאי לקרוא.

יום חמישי, 2 במאי 2013

שחייה בעירום - קרל היאסן


 את קרל היאסן פגשתי לראשונה בסוף החטיבה.  אז קראתי את "סטריפטיז" שעובד בהמשך לסרט מאכזב עם דמי מור וברט ריינולדס. אבל הספר, רומן מתח הומוריסטי מאוכלס באמריקאים מופרעים מאזור הדרום - סנטור פטישיסט, בריון טוב לב ואישה חכמה שכבר עשתה בחייה כמה טעויות - היווה קומדיית מתח מוצלחת. הספר היה ניגוד מוחלט ומרענן לספרי המתח הקודרים והאפלים שבדרך כלל תורגמו. במאמר מוסגר אוסיף גם שבאותה תקופה נהגתי לצפות בסיינפלד בשידור יומי בערוץ המשפחה. השילוב בין הנוירוטיות של הניו-יורקרים למוחצנות והמופרעות של הדמויות של "סטריפטיז" מפלורידה עבד היטב.
עשרים שנה קדימה. ספרים נוספים של היאסן תורגמו. כמו סופרי מתח רבים שמתורגמים, עבר גם היאסן בין הוצאות. "סטריפטיז" פורסם ב"כתר", "ראש דפוק" ו"כלבלב חולה" ב"זמורה ביתן "ואילו שחייה בעירום פורסם ב"מעריב". הוא לא הראשון שזה קורה לו, גם לי צ'יילד וואל מקדרמיד עברו בין הוצאות. אולי זה קטע של סופרי מתח.
קראתי חלק מהם ולא התלהבתי, אולי בגלל שאי אפשר לספר בדיחה פעמיים ואולי כי הם באמת היו פחות מוצלחים. למרות זאת, כשהתבוננתי ברשימת הספרים שנסקרו עד כה בבלוג, היאסן חסר לי והחלטתי לשלוף את "שחייה" המוזנח ממדף הספרים שלי. למרות שלא הרבה השתנה בכתיבתו של היאסן, אני שמח שעשיתי את זה.

החומרים המוכרים כאן - אישה אינטליגנטית שעשתה טעויות, הבריון טוב הלב וגם הגיבור שחי בשוליים, ומרחפת מעל כולם כעננה, סוגיית איכות הסביבה שהעסיקה את היאסן כסופר ועיתונאי לאורך כל השנים.
נקודת המוצא מקורית. הגיבורה נזרקת מיד עם תחילת הספר על ידי בעלה אל מימי האוקיינוס מספינת הנופש שבה הם חוגגים את השנה השנייה לנישואיהם. היות שהיא שחיינית מקצועית לשעבר היא מצליחה לשרוד מספיק כדי להינצל על ידי שוטר טוב לב לשעבר שהסתבך בחקירה שניהל מול שופט, הועזב מן המשטרה ועבר לפרישה נוחה באחד האיים באזור האוורגליידס. בעזרת השוטר מגלה הגיבורה מדוע ניסה בעלה לרצוח אותה ואף תובעת נקמה משעשעת.
הכתיבה של היאסן מהירה וקצבית וניכר שכמו תמיד, הוא מחויב להומור גם על חשבון ההיגיון הפנימי של העלילה. למרות שמדובר בקריאה קלילה, הדמויות כן עוברות תהליך מסוים כשבולטת במיוחד דמותו ההזויה של טול הבריון האקסצנטרי. כמו כן, היכולת של היאסן לעסוק באינטימיות, מין ודרך חיים נכונה עם הרבה אהבה למין האנושי היא מיוחדת ומוסיפה חמימות נעימה להומור המוצלח. מבלי לספר יותר מדי, בסוף הספר משתמש היאסן בטריק נחמד, במקום "deus ex machina" יש מין "satan ex machina" שמופיע בהקשר של צדק מוסרי וסוגר עניין בדרך אלגנטית.

ציונים:

כתיבה: 9 יעילה וקולחת
דמויות: 8 מורכבות יחסית
תעלומה: 7.5 מקורית אך לא מורכבת במיוחד
קצב:9.5

בונוס/עונש: אין, מור אוף דה סיים וזה לא רע.

סופי:8.5

מתח קליל ומשעשע עם הרבה לב.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

מקום יפה למות בו - מאלה נאן


מכירים את זה שהאחות בקופת חולים אומרת לילד הקטן להסתכל רגע הצידה, ואז מחסנת אותו. אם זה מוצלח, הוא לא בוכה. ובהנחה שאתם מאמינים בחיסונים, הוא גם קצת יותר עמיד למחלות.
מדי פעם מגיע ספר שמצליח, בלי שנשים לב, ללמד אותנו שיעור פרקטי בהיסטוריה. "מקום יפה למות בו" הוא ספר שכזה. הוא ממחיש באופן מרתק כיצד ההתנגשות שבין רצון האדם לממש את עצמו, לאהוב ולחיות לבין חוקים חברתיים גזעניים, הופכת לתאונה רבת נפגעים. והוא גם ספר מתח מצוין.

קצת רקע היסטורי לפני העלילה. בשנת 1948, במקביל להקמת מדינת ישראל לאחר השואה, עלתה בדרום אפריקה לשלטון "מפלגת הלאומיות". המפלגה חוקקה שורה של חוקים שהפלו לרעה את השחורים והצבעוניים (בדרך כלל צאצאים של ניצול מיני בין אדונים לבנים לעובדיהם השחורים). חוקים אלו התבססו על תפישת המפלגה כי האדם הלבן עליון על האדם השחור ועל אלו שבעורקיהם זורם דם שחור. השחורים והצבעוניים הורשו לצעוד רק בדרכים אחרות מן הלבנים, ביקרו במועדונים משלהם, ונאסר עליהם כמובן, להתחתן עם לבנים.
הלבנים, אנשים שהיגרו לאפריקה במאות הקודמות, נהנו ממעמד עליון ופנטזיה של עליונות. שחור ולבן לא היה רק ביטוי אלא קו שאסור לחצות. מפלגה זו שלטה באפריקה עד 1994.

על הרקע ההיסטורי הזה מתרחש "מקום". הוא נפתח בחקירת הירצחו של שריף העיירה "ג'ייקובס רסט" - אפריקאנר (לבן) וותיק, איש משפחה שלו חמישה בנים בריונים (למעט אחד שנועד לכמורה) ואישה אדוקה שמאמינה בעליונות הלבנה ובסכנה שבהתערבבות עם שחורים. מאחר שהדיווח הראשוני על הרצח אינו ברור, נשלח לזירה רק אדם אחד - עמנואל קופר, חוקר בהווה וחייל למוד מלחמות בעברו. קופר פותח בחקירה ומגלה כי המציאות של העיירה רוחשת סודות. הוא נעזר בשאבללה, חוקר שחור שהיה חבר נפש של הנרצח, וברופא יהודי בעל עבר מפוקפק שיש לו הרשות לטפל רק בשחורים.

כשקופר מתחיל להתקדם ולחשוף מעט מן השכבות של הסודות האופפים את הרצח האלים, מגיעים לאזור חוקרים מטעם ה"סקיוריטי", המשטרה החשאית של הממשל. החוקרים החשאיים כמובן אינם מקלים על קופר כשהם חוקרים זוית אחרת לרצח, וקופר צריך להסתכן כדי להמשיך לחקור.

הסודות נחשפים ומלמדים עד כמה גם תחת חוקי ברזל של הפרדה גזענית, היצרים האנושיים הרוחשים ממשיכים לפעול כמו רכבת מהירה.

הקצב די מהיר, והתעלומה הנהדרת מתפתחת באופן מרתק. הדמויות מוצלחות מאוד. במיוחד בניו של הנרצח שמתוארים כבריונים מיוזעים ואכזריים ושוטרי המשטרה החשאית. כולן דמויות מאיימות ומטרידות. גם הדמויות האחרות אמינות מאוד, גם אם לא עמוקות מדי. דווקא הגיבור, קופר, מעט שבלוני, אבל אמין ובעל תושייה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5 היה יכול להיות גבוה יותר אם קופר היה מעט יותר מעניין
תעלומה: 9
קצב: 8

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על האופן המעולה שבו המידע ההיסטורי הרב משולב בספר הקולח והמרתק הזה.

סופי: 9

מותחן היסטורי אינטליגנטי, מיוזע, אלים ורווי יצרים. מתאים לחובבי "ילד 44", ולא פחות מוצלח ממנו. התעלמו מעיצוב הכריכה הבינוני, ותקבלו את אחד המותחנים הטובים שפורסמו לאחרונה.

יום חמישי, 19 ביולי 2012

הדוור תמיד מצלצל פעמיים - ג'יימס מ. קיין


איך לסכם את חוויית הקריאה ב"דוור מצלצל פעמיים"?

אני חושב שאנלוגיה מעולם המוסיקה תתאים. אם ז'אנר המתח משול למוסיקה, אז ה"דוור" הוא ללא ספק שיר פאנק מלודי ובועט שלופת את המוח ונגמר מהר מדי.

במאה עשרים ושמונה עמודים רזים, מיוזעים, רוויי פעלים ומעוטי הרהורים, קיין מספר סיפור מוכר של רומן אסור ורצח. הוא עושה את זה מנקודת מבטו של הרוצח. מנקודה זו הסיפור מצמרר, מפני שאנו חשופים - בגוף ראשון - להרהוריו של אדם שיכול להרוג ואחר כך לישון, ואחר כך לומר לנו שהוא חיבב את קורבנו.
במילים אחרות, קיין (שם הולם למי שכתב את הספר הזה), מכניס אותנו אל תוך מוחו של פסיכופת. ולמרות החום והיזע שאופפים את הסיפור הבועט שלו, ההרגשה היא לעיתים קרובות קרירה ומצמררת.

הסיפור פשוט מאוד. פרנק, נווד אופורטוניסט, מתגלגל אל מסעדת דרכים-תחנת דלק, מתחיל לעבוד בה וספק-מתאהב ספק-נדלק על קורה, אשתו של ניק, בעל המקום. האירועים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. העלילה מסתבכת בטירוף. ועל הדרך הקורא נחשף גם לעבודת המשטרה ומערכת המשפט בהיקף שמזכיר לשבריר שנייה את "הסמויה". וזה תמיד דבר טוב.

הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה שהספר פורסם לראשונה בשנת 1934, מסתבר שכתיבה רזה וקצבית כל כך  עם חיבור אמיץ לצדדים האפלים של נפש האדם הייתה קיימת גם אז. מצד שני, פרויד עמד על הקשר בין מין לאלימות כמעט חמישים שנה קודם לכן, אז אולי זה לא כ"כ מפתיע.

אפשר להוסיף עוד הרבה על הספר, על הביקורת שלו כלפי החלום האמריקאי, על יחסי גברים-נשים בתרבות קפיטליסטית, על ההפרעות הנפשיות שמהן סובלים גיבוריו, על העניין התמוה של הסופר בחתולים כסמל לטורפים ועורכי דין, אבל עדיף פשוט לקרוא.

ציונים:

קצב: 10
תעלומה: 8 לא מורכבת, אבל נקודת המבט המקורית מוסיפה נקודות.
דמויות: 8
כתיבה: 8.5 רזה ובועטת

ממוצע:  8.6125

בונוס/עונש: 3.875 על היחס ההפוך שנוצר בין כמות האירועים לאורכו של הספר.

סופי: 9

נסיעה במהירות גבוהה היישר אל תוך קיר לבנים, שבה רק הקורא יכול לקפוץ החוצה לפני ההתנגשות.
מומלץ בחום.