זהירות, ביקורת סובייקטיבית ביותר על ספר שרובו מדע אובייקטיבי והקדמה ארוכה מהסקירה.
מתישהו בשנות השמונים, אחרי שה-CBT עשה כברת דרך כשיטת טיפול, וסימן טריטוריה מול גישת "המסך החלק" של הפסיכואנליזה, נתקלו המטפלים בבעיה עם אוכלוסייה ספציפית שנכנסה תחת ההגדרה של "הפרעת אישיות גבולית". היה מדובר באנשים שלפעמים הציגו תסמינים חריפים של דכאון, לפעמים חרדה ולפעמים תוקפנות וכעס, ולפעמים, אחרי ששידרו מצוקה עזה, נראו לפתע רגועים לחלוטין, אפילו מנותקים. מטפלים הפכו במהירות למותשים ונטו לסמן "גבוליים" כמקרים אבודים. הסביבה הקרובה הוקיעה אותם כבלתי יציבים וחסרי שיפוט.
מטפלי CBT שניסו לעבוד עימם בטכניקות של פתרון בעיות, גרמו להם לחוש כמו כשלון, בעוד שמטפלי ה-"המ המ", גרמו להם לחוש נטושים עם בעיותיהם.
אל הוואקום הזה נכנסה אישה נבונה, שהבינה שהקושי העומד בבסיס ההתמודדות אינו משגעון או טרלול, אלא בווליום של הרגש, שנמצא כל הזמן על מקסימום, ובזה שכתוצאה מזה, נוצרים גלים של רגשות קיצוניים בתגובה למעשים לא רציונליים שממיתים עוד קושי ומשבר.
איך זה נראה בפועל? לדוגמא - הגיוני להתבאס אם החבר החדש מבריז מדייט ומבטיח לפצות בסוף השבוע, אבל הגיוני להתבאס 3 או 4 מתוך 10, לא 9 מתוך 10. בעוצמה של 3-4, נשיב בהודעת טקסט אולי טיפה פסיבית אגרסיבית, אבל עם 9 מתוך 10 אולי נתקשר עשרות פעמים, או נעלה פוסט מכפיש, ונוכתר כמטורללים. אחר כך המשטרה תוזמן, וכשההורים ישאלו מה קרה, נחליט שאנחנו עוזבים את הבית וכו'. הווליום, ולא סוג הרגש, מצית שרשרת טרגית של אירועים ומזמן עוד מצוקה ועוד רגשות.
אז איך עוזרים? הפתרון שהציעה היה בהבנת הקושי - ההבנה שאנחנו לא משוגעים, זה פשוט כפתור הרגש שלא נע ממקסימום, - ובאימוץ עמדה דיאלקטית. זיהוי מדויק של היכן אני נמצא בין קטבים מנוגדים - רגש והגיון, פתרון בעיות מול השתהות וקבלה. מטופלים למדו להיות קשובים לכל הנתונים הזמינים להם גם במצב של מוצפות רגשית, ואם צריך, לשרוד את הרגע קודם, ורק אז לבחור נכון כמו שמזמר אמיר דדון. אמיתות פשוטות ששינו חיים של אנשים.
נישאר עוד קצת עם המושג של פתרון בעיות. בשנות השמונים, רווחה בעולם הקולנוע גישת הזבנג וגמרנו. אני זוכר עדיין את הנעימה של "מחץ הדלתא" שבו צ'אק נוריס זכ"ל (זכר כסחן לברכה, נפטר תוך כתיבת הסקירה) חיסל ב-90 דקות את כל בעיות הטרור של ארצות הברית. כילד נוח להתרשמות בתרגום גס, זה נראה קורץ מאוד. לכל בעיה פתרון, ומה שלא עובד בכוח, עובד עם עוד יותר כוח. העדכונים היומיים של פיט הגסת' לגבי התקדמות הצבא האמריקאי במלחמה מרגישים טיפה ככה. "אנחנו שולטים באוויר, בים וביבשה". ויותר מצ'אק נוריס, באותן שנות שמונים מופלאות שבהן בעיות אמיתיות טואטאו מתחת לשטיח והכל היה פתיר, היה לנו את "מקגייוור" שידע להנעל תמיד במקום הנכון עם פיסת מסטיק ונייר הדבקה שעזרו לו לייצר חללית או מטוס.
אז יש משהו מפתה בפתרון בעיות, אבל לפעמים הניסיון לפתור בעיות במהירות הוא פיתוי שווא, פנטזיה ילדותית, או פשוט לא הדבר הנכון לעשות.
"פרויקט הייל מרי", ספר המד"ב הקולח של אנדי וייר, אינו זקוק להצגה. מדובר בהצלחה מסחררת, ששנים של מכירות גבוהות מאחוריה. ובסוף השבוע האחרון, התווסף אליה עיבוד קולנועי שהיכה את הקופות (חוץ מבישראל ואירן שהיכו זו את זו).
ריילנד גרייס הוא מורה למדעים שמקיץ מתרדמה עם חורים בזכרונו ומגלה שהוא נמצא בתוך חללית. הוא נאבק עם מחשב הספינה ועם זכרונו המחורר, על מנת להבין מה לעזאזל קורה כאן?
מפגש דרמטי וסגירת פערים בזכרון גורמים לו להבין שגורל העולם מוטל על הכף ושהוא זה שצריך בעזרת זכרונו וכשרונו ובעזרת עוזר/שותף לא צפוי, להציל את העולם. בדרך הוא יתמודד עם בעיות בפיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וגם מעט עניינים (א-רומנטיים) של הלב, אגב פלאשבקים אה-לה אבודים שישלימו את התמונה.
הספר מתחיל נהדר. הרגעים הראשונים שלו סוחפים בטירוף. מי שראה את הטריילר כבר מבין שיש מפגש מרתק שמתרחש בתחילתו של הספר. רגעי הגילוי רודפים זה את זה, והמציאות, עדיין, איכשהו, עולה על כל דמיון, למרות שכמו אד נורטון, כולנו יכולים לומר לספר הזה, "פגשת אותנו בתקופה מוזרה בחיינו" או משהו כזה.
וייר כותב מהיר, מנגיש נושאים מדעיים כבדי משקל באלגנטיות של רקדן בלט, בדרך שגם סחבק הצליח להבין פחות או יותר (וזה לא מעט, לא זוכר שעברתי אי פעם מבחן בפיזיקה) ומביא את הסיפור באופן ריאליסטי להיות מעין דוגמא מזוקקת של מאבק קיומי בין רוח האדם והאינטליגנציה שלו ליקום הפיזיקלי שלא באמת מתעניין בגורל האדם, אלא נע ופועל, בעצלתיים ובמהירות, על פי חוקיו שלו.
בעיה רודפת בעיה. אתגר רודף אתגר. מה קורה לזמן כשנוסעים במהירות גבוהה בחלל? איך מתגברים על הצורך לפעול באטמוספרות שונות מזו של כדה"א? מה עושים כשאין מספיק דלק וצריך לעשות עיקוף רציני? ואיך לעזאזל דוגמים דגימה מאזור בטמפרטורת רתיחה? אלה רק חלק מהסוגיות שוייר מנחית עלינו בקצב של סרט של כריסטופר נולאן. הוא מרים וגרייס נוגח ובועט מספרת לשער.
אז התחלתי את הספר בהרגשה של "היי, ווט אה פאן רייד", אבל אט אט, התגנבה אלי תחושה שמשהו לא עובד עבורי. בהתחלה זו הייתה התחושה שוייר עושה מן גלוריפיקציה של פתרון בעיות, מציע לנו משהו שתחת מעטה הפיזיקה, לא שונה בהרבה מסרטי האקשן הללו של האייטיז, שאפשר לפתור הכל. צריך רק צ'אק נוריס מהפקולטה לפיזיקה. אבל ניחא, הרי ביקורת היא סובייקטיבית והתגובה שלי נבעה כנראה מאסוציאציות האישיות שלי שפורטו באורך מוגזם למעלה.
יחד עם זאת, בשלב מסוים, בלי קשר לעמדה שלי לגבי רוח הספר, זה כבר התחיל להרגיש דחוס מדי. עוד ועוד בעיות נערמו ובשלב מסוים, כבר צפיתי ותהיתי, נו, מה ישתבש עכשיו, ואכן השתבש משהו. ושוב ושוב, במשך כמעט ארבע מאות מתוך חמש מאות ומשהו עמודי הספר. בשלב מסוים אמרתי נואש (למעשה זה היה במלחמת אירן הראשונה), לפני ששבתי והצלחתי לסיים. משהו בחזרה הזו על אותו תמרון של פתרון בעיות הרגיש כמו להקה שנתקעת על הפזמון שלה וממשיכה לשיר אותו בלי יכולת להפסיק.
עוד נקודה שצרמה לי הייתה העיסוק ברגש. הדמות של גרייס (שם סימבולי, האם פתרון בעיות משול לחסד) ביטאה את כל הרגשות הנכונים, ואף הראתה "לקויות" אנושיות בנקודות הנכונות, אבל הכל הרגיש נקי מדי. קצת כמו ברוק הקליל המדויק מדי של להקות כמו דת' קאב פור קיוטי ששרות על כאב אבל במן דרך כזאת שמרגישה אותנטית מהונדסת מדי, או כמו בתשובות של צ'ט ג'יפיטי שתמיד כוללות מן תיקוף הגיוני של התבונה בשאלה שלך והנכונות של התהיות. הכל נכון, אבל מרגיש שאין חיבור אותנטי. במילים אחרות, וייר מעבד את הרגשות של הדמות שלו טיפה כמו מדען, או אפילו רובוט שעושה סימולציה של בנאדם.
ואז הגיע הסיום, והעלילה נחלצה משלל הבעיות הללו שהוטחו כמו מטר מטאורים מתיש. ואיזה סיום מקסים. מקורי, וכתוב עם הרבה מעוף, ומחמם לב באמת בזכות כמה בחירות קורעות לב והגיוניות של גרייס. ונזכרתי מה אהבתי בו בהתחלה, והתעצבנתי על הגסלייטינג הספרותי הזה של כיף-אמאל'ה כמה מכביד-כיף, וגם על עצמי כי, למה אני לא יכול פשוט לעוף עליו (גסלייט עובד!), וגם, בימים אלו - הלוואי שהיה איזה גרייס שהיה פותר לנו את כל הבעיות. אבל כמובן, הכל סובייקטיבי.
ציונים:
כתיבה: 8 (10 בהתחלה ובסוף, 6 באמצע המתמשך)
דמויות: 8
קצב: 8 (ממוצע של 10 ו-6)
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
ממוצע: 8
בונוס/עונש: ללא.
סופי: 8
מקגייוור בחלל, לטוב ולרע.
