המחסום - אלעד וינגרד

 

"המחסום" של אלעד וינגרד עובד מצוין בכמה רמות. הוא רומן קולח למרות שהוא מתאר מציאות מחזורית ומייגעת של מחסום בשטחים, ועל אף הדרמה והבדיון, הוא גם מרגיש תיעודי, כמו סרט מ"דוקאביב". ובעיקר, עבור מתבגרי/חיילי הניינטיז, הוא קפסולת זמן מתוקה-מרירה שלא מחליקה טוב בגרון אבל קשה להוריד ממנה את העיניים.

ולחדשות בהרחבה.

"המחסום" מספר על פלוגת חיילים שבמרכזה יונתן, שגדל בכפר, ולצדו, חבריו הקיבוצניקים ברובם. המפקד שלהם הוא פורת, מתנחל, בן לאב גיבור מלחמה.

המנוע הדרמטי די פשוט, יונתן התנהג בצורה דוחה לחברתו, אולי מפני שמלכתחילה הרגיש כאילו הצליח לכבוש את ליבה במקרה, והם נפרדו. כעת, הוא עסוק בניסיונות לחזור אליה. הוא שב לפלוגה, היישר אל הצבה ראשונה במחסום, לאחר שיצא לקורס חובשים כשברור לו שהחמיץ הרבה חוויות קשות שחבריו עברו בלעדיו – נקודת מוצא יעילה.

ישראל היא ישראל של שנות התשעים. ללא סלולרי אבל עדיין עם דיוויד בואי, והימים, ימי נחשון ווקסמן וניר פורז זכרם לברכה.

חבריו של יונתן לפלוגה מהווים מעין מיני-ישראל – עמוס השמאלני היחסית קיצוני, כפרי הימני האלים שדימויו פגוע בשל לקות למידה, נמרוד, המנהיג הטבעי, מעין קהלני-מרכז צעיר, וישראל החברי והחומל (אולי משאלת לבו של הסופר ביחס לישראל).

המשימה שלהם, לווסת את תנועת הפלסטינים מן הכפרים הסמוכים למחסום לתוך ישראל ומחוצה לה. האמצעים – פקודות מטכ"ל, מפקדים מזניחים או אלימים, ומתקנים באיכות מפוקפקת. המשימה של יונתן היא לווסת בין הצורך שלו לשוב אל זרועות חברתו לבין דרישות המציאות.

שני תהליכים מתרחשים. ברמת המיקרו יונתן עצמו נחשף על ההיסטוריה האישית שלו וניסיונו לשוב אל זרועותיה של יעל, וברמת המקרו, המציאות של המחסום שוחקת ומפרקת אט-אט את הדינמיקה הקבוצתית של חברי הפלוגה ואת החמלה והערכים שעימם התייצבו במחסום.

במאמר מוסגר, ובקצרה, על שתי הפרעות הקשורות לטראומה.

הפרעת דחק פוסט טראומטית מתרחשת במקרה של חשיפה לסכנת מוות אמיתית או נתפסת, ומקושרת לתסמינים של ניתוק, דריכות וחודרנות של חוויית הסיכון באופן שמעיב על התפקוד.

הפרעת פוסט טראומה מורכבת, אינה מתועדת עדיין במדריכים הרפואיים וכוללת חשיפה מתמשכת לחוויות טראומטיות שלא ניתן להמלט מהן, ומשפיעה גם על האופי המתפתח (אם בא לכם, חפשו את הספר של ג'ודית לואיס הרמן).

האבחנות הללו, שבימינו ובנסיבות קשות הופכות מוכרות יותר, עומדות בצומת סוציולוגי-רפואי-תוך נפשי. החברה קובעת מתי אדם ייכנס תחת הקטגוריה של פוסט טראומה בשימוש בקריטריונים רפואיים. הנכנסים יכולים לקבל נכות וזכאות לתמיכה כספית, כשהתנועה על הציר עצמאי-פסיבי משפיעה על תפיסת העצמי.

"המחסום" מראה באופן מצמרר כיצד המציאות המחסומית, במעין תנועה מחזורית של גלגל שיניים איטי וחסר רחמים, גורסת אל תוכה חיילים ופלסטינים, בבליל של חוויות מיקרו טראומטיות, שאולי לא יוצרות הפרעה שאפשר לסווג, אבל בדרכן המכרסמת, הורסות אט אט פיסות חיים ומשפיעות על אופיים של הגיבורים.

רוצה לומר, ניקח ילדים בני שמונה עשרה, נבקש מהם לשלוט באוכלוסייה אזרחית שבתוכה גורמים עוינים ואלימים, נעשה את זה בתנאים קשים של חסך בשינה ומוגנות ככה-ככה, ונניח להם לחוות עוד ועוד מיקרו טראומות בהן ישחקו את תפקידי התקפן והקרבן, תוך שהדינמיקה הקבוצתית מקצינה. מה חשבתם שיצא, קולה?

וינגרד מראה גם כיצד אתוס הגבר-גבר הישראלי – נכשלת? אשמתך, נבהלת? פחדן, קשה לך? חלש – נארג בתהליך המפרק בהדרגה את המעורבים עד להשפעה עדינה על זהותם, כמו נמרוד שהופך ממנהיג למדוכדך ומסוגר.

הדמויות עגולות. מתפתחות. מוכרות וארכיטיפיות אבל לא מרגישות כמו נחתכו מתבנית. הכתיבה קולחת. הספר חומק היטב מקלישאות. האירועים הדרמטיים לא מתרחשים על פי סכמות מוכרות, ומרגישים מפתיעים, טבעיים ונוראיים. כמו בחיים. גם הקונפליקט שחווה יונתן בין הצורך שלו לזכות שוב בחברתו ובין נאמנותו לחבריו ולשירות וגם עברו שזרוע בחוויות בריונות מהצד הלא נכון (כן, כן, שני הצדדים לא נכונים) ואובדן, זורמים ומשלימים את תמונת הרומן המוצלח הזה.

הטיפול בתסמיני הטראומה נעשה ביד בוטחת. תהליכי התפרקות החשיבה, הניתוקים והדריכות המוגזמת שהופכת במהרה לאלימות, כולם אמינים ומעניינים.

ספוילר שלא כדאי לקרוא אם טרם –

הסצנה שבה פורת הורג את פורת מפרקת ממש, ואולי וינגרד מנסה לומר משהו, שוב, ללא שיפוטיות, על חוסר התוחלת והפגיעה העצמית דווקא, שמתרחשת כאשר נאלצים לנהוג באלימות כדי לשמור על בטחון.

גם סצנת הפיגוע מתרחשת בהנפת מכחול של משפט או שניים, ובעיני מראה יפה מאוד כיצד בהתחלה, יונתן תופס את האירוע באמצעות סכמה קיימת (המפגע "מחבק" את חברו) לפני שהוא מבין, לא, זה משהו אחר, מבצע התאמה של עיבוד האירוע ופועל.

סוף ספוילר

למרות עומס הדיאלוגים, אין תחושה של פטפוט או חפירה, ואיכשהו רוב הדיאלוגים גם חושפים משהו על הדמויות ומקדמים את העלילה.

אז עם מה נשארים בסוף? במיוחד נוכח התקופה הנוכחית, עם לא מעט יאוש-מתקתק. מבלי לנקוט עמדה פוליטית, ממרחק השנים לא נראה  שהיאחזות באחד מן הקטבים הפוליטיים הקיצוניים – ארץ ישראל השלמה ועם סגולה, מול הגשת הלחי השנייה והתפלשות באשמה – הועילה. אבל גם הניסיונות למצוא פשרות עדיין לא צלחו. צריך לפחות שניים לטנגו ואולי יותר (אירן, אני מדבר אלייך). נותר רק הייאוש שלא נעשה יותר נוח.

יותר מכל, היה משהו עצוב, אבל גם הגיוני וידוע מראש בקריאת הספר. כמי שהתבגר בשנות התשעים, הרגשתי קצת כמו מרטי מקפליי שנוסע לעבר, אבל אין ביכולתו לעשות דבר ביחס למה שעתיד לקרות. במילים אחרות, הביף עם ביף בלתי פתיר, או כמו שאמר קהלת, אין חדש תחת השמש, ומה שכן חדש, לא משהו.

כאן תמות התחכמויותינו לערב זה.

 

ציונים:

דמויות: 9 

כתיבה: 9

קצב: 8

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

 

בונוס/עונש: שליש נקודה על ערך מוסף חינוכי/תיעודי

סופי: 9

"המחסום" משלב בין רומן קולח ורגיש לחוויה כמעט דוקומנטריסטית. מחייה את שנות התשעים באופן מלבב-עצוב, ועבור אלו שהתבגרו באותם ימים, עשוי להרגיש too close to home. מקווה שיילמד בבית ספר, יכול להוות הכנה לא רעה למתגייסים לעתיד. 

 

 

בסוד העניינים - סנונית ליס

 

בתחילת שנות התשעים, ימי מת"ב וערוצי זהב, כשפרקי "סיינפלד" שודרו כל ערב בעשר וחצי, הייתה לאבא שלי ולי הסכמה שבשתיקה - הוא מתלונן על כך ש"סיינפלד" היא שטויות גמורות אבל נשאר לצפות אתי, ואני - שישבתי בקדמת הסלון - לא אמרתי כלום בכל פעם שהסבתי את הראש לאחור וראיתי את החיוך מרוח לו על הפנים כשהוא מתאמץ לא לצחוק בקול. 

לילה אחד לא שודר פרק של סיינפלד, ומצאנו את עצמנו בערוץ הסרטים מול "חלום אריזונה". ג'וני דפ, לילי טיילור ופיי דנאווי פרפרו על המסך במעשייה אקזיסטנציאלית. נדמה לי שאחת מהן רצתה למות, והאחרים, אני כבר לא זוכר. אבל בסוף, את השתיקה שלנו הפר אבי כשאמר, "הסרט הזה הוא על יותר ממה שנראה" או משהו כזה. 

"בסוד העניינים", החדש של סנונית ליס הוא מן ספר כזה, על יותר ממה שנראה. למעשה הוא יותר על היותר. אבל תיכף.

יום אחד, נדמה שהכל קורה לליליאן מורוז (בתרגום קלוקל, ליליאן דכדוכי). בעלה שעמו קבעה דייט מודיע לה שייעדר לתקופה, והשיח המעורפל עמו, מנתץ את הבטחון הזוגי שנבנה לאורך שנים, ומעורר בליליאן ספקות מכאיבים. מנגד, פרשייה מוזרה אותה סיקרה כעיתונאית חוקרת, שבה אל חייה - בתחילת שנות התשעים נעלמו גופות טריות באופן מסתורי. הפרשה התקררה ואופסנה, אבל אחת הגופות נחפרת לפתע באתר בנייה יוקרתי שרוחות שחיתות אה-לה הולילנד מרחפות מעליו. 

אלכס, בלש יליד רוסיה שהיה חבר טוב שלה עד שליליאן פוטרה, ורופאה פתולוגית מופנמת אבל גם חברותית באחד-על-אחד, מלווים את ליליאן כשהיא מנסה לנער את האבק ולהכנס בעובי הקורה, זאת אומרת, בסוד העניינים.

אז איך הספר? 

נקודת המוצא של החקירה מבטיחה מאוד - תעלומה קריפית שאפשר היה לדמיין שתתרחש בארץ. מאידך, בשלב מסוים הפכו פרקי החקירה למונוטוניים - פרט חדש מתגלה, ליליאן מצייצת עליו בטוויטר, ושלל מגיבים שאחד מהם, אני די בטוח, הוא מחווה מוצלחת באמינותה ליוזר המצחיקול "צבי", עונים בשנינה וממלאים את המטרה שלא נסגיר כאן כדי לא לספיילר. 

אם נשווה את הרומן לשיר, התעלומה היא הבסיסט, שנותן קצב, אבל הרוב - סליחה קים דיל, דאף וסטינג, ולא לך רוג'ר ווטרס יא - מתרחש במקום אחר.

גם קונספירציית הנדל"ן נפתחת ברעמים וברקים, עם פוליטיקאים מושחתים סטייל "הסמויה", אבל לא באמת מתפתחת. עם זאת, זו עשויה להיות גם אי הבנה שלי את הטקסט, כי אולי לא הייתה כוונה לפתח, אלא רק לבסס את הדמיון ל"הולילנד" או כל פרשיית שחיתות שאם נזרוק אבן נפגע בה. אבל נראה לי שהיה אפשר לעשות עם זה קצת יותר, גם אם היה מסתיים במבוי סתום. 

במילים אחרות, החלק התעלומתי הרגיש טיפה לא מפותח, למרות שסיפק מסגרת יפה ומושכת לסיפור.

עוד נקודה שהטרידה אותי, ספוילר קל - 

אחת מדמויות המפתח בספר היא על הספקטרום. מתואר אצל אותה דמות קושי בזיהוי הבעות פנים ורגשות אצל אחרים, תופעה שכיחה על הספקטרום. אבל אז, בנקודה קריטית בהמשך, הדמות לפתע מזהה מהבעת הפנים של מישהו שהיא פוגשת, שזהו אדם השרוי בבדידות. המשפט נכתב כלאחר יד, והסתירה הזו, קטנה אומנם, אבל כמו מיקרופון שפתאום צץ בטעות במעלה המסך באמצע סרט מתח, קלקלה את הפלואו.

סוף ספוילרון 

אבל, וזה אבל באותיות קידוש לבנה. אבל בקאפס לוק של טראמפ. AVAL - איזה ספר מרגש, משובח ונוגה ועדין, ואסביר.

לצד התעלומה, ליס, כמעין דולה של מוות, אם להיות לירי, מצליחה לגעת, לתאר, ובעיקר להזריק המון חיות לשלל תצורות המוות הקיומי והפיזי הקיימות במדיום הזה שנקרא אנושות.

באלבום הראשון שלהם פלסיבו שרו "since I was born, I started to decay", שורה שניתן לקרוא בשני אופנים, "מכיוון/מאז שנולדתי התחלתי להרקב". על פי הפירוש הראשון יש משהו יותר אישי בתהליך ההתבלות, ועל פי השני, זה פשוט טבע העולם. ליס נוגעת בהזדקנות בשני האופנים, כשליליאן עסוקה באובדן גופה הצעיר וגם בחווייתה הסובייקטיבית את ההזדקנות. 

במאמר מוסגר, בעוד שמתבגרים מתקשים עם הפער הגופני בין הרצוי למצוי, מבוגרים מתמודדים עם הפער בין מה שהיה למה שכבר אין, וליס נכנסת להתחבטויות הקשורות לנושא באזמל מנתחים מדויק, משעשע וחומל. 

לצד ההזדקנות, נכנסות עוד תמות הקשורות למוות, אינסטנסים של מוות שלפני המוות הפיזי אם תרצו (ואם לא) - הישחקות התשוקה לעסוק במשלח יד נבחר, וצדה השני, פיטורין והישכחות, מותו של הפרינט (פצוע קשה כבר עשרים שנה, לא יודעים מה יש לו), מאבקי ההישרדות של אהבה ארוכת שנים, והבדידות הכואבת הנובעת משוני, תלות מזיקה, או נידוי, בדידות שהיא גם סוג של מוות (חברתי). הנושאים הקשים האלה נארגים איכשהו למן שמיכת טלאים ספרותית מחממת. קצת כמו המם על ההבדל בין המלודיות של הסמיתס לטקסטים.

ההתרה של סיפור החיים המשותף של ליליאן ובן זוגה ראול, ושל תעלומת הגופות, היתה בעיני עגמומיות מרהיבה, והביאה את הרומן לשיא אמין ומרגש. הכתיבה היפה והעדינה של ליס מובילה את הצעדה האחרונה של הספר, ובמיוחד את סיפורם של האנשים מאחורי הגופות, בדרך שמזכירה מעט את סיום סדרת הטלויזיה המופתית  ההיא עם השיר של סיה ברקע (לא, לא שנדליר).

בגזרת הדמויות, כולן עגולות ומשכנעות ובמרכז, ליליאן. עייפה אך מלאת חיות, מרירה, משועשעת, עם מרחב פנימי בגודל של מגרש מונדיאל תקני. וליס כותבת אותה כל כך יפה. כמו למשל, "לא סיפרתי לו שמעבר לדאגה החברית, מאז שרואי (הבן שלה) טס לטיול, החמלה שלי נותרה פעלתנית ועזובה ככלבלב נטוש ללא בעלים". קשה שלא ליפול בקסמה. 

יותר מכל, הזכיר לי הספר הזה את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ'. שניהם נפתחים בחקירה. שם נדמה לי שצצו גופות מיותרות בחדר המתים, כאן נעלמו. שם וכאן הגיעו להופעות אורח כל התמות הקיומיות שאפשר לדחוס לרומן ממוצע, באופן מעורר השתאות. שם היו בעיקר גברים, וכאן ליליאן לוקחת אותנו יד ביד כדי לראות - אלו החיים.

אז אם לסכם, בכסות של רומן מתח, כשישראל משמשת רקע מושך אבל העניין עצמו אוניברסלי, "בסוד" הוא מעין תהלוכת אבל-מלאת חיות, שבה צועדים בסח חולי, הזדקנות, בדידות, מות האהבה ומוות פיסי. הכתיבה הנינוחה והחמימה שכמו מפצירה בנו, אל תשכחו להוסיף איזה ממנטו מורי ליד החלב והביצים ברשימת המכולת, עושה את ההבדל.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9 

קצב: 8

תעלומה: 8 מונוטונית עם סוף מקורי

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על מניפת הכאב הנפרשת

סופי: 9 

ליס מכניסה אותנו בסוד העניינים של החיים, בספר על פניו השונות של המוות שכל כולו חיות. מומלץ מאוד מאוד.

אימה בבית הדלועים - קים בר

 

ז'אנר האימה ממשיך לחצוב לעצמו מקום בזירה התרבותית. סוג של. 

בארצות הברית שולטים בקופות בשבועות האחרונים "Backrooms" המטריד, שמערבב בצורה יפה רעיונות על האל-ביתי והלא-מודע, ו-"Obsession" - שטרם ראיתי אבל נשמע כמו הפרק ההוא בבאפי שבו זאנדר (עליו השלום, ו-RIP גם לג'יילס שנפרד מאתנו השבוע) נוטל שיקוי שגורם לבנות להמשך אליו עד מעבר לגבול הטעם הטוב - עושה גם הוא חיל. 

אם יצירה טובה משמשת מראה מעוררת מחשבה למציאות ולרוח התקופה, אז מה שלטון האימה היחסי הזה אומר על המציאות? לא בטוח שרוצה לדעת.

ספרי אימה ישראליים עדיין לא נפוצים, אבל לאט לאט נבנית קבוצה שעם קצת מזל תגיע לפלייאוף. ב-"אימה בחוות הדלועים", רומן האימה של קים בר משנת 2024, ג'נה ומקס הם חברים הכי טובים שמגיעים לחווה של דודה רוז לעבודת קיץ שתספק להם אוויר צח, תעסוקה והכנסה למשפחותיהם מעוטות היכולת. עוד בני נוער מצטרפים אליהם לחווה ממשפחות אומנה ובתי יתומים. דודה רוז הפורמאלית משהו מסבירה להם מיד את החוקים התמוהים של החווה, וכמו בני ישראל, ג'נה, מקס וחבריהם אומרים "נעשה ונשמע", ולא מרימים (יותר מדי) גבה מטאפורית. אל הקלחת הזו נכנסים שני מחזרים אחרי ג'נה וגם מקס לא נותר משועמם. לילה אחד, אחרי לא מעט עמודים, ג'נה חווה אירוע מפחיד - נדמה שמשהו חי ורעב מסתתר בחווה, ומשם, קצרה הדרך למחול דמים מצמרר.

הספר הזה הרגיש לי יותר מכל כמו כרך מדמם במיוחד של צמרמורת שהלך רחוק מדי, בקטע טוב, ולכן, מתאים לנוער אבל גם מבוגרים בהחלט יכולים להנות ממנו.

היו כמה דברים שחרקו. הדמויות המרובות לא היו מובחנות, ובכמה סצנות שבהן הוזכרו שמותיהן, ניסיתי להבין על מי מדובר. גם הדמויות הראשיות, ג'נה, מקס וקודי, למרות היותן מובחנות, לא מתפתחות יותר מדי.  בנוסף, הרבה מהמהלכים החברתיים שמתרחשים הרגישו סכמטיים, כמו הבחור המסתורי ששמועות שליליות אופפות אותו אבל הוא דווקא לא ככה, ובצד השני של המטבע, נייס גייז פיניש לאסט. ועדיין, בר עושה בנוסחאות הללו שימוש קצבי והדפדוף (באפליקציה) היה מהיר מאוד.

מה שעבד מאוד, עבורי, היה סופו של הספר שמתאפיין בקצב רצחני. בתוך ז'אנר האימה יש חלוקה מקובלת לאימה פסיכולוגית, קוסמית, על טבעית, גופנית וסלאשרית המוכרת והטובה. "אימה בבית" בעיני מתאים בעיקר לז'אנר הסלאשר, אבל ערכו המוסף בעיני, מעבר לסוף המרשים, היה חיבור בין זוועה חיצונית לאפלה הקיימת בנפש האנושית ובמוסדותיה ובר מסיימת את הספר בכמה מהלומות אגרוף אפקטיביות. 

במובן מסוים, הרגיש לי קצת כאילו סופו של הספר נוגע ברוח התקופה בישראל. מה קורה כשקבוצת אנשים שיש להם מכנה משותף אבל לא מכירים אישית טוב מדי נתקלים בכוח רצחני? ומה קורה אחרי? 

עוד נקודה ששווה לציין היא העגמומיות השורה על הספר. אני אהבתי. מחקרים על אנשים בדכאון מתון הראו שבמצבים מסוימים, הערכתם את המציאות מדויקת יותר משל אלו שאינם סובלים מדכאון. בר חומקת מקלישאות ומספרת מה באמת קורה לאוכלוסיות מוחלשות כש-"all hell breaks loose", ומסיימת במעין מחווה לקהלת. 

האמת היא שקשה לבלום כוחות רצחניים. צריך רק להביט סביב ולראות/לחוות כמה קל להרוס ולפגוע וכמה מאמץ נדרש כדי לפתח ולהצמיח - במקום להשקיע מיליארדים במלחמות במזרח התיכון היינו האיראנים ואנחנו משקיעים בפיתוח תרופות. במקום לפלוש לאוקראינה פוטין יכל לחשוב על דברים טובים יותר לעשות עם חייהם של חצי מליון חיילים שנפלו ומיליארדים. יצר אדם רע מנעוריו, והאמת הזו משתקפת בצורה יפה בספר ונותנת לו עומק.

משהו בפער הזה בין רוח הנעורים והצמרמורת-יות של הספר לרוחו הדכאונית הזכיר לי טיפה ילדים שאומרים עליהם "This one is an old soul", לא יודע אם יש לזה מקבילה בעברית.

עוד הרהור טיפה ספוילרי - 

באחד השירים המוקדמים של טול, יש קטע הומוריסטי שבו חקלאי מדבר למבקר בחווה שלו ואומר, "אתה שומע את הצרחות הנוראיות האלה? אלו זעקות הגזרים, מחר יום הקציר, אבל עבורם זו שואה". במידה מסוימת, אפשר לקרוא את "אימה בחוות הדלועים" כמשל עם מוסר השכל טבעוני מדמם. יצורי הדלעות עושים עם בני האדם בדיוק את מה שבני האדם עושים עם חיות. לא יודע אם זו הייתה כוונת המשוררת. 

סוף ספוילר, סוף פסוק.

ציונים:

דמויות: 7

קצב: 8.5

כתיבה: 7

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.5 

צעיר ובוגר בו-זמנית, "אימה בבית הדלועים" הוא נשמה עתיקה וגם מותחן אימה אפקטיבי שמהדהד, כך נדמה, את השנים המקומיות האחרונות למרות ריחוקו הגיאוגרפי.

שבת שלום ושבוע ספר מועיל למי שחוגג.

תמונות מוזרות - אוקטסו

 

שני סטודנטים משועממים קוראים בלוג בעל שם מוזר ("הו לא, זה ראקו!"), בו מספר בחור צעיר על הזוגיות המלבלבת שלו ועל והציפייה להקמת משפחה. הבלוג כולל תמונות (מוזרות) וכמה בחירות תמוהות של הכותב והאנשים בחייו, ואז הרשומות נקטעות באבחה המותירה את צמד הסטודנטים מול מעטה של מסתורין. ילד בגן מעורר את דאגת הגננת שלו כשהיא מבחינה בציור מוזר שלו, ובינתיים, נדמה שהילד ואמו נרדפים על ידי דמות מסתורית. עיתונאי צעיר נעזר בעמית וותיק על מנת לחקור את הירצחו של המורה שלו לאומנות. 

מה עובד? קודם כל האווירה. כבר כשהתחלתי לקרוא, היה משהו בפער בין הקול השמח-תמים של כותב הבלוג להתרחשויות המוזרות שעליהן דיווח, ומשם הכל התערפל והסתבך. בזמן הקריאה נזכרתי ב-"שיר קיוטו" של הקיור שנפתח במילים החידתיות "A nightmare of you, of death in the pool, wakes me up at quarter to three, I'm lying on the floor of the night before with a stranger lying next to me". בתרגום ככה-ככה, "סיוט אודותייך, על מוות בבריכה, מעיר אותי ברבע לשלוש, אני שוכב על רצפת ליל אמש, ולצדי זר". מילים שמשדרות בלבול, מוות ודאגה לאדם אהוב. בקיצור, תמונות מצליח להיות קריפי ומוזר בקטע טוב.

עוד דבר שעבד היטב הוא רוחב היריעה. מסופר על פילוסוף שכתב לחברו מכתב בן עשרה עמודים ובסיומו התנצל ואמר "מצטער, לא היה לי זמן לכתוב לך קצר יותר". האנקדוטה הזו מוזכרת כדי לדבר בשבח התמציתיות. אוקטסו, מי שהוא לא יהיה, מצליח לטוות במעט עמודים רשת קורים רחבה ומטרידה, ולחסוך במילים ועמודים. זה מייצר סיפור קצבי שנע לעבר הסוף המעניין שלו ללא רגע מיותר. וזה לא מעט.

יחד עם זאת, "תמונות מוזרות", הוא לגמרי "mixed bag", כי יש בו גם חלקים שלא עובדים בעליל. 

התמונות. כבר נאמר בסקירות קודמות וזה נכון, מרגיש שהן מוכנסות לעלילה בכוח כדי לייצר מן גימיק מבדל ביחס לספרי מסתורין אחרים. סקירה של ההיסטוריה של אוקטסו, שמתגלה כשהוא עטוי מסכה לבנה, מלמדת שהסיפור החל כפוסטים אניגמטיים באינטרנט, וכך זה גם מרגיש, מלאכותי, לא באינטגרציה מוצלחת עם העלילה, וגימיקי. ויחד עם זאת, בעידן של עודף מלל וחוסר סבלנות, אודה שכן נהניתי לקרוא את הדיונים המפרכים אודות התמונות. בקיצור, לא-הגיוני-במיוחד-ואפילו-מגושם-אבל-פאן.

במאמר מוסגר, עוד יוצר אימה עומד השבוע להציג יצירה מקורית שנשענת על פוסטים פופולריים באינטרנט. הסרט "בקרומס", עוסק במציאה של מערכות חדרים בלתי נגמרות שמצויות במימדים אחרים. ומסתבר שזה מתקשר למושג "מרחב לימינלי", שהוא מעין מרחב מעבר בין מימדי שאמור לעורר פחד באמצעות תחושת מוכר-אבל-שונה (Uncanny). סוף מאמר מוסגר.

עוד נקודת חולשה בולטת היא הדמויות. ההגיון של חלק מן הדמויות ובייחוד אחת מהן, שרירותי ואפילו טפשי לעתים. היקשים לוגיים לקויים מגיעים מכמעט שומקום כדי להסתדר בתשבץ דמוי הטטריס שאוקטסו מנסה לבנות. ואחרי ההיקשים, מגיעות בחירות תמוהות מאוד. לא צריך לגדול בישראל כדי להבין כללי זהירות בסיסיים. בסוף, זה מרגיש קצת כמו כשבסרטי אימה, הזוג הצעיר שומע רעשים, ולמרות מחאותינו, שם פעמיו אל הסמטה האפלה שממנה בקעו. למה ככה?

אז, בשורה התחתונה תמונות מרגיש כמו גירסא מורחבת של סיפור מסדרת "הסיפורים המותחים/מפחידים/מוזרים בעולם" שהייתה פופולרית בספריות הציבוריות בישראל בשנות השמונים-תחילת תשעים. פאן וטראש.

ציונים:

דמויות: 7 מובחנות אבל אללה יסתור ההתנהלות

קצב: 9 נקודת החוזק של הסיפור, חולש על המון אירועים ודמויות במעט עמודים

כתיבה: 8 זורמת מאוד אבל לא מתרוממת

תעלומה: 8  

ממוצע: 8

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על פוטנציאל לא ממומש.

סופי: 7.5

"תמונות מוזרות" מרגיש יותר מהכל כמו גרסת דור ה-Z לכרכי "הסיפורים המפחידים/מותחים/מדהימים" בעולם. קצת דבילי, לא מאוד מפחיד, אבל קצבי, רחב יריעה ובעיקר, פאן.

היצור בעל הפרסות - רוברט א. הווארד

 

עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי. 

ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.

"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.

אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט. 

"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו. 

בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.

הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל. 

ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").

זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים. 

למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה. 

האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.

אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה"  וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.

עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.

אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.

אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם. 

ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.

ציונים:

דמויות: 7.5

כתיבה: 8.5

קצב: 9

תעלומה: 9 מהודקת וחביבה

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה

סופי: 8.7

סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye