להציל את יובל - גל אמיר (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 

בהכשרתי וברוב שנותיי במקצוע ההוראה הרבצתי בנערים והנערות זבי החוטם את מקצועות ההיסטוריה והאזרחות. אני במאבק תמידי על כבודם של מקצועות אלו אל מול המדעים המדויקים והארורים ("מה תעזור לי המהפכה הצרפתית בהמשך החיים"? לא, כי בטח בגיל 35, כשהילדים שלך יצרחו שהם לא רוצים ללכת לישון, תשב ותצייר להם פרבולה). מפעם בפעם, כשעולה הצורך, אני מצטרף גם לצוות הספרות ומלמד עוד מקצוע שמנסה לשרוד תחת משרד החינוך הישראלי בשנת 2026. (אה, יש לי רק חצי כיתה כי השאר בתגבור במתמטיקה, באנגלית ובשפה? אוקיי, אז רק חצי כיתה תכיר את עקרונות הסיפור הקצר).

בניסיונותיי הנואשים לקנות את ליבם, את הקשב שלהם ואת ההבנה שעדיין כדאי לפתוח ספר ולהשקיע בו כמה שעות או ימים למרות שאפשר לראות את הסרט בשעה וחצי, אני מספר להם, למשל, על כוחו הבלתי נגמר של הסופר. על יכולתו להיות דיקטטור בעולם שהוא עצמו יוצר ובונה. רוצה פול אוסטר לומר משהו על גורל (כמו בכל ספריו), אובדן, חלומות וכו'? יברא עולם שבו יש ילדים שיודעים לעוף. אלה חוקי העולם שלו והוא לא צריך להסביר את זה לאף אחד. אלפי שנות מתמטיקה ועדיין לא הצלחתם לגרום לילד אחד לעוף, נכון? פול אוסטר עליו השלום היה זקוק רק לעט.

למעלה ממאה שנים של מחקר, שככל הידוע לי, אלברט אינשטיין היה מראשוניו, לא הצליחו (ככל שידוע לנו) לגרום לאנשים לנוע בזמן. ה.ג. וולס כתב את "מכונת הזמן" כבר בסוף המאה ה-19.

אז כן, המדע קידם הרבה, אבל חירות בלתי מוגבלת והשראה נמצאות בדמיון האנושי ובמידה רבה בספרות.

בתור מי שלא מתחבר כלל וכלל לז'אנר המד"ב ו/או הפנטזיה, מסע בזמן תמיד היה תת ז'אנר שמאוד אהבתי (יחד עם היסטוריה אלטרנטיבית, שהרבה פעמים מתחברת לאותו מסע). אולי זה כי הרבה פעמים הוא מתחבר להיסטוריה, אולי כי תמיד סקרנה אותי הנוכחות של אדם בעולם לא מוכר לו, או עולם דומה-אבל-שונה, מן uncanny (תחושה מוכרת, אני מניח, לרבים).

הבעיה בז'אנר הזה, ואני מניח שבלא מעט מד"ביסטים אחרים, היא היכולת המאוד לא מובנת מאליה, ללכת על חבל דק שבין השהיית אי האמון לבין מה זה השטויות האלה? או בין האפשרות שלנו לכבות את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על העולם, לבין היכולת של הסופר לשכנע אותנו שזה לא מאוד לא ריאלי.

הרבה כותבים, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות, נטלו לעצמם את החירות הזו (ולא, "גולשים" בזמן לא הייתה סדרה כזו. הם נדדו בין מימדים). כמובן ש-"בחזרה לעתיד" הוא הנציג המוכר ביותר של הז'אנר, "מירוץ לאתמול" עשתה את זה בצורה מופלאה בטלוויזיה. בספרות, הטוב ביותר לטעמי היה "עושים היסטוריה" המופלא של סטיבן פריי, על סטודנט כושל שנשלח בזמן כדי למנוע את לידתו של היטלר ו-"22/11/63" המצוין של סטיבן קינג, על אדם מן היישוב שמוצא חור שמוביל אותו לשנות ה-50 ולאפשרות למנוע את רצח קנדי.

בלטו גם "אשתו של הנוסע בזמן" שנתן טוויסט רומנטי לכל העניין ו-"דבר רודף דבר" הממזרי, שתורגם בשנה שעברה והתנהג יותר כמו מותחן רומנטי קומי שהמסע בזמן הוא רק חלק מהסיפור בו. סדרת ספרים בולטת נוספת שעוסקת במסע בזמן היא "נוסעי הזמן מאוקספורד", של קוני וויליס, כשבינתיים תורגמו שניים מספרי הסדרה.

ספרות ישראלית ענפה בנושא אני לא מכיר, להוציא את סדרת "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, תופעת טבע בפני עצמה. אבל זו סדרה לילדים. אל מול הלקונה הזאת, בשנה שעברה יצא לאור נציג שבהחלט יכול לטעון למקום יפה מאוד לצד המצטיינים מעולם המסע בזמן – "להציל את יובל" מאת גל אמיר (הוצאת סלע המצוינת).

גל אמיר הוא סופר ותיק, עורך דין בהכשרתו, שכתב בעיקר ספרי מתח. כשראיתי את שם הספר והסופר, לא חשבתי לרגע על מסע בזמן. אבל גל החליט לעשות ניסיון ומעשה שהיה כך היה – סרן שוהם זגורי הוא חייל ביחידה מסווגת בצה"ל. בשנת 2032 הוא נבחר להוביל את פרויקט המסע בזמן של הצבא. הספר יצא לאור בשנה שעברה ונכתב אחרי טבח ה-7 באוקטובר, שנוכח בספר לכל אורכו.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא הרובד הפסיכולוגי שמתחבר מאוד לרוח התקופה. כנראה שמעט מאוד ספרי מסע בזמן יערבו נוסע עם פוסט טראומה ממלחמה בה איבד כמה מחבריו.

זגורי עובר אימונים והכשרה כשהוא משוכנע שהוא יישלח למרתף בירה במינכן של שנת 1922 כדי (אתם כבר ודאי מנחשים) לחסל את היטלר כשזה רק מתחיל לפלס את דרכו הפוליטית. חמוש באקדח לוגר ישן ובמדי חייל גרמני ממלחמת העולם הראשונה הוא נכנס לאותה מכונה, אבל מוצא את עצמו במדינת ישראל של שנת 1983.

מחשש לספוילרים לא אפרט הרבה מעבר לכך. רק אספר שדי כצפוי, הוא מנסה להשתלב בתקופה (יצויין שזה החלק שעובד קצת פחות טוב. גם אם נשלח חמישים שנה אחורה, ההלם התרבותי של זגורי מצטייר לפרקים כמוגזם מדי. גם אם לא ראית קלטות או תקליטים, אתה ודאי יודע שהם קיימים, כן?) ובעיקר להבין מדוע אותה פיסיקאית מצליחה, אבל גם תמוהה, שאחראית על התכנית כולה, שלחה אותו דווקא לשנה הזו, ומה בעצם המשימה האמיתית שלו. בסה"כ נקודת מוצא מגניבה ולא אינטואיטיבית.

הספר מתקדם בקצב מאוד יפה, קדימה ואחורה, ולטעמי, מסתיים מהר מדי. כל הספרים שהזכרנו היו באורך כפול לפחות מ-208 העמודים של "להציל את יובל". זה לא בהכרח שלילי. אחד הדברים היפים ביותר שסופר יכול לעשות הוא לרחם על קוראיו. גל אמיר בהחלט מצליח לבנות עולם שלם ומובן, עם כללים וחוקים, בלי לחפור יותר מדי עם כללי פיזיקה והסברים מדעיים (החלק שאני כמעט תמיד מדלג עליו) ויוצר דמויות מעוררות אמון, ומורכבות ברובן. הוא מצליח לשזור בצורה יפה את הנושא של הלם קרב ושל אסון השבעה באוקטובר (עם מה שנדמית לי גם כביקורת מרומזת על הנהגה שממאנת לקחת אחריות), אבל נדמה לי שאף קורא לא היה כועס עליו אם היינו זוכים לעוד 50-100 עמודים של שוהם זגורי מנסה להסתגל לעולם של 1983. הבחירה בשנה שהיא קרובה יחסית אבל גם רחוקה – לפני מהפכת הטלפונים הסלולריים למשל, או הטלוויזיה הרב ערוצית, היא מעניינת ומספקת הרבה הזדמנויות. לרוב, אנחנו רגילים לראות את הגיבור שלנו נזרק לתקופות קדומות או לפחות מאוד רחוקות בזמן, או למקומות מרוחקים. אגב, גם ספר נוסף שיצא פחות או יותר בשנה שעברה, ממקם את הגיבור שלו בדיוק באותה שנה – "חלומות תעופה" המקסים של ניסן שור. רגע לפני כניסת MTV, עם המעבר לטלוויזיה צבעונית, עם החלחול הראשוני של מחלת האיידס. (ואגב, גם שנת לידתי). כנראה שזה לא מקרי.

 

ציונים:

דמויות: 9 בעיקר שוהם זגורי והמדענית המטורפת.

קצב: 9 עולם שלם ב-208 עמודים. זה חייב להיות על טורבו (אבל גם מצליח לתת עומק).

תעלומה: 9 יהיה מעניין לדעת מה יחשבו על התעלומה הזו אנשים שאין להם קשר לאירועים ומעבר לכך לא ארחיב.

ממוצע: 9

 

בונוס/עונש: עשירית נקודה על המקוריות היחסית של כתיבת מסע בזמן, לא סכמטי וקצבי, בספרות עברית.

סופי: 9.1

"להציל את יובל" הוא רומן מסע בזמן משלנו. ישראלי, כיפי, מורכב ונוגע. מומלץ להכות בברזל בעודנו חם ולקרוא בהווה.

לו הייתי דרור - אלמוג בן נתן

 

כשהייתי ביסודי, הרב רצה ללמד אותנו על לחץ חברתי. כשחברי א.ב. יצא לשירותים, ביקש מאתנו להתאסף מול חלון הכיתה הגדול ולהעמיד פנים שאנו מבחינים בחפץ מוזר מרחף בשמיים. הרב הנחה את מקהלת ההשתאות שלנו כש-א.ב. שב לכיתה, ואכן, לא עבר זמן ו-א.ב. נכנע למקהלה ואישר את קיומו המפתיע של החפץ שלא היה.

אל "לו הייתי דרור" הגעתי באופן לא טיפוסי. בעת חיפושים בפייסבוק ובגוגל אחר ספרים/סרטים אחרים יצא לי להתקל במעל עשר סקירות שלו. כולן חיוביות ומנומקות. בסוף הגעתי אליו, וקראתי, ואולי קצת כמו נעמי, הגיבורה שהולכת נגד הזרם, היו בספר הזה לא מעט דברים שפחות התחברתי אליהם, לצד החלקים הטובים.

העלילה בקצרה – נעמי היא סטודנטית צעירה. בילדותה הייתה בודדה, כמעט עד כדי חרם. היא אהבה לשוטט בתוך עלילות ספרים, וחלמה לכתוב בעצמה. מתישהו החלה ללמוד באוניברסיטה, אבל פלישת חייזרים של הקואליציה הבין גלקטית סיימה לה את הסמסטר מוקדם מדי. 

בתחילת הסיפור, אנו נחשפים לנעמי של ההווה, שמחליטה למרוד בשלטון המיטיב-לכאורה והאניגמטי שמציעה הקואליציה לבני האדם. ואז, בשני קווי זמן נפרדים, אנו נחשפים לסיפורה של נעמי בעברה כילדה ומיד לאחר פלישת החייזרים, ולהתקדמותה בהווה, לאחר שסיפור ההישרדות הראשוני תם, תוך שהיא מנסה לחמוק מהקואליציה שעושה מאמצים לתפוס אותה.

נתחיל ממה שעבד, נעבור למה שלא עבד ואז לעוד קצת חיובי. סקירת סנדוויץ'.

הערפל השורה על הסיפור עובד מצוין. מי הם החייזרים? מה הם רוצים? איך הם מתנהלים? כאן יש התקדמות הדרגתית עד לחשיפה כמעט מלאה של הגיון שבאמת מרגיש חייזרי ואמין. 

ולא רק זה, היות שמדובר בקואליציה חייזרית, יש כאן מרחב לפיתוח של גזעים שונים ורעיונות חייזריים, והספר בעיני ממלא מצוין את הפוטנציאל הזה כל הדרך אל הסיום הדרמטי. כמה מהרעיונות, במיוחד אלו הקשורים במי שהופכת לחברתה של נעמי בחלקו השני של הסיפור, ממש יפים ועומדים יחד בצורה מרשימה שממש מעוררת תחושה של חשיפה לעידן חדש בתולדות האנושות.

גם המבנה של הסיפור, שנודד בין קווי זמן מבלי להסביר, ונותן לקורא לפענח, מתעכב על אירועים מסוימים בזכוכית מגדלת ואז חותך באבחה למקומות חדשים, עבד עבורי. היה משהו שתרם ל"אנגייג'מנט" עם הספר כשהוא נע לצלילי החליל - או שבעצם זה הכינור? - של עצמו. זה ניכר בעיקר בחלק האחרון, שהרגיש כמו ספר בפני עצמו, אבל גם כמו חלק אינטגרטיבי ממה שהיה קודם.

הסוף היה מפתיע ואמין וסיפק סיום מוצלח, לצד פתח לא מתסכל לספר המשך (שנכתב כבר). בן נתן מנווט את המסע של נעמי לסיום שמרגיש כמו אגרוף, חומק מקלישאות ופורש מניפה של אפשרויות להמשך הדרך מבלי להרגיש טיזרי.

מנגד, היה משהו בכתיבה שלא עבד עבורי. בהרבה סקירות התייחסו לליריות וחיבה לטבע. אני הרגשתי שהיו הרבה חזרות, הרחבות, והאנשות של אלמנטים טבעיים שלא היו מחויבי המציאות ולא תמיד התאימו למתרחש.

אני חושב שזה נובע מזה שהסיפור מנסה לעשות שני דברים כמעט בו זמנית – להיות סיפור מד"ב מקורי על פלישת חייזרים, ולומר משהו מעט פילוסופי או לירי על החוויה של חופש וכתיבה ועל הצורך לכתוב עבור קהל. השניים לא תמיד משתלבים. העמדה שממנה נעמי מתייחסת לכתיבה הרגישה לי תמימה מדי, כמעט מתיילדת לפעמים, ולא תואמת לגמרי את הסיטואציה של פלישת חייזרים והישרדות בתנאים לא תנאים.

לא מעט פסקאות הכילו מעין מיני סיפורים שחלקם הרגיש כמו הרהור בוסרי, או כמו התרגשות מעצם הרעיון של להמציא רעיונות. לדוגמא – "...שעשעתי את עצמי במחשבות על הכוך שבסלע ועל הדרך שבה נוצר. אולי שכנה כאן פעם מפלצת אבן מיתולוגית שהתעוררה יום אחד ויצאה למסע...אולי זה היה הר קטן שגדל והתבגר ובחר לחפש לעצמו חיים חדשים במקומות זרים". בעוד שאפשר למצוא חן ברעיונות האלה, המאנישים אלמנטים דוממים, הם דומים יותר לתהליכי חשיבה מתרחשים אצל פעוטות, והרגישו לי פחות תואמים לדמות של סטודנטית הנלחמת על חייה מול חייזרים. אבל הכי חשוב, הם לא מקדמים את הסיפור.

עוד נקודה שהפריעה היא שימוש בסכמות, כך למשל כשנעמי שואלת את אחת הדמויות לגבי הסיבה שבה בחרה נתיב מסוים בחיים עונה הדמות, שהיא רוצה לעזור לאחרים וש-"יש הרבה קושי בחיים ומישהו צריך לדעת לקום ולעשות מעשה". זה כמעט כמו התשובה בראיונות לרפואה, למה אתה רוצה להיות רופא? כי אני רוצה לעזור לאנשים. מרגיש מאוד קוקי-קאטר.

עוד אלמנט בעייתי היה הדמויות. מצד אחד הן הגיוניות ו"עובדות" בסך הכל, אבל פה ושם היו חריקות שהפריעו. למשל, נעמי מתארת לקורא זכרון ילדות בו חבריה לכיתה דיברו על מסיבה שאליה לא הוזמנה. מעבר לעובדה שהאירוע מתואר כמעין זכרון מצלק – ולא נתווכח על כאב סובייקטיבי, בעידן פתיתי השלג – נעמי מתארת ש-"מגניבה הייתה המילה שבה השתמשו שוב ושוב". מבחינתי זה היה מעין רגע ששבר את השיטוט הנעים בתוך הסיפור, כי התקשיתי להאמין שהמילה "מגניבה" מעולם לא נרשמה בזכרון ונלמדה לפחות מן ההקשר, במסגרת השהייה בחלל הכיתה.

באופן דומה, היה משהו מוזר בדיונים של נעמי עם אחת הדמויות על זה שהיא צריכה להתחבר למטרות שלה ולכתוב, כשבחוץ יש פלישת חייזרים והחיים מצויים על הכף. זה דילוג מרשים על פני כמה מדרגות בפירמידת הצרכים של מסלו, אבל הרגיש טיפה לא אמין, אולי כי זו הנקודה שבה הכי ניתן היה להרגיש שהספר מנסה לומר שני דברים שונים בתכלית ומדבר בשני קולות.

במאמר מוסגר, יש סיפור על כינוס של האגודה הבריטית הפסיכואנליטית בזמן מלחמת העולם השנייה. באחד המושבים, כאשר הציג מישהו את המאמר שלו, קם דונלד ויניקוט, מממשיכי פרויד שיצר זרם משלו, ואמר משהו כמו, "חבר'ה, יורים עלינו". רוצה לומר, כשהפצצות רועמות המוזות שותקות.

אבל, מפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות ב"דרור" על שלל מרכיביו הטכניים שמהם נרתעתי, ייצוג של כתיבה עצמאית שהולכת נגד הזרם, לא מנסה להכנע לנרטיב אחד ונותנת מקום, גם בתנאי מלחמה, הן ללבטים הנוגעים לרגישות הגבוהה והבדידות של נעמי והן לסיפור המאג'ורי יותר של פלישת חייזרים כלל עולמית. מעין חיבור מרדני בין סערה בעולם חיצוני לזו שבפנימי. 

 ועוד הרהור על טבעו של "דרור" - והחל מכאן זה ספוילר שלא מומלץ לקרוא אם טרם - 

אפשר לקרוא את סיפורה של נעמי כגרסא מד"בית של "הברווזון המכוער". מי שהייתה ילדה בודדה ולא רצויה, שורדת ביעד אגב בריחה מקואליציה של חייזרים שרוצה להכפיף אותה לאג'נדה שלה. אחרי שנעמי נלכדת, גברת אקסו, החייזרית האחראית עליה, מתארת לה כמה התרשמה הקואליציה שעקבה אחריה מכישורי ההישרדות שלה ומגבורתה ותושייתה. אקסו מכניסה את נעמי לתוכנית מיוחדת להיות אחת מן ה-"נפילים" - בני אנוש שיכווינו את התקדמות העידן החדש. 

במובן מסוים, זו התגשמות הפנטזיה של המבודדים והדחויים, להיראות ולקבל הכרה, לחוות מצב בו התכונות שהיו מקור ללעג או דחייה הופכות מושכות ובעלות ערך. כך חווה גם הברווזון שנדחה על ידי הברווזים וכך גם נעמי שסיפור ההתמודדות שלה הופך מעין ציר שמחבר בין התמה של כתיבה לתמה המד"בית של הסיפור, ונגאלת לכאורה על ידי הברבורים-חייזרים. 

ועוד נחפור, בסיום, העגום, ניתן לזהות, במכוון או שלא, הדים לרומן המד"ב הבריטי הקלאסי, "התלת רגליים", בו גזע חייזרי הצמיד "כיפה" מתכתית לפדחתם של בני האדם על מנת לגרום להם להיות ממושמעים. כך גם נעמי עוברת תהליך כפוי במסגרתו היא הופכת ל-90 אחוז סייבורג. אני עדיין נקרפ, או שזה מוקרפ, כשאני נזכר בקול של החייזר שהיה על אחראי על וויל בעיבוד הטלויזיוני. הבריטים של הסבנטיז-אייטיז ידעו לעשות מד"ב מוצלח למי שזוכר את "צ'וקי" והעיבוד הקטוע של "התלת רגליים" שנדמה לי שהסתיים במפח נפש אחרי שתי עונות מבלי לעבד את החלק השלישי של הספר. אני חושב שהסתיים במילים "האם הכל היה לחינם?" כשוויל עמד מול החורבות המעושנות של המקום בו אמורה הייתה להסתתר המחתרת. אבל אני רמבלינג...כמו הזר בביג ליבובסקי, אז חלאס.  

 

סוף ספוילר וגם סתם סוף

ציונים:

כתיבה: 7, טכנית פחות, רעיונית יותר

קצב: 6

דמויות: 7 כנ"ל

תעלומה: 8 לא בדיוק תעלומה, אבל פתרון חידת החייזרים יפה ומקורי

ממוצע:  7

בונוס/עונש: אין

רומן מד"ב לא אחיד, שמחד שופע רעיונות יפים ומפותחים, ובעל קו עצמאי ובלתי מתפשר, ומאידך סובל מבעיות של טון, סגנון ופה ושם קצת הגיון. ונסייג ונזכיר שמדובר בדעת מיעוט, כשמנגד שלל סקירות חיוביות גורפות ומנומקות.

 

המחסום - אלעד וינגרד

 

"המחסום" של אלעד וינגרד עובד מצוין בכמה רמות. הוא רומן קולח למרות שהוא מתאר מציאות מחזורית ומייגעת של מחסום בשטחים, ועל אף הדרמה והבדיון, הוא גם מרגיש תיעודי, כמו סרט מ"דוקאביב". ובעיקר, עבור מתבגרי/חיילי הניינטיז, הוא קפסולת זמן מתוקה-מרירה שלא מחליקה טוב בגרון אבל קשה להוריד ממנה את העיניים.

ולחדשות בהרחבה.

"המחסום" מספר על פלוגת חיילים שבמרכזה יונתן, שגדל בכפר, ולצדו, חבריו הקיבוצניקים ברובם. המפקד שלהם הוא פורת, מתנחל, בן לאב גיבור מלחמה.

המנוע הדרמטי די פשוט, יונתן התנהג בצורה דוחה לחברתו, אולי מפני שמלכתחילה הרגיש כאילו הצליח לכבוש את ליבה במקרה, והם נפרדו. כעת, הוא עסוק בניסיונות לחזור אליה. הוא שב לפלוגה, היישר אל הצבה ראשונה במחסום, לאחר שיצא לקורס חובשים כשברור לו שהחמיץ הרבה חוויות קשות שחבריו עברו בלעדיו – נקודת מוצא יעילה.

ישראל היא ישראל של שנות התשעים. ללא סלולרי אבל עדיין עם דיוויד בואי, והימים, ימי נחשון ווקסמן וניר פורז זכרם לברכה.

חבריו של יונתן לפלוגה מהווים מעין מיני-ישראל – עמוס השמאלני היחסית קיצוני, כפרי הימני האלים שדימויו פגוע בשל לקות למידה, נמרוד, המנהיג הטבעי, מעין קהלני-מרכז צעיר, וישראל החברי והחומל (אולי משאלת לבו של הסופר ביחס לישראל).

המשימה שלהם, לווסת את תנועת הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים למחסום לתוך ישראל ומחוצה לה. האמצעים – פקודות מטכ"ל, מפקדים מזניחים או אלימים, ומתקנים באיכות מפוקפקת. המשימה של יונתן היא לווסת בין הצורך שלו לשוב אל זרועות חברתו לבין דרישות המציאות.

שני תהליכים מתרחשים. ברמת המיקרו יונתן עצמו נחשף על ההיסטוריה האישית שלו וניסיונו לשוב אל זרועותיה של יעל, וברמת המקרו, המציאות של המחסום שוחקת ומפרקת אט-אט את הדינמיקה הקבוצתית של חברי הפלוגה ואת החמלה והערכים שעימם התייצבו במחסום.

במאמר מוסגר, ובקצרה, על שתי הפרעות הקשורות לטראומה.

הפרעת דחק פוסט טראומטית מתרחשת במקרה של חשיפה לסכנת מוות אמיתית או נתפסת, ומקושרת לתסמינים של ניתוק, דריכות וחודרנות של חוויית הסיכון באופן שמעיב על התפקוד.

הפרעת פוסט טראומה מורכבת, אינה מתועדת עדיין במדריכים הרפואיים וכוללת חשיפה מתמשכת לחוויות טראומטיות שלא ניתן להמלט מהן, ומשפיעה גם על האופי המתפתח (אם בא לכם, חפשו את הספר של ג'ודית לואיס הרמן).

האבחנות הללו, שבימינו ובנסיבות קשות הופכות מוכרות יותר, עומדות בצומת סוציולוגי-רפואי-תוך נפשי. החברה קובעת מתי אדם ייכנס תחת הקטגוריה של פוסט טראומה בשימוש בקריטריונים רפואיים. הנכנסים יכולים לקבל נכות וזכאות לתמיכה כספית, כשהתנועה על הציר עצמאי-פסיבי משפיעה על תפיסת העצמי.

"המחסום" מראה באופן מצמרר כיצד המציאות המחסומית, במעין תנועה מחזורית של גלגל שיניים איטי וחסר רחמים, גורסת אל תוכה חיילים ופלסטינים, בבליל של חוויות מיקרו טראומטיות, שאולי לא יוצרות הפרעה שאפשר לסווג, אבל בדרכן המכרסמת, הורסות אט אט פיסות חיים ומשפיעות על אופיים של הגיבורים.

רוצה לומר, ניקח ילדים בני שמונה עשרה, נבקש מהם לשלוט באוכלוסייה אזרחית שבתוכה גורמים עוינים ואלימים, נעשה את זה בתנאים קשים של חסך בשינה ומוגנות ככה-ככה, ונניח להם לחוות עוד ועוד מיקרו טראומות בהן ישחקו את תפקידי התקפן והקרבן, תוך שהדינמיקה הקבוצתית מקצינה. מה חשבתם שיצא, קולה?

וינגרד מראה גם כיצד אתוס הגבר-גבר הישראלי – נכשלת? אשמתך, נבהלת? פחדן, קשה לך? חלש – נארג בתהליך המפרק בהדרגה את המעורבים עד להשפעה עדינה על זהותם, כמו נמרוד שהופך ממנהיג למדוכדך ומסוגר.

הדמויות עגולות. מתפתחות. מוכרות וארכיטיפיות אבל לא מרגישות כמו נחתכו מתבנית. הכתיבה קולחת. הספר חומק היטב מקלישאות. האירועים הדרמטיים לא מתרחשים על פי סכמות מוכרות, ומרגישים מפתיעים, טבעיים ונוראיים. כמו בחיים. גם הקונפליקט שחווה יונתן בין הצורך שלו לזכות שוב בחברתו ובין נאמנותו לחבריו ולשירות וגם עברו שזרוע בחוויות בריונות מהצד הלא נכון (כן, כן, שני הצדדים לא נכונים) ואובדן, זורמים ומשלימים את תמונת הרומן המוצלח הזה.

הטיפול בתסמיני הטראומה נעשה ביד בוטחת. תהליכי התפרקות החשיבה, הניתוקים והדריכות המוגזמת שהופכת במהרה לאלימות, כולם אמינים ומעניינים.

ספוילר שלא כדאי לקרוא אם טרם –

הסצנה שבה פורת הורג את פורת מפרקת ממש, ואולי וינגרד מנסה לומר משהו, שוב, ללא שיפוטיות, על חוסר התוחלת והפגיעה העצמית דווקא, שמתרחשת כאשר נאלצים לנהוג באלימות כדי לשמור על בטחון.

גם סצנת הפיגוע מתרחשת בהנפת מכחול של משפט או שניים, ובעיני מראה יפה מאוד כיצד בהתחלה, יונתן תופס את האירוע באמצעות סכמה קיימת (המפגע "מחבק" את חברו) לפני שהוא מבין, לא, זה משהו אחר, מבצע התאמה של עיבוד האירוע ופועל.

סוף ספוילר

למרות עומס הדיאלוגים, אין תחושה של פטפוט או חפירה, ואיכשהו רוב הדיאלוגים גם חושפים משהו על הדמויות ומקדמים את העלילה.

אז עם מה נשארים בסוף? במיוחד נוכח התקופה הנוכחית, עם לא מעט יאוש-מתקתק. מבלי לנקוט עמדה פוליטית, ממרחק השנים לא נראה  שהיאחזות באחד מן הקטבים הפוליטיים הקיצוניים – ארץ ישראל השלמה ועם סגולה, מול הגשת הלחי השנייה והתפלשות באשמה – הועילה. אבל גם הניסיונות למצוא פשרות עדיין לא צלחו. צריך לפחות שניים לטנגו ואולי יותר (אירן, אני מדבר אלייך). נותר רק הייאוש שלא נעשה יותר נוח.

יותר מכל, היה משהו עצוב, אבל גם הגיוני וידוע מראש בקריאת הספר. כמי שהתבגר בשנות התשעים, הרגשתי קצת כמו מרטי מקפליי שנוסע לעבר, אבל אין ביכולתו לעשות דבר ביחס למה שעתיד לקרות. במילים אחרות, הביף עם ביף בלתי פתיר, או כמו שאמר קהלת, אין חדש תחת השמש, ומה שכן חדש, לא משהו.

כאן תמות התחכמויותינו לערב זה.

 

ציונים:

דמויות: 9 

כתיבה: 9

קצב: 8

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

 

בונוס/עונש: שליש נקודה על ערך מוסף חינוכי/תיעודי

סופי: 9

"המחסום" משלב בין רומן קולח ורגיש לחוויה כמעט דוקומנטריסטית. מחייה את שנות התשעים באופן מלבב-עצוב, ועבור אלו שהתבגרו באותם ימים, עשוי להרגיש too close to home. מקווה שיילמד בבית ספר, יכול להוות הכנה לא רעה למתגייסים לעתיד. 

 

 

בסוד העניינים - סנונית ליס

 

בתחילת שנות התשעים, ימי מת"ב וערוצי זהב, כשפרקי "סיינפלד" שודרו כל ערב בעשר וחצי, הייתה לאבא שלי ולי הסכמה שבשתיקה - הוא מתלונן על כך ש"סיינפלד" היא שטויות גמורות אבל נשאר לצפות אתי, ואני - שישבתי בקדמת הסלון - לא אמרתי כלום בכל פעם שהסבתי את הראש לאחור וראיתי את החיוך מרוח לו על הפנים כשהוא מתאמץ לא לצחוק בקול. 

לילה אחד לא שודר פרק של סיינפלד, ומצאנו את עצמנו בערוץ הסרטים מול "חלום אריזונה". ג'וני דפ, לילי טיילור ופיי דנאווי פרפרו על המסך במעשייה אקזיסטנציאלית. נדמה לי שאחת מהן רצתה למות, והאחרים, אני כבר לא זוכר. אבל בסוף, את השתיקה שלנו הפר אבי כשאמר, "הסרט הזה הוא על יותר ממה שנראה" או משהו כזה. 

"בסוד העניינים", החדש של סנונית ליס הוא מן ספר כזה, על יותר ממה שנראה. למעשה הוא יותר על היותר. אבל תיכף.

יום אחד, נדמה שהכל קורה לליליאן מורוז (בתרגום קלוקל, ליליאן דכדוכי). בעלה שעמו קבעה דייט מודיע לה שייעדר לתקופה, והשיח המעורפל עמו, מנתץ את הבטחון הזוגי שנבנה לאורך שנים, ומעורר בליליאן ספקות מכאיבים. מנגד, פרשייה מוזרה אותה סיקרה כעיתונאית חוקרת, שבה אל חייה - בתחילת שנות התשעים נעלמו גופות טריות באופן מסתורי. הפרשה התקררה ואופסנה, אבל אחת הגופות נחפרת לפתע באתר בנייה יוקרתי שרוחות שחיתות אה-לה הולילנד מרחפות מעליו. 

אלכס, בלש יליד רוסיה שהיה חבר טוב שלה עד שליליאן פוטרה, ורופאה פתולוגית מופנמת אבל גם חברותית באחד-על-אחד, מלווים את ליליאן כשהיא מנסה לנער את האבק ולהכנס בעובי הקורה, זאת אומרת, בסוד העניינים.

אז איך הספר? 

נקודת המוצא של החקירה מבטיחה מאוד - תעלומה קריפית שאפשר היה לדמיין שתתרחש בארץ. מאידך, בשלב מסוים הפכו פרקי החקירה למונוטוניים - פרט חדש מתגלה, ליליאן מצייצת עליו בטוויטר, ושלל מגיבים שאחד מהם, אני די בטוח, הוא מחווה מוצלחת באמינותה ליוזר המצחיקול "צבי", עונים בשנינה וממלאים את המטרה שלא נסגיר כאן כדי לא לספיילר. 

אם נשווה את הרומן לשיר, התעלומה היא הבסיסט, שנותן קצב, אבל הרוב - סליחה קים דיל, דאף וסטינג, ולא לך רוג'ר ווטרס יא - מתרחש במקום אחר.

גם קונספירציית הנדל"ן נפתחת ברעמים וברקים, עם פוליטיקאים מושחתים סטייל "הסמויה", אבל לא באמת מתפתחת. עם זאת, זו עשויה להיות גם אי הבנה שלי את הטקסט, כי אולי לא הייתה כוונה לפתח, אלא רק לבסס את הדמיון ל"הולילנד" או כל פרשיית שחיתות שאם נזרוק אבן נפגע בה. אבל נראה לי שהיה אפשר לעשות עם זה קצת יותר, גם אם היה מסתיים במבוי סתום. 

במילים אחרות, החלק התעלומתי הרגיש טיפה לא מפותח, למרות שסיפק מסגרת יפה ומושכת לסיפור.

עוד נקודה שהטרידה אותי, ספוילר קל - 

אחת מדמויות המפתח בספר היא על הספקטרום. מתואר אצל אותה דמות קושי בזיהוי הבעות פנים ורגשות אצל אחרים, תופעה שכיחה על הספקטרום. אבל אז, בנקודה קריטית בהמשך, הדמות לפתע מזהה מהבעת הפנים של מישהו שהיא פוגשת, שזהו אדם השרוי בבדידות. המשפט נכתב כלאחר יד, והסתירה הזו, קטנה אומנם, אבל כמו מיקרופון שפתאום צץ בטעות במעלה המסך באמצע סרט מתח, קלקלה את הפלואו.

סוף ספוילרון 

אבל, וזה אבל באותיות קידוש לבנה. אבל בקאפס לוק של טראמפ. AVAL - איזה ספר מרגש, משובח ונוגה ועדין, ואסביר.

לצד התעלומה, ליס, כמעין דולה של מוות, אם להיות לירי, מצליחה לגעת, לתאר, ובעיקר להזריק המון חיות לשלל תצורות המוות הקיומי והפיזי הקיימות במדיום הזה שנקרא אנושות.

באלבום הראשון שלהם פלסיבו שרו "since I was born, I started to decay", שורה שניתן לקרוא בשני אופנים, "מכיוון/מאז שנולדתי התחלתי להרקב". על פי הפירוש הראשון יש משהו יותר אישי בתהליך ההתבלות, ועל פי השני, זה פשוט טבע העולם. ליס נוגעת בהזדקנות בשני האופנים, כשליליאן עסוקה באובדן גופה הצעיר וגם בחווייתה הסובייקטיבית את ההזדקנות. 

במאמר מוסגר, בעוד שמתבגרים מתקשים עם הפער הגופני בין הרצוי למצוי, מבוגרים מתמודדים עם הפער בין מה שהיה למה שכבר אין, וליס נכנסת להתחבטויות הקשורות לנושא באזמל מנתחים מדויק, משעשע וחומל. 

לצד ההזדקנות, נכנסות עוד תמות הקשורות למוות, אינסטנסים של מוות שלפני המוות הפיזי אם תרצו (ואם לא) - הישחקות התשוקה לעסוק במשלח יד נבחר, וצדה השני, פיטורין והישכחות, מותו של הפרינט (פצוע קשה כבר עשרים שנה, לא יודעים מה יש לו), מאבקי ההישרדות של אהבה ארוכת שנים, והבדידות הכואבת הנובעת משוני, תלות מזיקה, או נידוי, בדידות שהיא גם סוג של מוות (חברתי). הנושאים הקשים האלה נארגים איכשהו למן שמיכת טלאים ספרותית מחממת. קצת כמו המם על ההבדל בין המלודיות של הסמיתס לטקסטים.

ההתרה של סיפור החיים המשותף של ליליאן ובן זוגה ראול, ושל תעלומת הגופות, היתה בעיני עגמומיות מרהיבה, והביאה את הרומן לשיא אמין ומרגש. הכתיבה היפה והעדינה של ליס מובילה את הצעדה האחרונה של הספר, ובמיוחד את סיפורם של האנשים מאחורי הגופות, בדרך שמזכירה מעט את סיום סדרת הטלויזיה המופתית  ההיא עם השיר של סיה ברקע (לא, לא שנדליר).

בגזרת הדמויות, כולן עגולות ומשכנעות ובמרכז, ליליאן. עייפה אך מלאת חיות, מרירה, משועשעת, עם מרחב פנימי בגודל של מגרש מונדיאל תקני. וליס כותבת אותה כל כך יפה. כמו למשל, "לא סיפרתי לו שמעבר לדאגה החברית, מאז שרואי (הבן שלה) טס לטיול, החמלה שלי נותרה פעלתנית ועזובה ככלבלב נטוש ללא בעלים". קשה שלא ליפול בקסמה. 

יותר מכל, הזכיר לי הספר הזה את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ'. שניהם נפתחים בחקירה. שם נדמה לי שצצו גופות מיותרות בחדר המתים, כאן נעלמו. שם וכאן הגיעו להופעות אורח כל התמות הקיומיות שאפשר לדחוס לרומן ממוצע, באופן מעורר השתאות. שם היו בעיקר גברים, וכאן ליליאן לוקחת אותנו יד ביד כדי לראות - אלו החיים.

אז אם לסכם, בכסות של רומן מתח, כשישראל משמשת רקע מושך אבל העניין עצמו אוניברסלי, "בסוד" הוא מעין תהלוכת אבל-מלאת חיות, שבה צועדים בסח חולי, הזדקנות, בדידות, מות האהבה ומוות פיסי. הכתיבה הנינוחה והחמימה שכמו מפצירה בנו, אל תשכחו להוסיף איזה ממנטו מורי ליד החלב והביצים ברשימת המכולת, עושה את ההבדל.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9 

קצב: 8

תעלומה: 8 מונוטונית עם סוף מקורי

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על מניפת הכאב הנפרשת

סופי: 9 

ליס מכניסה אותנו בסוד העניינים של החיים, בספר על פניו השונות של המוות שכל כולו חיות. מומלץ מאוד מאוד.

אימה בבית הדלועים - קים בר

 

ז'אנר האימה ממשיך לחצוב לעצמו מקום בזירה התרבותית. סוג של. 

בארצות הברית שולטים בקופות בשבועות האחרונים "Backrooms" המטריד, שמערבב בצורה יפה רעיונות על האל-ביתי והלא-מודע, ו-"Obsession" - שטרם ראיתי אבל נשמע כמו הפרק ההוא בבאפי שבו זאנדר (עליו השלום, ו-RIP גם לג'יילס שנפרד מאתנו השבוע) נוטל שיקוי שגורם לבנות להמשך אליו עד מעבר לגבול הטעם הטוב - עושה גם הוא חיל. 

אם יצירה טובה משמשת מראה מעוררת מחשבה למציאות ולרוח התקופה, אז מה שלטון האימה היחסי הזה אומר על המציאות? לא בטוח שרוצה לדעת.

ספרי אימה ישראליים עדיין לא נפוצים, אבל לאט לאט נבנית קבוצה שעם קצת מזל תגיע לפלייאוף. ב-"אימה בחוות הדלועים", רומן האימה של קים בר משנת 2024, ג'נה ומקס הם חברים הכי טובים שמגיעים לחווה של דודה רוז לעבודת קיץ שתספק להם אוויר צח, תעסוקה והכנסה למשפחותיהם מעוטות היכולת. עוד בני נוער מצטרפים אליהם לחווה ממשפחות אומנה ובתי יתומים. דודה רוז הפורמאלית משהו מסבירה להם מיד את החוקים התמוהים של החווה, וכמו בני ישראל, ג'נה, מקס וחבריהם אומרים "נעשה ונשמע", ולא מרימים (יותר מדי) גבה מטאפורית. אל הקלחת הזו נכנסים שני מחזרים אחרי ג'נה וגם מקס לא נותר משועמם. לילה אחד, אחרי לא מעט עמודים, ג'נה חווה אירוע מפחיד - נדמה שמשהו חי ורעב מסתתר בחווה, ומשם, קצרה הדרך למחול דמים מצמרר.

הספר הזה הרגיש לי יותר מכל כמו כרך מדמם במיוחד של צמרמורת שהלך רחוק מדי, בקטע טוב, ולכן, מתאים לנוער אבל גם מבוגרים בהחלט יכולים להנות ממנו.

היו כמה דברים שחרקו. הדמויות המרובות לא היו מובחנות, ובכמה סצנות שבהן הוזכרו שמותיהן, ניסיתי להבין על מי מדובר. גם הדמויות הראשיות, ג'נה, מקס וקודי, למרות היותן מובחנות, לא מתפתחות יותר מדי.  בנוסף, הרבה מהמהלכים החברתיים שמתרחשים הרגישו סכמטיים, כמו הבחור המסתורי ששמועות שליליות אופפות אותו אבל הוא דווקא לא ככה, ובצד השני של המטבע, נייס גייז פיניש לאסט. ועדיין, בר עושה בנוסחאות הללו שימוש קצבי והדפדוף (באפליקציה) היה מהיר מאוד.

מה שעבד מאוד, עבורי, היה סופו של הספר שמתאפיין בקצב רצחני. בתוך ז'אנר האימה יש חלוקה מקובלת לאימה פסיכולוגית, קוסמית, על טבעית, גופנית וסלאשרית המוכרת והטובה. "אימה בבית" בעיני מתאים בעיקר לז'אנר הסלאשר, אבל ערכו המוסף בעיני, מעבר לסוף המרשים, היה חיבור בין זוועה חיצונית לאפלה הקיימת בנפש האנושית ובמוסדותיה ובר מסיימת את הספר בכמה מהלומות אגרוף אפקטיביות. 

במובן מסוים, הרגיש לי קצת כאילו סופו של הספר נוגע ברוח התקופה בישראל. מה קורה כשקבוצת אנשים שיש להם מכנה משותף אבל לא מכירים אישית טוב מדי נתקלים בכוח רצחני? ומה קורה אחרי? 

עוד נקודה ששווה לציין היא העגמומיות השורה על הספר. אני אהבתי. מחקרים על אנשים בדכאון מתון הראו שבמצבים מסוימים, הערכתם את המציאות מדויקת יותר משל אלו שאינם סובלים מדכאון. בר חומקת מקלישאות ומספרת מה באמת קורה לאוכלוסיות מוחלשות כש-"all hell breaks loose", ומסיימת במעין מחווה לקהלת. 

האמת היא שקשה לבלום כוחות רצחניים. צריך רק להביט סביב ולראות/לחוות כמה קל להרוס ולפגוע וכמה מאמץ נדרש כדי לפתח ולהצמיח - במקום להשקיע מיליארדים במלחמות במזרח התיכון היינו האיראנים ואנחנו משקיעים בפיתוח תרופות. במקום לפלוש לאוקראינה פוטין יכל לחשוב על דברים טובים יותר לעשות עם חייהם של חצי מליון חיילים שנפלו ומיליארדים. יצר אדם רע מנעוריו, והאמת הזו משתקפת בצורה יפה בספר ונותנת לו עומק.

משהו בפער הזה בין רוח הנעורים והצמרמורת-יות של הספר לרוחו הדכאונית הזכיר לי טיפה ילדים שאומרים עליהם "This one is an old soul", לא יודע אם יש לזה מקבילה בעברית.

עוד הרהור טיפה ספוילרי - 

באחד השירים המוקדמים של טול, יש קטע הומוריסטי שבו חקלאי מדבר למבקר בחווה שלו ואומר, "אתה שומע את הצרחות הנוראיות האלה? אלו זעקות הגזרים, מחר יום הקציר, אבל עבורם זו שואה". במידה מסוימת, אפשר לקרוא את "אימה בחוות הדלועים" כמשל עם מוסר השכל טבעוני מדמם. יצורי הדלעות עושים עם בני האדם בדיוק את מה שבני האדם עושים עם חיות. לא יודע אם זו הייתה כוונת המשוררת. 

סוף ספוילר, סוף פסוק.

ציונים:

דמויות: 7

קצב: 8.5

כתיבה: 7

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.5 

צעיר ובוגר בו-זמנית, "אימה בבית הדלועים" הוא נשמה עתיקה וגם מותחן אימה אפקטיבי שמהדהד, כך נדמה, את השנים המקומיות האחרונות למרות ריחוקו הגיאוגרפי.

שבת שלום ושבוע ספר מועיל למי שחוגג.