קשה להתייחס ל"נעלמת" מבעד לפריזמה המסורתית של ספר מתח.
המבנה שלו אינו שגרתי, התפניות אינן שגרתיות, והטון המתוחכם-מתחכם שלו, לעתים עם מנה גדושה של מודעות עצמית, מקשים על סיווג.
אפילו לתמצת אותו קשה, מבלי לייצר ספוילרים.
אבל לפני הספוילרים, ניתן לומר כמה מילים.
מתישהו בעבר ראיתי בקולנוע את "מרדף חצות", רוברט דה נירו וצ'ארלס גרודין, רדפו אחר סכום כסף מרשים בקומדיית פעולה הומוריסטית ומחממת לב. הייתי צעיר ויצאתי מהקולנוע קצת בהיי, מרמת הכיף והקריצות, בתקופה שבה צ'אק נוריס וסטלון משלו בכיפה של סרטי האקשן (לא בהכרח תקופה רעה, אבל איזה חיוך או קריצה פה ושם לא היו מזיקים לצמד החסון).
הסרט הפך אצלי לראשון בשרשרת של סרטי פולחן אישיים עליהם נהגתי להמליץ במהלך השנים (הצטרפו אליו "צרות גדולות בצ'יינה טאון", "הת'רס", "ממפורד", "ילדות רעות" ועוד כמה סרטי פולחן איזוטריים).
לאחר שהחבר/ה צפו, שאלתי, "נו? איך?", ותמיד נתקלתי במין התפתלות וחיוך מתנצל. "היה בסדר". עם הזמן, הבנתי עד כמה יצירת ציפיות חיוביות יכולה לייצר אפקט הפוך.
בחזרה ל"נעלמת", נורא רציתי לומר וואו, אבל לא יכולתי. ואולי זה נבע שמזה שרציתי לומר וואו.
אחרי הכול, מדובר באחד הספרים שהבילד-אפ לקראתו היה מאוד בולט. גיליאן פלין (או ג'יליאן, על פי ספרי "מתח עולמי" של ע"ע) שכבר פרסמה שני רומני מתח מעולים, דרומיים-גותיים, נוטפי דם והומור שחור, ומרובי תפניות ("מקומות אפלים" ו"חפצים חדים", שניהם מאוד מומלצים), פרסמה את ספרה החדש בשנה שעברה.
הספר זכה לביקורות טובות מאוד, "היצירה הטובה ביותר שלה", כתבו פה ושם. דיוויד פינצ'ר שעיבד את "נערה עם קעקוע דרקון", מביים את העיבוד הבא עלינו לטובה, ואם זה לא מספיק, מעט הקוראים הישראלים שטרחו לקרוא באנגלית ולפרסם ביקורת גמרו עליו את ההלל.
עם רמת ציפיות כזו, אולי קצת קשה שלא להתאכזב מעט בסופו של דבר.
או במילים אחרות, קארמה משתמשת באינטרנט כדי להחזיר לי, על שמנעתי מכל מיני אנשים לגבש רושם משלהם על סרטים שממש אהבתי.
או שלא.
הספר נפתח בנקודת מוצא הרלן-קובנית מובהקת. כתיבה בגוף ראשון. זוג אמריקאי בורגני. האישה נעלמת בבוקר יום הנישואין החמישי. חקירת ההיעלמות נמסרת לידי שני בלשים בעלי כריזמה של בצל. הבעל, שכבר אי אפשר לחשוב עליו אחרת מאשר כבן אפלק (שיגלם התפקיד בסרט), מתנהג מוזר, כאילו לא ממש מרגיש. הזירה אינה ברורה. קובן, כבר אמרנו?
הספר כתוב משתי נקודות מבט - הבעל והאישה - שנדמות דומות מדי בהתחלה, והופכות מובחנות לאורכו באופן מוצלח כאשר מעמיקה החדירה של אישיותן. אפשר לומר ש - רגע, זה גם יהיה ספוילר - אי אפשר לומר את זה עדיין.
הדמויות מצוינות. איימי, מזכירה דמויות נשיות אחרות של פלין מספרים קודמים - אינטליגנטיות, פגועות בשריטות נפשיות שכוסו בשכבות עבות של ציניות, בעלות גישה פונקציונלית-בואכה-פסיכופטית לחיים. נשים שמתנהגות כמו גברים.
ניק, בעלה, גם הוא מתוחכם ומעניין, כותב עם מודעות עצמית. ככה זה כששתי הדמויות המרכזיות עוסקות בכתיבה. גם הוריה של איימי, אחותו של ניק, עורך הדין המשופשף, והבלשים הבצלצליים ממלאים את תפקידם נאמנה.
הכתיבה מתוחכמת. מתייחסת למימדים שונים בחיים המודרניים - כסף, רומנטיקה, בורגנות (אולי שילוב של שני הקודמים יכול לשמש הגדרה למושג הלעוס הזה). מדי פעם עף איזה דימוי מקסים. עקיצה (מוצדקת, לדעתי) בכיוונו של מוראקמי. כיף מאוד לקרוא.
התעלומה אינה מורכבת. יש שיאמרו שהתעלומה הנפשית מאחורי האירועים הדלים - או, מימד המותחן הפסיכולוגי - מרתקת, אני לא. היא בסדר גמור, אבל לא מדהימה או מחדשת.
הקצב בינוני. העבר של איימי וההווה של ניק נפרשים בקצב נינוח, שמתעכב על פרטים מחיי הנישואין וחיי היומיום - מה שהופך את הקצב של הספר לקצב של רומן ולא רומן מתח (המתאפיין באיכויות האהובות של ג'אנק-פוד - נבלע במהירות, לא מעניק תזונה בריאה, אבל כה טעים...). השערות אינן סומרות במהלך הקריאה. ואני הרגשתי הבדל גדול בין הספר הנוכחי לספריה הקודמים של פלין (שבא לידי ביטוי גם במשך הזמן שלקח לי לסיים את הספר).
ועוד כמה מחשבות,
ספוילר -
הספר, אומנם מתחיל כספר של הרלן קובן, אבל מימד המתח וההתרחשויות מתמוסס במהרה אל שתי הגרסאות המוצגות לקורא - איימי שמתגלה כשטנית, וניק שמתגלה כגבר מתוחכם אומנם, אך עדיין בעל תכונות של גבר ממוצע, עם שלל נקודות תורפה - והספר הופך במערכה השנייה לרומן ארסי על חיי הנישואין והמאבק בין המינים, עד שמגיע לשיאו הגרוטסקי בשלישית, בטוויסט ביזארי ומקורי (שהופכת את ההבדלים בין המינים לזוג אזיקים).
פלין השתמשה בדמויות מספרי המתח הקודמים שלה, ובקווי המתאר של האישיות הפסיכופטית, כדי ליצור זירת התגוששות דחוסה ודלת חמצן, שבה נאבקים המינים בעידן המודרני, על שלל מוסכמותיו הכלכליות והתרבותיות.
יותר מכל הזכיר לי "נעלמת" את דבריו של שייקספיר על כך ש"בגיהנום אין חמת זעם כמו זו של אישה פגועה".
אפשר לומר שפלין עברה אבולוציה מעניינת ככותבת, אבל קשה לעיכול על ידי מי שהורגל לחומריה הקודמים.
סוף ספוילר.
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7
ממוצע: 8
בונוס/עונש: אין
סופי: 8
ספרה החדש של פלין מתאפיין בכתיבה מושחזת ובדמויות מוצלחות, אבל הוא בעל מבנה וקצב שונים מזה של ספריה הקודמים, וניתן לומר שהוא יותר רומן מרומן מתח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה