בסוד העניינים - סנונית ליס

 

בתחילת שנות התשעים, ימי מת"ב וערוצי זהב, כשפרקי "סיינפלד" שודרו כל ערב בעשר וחצי, הייתה לאבא שלי ולי הסכמה שבשתיקה - הוא מתלונן על כך ש"סיינפלד" היא שטויות גמורות אבל נשאר לצפות אתי, ואני - שישבתי בקדמת הסלון - לא אמרתי כלום בכל פעם שהסבתי את הראש לאחור וראיתי את החיוך מרוח לו על הפנים כשהוא מתאמץ לא לצחוק בקול. 

לילה אחד לא שודר פרק של סיינפלד, ומצאנו את עצמנו בערוץ הסרטים מול "חלום אריזונה". ג'וני דפ, לילי טיילור ופיי דנאווי פרפרו על המסך במעשייה אקזיסטנציאלית. נדמה לי שאחת מהן רצתה למות, והאחרים, אני כבר לא זוכר. אבל בסוף, את השתיקה שלנו הפר אבי כשאמר, "הסרט הזה הוא על יותר ממה שנראה" או משהו כזה. 

"בסוד העניינים", החדש של סנונית ליס הוא מן ספר כזה, על יותר ממה שנראה. למעשה הוא יותר על היותר. אבל תיכף.

יום אחד, נדמה שהכל קורה לליליאן מורוז (בתרגום קלוקל, ליליאן דכדוכי). בעלה שעמו קבעה דייט מודיע לה שייעדר לתקופה, והשיח המעורפל עמו, מנתץ את הבטחון הזוגי שנבנה לאורך שנים, ומעורר בליליאן ספקות מכאיבים. מנגד, פרשייה מוזרה אותה סיקרה כעיתונאית חוקרת, שבה אל חייה - בתחילת שנות התשעים נעלמו גופות טריות באופן מסתורי. הפרשה התקררה ואופסנה, אבל אחת הגופות נחפרת לפתע באתר בנייה יוקרתי שרוחות שחיתות אה-לה הולילנד מרחפות מעליו. 

אלכס, בלש יליד רוסיה שהיה חבר טוב שלה עד שליליאן פוטרה, ורופאה פתולוגית מופנמת אבל גם חברותית באחד-על-אחד, מלווים את ליליאן כשהיא מנסה לנער את האבק ולהכנס בעובי הקורה, זאת אומרת, בסוד העניינים.

אז איך הספר? 

נקודת המוצא של החקירה מבטיחה מאוד - תעלומה קריפית שאפשר היה לדמיין שתתרחש בארץ. מאידך, בשלב מסוים הפכו פרקי החקירה למונוטוניים - פרט חדש מתגלה, ליליאן מצייצת עליו בטוויטר, ושלל מגיבים שאחד מהם, אני די בטוח, הוא מחווה מוצלחת באמינותה ליוזר המצחיקול "צבי", עונים בשנינה וממלאים את המטרה שלא נסגיר כאן כדי לא לספיילר. 

אם נשווה את הרומן לשיר, התעלומה היא הבסיסט, שנותן קצב, אבל הרוב - סליחה קים דיל, דאף וסטינג, ולא לך רוג'ר ווטרס יא - מתרחש במקום אחר.

גם קונספירציית הנדל"ן נפתחת ברעמים וברקים, עם פוליטיקאים מושחתים סטייל "הסמויה", אבל לא באמת מתפתחת. עם זאת, זו עשויה להיות גם אי הבנה שלי את הטקסט, כי אולי לא הייתה כוונה לפתח, אלא רק לבסס את הדמיון ל"הולילנד" או כל פרשיית שחיתות שאם נזרוק אבן נפגע בה. אבל נראה לי שהיה אפשר לעשות עם זה קצת יותר, גם אם היה מסתיים במבוי סתום. 

במילים אחרות, התעלומתי הרגיש טיפה לא מפותח, למרות שסיפק מסגרת יפה ומושכת לסיפור.

עוד נקודה שהטרידה אותי, ספוילר קל - 

אחת מדמויות המפתח בספר היא על הספקטרום. מתואר אצל אותה דמות קושי בזיהוי הבעות פנים ורגשות אצל אחרים, תופעה שכיחה על הספקטרום. אבל אז, בנקודה קריטית בהמשך, הדמות לפתע מזהה מהבעת הפנים של מישהו שהיא פוגשת, שזהו אדם השרוי בבדידות. המשפט נכתב כלאחר יד, והסתירה הזו, קטנה אומנם, אבל כמו מיקרופון שפתאום צץ בטעות במעלה המסך באמצע סרט מתח, קלקלה את הפלואו.

סוף ספוילרון 

אבל, וזה אבל באותיות קידוש לבנה. אבל בקאפס לוק של טראמפ. AVAL - איזה ספר מרגש, משובח ונוגה ועדין, ואסביר.

לצד התעלומה, ליס, כמעין דולה של מוות, אם להיות לירי, מצליחה לגעת, לתאר, ובעיקר להזריק המון חיות לשלל תצורות המוות הקיומי והפיזי הקיימות במדיום הזה שנקרא אנושות.

באלבום הראשון שלהם פלסיבו שרו "since I was born, I started to decay", שורה שניתן לקרוא בשני אופנים, "מכיוון/מאז שנולדתי התחלתי להרקב". על פי הפירוש הראשון יש משהו יותר אישי בתהליך ההתבלות, ועל פי השני, זה פשוט טבע העולם. ליס נוגעת בהזדקנות בשני האופנים, כשליליאן עסוקה באובדן גופה הצעיר וגם בחווייתה הסובייקטיבית את ההזדקנות. 

במאמר מוסגר, בעוד שמתבגרים מתקשים עם הפער הגופני בין הרצוי למצוי, מבוגרים מתמודדים עם הפער בין מה שהיה למה שכבר אין, וליס נכנסת להתחבטויות הקשורות לנושא באזמל מנתחים מדויק, משעשע וחומל. 

לצד ההזדקנות, נכנסות עוד תמות הקשורות למוות, אינסטנסים של מוות שלפני המוות הפיזי אם תרצו (ואם לא) - הישחקות התשוקה לעסוק במשלח יד נבחר, וצדה השני, פיטורין והישכחות, מותו של הפרינט (פצוע קשה כבר עשרים שנה, לא יודעים מה יש לו), מאבקי ההישרדות של אהבה ארוכת שנים, והבדידות הכואבת הנובעת משוני, תלות מזיקה, או נידוי, בדידות שהיא גם סוג של מוות (חברתי). הנושאים הקשים האלה נארגים איכשהו למן שמיכת טלאים ספרותית מחממת. קצת כמו המם על ההבדל בין המלודיות של הסמיתס לטקסטים.

ההתרה של סיפור החיים המשותף של ליליאן ובן זוגה ראול, ושל תעלומת הגופות, היתה בעיני עגמומיות מרהיבה, והביאה את הרומן לשיא אמין ומרגש. הכתיבה היפה והעדינה של ליס מובילה את הצעדה האחרונה של הספר, ובמיוחד את סיפורם של האנשים מאחורי הגופות, בדרך שמזכירה מעט את סיום סדרת הטלויזיה המופתית  ההיא עם השיר של סיה ברקע (לא, לא שנדליר).

בגזרת הדמויות, כולן עגולות ומשכנעות ובמרכז, ליליאן. עייפה אך מלאת חיות, מרירה, משועשעת, עם מרחב פנימי בגודל של מגרש מונדיאל תקני. וליס כותבת אותה כל כך יפה. כמו למשל, "לא סיפרתי לו שמעבר לדאגה החברית, מאז שרואי (הבן שלה) טס לטיול, החמלה שלי נותרה פעלתנית ועזובה ככלבלב נטוש ללא בעלים". קשה שלא ליפול בקסמה. 

יותר מכל, הזכיר לי הספר הזה את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ'. שניהם נפתחים בחקירה. שם נדמה לי שצצו גופות, כאן נעלמו. שם וכאן הגיעו להופעות אורח כל התמות הקיומיות שאפשר לדחוס לרומן ממוצע, באופן מעורר השתאות. שם היו בעיקר גברים, וכאן ליליאן לוקחת אותנו יד ביד כדי לראות - אלו החיים.

אז אם לסכם, בכסות של רומן מתח, כשישראל משמשת רקע מושך אבל העניין עצמו אוניברסלי, "בסוד" הוא מעין תהלוכת אבל-מלאת חיות, שבה צועדים בסח חולי, הזדקנות, בדידות, מות האהבה ומוות פיסי. הכתיבה הנינוחה והחמימה שכמו מפצירה בנו, אל תשכחו להוסיף איזה ממנטו מורי ליד החלב והביצים ברשימת המכולת, עושה את ההבדל.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9 

קצב: 8

תעלומה: 8 מונוטונית עם סוף מקורי

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על מניפת הכאב הנפרשת

סופי: 9 

ליס מכניסה אותנו בסוד העניינים של החיים, בספר על פניו השונות של המוות שכל כולו חיות. מומלץ מאוד מאוד.

אימה בבית הדלועים - קים בר

 

ז'אנר האימה ממשיך לחצוב לעצמו מקום בזירה התרבותית. סוג של. 

בארצות הברית שולטים בקופות בשבועות האחרונים "Backrooms" המטריד, שמערבב בצורה יפה רעיונות על האל-ביתי והלא-מודע, ו-"Obsession" - שטרם ראיתי אבל נשמע כמו הפרק ההוא בבאפי שבו זאנדר (עליו השלום, ו-RIP גם לג'יילס שנפרד מאתנו השבוע) נוטל שיקוי שגורם לבנות להמשך אליו עד מעבר לגבול הטעם הטוב - עושה גם הוא חיל. 

אם יצירה טובה משמשת מראה מעוררת מחשבה למציאות ולרוח התקופה, אז מה שלטון האימה היחסי הזה אומר על המציאות? לא בטוח שרוצה לדעת.

ספרי אימה ישראליים עדיין לא נפוצים, אבל לאט לאט נבנית קבוצה שעם קצת מזל תגיע לפלייאוף. ב-"אימה בחוות הדלועים", רומן האימה של קים בר משנת 2024, ג'נה ומקס הם חברים הכי טובים שמגיעים לחווה של דודה רוז לעבודת קיץ שתספק להם אוויר צח, תעסוקה והכנסה למשפחותיהם מעוטות היכולת. עוד בני נוער מצטרפים אליהם לחווה ממשפחות אומנה ובתי יתומים. דודה רוז הפורמאלית משהו מסבירה להם מיד את החוקים התמוהים של החווה, וכמו בני ישראל, ג'נה, מקס וחבריהם אומרים "נעשה ונשמע", ולא מרימים (יותר מדי) גבה מטאפורית. אל הקלחת הזו נכנסים שני מחזרים אחרי ג'נה וגם מקס לא נותר משועמם. לילה אחד, אחרי לא מעט עמודים, ג'נה חווה אירוע מפחיד - נדמה שמשהו חי ורעב מסתתר בחווה, ומשם, קצרה הדרך למחול דמים מצמרר.

הספר הזה הרגיש לי יותר מכל כמו כרך מדמם במיוחד של צמרמורת שהלך רחוק מדי, בקטע טוב, ולכן, מתאים לנוער אבל גם מבוגרים בהחלט יכולים להנות ממנו.

היו כמה דברים שחרקו. הדמויות המרובות לא היו מובחנות, ובכמה סצנות שבהן הוזכרו שמותיהן, ניסיתי להבין על מי מדובר. גם הדמויות הראשיות, ג'נה, מקס וקודי, למרות היותן מובחנות, לא מתפתחות יותר מדי.  בנוסף, הרבה מהמהלכים החברתיים שמתרחשים הרגישו סכמטיים, כמו הבחור המסתורי ששמועות שליליות אופפות אותו אבל הוא דווקא לא ככה, ובצד השני של המטבע, נייס גייז פיניש לאסט. ועדיין, בר עושה בנוסחאות הללו שימוש קצבי והדפדוף (באפליקציה) היה מהיר מאוד.

מה שעבד מאוד, עבורי, היה סופו של הספר שמתאפיין בקצב רצחני. בתוך ז'אנר האימה יש חלוקה מקובלת לאימה פסיכולוגית, קוסמית, על טבעית, גופנית וסלאשרית המוכרת והטובה. "אימה בבית" בעיני מתאים בעיקר לז'אנר הסלאשר, אבל ערכו המוסף בעיני, מעבר לסוף המרשים, היה חיבור בין זוועה חיצונית לאפלה הקיימת בנפש האנושית ובמוסדותיה ובר מסיימת את הספר בכמה מהלומות אגרוף אפקטיביות. 

במובן מסוים, הרגיש לי קצת כאילו סופו של הספר נוגע ברוח התקופה בישראל. מה קורה כשקבוצת אנשים שיש להם מכנה משותף אבל לא מכירים אישית טוב מדי נתקלים בכוח רצחני? ומה קורה אחרי? 

עוד נקודה ששווה לציין היא העגמומיות השורה על הספר. אני אהבתי. מחקרים על אנשים בדכאון מתון הראו שבמצבים מסוימים, הערכתם את המציאות מדויקת יותר משל אלו שאינם סובלים מדכאון. בר חומקת מקלישאות ומספרת מה באמת קורה לאוכלוסיות מוחלשות כש-"all hell breaks loose", ומסיימת במעין מחווה לקהלת. 

האמת היא שקשה לבלום כוחות רצחניים. צריך רק להביט סביב ולראות/לחוות כמה קל להרוס ולפגוע וכמה מאמץ נדרש כדי לפתח ולהצמיח - במקום להשקיע מיליארדים במלחמות במזרח התיכון היינו האיראנים ואנחנו משקיעים בפיתוח תרופות. במקום לפלוש לאוקראינה פוטין יכל לחשוב על דברים טובים יותר לעשות עם חייהם של חצי מליון חיילים שנפלו ומיליארדים. יצר אדם רע מנעוריו, והאמת הזו משתקפת בצורה יפה בספר ונותנת לו עומק.

משהו בפער הזה בין רוח הנעורים והצמרמורת-יות של הספר לרוחו הדכאונית הזכיר לי טיפה ילדים שאומרים עליהם "This one is an old soul", לא יודע אם יש לזה מקבילה בעברית.

עוד הרהור טיפה ספוילרי - 

באחד השירים המוקדמים של טול, יש קטע הומוריסטי שבו חקלאי מדבר למבקר בחווה שלו ואומר, "אתה שומע את הצרחות הנוראיות האלה? אלו זעקות הגזרים, מחר יום הקציר, אבל עבורם זו שואה". במידה מסוימת, אפשר לקרוא את "אימה בחוות הדלועים" כמשל עם מוסר השכל טבעוני מדמם. יצורי הדלעות עושים עם בני האדם בדיוק את מה שבני האדם עושים עם חיות. לא יודע אם זו הייתה כוונת המשוררת. 

סוף ספוילר, סוף פסוק.

ציונים:

דמויות: 7

קצב: 8.5

כתיבה: 7

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.5 

צעיר ובוגר בו-זמנית, "אימה בבית הדלועים" הוא נשמה עתיקה וגם מותחן אימה אפקטיבי שמהדהד, כך נדמה, את השנים המקומיות האחרונות למרות ריחוקו הגיאוגרפי.

שבת שלום ושבוע ספר מועיל למי שחוגג.

תמונות מוזרות - אוקטסו

 

שני סטודנטים משועממים קוראים בלוג בעל שם מוזר ("הו לא, זה ראקו!"), בו מספר בחור צעיר על הזוגיות המלבלבת שלו ועל והציפייה להקמת משפחה. הבלוג כולל תמונות (מוזרות) וכמה בחירות תמוהות של הכותב והאנשים בחייו, ואז הרשומות נקטעות באבחה המותירה את צמד הסטודנטים מול מעטה של מסתורין. ילד בגן מעורר את דאגת הגננת שלו כשהיא מבחינה בציור מוזר שלו, ובינתיים, נדמה שהילד ואמו נרדפים על ידי דמות מסתורית. עיתונאי צעיר נעזר בעמית וותיק על מנת לחקור את הירצחו של המורה שלו לאומנות. 

מה עובד? קודם כל האווירה. כבר כשהתחלתי לקרוא, היה משהו בפער בין הקול השמח-תמים של כותב הבלוג להתרחשויות המוזרות שעליהן דיווח, ומשם הכל התערפל והסתבך. בזמן הקריאה נזכרתי ב-"שיר קיוטו" של הקיור שנפתח במילים החידתיות "A nightmare of you, of death in the pool, wakes me up at quarter to three, I'm lying on the floor of the night before with a stranger lying next to me". בתרגום ככה-ככה, "סיוט אודותייך, על מוות בבריכה, מעיר אותי ברבע לשלוש, אני שוכב על רצפת ליל אמש, ולצדי זר". מילים שמשדרות בלבול, מוות ודאגה לאדם אהוב. בקיצור, תמונות מצליח להיות קריפי ומוזר בקטע טוב.

עוד דבר שעבד היטב הוא רוחב היריעה. מסופר על פילוסוף שכתב לחברו מכתב בן עשרה עמודים ובסיומו התנצל ואמר "מצטער, לא היה לי זמן לכתוב לך קצר יותר". האנקדוטה הזו מוזכרת כדי לדבר בשבח התמציתיות. אוקטסו, מי שהוא לא יהיה, מצליח לטוות במעט עמודים רשת קורים רחבה ומטרידה, ולחסוך במילים ועמודים. זה מייצר סיפור קצבי שנע לעבר הסוף המעניין שלו ללא רגע מיותר. וזה לא מעט.

יחד עם זאת, "תמונות מוזרות", הוא לגמרי "mixed bag", כי יש בו גם חלקים שלא עובדים בעליל. 

התמונות. כבר נאמר בסקירות קודמות וזה נכון, מרגיש שהן מוכנסות לעלילה בכוח כדי לייצר מן גימיק מבדל ביחס לספרי מסתורין אחרים. סקירה של ההיסטוריה של אוקטסו, שמתגלה כשהוא עטוי מסכה לבנה, מלמדת שהסיפור החל כפוסטים אניגמטיים באינטרנט, וכך זה גם מרגיש, מלאכותי, לא באינטגרציה מוצלחת עם העלילה, וגימיקי. ויחד עם זאת, בעידן של עודף מלל וחוסר סבלנות, אודה שכן נהניתי לקרוא את הדיונים המפרכים אודות התמונות. בקיצור, לא-הגיוני-במיוחד-ואפילו-מגושם-אבל-פאן.

במאמר מוסגר, עוד יוצר אימה עומד השבוע להציג יצירה מקורית שנשענת על פוסטים פופולריים באינטרנט. הסרט "בקרומס", עוסק במציאה של מערכות חדרים בלתי נגמרות שמצויות במימדים אחרים. ומסתבר שזה מתקשר למושג "מרחב לימינלי", שהוא מעין מרחב מעבר בין מימדי שאמור לעורר פחד באמצעות תחושת מוכר-אבל-שונה (Uncanny). סוף מאמר מוסגר.

עוד נקודת חולשה בולטת היא הדמויות. ההגיון של חלק מן הדמויות ובייחוד אחת מהן, שרירותי ואפילו טפשי לעתים. היקשים לוגיים לקויים מגיעים מכמעט שומקום כדי להסתדר בתשבץ דמוי הטטריס שאוקטסו מנסה לבנות. ואחרי ההיקשים, מגיעות בחירות תמוהות מאוד. לא צריך לגדול בישראל כדי להבין כללי זהירות בסיסיים. בסוף, זה מרגיש קצת כמו כשבסרטי אימה, הזוג הצעיר שומע רעשים, ולמרות מחאותינו, שם פעמיו אל הסמטה האפלה שממנה בקעו. למה ככה?

אז, בשורה התחתונה תמונות מרגיש כמו גירסא מורחבת של סיפור מסדרת "הסיפורים המותחים/מפחידים/מוזרים בעולם" שהייתה פופולרית בספריות הציבוריות בישראל בשנות השמונים-תחילת תשעים. פאן וטראש.

ציונים:

דמויות: 7 מובחנות אבל אללה יסתור ההתנהלות

קצב: 9 נקודת החוזק של הסיפור, חולש על המון אירועים ודמויות במעט עמודים

כתיבה: 8 זורמת מאוד אבל לא מתרוממת

תעלומה: 8  

ממוצע: 8

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על פוטנציאל לא ממומש.

סופי: 7.5

"תמונות מוזרות" מרגיש יותר מהכל כמו גרסת דור ה-Z לכרכי "הסיפורים המפחידים/מותחים/מדהימים" בעולם. קצת דבילי, לא מאוד מפחיד, אבל קצבי, רחב יריעה ובעיקר, פאן.

היצור בעל הפרסות - רוברט א. הווארד

 

עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי. 

ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.

"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.

אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט. 

"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו. 

בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.

הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל. 

ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").

זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים. 

למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה. 

האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.

אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה"  וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.

עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.

אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.

אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם. 

ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.

ציונים:

דמויות: 7.5

כתיבה: 8.5

קצב: 9

תעלומה: 9 מהודקת וחביבה

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה

סופי: 8.7

סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye

 

מרחב ביניים - מיכל סחף

 

בעבודה עם אנשים שמתקשים לווסת רגשות ומוצאים עצמם מתפרצים ומפוטרים או אפילו נעצרים, אחד הדברים שמלמדים הוא שרגשות הם לא עובדות, אלא נועדו לתת לנו מידע. כמו נורית חיווי ברכב. אם אני כועס, סימן שמשהו עומד בדרכי, אם אני מרגיש שמחה כשאני פוגש מישהו.י, סימן שמשהו טוב קורה וכדאי להשקיע בקשר הזה. התבוננות כזו, מסייעת לפעמים ביצירת מרווח של שניות יקרות בין שמפרידות בין רגש בעוצמה גבוהה מדי ומעשה אימפולסיבי.

אבל בענייני ויסות רגש יש עוד צד למטבע. כמו שיש חוסר ויסות שמתבטא בהתנהגות לא מרוסנת, יש גם ויסות יתר. אנשים מסוימים, עלולים להראות מבחוץ מופנמים ושקטים, אבל בתוכם רועשות וגועשות חוויות רגשיות שנותרות כלואות ומעובדות במעמד צד אחד. בחוץ, וויסות גמור, ופנימה, אללה יסתור. אנשים כאלה לפעמים שקופים. מה שמתרחש בתוכם נותר סמוי.

כזו היא אור, גיבורת ''מרחב ביניים'', רומן המד"ב הישראלי-EMO-בודהיסטי של מיכל סחף, ולמעשה, כזהו גם הספר המדוד, מעמיק ומדיטטיבי הזה (בעיניי, כן?).

הספר נע בשני נתיבים, אור היא הייטקיסטית אמידה ומופנמת החיה עם בת הזוג שלה ובן הזוג שלה. במהלך סיום עבודתה בחברה שעוברת שינוי ארגוני, היא פוגשת בחלום אישה שמציעה לה מפתח לחיים טלפתיים, ואור צריכה להחליט האם להתמסר לתהליך האניגמטי שמציעה לה אותה אשת חלום, וכיצד להתקדם במערכת היחסים המשולשת בה חיה, אשר גם היא עוברת שינויים, כאשר שותפיה לחיים רוצים להקים משפחה עם ילדים. מה הוא החלום הישראלי? צמוד קרקע עם גינה? לא להדקר? נצחון מוחלט? או אולי דירה שקטה ומוגנת עם חתלתולים חמודים? אור, החווה לעתים קרובות רגשות עזים כלואים, המתעוררים בעיקר בחוויות של אינטראקציה חברתית, סביב אירועים שהרוב היה רואה כמינוריים, מנווטת את חייה הרגשיים ואת הבחירות שהיא עושה בקושי ובחן, דרך דרמות ותפניות המתחוללות בחיים עצמם ובסיפור המד"בי. 

הכתיבה של סחף מדודה, מאופקת ומפורטת מאוד. חיי הנפש של אור נפרשים במלואם, והתיאור של הרגשות, מחד מאתגר מעט לתפיסה ומאידך, אחרי שמתרגלים לדקדוק הפנימי, יוצר מן חוויה מדיטטיבית. בשלב מסוים, תהליך השינוי שלה צובר תאוצה ומגיע לשיא הגיוני וקוהרנטי בשרשרת בחירות מרתקות.

גם הכתיבה על הבודהיזם עובדת מצוין. אחת הדמויות משתפת הרבה ביחס לתורה הבודהיסטית, אבל מבלי להיות מטיפנית/דידקטית באופן שפוגם בזרימה, ועוד יותר טוב, בהמשך סחף מראה יפה כיצד רעיונות של סובלנות וקבלה יכולים בקלות לשמש בסיס לדיקטטורה. כך, כמו שיש תלונות על ה'תנועת ה'ווק'' הגלובלית שמצליחה להתעלם מהשביעי באוק' לטובת תיאוריה פשטנית בה יש טובים ורעים מוחלטים על חשבון המורכבות שתראה את הצדדים הלא יפים של שני הצדדים, כך גם חוקי הבודהיזם, המכוון לעשיית טוב בעולם, יכולים בקלות להתכופף ולהפוך תשתית לאידאולוגיה רודפנית בכסות של טוב.

עוד נכתבות היטב התהיות של אור סביב טלפתיה. בעוד שלרוב טלפתיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמן אייפון 17 ללא חשבון חודשי, מדובר למעשה בסוגיה מורכבת יותר, שמשתלבת היטב עם רגישות היתר של אור. מה קורה כשלא בא לנו לדבר? כשזה מרגיש חודרני? כשזה פוגע בפרטיות? לי העיסוק הזה הזכיר את התוכנה "סולסיק". 

בתחילת שנות האלפיים, כאשר הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים ושיתוף הקבצים היה מטלה איטית עבור קצב העיבוד של המוח שלנו (יומיים שלמים חיכיתי לקובץ של "Disarm" בדחיסות של 128K), שלא כמו בימינו, כשאי אפשר לעמוד בשטף המידע הזמין, בלטה "סולסיק", תוכנת שיתוף הקבצים, בין ה"קאזה" ו"אימיול" רוויות הוירוסים. הייחוד שלה היה בכך שהחיפוש הוביל אותך לתיקיות שאנשים שיתפו, ובעצם, כשהורדת קבצים, חיטטת להם במחשב. אני זוכר תחושה מוזרה של חדירה לפרטיות בימים שבהם איתרתי שם בהתרגשות בוטלגים של סוזן ווגה, "דאוס" ו-"אר.אי.אם", וגיליתי את "מוגוואי" ועוד כל מיני. סולסיק נעלמה מאז, והיום נדמה ששיתוף מרצון הוא יותר מוחצן ורווי ברשתות החברתיות, אבל אניוויי, אסוציאציה לטלפתיה ופרטיות. 

החיבור בין בודהיזם לטלפתיה מרגיש מאוד טבעי. מה יותר נכון מביטול "אשליית השניות" הבודהיסטית, הטוענת שהכל חלק משלם גדול, וביטול המחיצות בין מוחות אנושיים?

התעלומה ותעלומות המיני שמשובצות בעלילה, הרגישו לי טיפה פחות מהודקות, ותפורות טיפה גס, ובמיוחד הסוג-של-מק'גפין-לא-עד-הסוף שהרגיש טיפה מאולץ, בטח בהשוואה לתהליך הנפשי המרתק, גם אם איטי, שעוברת אור. לצד זה, רעיונות יפים הדהדו מעט את "Three Body Problem", בסיפור עברו של הנזיר הבודהיסטי, ואני הרגשתי גם טיפה ווייב של ג'ון וינדהאם בבחינה של כיצד שינוי ממוקד בחיים משפיע על החברה, אובייסלי זה כל הקטע של מד"ב, אבל גם וינדהאם עשה את זה במן נינוחות מאופקת כמו סחף.

הדמויות - שותפה של אור לחברה, שני שותפיה לחיים, וכמובן אביה הדומיננטי - ברובן אמינות ובעלות פרופיל משכנע של חוזקות וחולשות, ומעליהן אור, שמשדרת כלפי חוץ מוסיקת מעליות מאלחשת בזמן שבתוכה מתנגן בקולי קולות פזמון דת'-מטאל של רגשות גועשים.

האלמנט שפחות עובד בעיני, הוא הקצב. הרומן השאפתני הזה שכולל לא מעט רגעים בודדים בזמן שנפרשים כמפה מרובת פיתוחים ודוגמאות, מחייב התמסרות. קצת כמו שאם מנגנים את אחד האלבומים של הביטלס הפוך, שומעים "פול מת", כך גם אחד הערוצים של הספר הזה הוא מן שקט-מדיטטיבי, והוא נוצר דרך נוקדנות רגשית מתונה ועקבית. מעניין שאת הספר השקט הזה ערכה קרן לנדסמן, ששני ספריה, "לב המעגל" ו"תחתית הבאר" (טחול וכו'), היו ספרים קינטיים, דרמטיים, בהם נדמה שהגיבורים שלצד הגיבורים, היו רגשות מג'וריים. ורסטיליות. 

מבחינת הקורא שאינו אני, שמדבר את עצמי לדעת כבר כמה פסקאות טובות, קיימת אפשרות שהקצב המתון, הנוקדנות הרגשית, כמו גם העובדה שבחלקים מסוימים של הספר עלילת המד"ב מוכפפת משהו לטובת הציר הסיפורי של החיים הפנימיים של אור, יעיבו על הקריאה, בעיקר אם מחפשים משהו יותר קצבי-תכלסי. אבל בדומה, ולהיפך מדנטה, למתחילים אני אומר, אל תזנחו כל תקווה, מדובר בספר עמוק שעושה הרבה מאוד בעמודים שהוא תופס.

ההישג הגדול של הספר, בעיני, הוא הדרך בה אור מגלה מי היא באמת דרך החוויות העל-טבעיות-ברובן שמזדמנות לה במרחב הטלפתי, ככל שהסיפור מתפתח. החיפוש שלה אחר הבנה של רגשותיה ורצונותיה, ובעיקר אחר ויסות הדחף המנוגד של רצון בקשר מחד, ולהגן על עצמה בעצמה מאידך, מתקדם בצורה מרתקת, ולי הזכיר יותר מכל את הסרט המוזר משהו "I saw the tv glow", שתיאר את גילויו העצמי של הגיבור באמצעות מערכת יחסים על טבעית וביזרית שהוא מפתח עם תוכנית טלויזיה אה-לה "באפי ציידת הערפדים". אבל מה שהיה מקריפ וביזרי בסרט ההוא, לובש כאן צורה ברורה יותר ופחות מוזרה של גילוי עצמי דרך חוויות על טבעיות. במובן הזה, וזה חשוב, הספר חוגג גם מציאויות תוך נפשיות שמתגוררות מחוץ למרחב המוכר. אם חושבים על זה, במובן מסוים, עד לא יותר מדי מזמן, עבור רבים, אדם שהתלבט ביחס לרצון בזוגיות או בהורות לפעמים נתפס כחייזר או כמדע בדיוני, כשמסננים תחת השפם כל מיני הערות יודעות-כל ממרומי השניים וחצי ילדים ועייפות של סופשבוע, ו-ואללה, זה לא צריך להיות ככה. סחף הופכת את המציאות הנפשית המתלבטת הזו למשתקפת באופן צלול, רגוע וקוהרנטי, שמשמיע בסופו קליק של חגורת בטיחות מגוננת, תוך שהיא יוצרת רומן מד"ב ישראלי עדכני וחובק עולם, וזה ממש ממש לא מעט.

אחרון חביב. מרחב הביניים מהדהד בשמו גם את המושג של "מרחב המעבר" בתיאוריה של ויניקוט - הוא המרחב החווייתי בו התינוק ההופך לפעוט ולילד מבין בהדרגה את העולם תוך ויתור על אשליה של כל יכולות (שמבוססת בין היתר על זה שהבכי שלו מוביל לסיפוק צרכים מיידי מצד הסביבה). נראה לי שויניקוט היה מרוצה אחרי הקריאה במסעה של אור מבגרות לחופש.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן כבר מאוחר.

ציונים (כן, זה אקט שיפוטי ולא בודהיסטי, אבל אלו חוקי הפורמט):

כתיבה: 9

דמויות: 9 (9.5 לאור, 8.5 ליתר)

תעלומה: 8

קצב: 7 התמסרו ותראו ישועות

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על השילוב היפה בין גילוי עצמי למד"ב

סופי: 8.75

רומן מד"ב בו המסע הפנימי מפעים מן החיצוני, דורש התמסרות ונותן את כולו, ובסופו, הבנה וקבלה, ולא נצחון מוחלט.