"נובלנד" נפתח בסצנה נוארית במועדון אקזוטי, שמעוררת אסוציאציות לג'יימס בונד ולסרטי בלש משנות השלושים. הוא ממשיך במהירות ומפזר כמה רעיונות גדולים (הקמת יישוב ליברטריאני בעזה שלאחר ה-7 לאוקטובר, הסרת חסמים על מחקר בבני אדם, טיפול בפוסט טראומה על ידי מיפוי רשתות עצביות, ומערכת יחסים בין מתמחה בפסיכיאטריה למדען מבריק עם דדי אישיוז), אבל למרות שנהניתי לקרוא אותו, ולמרות הסוף הצפוי-בעיני-אך-עשוי-היטב, הרגשתי שהוא לא הצליח לפתח ולחבר היטב בין הנושאים שבהם רצה לעסוק וקרס לחיבורים לא אורגאניים בין החלקים השונים ולדחיסות אווירתית שכיסתה על העובדה שלא כל הקווים הסיפוריים עובדים.
כמו עם ספרים אחרים שסוקר פה, כשזה באמת כך, חשוב לי לציין שאני בדעת מיעוט וכל הסקירות שקראתי (אחרי שקראתי) היו חיוביות מאוד ומנומקות.
אז על מה הסיפור? אנסטסיה לאורי, מתמחה צעירה בפסיכיאטריה שנפרדה מבעלה, מקימה יחד עם כריסטיאן ניוסום, מדען מבריק החי בצלו של אב גדול מהחיים, יישוב ליברטריאני המבוסס על חוזה בין התושבים למקום, ובו מרכז חדשני לטיפול בטראומה. הספר נפתח ערב יום הולדתה החמישים, כאשר בלש משטרה שהיא מכירה מגיע אל היישוב האוטופי כדי לחקור את היעלמם של שלושה ילדים משטח ישראל כשהחשד הוא שהם בעזה/נובלנד ויותר מזה, היעלמם קשור אולי בארגון המונהג בגאון על ידי אנסטסיה וכריסטיאן.
כאמור, קווי העלילה מרובים ומתרוצצים בזמן ובמרחב, מטילים רשת טקסטואלית רחבה שמבטיחה סיפור גדול מהחיים - אנו נעים בין פגישתם הראשונה של אנסטסיה וכריסטיאן ב-2022 בכנס בפראג, התמודדות אנסטסיה עם ה-7 לאוקטובר במחלקה לפסכיאטריה בה היא מתמחה, תוך שהיא מתמודדת עם מקרה מאתגר ומנווטת בין האמת הטיפולית שלה לצוות, ובהווה, מנסה אנסטסיה להבין מדוע חלק מזכרונותיה חסומים בפניה, וכיצד עליה לנווט במורכבות הנוצרת עם הופעתו של הבלש פרנקו בנובלנד כדי לחקור את היעלמם של הילדים ואת התאגיד שהקימה אנסטסיה יחד עם כריסטיאן. את העלילה מלוות דמויות רבות - סדינה חוג'ה, חברתה של אנסטסיה, ג'וליאן (לא כריסטיאן!) בייקר, אחראי האבטחה, נסרין, אשת האבטחה והטק, דברת, המנחה של אנסטסיה מהדוקטורט, וגם דומיניק וכריסטיאן ניוסום, המדענים המבריקים שיחסיהם מתוסבכים.
כל הכיוונים הללו מבטיחים מאוד. מד"ב פסיכולוגי של הימים הקרובים, וקרוב לבית, אבל המימוש הרגיש לי מפוספס. סיפור ההתאהבות של אנסטסיה וכריסטיאן עובר כרצף סצנות מקליפ אייטיזי, התגליות של אנסטסיה ביחס למוח ולריפוי טראומה מקבלות המון "רעש" בדיאלוגים עם הדים של "איטרנל סנשיין או דה ספוטלס מיינד" אבל ללא פיתוח של ממש של התהליך והאתגרים הקשורים בכזאת התפתחות מטורפת. גם ההקמה של נובלנד (אי אפשר באמת לברוח מהנובה), רעיון מקסים ומרתק, לא מתפתחת מעבר להגיית הרעיון על ידי אנסטסיה והמוצר המוגמר, ובעוד שחלק מן הרעיונות המד"ביים הם באמת מיינד-בלואו-ינג, מה שבאמת דורש השהיית אי אמון, הוא הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים יאפשר פתרון של שלום כמו עזה אינטרקונטיננטלית. החקירה של מתן פרנקו, למרות שהיא מעניינת, כוללת לא מעט תפניות שמרגישות שרירותיות ולא מתחברות ל-"מי עשה את זה" מהודק.
בגזרת הדמויות היה קשה להבין את המניעים והעיצוב של חלקן לא היה ברור. כריסטיאן למשל, עובד כמדען שקט ואניגמטי, עד הרגע שבו הוא משתמש בדיבור חלחלק באחת הסצנות ונשמע כמו איש מכירות משופשף, המניעים של נסרין, סדינה, וג'וליאן (לא כריסטיאן!) לא ברורים עד הסוף, ולכן חלק מן התפניות מרגישות שרירותיות. אנסטסיה שהיא דמות עגולה יותר, לא עוברת תהליך ברור למרות שנקודות ההתחלה והסיום של הסיפור שונות מאוד. ומה הקטע של רופאה עם אקדח, זרק אותי ישר לפרק 2 ב-"מקום אפל של גארת' מרנגי" (עשרים וחמש דקות שמרגישות כמו גרסא דחוסה של "סודי ביותר" בז'אנר האימה). מתן פרנקו, החוקר בעל העבר הצבאי בלט לטובה כשנע בחן בין מן אביהו פנחסוב שמציק לאירועים המעונבים יתר על המידה של נובלנד לבלש שהוא גם לוחם לשעבר עם טראומות משלו.
עוד נקודה חשובה היא הדיאלוגים. רבים מהם כוללים חילופי דברים חותכים שנועדו לבסס סמכות/להציב גבולות ולהרבה דמויות יש רגעים בהם הן "לוקחות פיקוד" וזה מפריע להבדיל ביניהן. בנוסף, תחושה חזקה של היפר ויג'ילנטיות (תסמין פוסט טראומטי) שורה על הטקסט, כאשר מנקודת מבטן של דמויות רבות וגם מנקודת המבט של המספר-יודע-כל, כל מחווה לא מילולית מנותחת ברמת המיקרו - מבטים, מחוות, חיוכים ועוד - אבל לא באופן שמקדם את העלילה, ובשלב מסוים זה הופך חזרתי ופוגע גם כן במובחנות הדמויות. לפעמים גם הטקסט לא ברור ("האוויר השתנה...").
אם לסכם בינתיים, אני חושב שנובלנד הוא מאמץ שאפתני, שכל אחד מקווי העלילה שלו היה יכול לעבוד מצוין לו פותח באופן עקבי. הוא היה יכול להיות מותחן "מי עשה את זה?" עם הידוק מניעים והתרחשות, או מותחן אקשן מד"בי-מרדפי על רקע נוף עתידני שהיינו מקבלים בברכה, או מד"ב קשה ממוקד המצאות ודילמות, או סיפור הקמה של אוטופיה א-לה איין ראנד שסיפרה מוענק במתנה לאחת הדמויות בספר. בניסיון לעטוף את הכל, נותרה תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. הדילוגים וההתקדמות בין זמנים וקווי סיפור שונים דורשים סינרגיה ופיתוח כך שהשלם יהיה לפחות שווה לסכום חלקיו, אם לא למעלה מזה (כבסיפורי הבעש"ט).
הספר הזכיר לי את מה שקרה לריצ'ארד קלי, הבמאי של "דוני דארקו" עוכר השלווה, כשעשה את סרטו השני "סיפורי סאות'לנד" (עם סטיפלר מאמריקן פאי בתפקיד הראשי, וגם דה רוק ושרה מישל גלר, באפי תבדל"א), סיפור עמוס רעיונות מצוינים שנתקל בביקורת על העומס והקושי לאזן בין הנרטיבים השונים. אני חיבבתי את סאות'לנד גם בגלל חסד נעורים וגם בגלל הדמויות הייחודיות שנעו בין טיפוסים קרינג'יים מצחיקולים לטיפוסים אניגמטיים או מרושעים.
מה כן עבד? הרעיונות, גם אם לא מפותחים או שלמים, היו מאוד מקוריים ויפים. הנואר שחולש על הספר הזכיר לי טיפה את "בלייד ראנר 2049" באסתטיקה המיוחדת, הרובוטים ומערכת החוקים התאגידית שתרמה לאמינות. החיכוך החוקי-רגשי בין ישראל למושבה העצמאית של נובלנד היה מסקרן ומפותח ובכלל, הרעיון של פתרון אוטופי לסוגיית עזה מהלך קסם. מי יתן וכו'.
ויותר מהכל, סופו של הספר הביא עמו גאולה עגומה וקשר יחד כמה רמזים שפוזרו לאורכו. בעיני, הוא הביט לסגירה הולמת ונוגה שבמובן מסוים גם מחפה על הבעיות שהזכרתי קודם, כי לפתע, הכל נראה באור אחר, וגם סוגר היטב את המסתורין ששורה על העלילה.
החל מכאן, לא לקרוא מי שלא קרא - ספוילר מארץ הספוילרים!
בסופו של הספר העלילה חותכת למסיבת יום הולדת של אנסטסיה המתקיימת בישראל. חלק מן הדמויות נוכחות המסיבה, ואנסטסיה צורכת לא מעט סמים ונזקקת לטיפול רפואי. כשהיא שבה להכרה היא תוהה לגבי הזמן שחלף בהווה והזמן שחלף בנובלנד, ונראה שהסוף מסיר כובע בפני ספרים כמו "שאטר איילנד" המצוין או סרטים כמו "זהות", בהם העלילה הייתה מעין גרסא אלבורטיבית של מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. דיסוציאציה קורית כשאנחנו צריכים להתרחק תוכן מציף/מפחיד/טראומטי.
כבר בתחילת הספר, ריטה מבקשת מאנסטסיה החולמת בעודה ישנה בנובלנד, "חזרי", וזה כבר רמז עבה (מזכיר את פנלופה קרוז מפצירה בתום קרוז "open your eyes" ב"וונילה סקיי"). גם ניסיונה של אנסטסיה לגלות מדוע נחסם הזכרון שלה לבקשתה, וגם האזכור של תנועת עיגון, טכניקה המשמשת להתמודדות עם דיסוציאציה, והשימוש של אנסטסיה בקעקוע שלה כדי להבחין בין מציאות לחלום ("אינספשן", שיעול-שיעול) היוו רמזים לכך שמשהו קורה מתחת לפני השטח. בסוף זה הרגיש כמו גרסא עדינה יותר לסיום של "שאטר איילנד", היות שאנסטסיה עזבה את ילדיה בשל הקושי לתפקד כאם ולא עשתה מעשה דיקפריו בעיבוד הקולנועי.
אני אהבתי מאוד את הסוף גם כי הוא איפשר לשרירותיות להראות הגיונית לפתע, וכבר אמר דיוויד לינץ' שיצירה היא חלום, או משהו כזה, ושניידמן מספקת לגיבורה שלה סיום שבעיני גואל אותה מפנטזיית הגדלות שבהן דמותה ודמותו של כריסטיאן (ההיה או חלמתי חלום?) מוקרנות על מסך ענק באוטופיה מושלמת לכאורה אל מציאות ארץ ישראלית ואישית ושהיא אולי קשה, אבל היא אמיתית ומאפשרת להיות שוב במגע עם החיים.
סוף ספוילר. סוף רשימה בלתי נגרמת של רפרנסים קולנועיים.
:ציונים
כתיבה: 7
תעלומה: 8
קצב: 7
דמויות: 7
ממוצע: 7.25
בונוס/עונש: חצי נקודה על סיום מוצלח בעיני
סופי: 7.3
רומן מתח/מד"ב-פסיכולוגי, קולנועי וגדול מהחיים באופיו, שהחלקים השונים המרכיבים אותו סובלים מבעיות פיתוח וסינרגיה ומותירים תחושה של תפסת מרובה לא תפסת, וסופו מביא עמו גאולה עצובה ומוצלחת, עלילתית ומבנית. מסייג ומציין שרוב הסקירות האחרות שבהן נתקלתי, מנומקות ומהללות.
שנה טובה, חתימה טובה, בשורות טובות.
