יום חמישי, 19 בנובמבר 2026

קרבן אמצע החורף - מונס קלנטופט


 









אנחנו נמצאים עכשיו כנראה בשיא ההתמכרות שלנו למסכים, לפחות עד שימצאו דרך לגרום/לסייע לנו לעבד כמה ערוצי מידע שונים בו זמנית (האילונים של העולם ימצאו דרך לעשות את זה), אבל מתישהו לפני עשור וחצי בערך, כשהגישה לאינטרנט בסמארטפונים עוד הייתה בחיתוליה, או רק עשתה צעדים ראשונים, אנשים קראו יותר, וסניפים של סטימצקי הכילו בעיקר ספרים. 

באותה נקודת זמן של איזון טכנולוגיה-מול-קשב-לדברים-אחרים יצאה לאור ותורגמה סדרת ספרים מצליחה, "נערה עם קעקוע דרקון". היא סיפרה על האקרית אפלה, בעלת מראה של ילדת סנטר והתנהגות של ז'אן קלוד וואן דם פינת דאטה מ-"מסע בין כוכבים", שיחד עם עיתונאי סאחי משהו בשם מיכאל בלומקוויסט - מחווה לבלש הילד המקסים של אסטריד לינדגרן שיצא לאור ב"מרגנית" כשעוד היה פה טוב - מוטטה רשתות של פדופילים מקושרים והשפילה את הדיפ-סטייט.

באותה תקופה וכמה שנים אחריה, נדמה שלא מעט הוצאות חיפשו את ה-"נערה" הבא, ויצאו בארץ כמה תרגומים לבלשים סקנדינביים. "קרבן אמצע החורף" הוא אחד מהם. אבל כמו שקורה בימים אלו למי שהשקיע בטירוף בחברות AI, הבאז הופך לרעם קולני ורוב ההימורים מסתיימים בכי רע (סחבק לא חף מהתעמרות קטנת מימדים בירושה העתידית לילדיו). מתישהו העניין ב''נערה'' פג, ונדמה לי ש-"פרויקט רוזי" הפך להיות הבון-טון, ואולי אני בכלל מבלבל את סדר הזמנים. אבל היה רגע בהיסטורית קריאת הפנאי שלנו שבו מיכאל בלומקוויסט כיכב בלא מעט בתים, ואז דעך.

אז מה הסיפור של ''קרבן'-? נקודת הפתיחה של הספר מצמררת, ואפילו מרמזת לרומן מתח-אימה אה-לה "שתיקת". אדם שמן נמצא תלוי ומבותר ברובו בשיא החורף הסקנדינבי. מלין פורס והשותף שלה, סקה, מנסים לחקור בעוד שגלרייה של דמויות בלתי מובחנות בעליל מלווה אותם. מתפתחים כמה כיווני חקירה שקשורים לדת איזוטרית, משפחה שברווחה יכנו "מורכבת", ועוד כמה דמויות, ובסוף מגיע הסוף.

אפשר להגיד הרבה על הספר הזה, אבל בעיקר בעיקר, הוא בינוני מאוד. 

העיסוק הדמוי פילוסופי בחיים שמנסה לתת לספר ערך מוסף, קורס שוב ושוב אל תוך עצמו כשסצינות ודיאלוגים נשמעים נחמד, אבל לא מובילים לשום מקום ולעתים נחווים כהתפלצנות לא מחויבת. סיפורי החיים הנארגים אל תוך העלילה לא מעניינים מספיק והקשר שלהם לעלילה רופף. גם הגימיק של המתים המדברים (בניגוד למהלכים) לא מוסיף דבר. החשודים מסתדרים בשלושה טורים ואין זכר למסתורין או לסקרנות שהתעוררו בסדרת "נערה".

במהלך הקריאה צצים משפטי פילר כמו "מלין, קרה משהו נורא, אספר לך עוד עשר דקות כשאגיע", שנשמע כמו המקבילה השבדית למשפט שמופיע לפעמים בסדרות אמריקאיות "you are going to want to see this", וגם משפטים סתומים משהו כמו "האפר של כולנו הוא נקודת ניווט לזכרונות", למה התכוון המשורר?, לא ברור. השיא הזעיר היה הטיית הכובע ל"נערה", בדמות דמות שגם לה הכינוי "קאלה" ברפרור לבלומקוויסט. אסטריד לינדגרן מתהפכת בקברה.

מה שכן חביב הוא התיאור של האזורים בשבדיה שבהם מתרחשת העלילה שמעניק כמעט תחושה של טיול, וגם ניצנים למחשבות על הגירה והצלחתה או כשלונה במדינות אירופה האמידות והליברליות. אפשר להרגיש את הבסיס למהומות שראינו לפני כמה שבועות בפריז.

אבל אלו לא מפצים על מה שמתחיל באופן מעניין ומהר מאוד הופך למשהו שצריך להתאמץ כדי לקרוא.

הספר לא גרוע מספיק כדי להיות כל כך גרוע שהוא טוב, הוא פשוט מתבוסס בבינוניות. הערכתי אותו בעיקר כי הוא הזכיר לי כמה קשה באמת לכתוב סיפור טוב שבו המימדים הסיפוריים השונים מצליחים לחבור יחד ולהיות יותר מסכום החלקים. 

אני חושב שהיום הוא לא היה מתורגם, וזכה לכבוד הזה בזמנו פשוט כי כולם קנו מניות AI, סליחה, פשוט כי ההוצאות חיפשו את "נערה עם קעקוע'' הבא. 

הוא שכב לי על המדף מעל עשר שנים, אבד, ואז צץ במקרה, ואמרתי יאללה. אז הסקירה הזו אמורה בעיקר להזהיר את מי שאין לו את כל הזמן שבעולם. זה לא נורא, אבל זה מאוד בינוני.

מה שכן, כמו שתמיד מסייג, מסתבר שהספר הוא הראשון בסדרה של יותר מעשרה ספרים. מה שאומר שהיו מספיק אנשים שחשבו אחרת. ובניגוד לספרים אחרים שקראתי והזכרתי סקירות אוהדות שלהם, מודה, שכאן אני באמת לא מבין. אבל מה זה משנה? עבר יותר מעשור וחצי, העולם השתנה, אפילו העונות מתנהגות אחרת.


ציונים:

כתיבה: 7 זה רהוט, זה ערוך, זה לא מאוד מושך

דמויות: 6 שטוחות

תעלומה: 7 סבירה

קצב: 6 ל-א-ט

ממוצע: 6.5


בונוס/עונש: אין


סופי: 6.5

"קרבן אמצע הקיץ" הוא בעיקר אינדיקציה לבועת "נערה עם קעקוע דרקון", והוא לא מתפוצץ, האוויר פשוט יוצא ממנו ממש לאט.



יום חמישי, 29 באוקטובר 2026

המודל של פיקמן והמוסיקה של אריך זאן - הווארד פיליפס לאבקרפט

 













רוב סופרי האימה, כולל סטיבן קינג, מספרים שהם מושפעים מלאבקרפט. הכתיבה של לאבקרפט נוטה להיות זחלנית וארכנית והאימה הקוסמית שהוא אחד מאבותיה נוטה לעסוק בטירוף ובפחד המצמית של האדם מפני אלמנטים ומערכות שהוא מתקשה להבין, אם לתמצת.

הספרון הזה, שכולל שני סיפורים קצרים, מציג בעיני גרסא טיפה יותר קצבית של לאבקרפט, עם לא מעט סבטקסט. הכריכה המאוירת מעולה כמו תמיד אצל הוצאת "קתרזיס", ואורזת יפה את שני הסיפורים שהמכנה המשותף שלהם הוא אומנות - ציור ומוסיקה. 

כהקדמה קצרה - פרויד אמר בזמנו שאומנות היא בין השאר עידון של דחפים מודחקים הנובעים מקונפליקט לא מודע. למשל, טכניקת ההתזה של ג'קסון פולוק יכולה להיות עידון של דחפים לא מודעים שנותרו כלואים מהשלב האנאלי (החינוך לניקיון), ואז הציורים הם, ובכן...ואם נרצה דוגמא קרובה יותר לתחום שלנו, סופרי מתח שכותבים על פסיכופתים (אולי, אולי) מדחיקים דחפים תוקפניים ושוטחים את הרעיונות שלהם על הכתב (אולי!).

בקיצור, חבל שהיטלר לא התקבל לאקדמיה ההיא לאומנות.

בשני הסיפורים הללו, לאבקרפט מציע הסבר אחר. מה אם אומנות שפורטת על הרגשות הלא נעימים שלנו, כמו ציור מחריד או מוסיקה מצמררת שמרגישה זרה, נובעת מאלמנטים אפלים שאנחנו לא מסוגלים לתפוס, מה אם אומנות כזו מעבירה מסר ממשהו שאנו לא יכולים לתפוס ולהבין בחושינו?

עוד דרך לחשוב על כך, היא, מה אם פסיכוזה היא לא רק סימפטומים שנובעים משימוש בסמים או חוסר איזון כימי במוח. מה אם ההזיות ומחשבות השווא הם מסרים מעולמות אחרים. מי ששוחח פעם עם אדם במצב פסיכוטי, יכול לחוות עד כמה לפעמים זה משכנע.

בסיפור הראשון, מספר הכותב לחברו מדוע החליט להתרחק מפיקמן, צייר שתפס כאחד הכישרוניים שפגש, דווקא בשל ציוריו המערערים, ובשני, מספר הכותב (מישהו אחר) על אדם תמהוני שמנגן בעליית הגג של בית דירות באישון לילה, ומעורר את סקרנותו.

שני הסיפורים לא סופר-מפחידים, אבל בניגוד ללאבקרפט ההארקורי יותר שקראתי ("בהרי הטירוף" למשל), הם קלילים וקצביים יותר. 

אבל החלק הכיפי באמת, הוא ששני הסיפורים כתובים כמונולוג, או דיאלוג דרדל'ה בגוף ראשון. הם קולחים מאוד, והראשון כולל גם מן ביקורת חברתית על הפוליטיקלי קורקט שחוסם אומנות טובה, ועל ספרות בינונית לעומת ספרות בעלת ערך. משהו בכתיבה של לאבקרפט מרגיש שם שונה, משוחרר יותר, והחיצים שהוא יורה די חביבים, במיוחד על הפוליטיקלי קורקט. 

לפני שאצטט, אתן דוגמא. בצפון אמריקה רווח השימוש במנוח "unhoused" כתחליף של "הומלס" המוכר. המצדדים טוענים שיש בכך יותר דיוק כי home הוא מונח רחב יותר בעוד ש-house הוא ממוקד בנייה. רוצה לומר, לא נאמר על מי שאין לו קורת גג, שהוא חסר בית לחלוטין. המתנגדים אומרים שבאמתלה של ניסיון לדייק יותר בשפה, יש כאן התחמקות מכאב ואי הכרה באמת.

פיקמן, שהמודל שלו נידון בסיפור הראשון, לוקח את המספר אל דירה באזור עירוני מוזנח של בוסטון (אני חושב), ומקונן באוזניו על הצנזורה המוטלת על עבודותיו, "בזמנים ההם, אנשים ידעו איך לחיות...ועכשיו תראה את מה שקורה היום, כולם כאלה רגישים שאפילו מועדון של אומנים לכאורה מתחיל לרעוד ולפרכס אם ציור חורג ממה שמקובל".

כמובן שלאבקרפט הוא עדיין לאבקרפט, כמו למשל כשהגיבור מתאר כי כשפיקמן צייר "המכחול שלו הפך לשרביט משריץ סיוטים", אבל עדיין, הוא נינוח, קליל יותר, כמעט מוסיקלי ביחס לעצמו. ומתלונן ומקונן על העולם ועל האומנות, לצד ביצוע הטריק המוכר שלו - להקפיא טיפה את הדם. 

קטע שהסיפור הזה בן 100.

בעיני מוצלח מאוד שלאבקרפט מתורגם במנות קטנות, זה מקל על הקריאה שהיא בדרך כלל דחוסה. גם הוצאת "פרדס" ולאחרונה "קתרזיס" ביתר שאת, ובעבר "אודיסאה" שנפחה את נשמתה הוציאו אותו לאור. גרסת הסיפורים הקצרים עובדת מצוין. והצמד הזה ספציפית עובד מעולה בגלל המכנה המשותף שלו.

מומלץ.


ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 8 אבל הן לא העיקר

תעלומה: 9 מסתורין, מסתורין ועוד מסתורין

קצב: 9 יחסית ללאבקרפט זו אוטוסטרדה

ממוצע: 8.75


בונוס/עונש: רבע נקודה לכתיבה על הכתיבה והצנזורה

סופי: 9


וואו, משוחרר יותר, נינוח ועוקצני, בכרך הקצרצר הזה, לבקראפט מקפיא הדם הוא אותו מקרר בגישה כל כך שונה. כדאי. 






יום שישי, 16 באוקטובר 2026

על כנפיים שגויות - יותם (דפיילר) אבני

 













המורל התקופתי לאימה הכתובה בישראל.

בשנה האחרונה אני כותב הרבה על ספרות אימה ישראלית, וכמו שקרה לאריה סטארק בשעתו, אט אט מתהווה רשימה. בקטע טוב. 

עודד וולקשטיין, אמיר חרש, משה רט, איתן גפני, גל ובר, דקלה קורן, קים בר, ועכשיו גם יותם אבני. כיף שיש ניסיונות מקומיים לכתוב בז'אנר המאתגר הזה. לא קל להפחיד במילה הכתובה, כשמשווים למדיום קולנועי שמשתמש בקול ותמונה כדי ללחוץ על כפתורי הפחד, ולא קל להפחיד ביחס למציאות שרק הולכת ונעשית מוזרה ומפחידה יותר. נחמד שלא מפסיקים לנסות.

לפני הסקירה - השבוע גם חזר מדור "אימה לנשמה" ב"סריטה" לסקור סרטי אימה אחרי הפסקה ארוכה (בעבר נכתב על ידי אור סיגולי תחת הטייטל "אימת החודש", ועכשיו על ידי לירון סיני), והשבוע המדור כולל התייחסות גם לחדש של ג'יין שונבורן, שאת "ראיתי את הטלויזיה זוהרת" המוזר ועוכר השלווה שלהם אהבתי מאוד. יכולים להציץ כאן.

וגם, רינונים ברשת אומרים שהסרט הבא של מרטין סקורסזה יהיה בז'אנר האימה. גם הקודם שלו היה די מפחיד כשקיבץ גלריה של פסיכופתים, אבל אימה ממש עוד לא היה לו. אולי ''קייפ פיר''. בכל מקרה, יהיה מעניין.

ועכשיו, לקראת האלווין, שכבר עבר סוג של גיור רפורמי, סקירה של ספר בז'אנר החביב עלי בשנים האחרונות.

"על כנפיים שגויות" מתהדר בכריכה סגולה-מגניבה-עגומה, שמזכירה את עטיפות ספריו של ג'ונג'י איטו יוצר הרומנים הגרפיים המפחידים מיפן (נסו את "אוזומקי") , ומספר על אוסנת (אוסי) וחברותיה בסך הכל רצו להתבגר בשקט ולחוות את מנת ההרפתקאות ששמורה לנערות מתבגרות בצפון הרחוק של ישראל של סוף שנות ה-90. 

אבל רצון ומציאות לא תמיד הולכים יחד. מהר מאוד אוסנת פוגשת את איתמר, נער חדש ומסתורי שהגיע לקיבוץ ומרגיש לה שיש משהו ביניהם, והיא רוצה לבדוק. משם היא מנווטת בין היחסים המתהווים עם איתמר, חברותיה, חנצ'ו, עדי וסיגל, שחוות קשיים ומורכבויות בחייהן האישיים, מגלה על עצמה לא מעט, ובגדול, מנסה לג'נגל בין התבגרות והתמודדות עם לקות למידה, לעולם נסתר שבו יש חוקים, כוחות ומחירים שהגילוי שלהם עלול להסב לא מעט כאב.

אז מה עובד בספר? גיל ההתבגרות של אוסי מתואר באופן שמרגיש מדויק, פגיע ונוגה. 

בשיח הפסיכולוגי על גיל ההתבגרות מדברים לפעמים על "נפרדות שניונית וחולשת אגו'', קרי, אחרי הפרידה הראשונית מהחיבור עם ההורים במעבר מתינוק לפעוט-ילד, בגיל ההתבגרות מתרחשת פרידה נוספת, פסיכולוגית יותר מפיזית, מן ההורים. האידיאלים שלהם, הדיבור שלהם, וכל מה שמייצג אותם ניצב פתאום בסימן שאלה, ומרגיש מביך. וכאילו שזה לא מספיק, התהליך מאופיין גם בחולשת כוחות אגו, שהם הכוחות המנהלים של הנפש (בעיקר במאבק בין דחפים לצווי החברה והמוסר שהופנמו). אם נוסיף לזה שמתבגרים חווים גם פריחה קוגניטיבית שמאפשרת להם לדמיין ולשחק עם נקודות מבט מרובות (ובעיקר "מה חושבים עלי?"), יש פה קלסטר-פאק נפשי ידוע מראש - הנפש מרגישה צורך להתרחק מן המוכר והנוח הפסיכולוגי המיוצג על ידי ההורים לעבר לא ידוע אינדיוידואלי, ומנגד מותקפת בהמון גירויים ודחפים חזקים שנובעים מההתפתחות הפיזית והמון ספקות שנובעים מן ההתפתחות הקוגניטיבית. וזה עוד לפני הפלאפונים החכמים ועידן האינטרנט. 

בקיצור, הדימוי של שלושה ילדים בתוך מעיל גשם מעולם לא הרגיש מדויק יותר. בכל מקרה, פעם הבאה שאתם שומעים אותם צווחים, גועים ומנפצים בקבוקי בירה תחת הבית שלכם, זכרו, זה לא קל החרא הזה.

אבני מפליא לתאר את הכמעט-התפרקות-נפשית הזו אצל אוסי - היא שוקלת בכובד ראש כל פיפס בנוגע לעד כמה לשתף את חברותיה בכך שנדלקה על איתמר, ועד כמה ליזום ועד כמה להיענות ליוזמה של איתמר. היא חווה טיסת מחשבות נוירוטיות והיא חשה אשמה, כאילו כל משקל העולם באמת מונח עליה, כשבעצם יש משהו טיפה נרקסיסטי במחשבה שאנחנו באמת משפיעים כל כך על העולם. 

הכל בנתיב הסיפורי הזה מרגיש אמין, ומתאר יפה כיצד בהתבגרות רגשות רדיואקטיביים גועשים במרחב פרנואידי משהו ששולטים בו חוקי חשאיות של הק.ג.ב, או המערכון ההוא עם לסגור את הדלת או לא לסגור את הדלת בראיון לטיס (נדמה לי שזה של החמישיה הקאמרית). 

בקיצור, התיאורים של נבכי הנפש של אוסי היו בעיני אמינים וסוחפים. אז בפראפרזה על "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", שימו לב למטאליסטים (הכותב) כי הם יודעים דבר או שניים על עדינות ורגישות.

איפה זה פחות עבד? 

כשאתם שואלים את הילד איך היה בגן הוא עונה "כיף". זו לא קלישאה. בדקתי. עכשיו דמיינו שאתם שואלים אותו והוא עונה לכם בפרטי פרטים - כל דבר קטן שראה בארגז החול, מה אמרה נויה לגננת, מה הוא אכל בצהריים, ובאיזה צבע היו הסמארקים שלו לאורך היום. או במילים אחרות, "כנפיים", למרות שהוא משכנע, במיוחד בתיאור חיי הנפש של הגיבורה, יורד לפרטי פרטים, ונדמה שנכתב על פי "תגיד, ומדי פעם תראה", בניגוד לחוק הידוע. הוא כולל גם הרבה חזרות, כתובות היטב, אבל בעייתיות מבחינה מבנית.

אבל! זה עדיין עובד, כי יש משהו סוחף בכתיבה של אבני. במובן מסוים משהו ברוח הנושבת בין המילים הזכיר לי טיפה גם את "שדים וסמטאות" של איתן גפני, שניהם נכנסו לפעמים לפירוט יתר, אבל על שניהם שרתה מן רוח כזו של "כאן עפים על כתיבה" שהצליחה לסחוף, למרות שמבחינה טכנית ומבנית כאמור יש מה לבקר. 

יותר בקטנה, הפריע קצת הניסיון לתרגם ביטויים אמריקאיים לעברית, ""famous last words", ו-"chug chug chug" עברו תרגום או עיבוד לעברית שעבורי טיפה חרק, ומנגד, גם ההתרפקות על הישראליות הישנה, בעוד שבימים אלה היא כמעט מתבקשת כי הכל משתנה יותר מדי ומהר מדי, הרגישה לפעמים ארכנית, כמו בקטע שמאזכר את קורין אלאל ז"ל או באזכורים שהרגישו רשימתיים.

פה ושם היו סצנות שהרגישו לי טיפה "over the top", כמו כשאוסי מוצאת את איתמר עורך מחקר בספרייה, ולידו עשרות (!) ספרים. זה הרגיש טיפה מוגזם, כמו סצנת הלפטופים המטורללת ב-"Fateful Findings" (מי שמכיר מכיר, אבל מדובר במתחרה הכי טוב ל"החדר"). מחקר זה הגיוני ותואם את רוח "באפי" (וג'יילס ז"ל), אבל עשרות ספרים חרק ופגע בפלואו.

ומה עם האימה הקוסמית? כאן יש מגוון רעיונות שבעיני עושים עבודה טובה בשילוב בין האפלה שבחוץ לאפלה הפנימית, שבנפש האדם, ובין מסע בזמן וכתות לאימה קוסמית אפקטיבית.  יש צורך בהשהייה משמעותית של אי האמון בחלק מן התפניות המצמררות, אבל בסה"כ יש כאן מבנה ומערכת חוקים עקבית שכיף לעקוב אחריהם, כולל מן מטא הרהור על לקויות למידה-במתמטיקה-והבנה של העולם, ונשמע שהכותב מכיר את העולם הזה. בנוסף, חשוב לי לציין סצנה יפהפייה של מסע לאחור בנקודות שונות בזמן שהזכירה לי את "regression" של לג'נדרי פינק דוטס שבו אדוארד קא-ספל מפציר בצעקה "!No!, go back". וכל העסק נבנה היטב לשיא בסצנת סיום ארוכה ומגניבה שאכביר עליה טיפה יותר בחלק הספוילרי.

עקב אכילס המרכזית של הספר הייתה בשילוב בין שתי התמות - התבגרות ושדים. ההתעמקות המרשימה בנבכי נפשה של אוסי מאטה את הקצב, ומשהו בסינרגיה של רגש-והתבגרות- אימה לא הגיע לתיאום מיטבי, אם להשמע כמו יועץ מס משעמם. 

החוויה שלי הייתה שחסרו לי פחד וצמרמורות. ההתלבטויות של אוסי, שהיוו חטיבת הקצב של הספר, גרמו לי להרגיש שאננות גם בקטעים המפחידים כי ידעתי שאחר כך יגיעו ההתלבטויות שלה ביחס לתפניות וליחסים עם איתמר, לצד חזרתיות מסוימת במה קרה ומה אני מרגישה. 

ואולי זה בסדר ותלוי ציפיות, שהרי הספר אמור להיות חיבור בין סיפור התבגרות לאימה קוסמית, אבל כמו כריסטופר ווקן, במערכון ההוא של SNL, על ברוס דיקינסון והקאו-בל, רציתי לצעוק "I have a fever, and the only prescription, is more horror". אבל שוב,  קשה לכתוב באופן שבאמת מקפיא את הדם. אני חושב שהפעם האחרונה שבה קפאתי מאימה בגלל ספר הייתה קשורה יותר לגיל שלי מאשר לספר ("הניצוץ", אני מדבר אליך). אז קחו עם גרגר מלח. 


מכאן, כמה התייחסויות שלא כדאי לקרוא טרם קראתם, או, ספוילרים!

אזכורים קולנועיים. ד"ר קרוננברג שמוזכר הוא אולי מחווה לבמאי הבאדי הורור הקנדי (מישהו כתב עליו בהומור בטוויטר, שההנחה העומדת מאחורי הסרטים שלו היא "מה אם, פעם אחת, לשם שינוי, משהו היה קורה בטורונטו"). והיה גם רגע שבו איתמר ניסה לכנות את אחד האויבים שניצבו בפני החבורה "מורלוק" במחווה ל-ה.ג'. וולס, וקיבל מיד שטיפה וברקס להכנסת המונח, שהזכירה לי מאוד את "stop trying to make fetch happen" מ-"ילדות רעות" המקסים. 

ואסוציאציה מוסיקלית נוספת - באחת התפניות בסיפור, מתברר שאיתמר הצעיר היה למעשה בן ארבעים וקצת שבעקבות התעסקות במחקר איזוטרי נזרק בזמן לאחור אל תוך עצמו שבגיל 16, ולו, כבר הייתה היסטוריה ארוכה ומורכבת עם אוסי שרק עכשיו פוגשת אותו לראשונה. התפנית המגניבה הזו, שבעיני תוארה באופן אמין ומרגש, הזכירה לי את השורה המקסימה של הנשיונל  מ"סלואו שואו" "you know I dreamed about you, for 29 years, before I saw you". בעוד שבשיר, אחד הצדדים חולם על השני עוד לפני שהשני מודע לקיומו, כאן זה מן, "חייתי אתך לפני שהכרת אותי" - רעיון מגניב-מקריפ שעושה קצת תנועות של בלנדר בבטן, כמו השיר של הנשיונל (וכן, זה גם טיפה "אשתו של הנוסע בזמן").

ועוד ספוילר והגיגון. בסצנה הסופית, לפני האפילוג, הכת שעומדת מאחורי חלק מן האירועים האלימים של הספר, יוצרת קשר עם ישות אפלה - מפגש שמוביל לשיאו של הספר. אבני מייצר בקטע הזה מחול דמים שמרגיש כמו גרסא ספרותית לקליפ של "קריידל אוף פילת'" או דומיה, עם המון מתכות ונוזלים. בלאגן מרהיב וכיפי שמביא את מה שנבנה עד אותו רגע לשיא שהולך מצוין עם העלילה. 

וההגיג -  בקטע מוזר טיפה, הסיום שבו הכת היהודית מנסה לעשות שימוש בכוחות אפלים שאת אופיים היא אינה מסוגלת לתפוס, הוא תמונת ראי מדליקה של הסיום של הסרט הראשון של אינדיאנה ג'ונס שבו הנאצים מנסים לעשות שימוש בארון הברית היהודי ומקבלים משהו שונה לגמרי ממה שקיוו לו.  ואם מוסיפים לזה עוד חלק מן הסיפור, גם הניסויים שמבצע אביה-סבה-סב-סבה של עדי במחלקת הפריון שלו, מזכירים מעט את הנאצים.

בשיח על טיפול קבוצתי, מדברים לפעמים על לא מודע קבוצתי, אז מי יודע, אולי הכיוון העלילתי הזה מייצג הרהור לא מודע על ישראל או היהדות שנמצאת בסכנה לאבד את דרכה. ואולי לא.

סוף ספוילר וסתם סוף.


ציונים:

כתיבה: 7.5 סוחפת אבל לעתים ארכנית, חזרתית ומסתבכת עם הריפים של עצמה

קצב: 6.5 עקב אכילס אם אתם חובבי פאנק, כאן זה פרוג רוק שנבנה בהדרגה

דמויות: 7.5 בסה"כ אמינות ועוברות תהליכים

תעלומה: 7.5 מגניבה, יש מורכבות באלמנטים הקוסמיים, ובחיבור בין רוע על-טבעי לרוע אנושי

ממוצע: 7.25


בונוס/עונש: חמש נקודות לרעיונות המקוריים והשאפתנות של הפרויקט. 

סופי: 7.75


"על כנפיים שגויות" הוא סינתוז מעניין בין אסתר שטרייט-וורצל ללאבקראפט, אשר למרות בעיות קצב ומינונים, סוחף את הקורא לחוויה נוגעת ללב, מוזרה ומדממת, שכולה תוצרת הארץ. בהקשר הרחב יותר של אימה ישראלית, הוא גם מהווה עוד לבנת לגו מכובדת בבניין שהולך ומתהווה.













שבת שלום, בשורות טובות, אימה לרוב, אבל רק באומנות.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2026

האורחת האחרונה - ג'ייסון רקולאק (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 













שוב מתברר ש"איפה הילד" סתם ניג'סו ואוקטובר הגיע די מהר. 

הקלקלן (ספוילר בלשון הגויים) פנים רבות לו. והמקלקל (או המספיילר בלעז) ימצא דרכים מפותלות להוציא לפועל את מזימתו.

בפראפרזה על הסצנה האייקונית מהסרט הקלאסי הישראלי "מאחורי הסורגים", יש ספוילר שיודע שהוא ספוילר. אבל יש את הספוילר האחר, שמתחזה לביקורת תמימה, אבחנה פסיכולגית, ספרותית או קולנועית מבריקה (בעיני המתבונן כמובן). יושב לו מדושן עונג, מרוצה מעצמו ולא מאמין שהוא ספוילר.

כצרכן נלהב של ספרים וסרטים עם טוויסט, סוד מסתורי ושאר הפתעות מסמרות שיער יותר או פחות (בעיקר פחות אם מתבוננים בפדחתי), אבל גם ידע על זה שיש המון מאכזבים, אני מנסה לגלות אם מראש האם מדובר ביצירה ששוה את ההשקעה, וכמי שמנסה להתמודד עם פומו תרבותי בלתי פוסק, הצורך לבדוק ביקורות אחרי ביקורות לפני הבחירה בספר (לצורך העניין) הבא, הוא כמעט בלתי נשלט.

לא לגלות את הסוף, רק לגלות אם הסוף שווה את זה.

עכשיו תראו.... בתור מי שנכווה ברותחין (כן, כן, גילו לי את הטוויסט של "החוש השישי" לפני שצפיתי בסרט. אגב, זה סרט כל כך טוב שחווית הצפייה שלי כמעט ולא נפגמה. גם בסרט "שאטר איילנד" צפיתי אחרי שקראתי את הספר והלסת נשמטה לי עד כדי חשש אמיתי למפרק. ושוב, לא על הטוויסט לבדו יישב סרט כל כך מורכב, עמוק ורב רבדים), אני מאוד נזהר בצוננים.

הווה אומר – אני גולל, לרוב באתר "עברית", עובר על הביקורות ומשתדל להבין מה עובד ומה פחות עובד מבלי שתקולקל לי החוויה. אם תרצו, אני משחק נשיקה-סקירה.

זה נכון גם כשאני לא קורא ספר מתח מובהק (אם כי בכל ספר, לפחות באלה שאני אוהב, צריכה להיות התפתחות כלשהי, נקודה התחלה, תהליך ואז משהו לסיום, רצוי כזה שלא בהכרח אפשר יהיה לצפותו ממרחק של קילומטרים), אבל בטח כשאני שוקל לקחת לידי מותחן מסתורי כמו "האורחת האחרונה" (הוצאת "ידיעות ספרים:).

אני מבין שהביקורת הזו הופכת להיות כמו פרק כתוב (ולא בהכרח בצורה מושלמת) של עונה מאוד בינונית ותמוהה של "מחוברים" (אולי גם יעשו פעם גירסא לחנונים), אבל היא באה להבהיר נקודה וגם לספק אזהרה.

כדי לקצר סיפור מאוד ארוך אספר שבעודי עובר על הביקורות על הספר דנן, הייתה אחת שסיפרה ברוב הוד והדר על כך שזהו מותחן נפלא, רב פיתולים, מפתיע מאוד שמספר הרבה מאוד על כך שאנחנו לא... (ופה אני אעצור כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לי). בקיצור, היא כתבה איזושהי תובנה כביכול מאוד כללית. אבל בערך בעמוד 200, כשפעם אחרי פעם הגיבור שלנו (אחלה דמות, אגב) פרנק שטובסקי (לא מצוין שהוא יהודי) נתקל בקיר ולא מצליח להביא את עצמו ואותנו לנתיב של פתרון התעלומה, נזכרתי באותה ביקורת. מאותו רגע הבנתי בדיוק מה הטוויסט (אם כי הוא לקח לעצמו עוד פיתול קל ומופרך למדי) והרבה מהחוויה התקלקלה לי.

ושוב... כבר חוויתי אירועים כאלה בעבר (כבר היה מי שכתב שהוא לא קורא ספרים על מלחמת העולם השנייה, כי הוא יודע את הסוף), אבל התבאסתי. מה שכן, לזכותו של ג'ייסון רקולאק, הסופר המוכשר בהחלט של הספר, יצויין כי החוויה לא נחרבה לחלוטין. רוצה לומר – הספר מחזיק יפה גם כשהתעלומה שלו הופכת לבהירה. ועכשיו נחזור קצת לאחור.

ג'ייסון רקולאק, כך הבנתי, הוא שם די פופולרי כיום בסצינת המתח בארה"ב. הספר הקודם שלו, והראשון שתורגם (באופן מפתיע בהוצאת "מחברות לספרות" שממעטת להוציא ספרי מתח ואימה), "תמונות נסתרות", היה מותחן אימה פשוט נהדר. שם הטוויסט לא היה ידוע לי, אם כי קצת חשדתי. כזה אני, חשדניסט.  וגם שם, הדמות של הגיבורה הראשית מאוד מעוררת אהדה דווקא משום שאינה מושלמת. שם היא הייתה עבריינית משוחררת, במקרה שלנו מדובר באבא שלא הצליח לשמור על קשר רציף עם בתו היחידה, על אף שאימה נפטרה כשהייתה קטנה. בהמשך, אגב, מתברר גם מה קרה שם.

בקיצור, כשראיתי שרקולאק הוציא ספר חדש, מיהרתי להוסיף אותו לרשימה. הייתה לי תקווה שיהיה זה שוב ספר מז'אנר האימה שצמא כל כך לגיבורים חדשים, בטח מאז שסטיבן קינג הולך יותר ויותר לכיוון של מותחנים ריאליסטיים.

"האורחת האחרונה" אינו ספר אימה, על אף כמה רגעים מקפיאי דם. זהו רומן מתח משפחתי יפה מאוד, על אותו פרנק, שמקבל פתאום טלפון מהבת שלו, אחרי כמה שנות נתק. לשמחתו הרבה, היא מזמינה אותו לחתונה שלה והוא שמח אף יותר לקבל הזמנה לפגוש את החתן.

הוא מצפה להגיע לדירת צעירים דלה ופשוטה בבוסטון, אבל מוצא עצמו בדירה בצמרתו של מגדל יוקרה יוקרתי במיוחד ומגלה שהבת מאורסת לבן של בעליה של חברה סופר-סופר-דופר מצליחה, שמרכיבה רכיב מסוים שכל רכב חשמלי צריך.

מהר מאוד הוא מבין שהחתן לא נראה שמח במיוחד לקראת האירוע והעניינים הופכים מוזרים ותמוהים עוד יותר כשלתמונה נכנסת בחורה צעירה ונעדרת. כל העסק מגיע לנקודת רתיחה כשפרנק מגיע לאירוע החתונה באחוזה המטורללת של המשפחה העשירה ושם כבר העלילה תופסת תאוצה.

שלל שקרים, הסתרות, הפתעות שאף אחת מהן היא לא מהסוג שאב גאה לכלה יפהפייה שמח לגלות.

ואני באמת, אבל באמת לא רוצה לגלות יותר.

הסיפור עובד יפה. לפרקים הוא מופרך מדי, אבל לפחות בעיניי מה שמחזיק יפה מאוד את הסיפור הוא הדמות של פרנק. אם הזכרנו את סטיבן קינג, הגדולה של הגאון הזה היא היכולת שלו לברוא דמויות עגולות, מורכבות. רקולאק הוא לא סטיבן קינג, בעיקר כי סטיבן קינג יש רק אחד וקוראים לו סטיבן קינג. אבל כמו בספרו הקודם, גם הפעם, הדמות הראשית מעוררת אהדה, ופשוט בא לך שיקרו לה דברים טובים. יש שם גם סיפור מאוד יפה שלו עם ילדה קטנה שאחותו של פרנק לוקחת לאומנה. מערכת היחסים המקסימה בינהן, שתחילה כלל לא הבנתי במה היא תורמת לעלילה, מסייעת לאחד הטווסטים היפים של הספר והופכת גם לשוברת לב על באמת.

לסיכום: עם או בלי טווסטים, הספר בהחלט שווה קריאה. לא משהו שימציא מחדש את הז'אנר או ישנה את חייכם, אבל יודע ללחוץ יפה מאוד על שרירי הלב וזה, בסוף, מה שאנחנו רוצים מספר. גם כשמדובר במותחן אפל. ותאמינו לי – יש המון אפלה בסיפור הזה.

 

ציונים:

דמויות: 8.5 הדמות של פרנק היא 10 עגול ולא רק הוא. הציון לא מושלם כי יש שם כמה דמויות שנראות קצת כמו קלישאה מהלכת.

כתיבה: 9 ג'ייסון שלנו יודע ללפות את ידי הקוראים שלו ובעיקר, כאמור, את הלב שלהם.

קצב: 8 באופן מפתיע בז'אנר, לספר לוקח איזה 100 עמודים להתרומם, אבל זה לגמרי משתלם.

תעלומה: 8.5 (ע"ע הפתיח, יכול היה להיות כנראה גם גבוה יותר).

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שליש נקודה על כמה טיפים נחמדים לקראת הטיול בארה"ב

סופי: 8.888

 

הוא לא כ"כ מפחיד, הטוויסט שלו בסכנת הכחדה עם כל סקירה אינטרנטית שעולה, אבל לעזאזל, הוא שחקן נשמה! רקולאק יפרוט על מיתרי הלב שלכם בזמן שהוא מקפיא לכם קצת את הדם.

 


יום חמישי, 24 בספטמבר 2026

הנרדף - סטיבן קינג

 





















אחת ממעלותיו של סטיבן קינג היא שאפשר לקרוא סיפור שלו מלפני 44 שנה והוא ירגיש קצבי ומעניין כאילו נכתב אמש, גם אם ההיבט הטכנולוגי לא מעודכן. 

יצא לי לקרוא גם את "בהמשך" החביב, בק-טו-בק עם "הנרדף", ובעוד שב-"בהמשך" ניכר שקינג השתכלל ביכולתו להכנס לדקויות במוחותיהן של דמויות בעידן האינטרנט, ולהפגין מנעד רגשי רחב יותר, ל"נרדף" יש בעיני יותר משקל סגולי.

בכל מקרה, קינג הוא באמת סופר מיוחד ביכולת שלו לברוא עולמות שמרגישים אמיתיים, עם דמויות מלאות ועגולות, ואז להזריק פנימה כמויות משתנות של אימה/מתח. כיף שהוא מתורגם כבר שנים לעברית, וכיף שגם פנינים ישנות שלו מגיעות לדפוס עברי, גם אם גלן פאוול של הגרסא החיוורת-אך-יותר-נאמנה-למקור מעטר את הכריכה הראשונה שיצאה, ולא שוורצנגר, עם הבגד הצמוד המגוחך, מהגרסא הקווירקית של 1987.

אז מה קורה ולמה זה מרגיש כמו ספר קצת חשוב? בעתיד שנשלט על ידי תאגידים חסרי לב, אנשים נאלצים למכור את עצמם למשחקים טלויזיוניים סדיסטיים שבהם, למשל, חולי לב מתאמנים בשידור ישיר ומרוויחים כסף נחוץ עד שליבם לא עומד בעומס. 

בן ריצ'ארדס הוא אב צעיר שבתו לוקה בדלקת ריאות מסכנת חיים, ואשתו והוא מחוסרי עבודה. עיון בעמודים הראשונים מגלה לנו שהוא פשוט אדם שעומד על עקרונותיו ולא משחק את המשחק, תקרית בעבודה פה, תקרית בעבודה שם ו...הופ, אין כסף לתרופות ומכולת. 

הספר מתנהל בקצב מהיר, ריצ'ארדס עובר מיונים לשעשעון "הנרדף", במסגרתו הוא בורח מציידי ראשים מיומנים, ונדרש לשלוח בכל יום הקלטת וידאו של עצמו (שיא הטכנולוגיה ב-1982, כשהסיפור נכתב), אחרת יופסק התשלום שאשתו מקבלת עבור השתתפותו.  אגב, גם את "The long walk", שעוסק בתחרות רצחנית, כתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'ארד בקמן, והוא עוד לא תורגם, שיעול-שיעול.

הספר מלווה במרדפים קלאסטרופוביים, חטיפות, והרפתקאות תעופה, כשריצ'ארדס שולף שפן אחר שפן מכובעו הבלוי. אבל הנקודה שבעיניי נותנת לספר הזה את ערכו היא האסטרטגיה של ראשי הרשת - שידור הקלטות של ריצ'ארדס כשהן ערוכות כך שהוא ייראה כנבל, ואשתו, כמופקרת רודפת כסף. כך הופך ריצ'ארדס שנוא והמון מוסת מחפש אותו כשדמו מותר לא מכוח חוקי המשחק, אלא כי עריכות מגמתיות, תוספות כוזבות ועוד מניפולציות הגשה שונות מציירות תמונה מעוותת שלו.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות בהן שימוש בדיס אינפורמציה משמש ללגיטימציה של מעשים פסולים/פסיכותפתיים. הרוסים דיברו על "דה נאציפיקציה" של אוקראינה לפני שהחלו במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים. 

ולפעמים זה סתם היפוך סיבה-תוצאה. למשל, לפני שהייתה הבנה טובה של מחלת הסכיזופרניה (גם היום כשיש הבנה, הטיפול עדיין לא מושלם), הואשמה לעתים קרובות האם בשידור מסרים מבלבלים של קרבה וריחוק לילד שהכינו הקרקע להתפרצות ההזיות וההפרעות בחשיבה, וזכתה לכינוי "האמא הסכיזופרנוגנית". 

בהמשך הייתה גם תיאוריית "אמא מקרר" שהסבירה התפתחות אוטיזם כתוצאה של אם קרה רגשית. בשני המקרים, מה שקרה בפועל היה כנראה שההורים הגיבו לקשיים של הילד ששחקו ניסיונות תקשורת "נורמטיביים", ונראו מתעתעים או קרים - סיבה ותוצאה התהפכו והמון הורים חוו אשמה ובושה.

במקרה הראשון, שקר או ניפוח נתונים ביחס לנטיות נאציות משמש להכשרת מלחמה שנמשכת כבר חמש שנים, ובשני, לכיסוי העובדה (לא במזיד. זה הידע שהיה אז) שהרפואה הייתה עדיין אובדת עצות. בכלל, הורים משמשים לעתים בשר תותחים בטיפול, במיוחד כשהוא תקוע, ובמיוחד אמהות.   

התשובה לבעיות הללו שנובעות מנתונים שגויים מתחילה בחינוך לחשיבה ביקורתית, חיפוש ובחינה של נתונים אובייקטיביים עד כמה שניתן, ושמירה על עיניים פקוחות לרווחה. אבל אנחנו נכנסים כנראה לעידן ה"אנלואדינג הקוגניטיבי", מונח שמתאר את ההסתמכות ההולכת וגוברת על בינה מלאכותית, ככה שכנראה הדרך היחידה היא למטה.

בספר, ובחיים, נראות עוד אסטרטגיות שליליות למטרות רווח - ניצול עוני או קשיים רגשיים של אנשים (מסתכל עליך, האח הגדול) כדי לייצר רווחים, הפניית קבוצות זו כנגד זו (אני עדיין מסתכל עליך), בוגדנות ועוד ועוד, אבל בימים האלה בולטת המניפולציה על מידע כדי לשנות רגשות ודעות של המונים.

אם נשוב לביקורת ספרות, ב-"הנרדף", קינג מתפקד כסופר אימה במסווה של סופר מד"ב שהוא בעצם סוציולוג, או, כמו שאמר רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי", "I'm just a dude playing a dude, disguised as another dude". קינג מראה לנו באמצעות 3-4 דמויות די שטוחות, והמון אקשן מותח את הבפנוכו של המנוע שמשמש כבר שנים להטייה, הסתה והשגת מטרות בדרך לא הגונה. מהרעות החולות של החברה.

הרעיונות הללו הוזכרו כבר ב-"1984" ובטח בעוד ספרים, אבל נחמד למצוא אותם במותחן הלכאורה אקשני בלבד של קינג.  

אין צורך במסרים סבלימינליים, פעולה בצללים או מעשי קסמים, כל מה שנדרש זו שליטה בתקשורת, עריכה והגשה שתתאים, ואולי טיפה תוספות, וכל אחד מאתנו יכול להפוך בקלות לנרדף. 

ספוילר מכאן - 

לצד העובדה שקינג נוגע במנגנון המרושע הזה, הסוף העגום של הספר הרגיש קצת נבואי ועורר את המחשבה - האם בין לאדן קרא את "הנרדף"?

סוף ספוילר.

דרך אגב, קינג סיפר שכתב את הספר בשבוע. מזכיר טיפה את אולארצ'יק שהוציא את "בואי נגיד שאני שלך" ב-24 שעות. ואם מותר טיפה קיטש-קרינג', אני לגמרי של קינג.

ציונים:

כתיבה: 8
קצב: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
דמויות: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: שתי נקודות על ערך מוסף
סופי: 8.2


"הנרדף" הוא מותחן שרירי ומהיר שהדמויות השטוחות והתפניות החדות שלו מייצרות חוויית קריאה פשוטה, קולנועית וכיפית, וערכו המוסף טמון במבט הביקורתי על החברה.