סיפורים מהצללים - בעריכת דקלה קורן

 

כמו ששר דילן, the times they are a-changin, אנחנו נמצאים באחת התקופות המחורבנות וחסרות הוודאות שאני מצליח לזכור. געגועים למשבר הסב-פריים של 2008 ולהתפוצצות הבועה של שנת אלפיים פלוס מינוס. 

אז מרוב חרא לא רואים את המאוורר, אבל במקביל, ואולי לא במקרה, ז'אנר האימה חווה פריחה גלובלית ומקומית. אתמול-שלשום זכתה איימי מדיגן בפרס אוסקר על גילומה את הדודה גלדיס ב-"Weapons" אימתון שלא מחדש הרבה אבל מאוד אפקטיבי (ד"א, מערכון הפתיחה של האוסקר עם קונן או'בריאן בו הוא מגלם אותה על רקע "סבוטאז'" של הביסטי בויז הוא אחד השימושים היפים בשיר המגניב הזה). בארץ, כבר ציינתי בסקירות אחרות, ספר הזומבים/ישראל היפה של אמיר חרש זכה בפרס ספיר, והתפרסמו שלל ספרי אימה חדשים כמו "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ו-"שדים וסמטאות" של איתן גפני שסוקרו כאן, וגם "יחידת האוב" וקודמו-"בנפול תרדמה" של משה רט (שהאגדה מספרת כי נכתב עם יהודית קגן). גם "מכרסם" של עודד וולקשטיין, ו-"דברים צפים בלילה" של דקלה קורן יצאו יחסית לאחרונה. אף אחד מאלו שקראתי לא מפחיד יותר מהמציאות, אבל הם מספקים מפלט מצוין ותחרות לא רעה בכלל.

אז אם יש כבר ספרים והתעוררות רבתי, אז, למה לא גם ז'ורנל? או אפילו ז'ורנלים. "בלהות" בהנהגת אמיר חרש ודנה שוופי כבר נמצא בגיליון השלישי או רביעי שלו, ומביא עמו, לפחות על פי שמות המאמרים, נופח אקדמי (נדמה לי שראיתי משהו על ייצוגי מגדר נזילים ב"נוסע השמיני"). אין לי גישה אליו בגלל ענייני מיקום אז בינתיים נתייחס כאן למצטרף החדש, על טהרת הסיפורים הקצרים יותר ופחות, "סיפורים מהצללים", בעריכת דקלה קורן. מדובר ביוזמה ברוכה ומצמררת בקטע טוב, שמזכירה מעט את הרעיון של "היה יהיה", סדרת סיפורי המד"ב שליוו את פסטיבל "אייקון".

אז מה יש לנו כאן? 11 סיפורים שנעים באורכם בין 4 ל-30 וקצת עמודים. כולם תזזיתיים, מדממים ובאים לעשות את העבודה. חלקם מספק מרחב גדול יחסית בו מערכת חוקים נפרשת ומאפשרת משחק של ממש עם הדמויות וההתרחשויות, והאחרים הם יותר מן פרגמנטים מסויטים או אפילו מתעללים כמו הסיפור האחרון. יש כמה בעיות הגהה. הסיפורים לא אחידים. חלקם מרגישים מעט בוסריים, אבל בסה"כ, האוסף הזה כולל כמה סיפורים מאוד מוצלחים, והוא נקרא בשעה וחצי מהירה שסיפקה מרחב מוגן מצמרר לעילא ולעילא.

באוסף בלט (עבורי) הסיפור השני, "תדלוק חצות" בנכונות שלו ללכת עד הסוף עם הטירוף. מרגיש קצת כמו ערבוב, גם אם מעט בוסרי, של ה"ריאליזם העקמומי", אם להתפלצן, של אתגר קרת, הנונסנס של "מיץ פטל", וקוקטייל של בירוקרטיה אגרופים וג'אנק פוד. אהבתי את רוחב היריעה שבקובץ שנע בין סיפורים המתרחשים בצפון אמריקה ומסירים כך נדמה את כובעם בפני סטיבן קינג, לאלו שעשו שימוש יפה בתנ"ך שתכלס, יש בו חלקים שמהווים מותחני אימה מצוינים. בנבחרת, כותבים מתחילים, כותבים עלומים שמתהדרים בשם עט (מזדהה) ושני כותבים שהיו מוכרים לי והוזכרו כאן למעלה, משה רט ואיתן גפני. אצל שני האחרונים מורגשת ההיכרות מעמיקה עם טרופים (tropes) מהז'אנר וניסיון הכתיבה. אצל כל הכותבים אפשר להרגיש חיבה, להט ונינוחות בתוך הז'אנר, ובעיני האוסף הזה, מעבר להיותו חלוצי, גם מאוד מומלץ.

ביג שכוייח לעוסקות במלאכה.

החל מכאן, סקירות פורצ'ן-קוקי קצרות לכל סיפור:

"כירורג הלילה" - משה רט - במילה אחת, מצמרר. רעיון מגניב שהזכיר לי טיפה את "I, madman", סרט האימה הקאמפי של טיבור טקאש. קצבי מאוד, כתוב ביד יציבה ובוטחת, ונפגע קלות מכך שהסוף הרגיש טיפה צפוי.

"תדלוק חצות" - מ.ש. אלבוים - טרלול נפלא. כמו שלפעמים מדברים על כך שהצד הסמוי של הווק הוא אגרסיה ממשטרת, כך גם לדמוקרטיה צד אפל. הסיפור שהכי אהבתי, הולך עד הסוף עם הטירוף. נונסנסי ומרענן כמו "מיץ פטל" ומיץ פטל.

"הנחש" - אורנג' - קצרצר. קונקרטי ומופשט בו"ז. ווייבים של אמיליו סלגרי.

"חנות הספרים" - ישי ויסמן - מה אם לבקראפט היה כותב סיפור שבו במקום קת'ולהו, האל צמא הדם היה הספרות. הרהור יפה על מצב הספרות כיום ועל נקודת האל-חזור ביחסים שבין האדם לקריאה.

"הארחי-פרחי" - יוני למברג - הומאז' חביב מאוד לסטיבן קינג שמרגיש כמו מאש-אפ מוצלח בין "הערפל" ל-"בית כברות לחיות". עושה הרבה במעט עמודים.

"הרוחות של רוחי" - נעמה מאיר סליס - הרגיש כמו הרהור בוסרי מעט אבל חביב על החרדות הכרוכות בהתחלה של עבודה חדשה.

"בקרב העיוורים" - איתן גפני - בכמה סצנות גדולות מהחיים מחבר גפני בין ז'אנר אימה מוכר, לרוח התקופה ולאירוע תנ"כי מכונן. כל פירוט מעבר הוא ספוילר. הכתיבה סוחפת והסיפור הארוך באוסף נקרא במהירות. גרפי, ויסרלי, משלב יפה בין שני היצרים החביבים על פרויד. להגיע על קיבה ריקה.

"שעיר לעזאזל" - ברק שטרן - צ'יזבט תנ"כי לא אחיד אבל מרתק. תפניות חדשניות ומפתיעות לצד תפניות מעט סכמטיות. שימוש יפה בנושא התנ"כי עם חיבור לתלאות גיל ההתבגרות.

"רכבת הדמדומים" - איציק סימן טוב - מהפרגמנטריים של האוסף. מתחיל הכי מהר שלו. נוגע ברפרוף בעל-טבעי שבמושג האל-ביתי ונקטע כמו באמצע משפט.

"נובהקסיד" - דנה גרליץ - טייק מגניב על ז'אנר הזומבים. ייתכן שנכתב על המלחמה באוקראינה אבל לי דווקא הזכיר את הידיעה שהתפרסמה על כדורי המרץ שנוטלים טייסי חה"א כדי לעמוד בטיסות הארוכות בימים אלו. בכל מקרה, אקטואלי.

"צווחת הפעמון" - גאולה שינה - קריצת עין טריגרית מאין כמוה לסיום של אוסף מוצלח. מה אם מושון שלנו היה פקידה משועממת?

הצד האפל של אנטארקטיקה - איל ורמן

 

רצף אסוציאציות על לחשים, טיפול פסיכולוגי ומדע בדיוני.

לפני כמה ימים ראיתי פוסט בפייסבוק שעסק בלחשים. לא לחש לצורך כישוף, אלא רצף מילים שיש לו היכולת להשפיע על מישהו אחר. הכותבת דיברה על זה שהלחש הנכון, הוא רצף מילים שנאמרות בתזמון ובטון הנכון, ואז, אולי, נוצר הפוטנציאל להשפיע. ההקשר היה טיפול נפשי, המילים הנכונות בזמן הנכון יכולות להשפיע.

זה הזכיר לי את האבחנה של פרויד בין הבנה אינטלקטואלית של הקונפליקט בשיח טיפולי, לעומת חוויה של ממש שיכולה להתרחש במרחב שבין מטפל למטופל. פרויד כינה את זה "העברה" והתייחס לחוויה של המטופל מול המטפל תוך שחזור/עיסוק מחדש בתכנים משמעותיים מוקדמים ש"נכנסים" אל חדר הטיפול. לדוגמא לדבר על הפחד מדמויות נשיות עם הפסיכולוגית מעמדה אינטלקטואלית מרוחקת לעומת לחוות אותו מול הפסיכולוגית ולדון ישירות בחוויה עימה. בשני המקרים, האינטקלטואלי וההעברתי, מדובר בשורה התחתונה בשיחה ובמילים שנאמרות בחדר. לא ניתן לממש אף אחד מהשניים ללא שפה.

וזה הזכיר לי את ש.ב.ד, המרצה לאנתרופולגיה שבשיעור הראשון בתואר ראשון, אחרי שנזף בנו על זה ש"בטח כולכם כאן רוצים להיות פסיכולוגים", הוסיף, "אז תדעו לכם שסופרים הם הפסיכולוגים הכי טובים". וואללה, צדק.

(במאמר מוסגר, לאחרונה הפייסבוק רוחש מפוסטים על שיח של סופרת על החוויות וניהול תהליכי העברה בטיפול שעברה, ובשולי הנושא הזה שהוא רגיש וחשוב, מדובר בנקודת השקה השקתית במיוחד בין כתיבה להעברה. אבל זה כבר אסוציאטיבי מדי...)

בכל אופן, מדע בדיוני טוב, אני חושב, צריך להכיל את שני המרכיבים - מעבר להיבט השכלתני-אינטקלטואלי שלו, טוב שידע לסחוף אותנו אל תוך חוויה, לשכנע שזה באמת קורה, כמו לחש טוב. בין אם זה ליקוי החמה המבהיל של אסימוב, או גזע של יצורים בעלי שלוש רגליים שמשעבד את האנושות (Tripods של ג'ון כריסטופר, שיצא מתורגם אי שם באייטיז בספריית "דן חסכן" אני חושב, ועובד לטלויזיה).

"הצד האפל של אנטרקטיקה", ספרו של איל ורמן, עמד לצידי בימים מורכבים וסיפק מפלט מיטיב. אם מתבוננים מבעד לפריזמה שתוארה קודם, אפשר לומר שהוא עובד ברובו. הצד האינטלקטואלי והצד המשכנע-סוחף בהחלט שם, לצד בוסריות ומעט סכמטיות בחלקים היותר מינוריים של הסיפור. 

אבל קודם, על מה מדובר. חללית חייזרית נוחתת/מתרסקת בכדור הארץ, ובאנטרקטיקה מוקמת מושבה שבה ארצות הברית, סין ועוד גורמים, מגיעים לשיווי משקל עדין במסגרתו האנושות יכולה לחקור ולבסס דרכי פעולה מול המציאות החדשה במקום להכנס לעימות צבאי. איך שומרים על החייזרים שזקוקים לסביבה שונה בחיים? איך מתקשרים? ועוד ועוד. מפגש ראשון זה מרתק, וגם אקטואלי כשחושבים על טראמפ וספין ה-"אני אשחרר את כל המידע על חייזרים, מי זה בכלל ג'פרי אפשטיין?" שלו. בכל אופן, אל תוך המציאות המרתקת הזו נזרקים יונתן, מהנדס צעיר וטיפה מופנם שמגויס לעבודה בתאגיד גדול, רנוקה, מהנדסת צעירה מהמזרח, מאיה המסתורית ונונטאו, החייזר שתיאורו הזכיר לי את אלף, הלוא הוא גורדון שמוואי, אם צבע הפרווה שלו היה סגול. 

יונתן ורנוקה מגיעים לאנטרקטיק סיטי (הברקה חמודה) כדי לעשות בדיקות על מערכת התקשורת שבין החייזרים לאנושות ונקלעים במהרה לשלל מצבים בלתי צפויים וההרפתקה מאיצה במהירות, תוך שהם חושפים קונספירציה עולמית שמוביל נבל ג'יימס בונדי מאוד.

מה עובד בספר? רומן הביכורים של ורמן שופע רעיונות מקסימים שמפותחים ברמה המדעית-שכלתנית אבל גם נגישים מאוד. בתקשורת שבין הדורותיאנים אפשר לזהות הדים לרעיונות היפים יותר מ"סטארטרק דיסקברי" (שבאופן אישי לא אהבתי אותה, כי הרגישה לי עם יותר מדי פאתוס ופתיתיות-שלג באופיים של הגיבורים), ובסיפור המקור של הדורותיאנים ניתן למצוא הדים מתונים ל"הדרור" המעולה של מרי דוריה ראסל (אבל כאן לא הולכים עד הסוף והמבין יבין). בכל מקרה, ביולוגיה ואבולוציה משמשות בסיס יפה למפגש בין האנושות לדורותיאנים.

בנוסף, "הצד האפל", מצליח לסחוף בהיותו מותחן "גדול מהחיים", זאת אומרת, חובק עולם, חוצה תרבויות, ובמשקל כבד מבחינת ההשלכות שהוא דן בהן, וככזה הוא מצליח לרגש ומזכיר טיפה את המותחנים של קלייב קאסלר. התיאורים של אנטרקטיקה יפים וסוחפים, גם אם מעט ארוכים לעתים, ומרגיש שיש הרבה דיוק מדעי (סחבק לא מומחה בענייני קטבים). והכי כיף, בשורה התחתונה זה מד"ב ישראלי הרפתקני וקצבי, כולל סצנה אחת כיפית ומגלומנית שכל ראש ממשלה היה רוצה להצטלם לצידה. 

לצד זה, העסק גם טיפה חורק.  חלק מן הסצנות, ובעיקר הקונפליקטים בין הדמויות ובתוכן, נוטים להיות בוסריים וטיפה סכמטיים. ובהקשר הזה מתרחשות לפעמים סצנות שמרגישות קצת לא מותאמות. 

למשל, הגיבורים ממהרים לבצע פעולה מסוימת כשגורל העולם ניצב על הכף וצריך לקבל החלטות מהירות. יונתן שואל את מאיה אם הוא יכול להצטרף, הכל בלחץ של זמן, ואז מגיעה מיני הרצאה מצד מאיה על זה שיונתן לא יכול להצטרף כי הוא אינו סוכן מוסד, לצד פירוט של הליך ההכשרה ואז, הפלא ופלא, הוא דווקא כן יכול להצטרף. הסצנה הזו, שיכלה להיות מהודקת יותר, מתארכת ומרגישה טיפה לא במקום. או כאשר הנבל עושה את הופעת האורח שלו והטקסט שלו נשמע כמו ציטוט אחד לאחד ממלחמת הכוכבים. ויש עוד כמה סצנות כאלה, רובן דווקא סביב המתח ביחסים המתהווים בין הדמויות בחלקים המינוריים של הסיפור, ולא במסגרת הסיפור ה"גדול" של ההרפתקה, והן ניצבות בפער שצורם מעט מול הרעיונות היפים ורוחב היריעה של הסיפור.  

אבל עדיין, לצד החלקים האלה, "הצד האפל" הוא רומן מד"ב ישראלי למהדרין, שופע רעיונות יפים וחיוביות, ובהחלט שווה קריאה.

ציונים:

תעלומה: 8 - שלל תעלומות

קצב: 8 - מהיר וגדול מהחיים

דמויות: 7

כתיבה: 7

סופי: 7.5

בונוס/עונש: אין

מד"ב ישראלי חובק עולם וקצבי, שלצד מגרעות קלות, מספק בריחה כיפית מהמציאות הדיסטופית משהו של השנים האחרונות. 

החדר בקצה המסדרון - גל ובר

 

משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר. 

וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.

וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.

אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים"). 

אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית. 

הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי". 

נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה. 

מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.

אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.

עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.

 

אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות הקיומיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.

מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ. 

אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.  

ציונים:

קצב: 9

תעלומה: 8.5 

דמויות: 8

כתיבה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה

סופי: 8.5

אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי. 

מר מרצדס - סטיבן קינג

 

תשעה קבין של אימה על טבעית ירדו לעולם. סטיבן קינג לקח תשעה. אבל, מדי פעם הוא חורג ממנהגו העל-טבעי, ומנפק ספר שהחוקים בו דומים לאלו של עולמנו המוכר. 

כשהייתי באמצע הספר, נזכרתי שלא קראתי את קינג כבר עשר שנים (!), ההפסקה הכי ארוכה שהייתה לי ממנו, ולרגע נזכרתי בסיינפלד שסיפר שסיפר לג'ורג' בהתרגשות,"היי, לא הקאתי מאז 1985!". סתם אסוציאציה, אבל כשחוצים את שנות הארבעים, כל דבר נטען בנוסטלגיה, והדרך קצרה מאוד יחסית להתרפקות על ימי מת"ב, תבל וערוצי זהב, ופרקים יומיים של סיינפלד ושקט גיאופוליטי עולמי (יחסי, יחסי). 

אניהו, ברומן הנוכחי, פונה קינג למתח פסיכולוגי, והוא עושה את זה מצוין, למרות הסתייגויות קלות שהיו לי מהחצי השני של הרומן.

העלילה בקצרה - ביל הודג'ס הוא בלש בדימוס בשנות השישים לחייו. את ימי הפרישה שלו הוא מעביר בהקפדה על תזונה עתירת סוכר ושומן וצפייה בתוכניות ריאליטי ישנות אגב משחק באקדח טעון וברעיון הפרידה מן החיים. למרות שזה נשמע מחוספס, הוא בעצם מן בחור רך עם לב זהב. וכמו לכל בלש (ספרותי) יש לו כמה וכמה "ones that got away", אבל אצלו מדובר על רוצחים ורוצחים סדרתיים ולא אהבות נכזבות. אחד מהם, הוא רוצח המרצדס, שיום בהיר אחד רמס עם המכונית הגרמנית קהל של מובטלים קשיי יום שהתייצבו עם שחר ביריד תעסוקה, והביא למותם של רבים מהם כולל אם ותינוק. בפתיחת הספר, מחליט הרוצח ליצור קשר עם הודג'ס, ובליווי של ג'רום, שכנו התיכוניסט הצעיר, והולי גיבני, בת משפחה של בעלת המרצדס המנוחה, נכנס הודג'ס למשחק חתול ועכבר מסמר שיער עם הרוצח המטורף.

מבחינת ההתרחשויות, החצי הראשון של הספר זז על המגרש בחן חסר מאמץ. מרתק, משעשע, מסמר שיער וסופר זורם. בשלב מסוים נכנסים לעלילה ענייני הלב, חלה תפנית שמתנגשת בקורא, ומשם היו כמה בחירות של הודג'ס שנראו לי תמוהות במקרה הטוב. כך שהחצי השני, למרות שעדיין היה זורם ומרתק, התנהל בצילם של רגע או שניים של "איך זה יכול להיות?" שפגמו מעט. עם זאת, החצי השני מחזיק את עצמו מצוין בזכות הדינמיקה שנוצרת בין הדמויות הראשיות, לאחר שכמו במשחקי כדורסל, מתרחש חילוף.

מעבר לכתיבה הזורמת חסרת המאמץ, ולטוויסטים המצוינים, היה עוד משהו שבעיני ממש עבד, ומהווה המעלה העיקרית של הספר. בקצרה, הספר, באמצעות גיבוריו, חבורת הודג'ס מול מר מרצדס, חושף אותנו בצורה אמינה ולא מתייפייפת לספקטרום של האכפתיות האנושית, ולצד המתח שנובע ממשחק החתול והעכבר, נוצרת בקריאה גם חוויה רגשית די חביבה, כשהפער בין האכפתיות וההתחבטויות של הגיבורים לבין דמו הקפוא של מר מרצדס נחשף. בעוד גיבורי חבורת הודג'ס מתמודדים עם אשמה, פחד ודאגה לסובבים, כל אחד בדרכו, מר מרצדס מרשים ואמין בהיצמדות שלו למטרותיו ולמה שהוא רואה כנצחון (מוחלט), ולא משנה מי יירמס בדרך.

ובאריכות, כתבתי בסקירה הקודמת על הפרעות אישיות (תבנית נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שגורמת למצוקה וכו'). הפרעת אישיות פסיכופתית/אנטי סוציאלית היא אחת הפופולריות. יש לה המון הגדרות - רשימת המכולת של ההתנהגויות מן ה-DSM, או השילוש הלא קדוש של פסיכותפתיה-מקיאווליזם ונרקסיזם שנחקר רבות, ובואו נודה על האמת, גם נשמע די מגניב. בשורה התחתונה, ברור ששילוב של חוסר אמפתיה, מניפולטיביות, והתעלמות מנורמות חברתיות מהוות ליבת ההפרעה. 

בהגדרה יותר תמציתית, שנמסרה לי במהלך השתלמות עם י.ל, פסיכופטים שואפים לשליטה חברתית, ויחתרו אליה בכל מחיר. לכן, נמצא אותם בקודקוד של חברות מצליחות, מפלגות וכל ארגון שבו ניתן להתקדם אם בונים את הסולם מגופות קורבנותיך. אבל יש כמובן גם מתבודדים, ובריידי הרטספילד (לא ספוילר) של סטיבן קינג, הוא פסיכופט אמין ומצוין, שתאוותו לשלוט בגורלם של קורבנותיו עוברת בצורה אמינה וסוחפת. סערות הנפש שהוא חווה לצד החישובים מקפיאי הדם, מזכירים לנו כמה הרסני יכול להיות אדם אחד, גם אם הוא צעיר ולא גאון הדור. קינג מראה בצורה אמינה את ההיסטוריה הבעייתית שלו והקשר שלה לבעיות בתחום המיניות והחשיבה, את הדאגה העמוקה לעצמו ולרגשותיו לצד חוסר האמפתיה הקיצוני, ובעיקר את ההרסנות שכל כך מתחברת לארצות הברית רוויית אירועי הירי הנוראיים. הכל בדיוק במקום הנכון. ומולו, חבורת הודג'ס, כוללת את ביל המזדקן שחווה אשמה ובלבול תפקידים בהיכנסו אל גיל הפרישה והזקנה, ג'רום, הנער השחור ממשפחה עשירה, אה-לה המשפחה המארחת של הנסיך המדליק מבל אייר, המתחבט בענייני זהות ומתמודד עמם בהומור, לצד היותו בחור אכפתי שרוצה לבנות עולם טוב יותר, והולי, המתמודדת עם או.סי.די, טיקים וחרדות, ולמרות גיל הארבעים פלוס שלה, מגלה אכפתיות מהסוג הילדותי יותר. כולם, בשלבי התפתחות שונים בחייהם, ויחדיו מרגישים טיפה כמו אקורד מוסיקלי. הם שרויים בקונפליקטים פנימיים משכנעים, מתחבטים ורגישים מאוד לאחר, ומתקדמים, תוך אינטראקציה אמינה ברובה, מסורבלת משהו ומלאה בחן וטוב לב, לעבר פתרון התעלומה. ומולם, כתמונת ראי, מר מרצדס. יש משהו מרשים ביכולת של קינג לשרטט את הספקטרום הזה של אכפתיות ולארוג אותו אל תוך העלילה ה"פרוצדורלית" משהו של הניסיון לאתר את הרוצח הנועז ומשולח הרסן. כך שבנוסף למרדף, אפשר ממש להרגיש גם את המתח בין שתי העמדות הללו כלפי העולם - הכל למען המטרה, מול המטרה היא טובת הכלל. רלוונטי. 

ציונים:

כתיבה: 8.5

דמויות: 9

קצב: 9

תעלומה: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75

קינג קינג. מותחן מצוין שהוא גם תחרות משיכת חבל בין אכפתיות לפסיכופתיות.

 

 

קריאת הינשוף - פטרישיה הייסמית

 

אני מאוד מחבב את הוצאת "אחוזת בית", הם מוציאים מגוון עשיר של ספרים החל מקלאסיקות ועד כל מיני פורצי דרך שוליים דוגמת ספריה של מירנדה ג'ולי שהאחרון שלה התפוצץ בקטע טוב (טרם הספיקותי). בין היתר, הם מוציאים גם מתח משובח. הספר הנוכחי יכול להיות ממוקם על ציר דמיוני שבקוטב אחד שלו, "מתח נינוח", כמו הספר בסדרת "רמפול" שיצא תחת ידיה של ההוצאה, זכה לשבחים כאן, והיה מבט מותח וחומל כאחד על עולם הפשע בבריטניה של אי אז. ואם נכנה את הקוטב השני "מתח אפל", הלוא שאין מתאימה מלאכלס אותו מפטרישיה הייסמית. ואיזה יופי ש"אחוזת" מקפידה לספק מכל הספקטרום, ובמקרה של "רמפול" ו"קריאת הינשוף", גם לשלוף אותם עמוק מקדרת הזמן, היות שהשניים נכתבו מ ז מ ן.

לפני העלילה, דיון קצרצר על בריאות הנפש בכלל ועל הפרעות אישיות בפרט. בשיח היומיומי אנחנו אומרים לעתים "וואי, אני מה זה בדכאון", או, "הוא, עזוב אותו, הוא פסיכופת לגמרי" (אף פעם לא הפוך, הוא בדכאון אני פסיכופת). כשזה מגיע לאבחנות של ממש, הדכאון דורש סימפטומים מסוימים שיתקיימו במשך זמן מסוים, מבלי שיהיה הסבר אלטרנטיבי (סמים למשל), ושיהיה מלווה בפגיעה משמעותית בתפקוד. 

כשאנחנו אומרים פסיכופת, אנחנו בתחום הפרעות האישיות. שם מדובר על דפוס נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שמפריע לחיים. וגם בהפרעות אישיות, יש לוודא משך מינימלי, גיל התחלתי (אישיות "קורית" אחרי ההתבגרות), לשלול הסברים אלטרנטיביים, ולהראות פגיעה משמעותית בתפקוד, לפני שאומרים משהו שאולי יהיה קשה לקחת חזרה. הפסיכופת למשל, ייאבק על תחושת השליטה שלו, כשהוא רומס כל מה שניצב בדרכו - בני משפחה, חברים, חוקים, ממון. הכל כדי לשלוט, וחלקם גם כדי לגרום סבל.

רובנו מתנהלים ביום-יום עם מספיק בטחון עצמי, בטחון בקשרים שלנו, תחושת שליטה יחסית על מצבנו והערכה עצמית. וגם אם כל אלו לא בכמויות מושלמות, הם טובים דיים כדי שנהיה מה שמכונה, אזרחים נורמטיביים ומתפקדים. לא חייבים להיות מאושרים, או מרוצים, רק לתפקד ולא להפריע יותר מדי. כמאמר פינק פלויד, הנגינג און אין קווייט דספריישן, רק שזו לא רק דרכם של האנגלים, אלא של המערב.  

ומה יש באמצע? בין התפקוד הממוצע להפרעה הקשה?  - לא מעט אנשים מתפקדים ברובם עם פינות אפלות או מבולגנות באופיים, כמו חדר מסודר ברובו שחתיכות לגו מפוזרות בפינה שלו. יש לכם בטח חבר או חברה, שעובדים, נמצאים בזוגיות יציבה יותר או פחות, אבל יש להם התנהגויות חוזרות שנחוות כמוזרות/פוגעניות שקשה להסביר. לדוגמא, מסופר על מנהלן בממשלה מסוימת, בתפקיד מסוים, שכל אימת שסיים פגישות מתוחות בהן נאלץ, למשל, לאכזב את מבקשי התקציב, שלף לפתע, מתיק שהביא עמו, ציורים וניסה למכור אותם לנוכחים שעדיין ליקקו את פצעי מטרתם הפגועה. האם זה נובע מחוסר הבנה של הסיטואציה, או מבלבול בין שירותים ציבוריים למקפצה? קשה לדעת. מה שבטוח, מתהלכים בינינו לא מעט אנשים, מתפקדים ברובם, עם תכונות אישיות שמובילות, בנסיבות מסוימות, להתנהגויות מפתיעות לטוב ולרע. בעיקר לרע.

כאלה הם ארבעת גיבורי "קריאת הינשוף", המותחן ההיצ'קוקי משהו של הייסמית, שמתנהל כמו הצגת תיאטרון חסכנית. רוברט פורסטר הוא מהנדס מוכשר. לאחרונה סיים מערכת נישואין מרובת קונפליקטים, ועבר להתגורר בעיירה קטנה, שם מצא עבודה חדשה, על מנת להתאושש.  אשתו לשעבר, ניקי, היא אמנית, שנישאה מחדש לאדם אמיד. ג'ני תירולף, היא בחורה צעירה שעובדת בעבודה מסודרת, בשלנית מצוינת ונמצאת בזוגיות עם גרג, בחור סימפטי בסה"כ, עובד בשיווק תרופות ועושה חיל. בעבר היה לו קשה בזוגיות, אבל הוא מחויב לקשר וממש רוצה להתחתן. עד כאן הכל בסדר. אבל מה, יש כמה קטנות שכדאי לציין. זה לא ממש ספוילר כי הכל מתגלה בשלבים המוקדמים של הספר. רוברט אוהב להציץ, לא בקטע ארוטי, סתם לעמוד מחוץ לחלון ולהציץ למטבח כשמישהו נמצא בו, והלילה עוטף אותו כך שלא ניתן להבחין בו עומד ומשקיף. לג'ני יש אובססיה עם המוות, ובמיוחד עם סמלי מוות. גרג שותה לפעמים, וכשהוא נקלע לעימותים, קשה לו לווסת את הרגש שלו. וניקי, מבלי שהתכוונה המשוררת, כשמה, נקמנית וגם היסטריונית. ואחרון חביב, לא כל המשתתפים שהוזכרו מודעים לכך שה"מקומות המוזרים" שלהם הם משהו שחורג מהמקובל. אז מה לדעתכם יקרה כשהם ייפגשו? ולמעשה, זה מה שקורה כאן. רצף אירועים מינוריים תופחים בהדרגה לאלימות רגשית ופיזית, וחושפים טפח וטפחיים לא מחמיאים בעליל מהאפלה האנושית. ככל שקראתי יותר, הרגשתי כאילו אני דחוק כנגד קיר שהולך וסוגר עלי, ומנגד, קשה היה להפסיק.

יש עוד דמויות בסיפור, אבל הן משרתות את תפקיד הסביבה ומגבירות ומנמיכות את גובה הלהבות. העיקר הוא ארבע הדמויות הללו, שמתוארות במשיכות מכחול אמינות ומרתקות. הייסמית זורקת אותן אל הזירה, כמו שפעם בהיאבקות של ימי שישי היו נלחמים זה בזה בזוגות, רק שהפעם, במקום מתאבקים בשר ודם, נמצאות בזירה מוזרויות אישיותיות. מה קורה כשמציצנות ואופי נמנע פוגשים דכאון ואובססיה, וכשקשיי ויסות פוגשים נקמנות, הפכפכות, ונטייה לדרמה.

הייסמית כותבת ביד בוטחת ומניעה את העלילה באופן שבו כאשר הדמויות פועלות, מחד עולה המחשבה "הוא/היא באמת אמרו/עשו את זה עכשיו?" ומנגד, זה נראה טבעי לגמרי. בדיוק כמו החבר/חברה שכבר למדתם להכיר את ההתנהגויות הייחודיות שלהם. 

כל פרט נוסף על העלילה יהיה ספוילר, ולכן רק אומר שהדמויות והכתיבה מעולות ולא נס ליחן גם שישים שנה ויותר אחרי שהספר נכתב. התעלומה בה מתמקד הסיפור, נוגעת יותר ל"קופסא השחורה" של הנפש מאשר למי-עשה-את-זה האגאטה כריסטי-אי, והקצב נינוח ומאיץ לסירוגין באופן שעובד היטב.

בעבר הרחוק, פתחתי את הסקירה של יומן הסנונית המצמרר עם זה שברשימת המפורסמים שאני מעדיף לא לאכול איתם צהריים נכללת אמלי נותומב. כשאני קורא את הייסמית, נדמה לי שגם איתה הארוחה הדמיונית הזו לא תהיה שעה קלילה של צחקוקים (לא שהוזמנתי, כן? ולא שהיא בין החיים). סקירה בויקיפדיה מראה שהיא התמודדה עם קשיים התמכרותיים, רפואיים ונפשיים בחייה, וגם הרקע מאיר העיניים שמוסיף דרור משעני בסוף הספר, מלמד על אדם נבון ורגיש שהיה רדוף על ידי לא מעט שדים. לפעמים הקו שמפריד בין אדם מבריק או מיוחד ואדם שסובל מהפרעת אישיות הוא אפור או שקוף. ולפעמים זה בכלל תלוי בסביבה. אירוע חיצוני לכאן או לכאן, התמקמות נכונה של תכונות אישיות מסוימות בקונטקסט חיים ספציפי יכולה לחרוץ גורלות (זוכר במעומעם מחקר על כך שרבע מהמנכ"לים, ואולי אני מגזים, התאימו לקריטריונים של הפרעת אישיות פסיכופתית, מה היה קורה אילו היו מסתובבים חופשי מחוץ ללשכה שלהם בקומה החמישים בעזריאלי, כשרק העננים מארחים להם לחברה? האימה...).  

 

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9

תעלומה: 9

קצב: 8

בונוס/עונש: נקודה שלמה על רומן שמחזיק מעמד לאורך השנים ומתאר ונוגע בתחום של הפרעות אישיות בדרך אורגנית, מבלי להעיק או להטיף.

סופי: 9

"קריאת הינשוף" עוכר שלווה ומרתק. מיוחד במינו, בהיותו תרגיל חיבור שבו במקום מספרים, מחברים הפרעות אישיות ומגיעים לתוצאה סופית.