יום שישי, 16 באוקטובר 2026

על כנפיים שגויות - יותם (דפיילר) אבני

 













המורל התקופתי לאימה הכתובה בישראל.

בשנה האחרונה אני כותב הרבה על ספרות אימה ישראלית, וכמו שקרה לאריה סטארק בשעתו, אט אט מתהווה רשימה. בקטע טוב. 

עודד וולקשטיין, אמיר חרש, משה רט, איתן גפני, גל ובר, דקלה קורן, קים בר, ועכשיו גם יותם אבני. כיף שיש ניסיונות מקומיים לכתוב בז'אנר המאתגר הזה. לא קל להפחיד במילה הכתובה, כשמשווים למדיום קולנועי שמשתמש בקול ותמונה כדי ללחוץ על כפתורי הפחד, ולא קל להפחיד ביחס למציאות שרק הולכת ונעשית מוזרה ומפחידה יותר. נחמד שלא מפסיקים לנסות.

לפני הסקירה - השבוע גם חזר מדור "אימה לנשמה" ב"סריטה" לסקור סרטי אימה אחרי הפסקה ארוכה (בעבר נכתב על ידי אור סיגולי תחת הטייטל "אימת החודש", ועכשיו על ידי לירון סיני), והשבוע המדור כולל התייחסות גם לחדש של ג'יין שונבורן, שאת "ראיתי את הטלויזיה זוהרת" המוזר ועוכר השלווה שלהם אהבתי מאוד. יכולים להציץ כאן.

וגם, רינונים ברשת אומרים שהסרט הבא של מרטין סקורסזה יהיה בז'אנר האימה. גם הקודם שלו היה די מפחיד כשקיבץ גלריה של פסיכופתים, אבל אימה ממש עוד לא היה לו. אולי ''קייפ פיר''. בכל מקרה, יהיה מעניין.

ועכשיו, לקראת האלווין, שכבר עבר סוג של גיור רפורמי, סקירה של ספר בז'אנר החביב עלי בשנים האחרונות.

"על כנפיים שגויות" מתהדר בכריכה סגולה-מגניבה-עגומה, שמזכירה את עטיפות ספריו של ג'ונג'י איטו יוצר הרומנים הגרפיים המפחידים מיפן (נסו את "אוזומקי") , ומספר על אוסנת (אוסי) וחברותיה בסך הכל רצו להתבגר בשקט ולחוות את מנת ההרפתקאות ששמורה לנערות מתבגרות בצפון הרחוק של ישראל של סוף שנות ה-90. 

אבל רצון ומציאות לא תמיד הולכים יחד. מהר מאוד אוסנת פוגשת את איתמר, נער חדש ומסתורי שהגיע לקיבוץ ומרגיש לה שיש משהו ביניהם, והיא רוצה לבדוק. משם היא מנווטת בין היחסים המתהווים עם איתמר, חברותיה, חנצ'ו, עדי וסיגל, שחוות קשיים ומורכבויות בחייהן האישיים, מגלה על עצמה לא מעט, ובגדול, מנסה לג'נגל בין התבגרות והתמודדות עם לקות למידה, לעולם נסתר שבו יש חוקים, כוחות ומחירים שהגילוי שלהם עלול להסב לא מעט כאב.

אז מה עובד בספר? גיל ההתבגרות של אוסי מתואר באופן שמרגיש מדויק, פגיע ונוגה. 

בשיח הפסיכולוגי על גיל ההתבגרות מדברים לפעמים על "נפרדות שניונית וחולשת אגו'', קרי, אחרי הפרידה הראשונית מהחיבור עם ההורים במעבר מתינוק לפעוט-ילד, בגיל ההתבגרות מתרחשת פרידה נוספת, פסיכולוגית יותר מפיזית, מן ההורים. האידיאלים שלהם, הדיבור שלהם, וכל מה שמייצג אותם ניצב פתאום בסימן שאלה, ומרגיש מביך. וכאילו שזה לא מספיק, התהליך מאופיין גם בחולשת כוחות אגו, שהם הכוחות המנהלים של הנפש (בעיקר במאבק בין דחפים לצווי החברה והמוסר שהופנמו). אם נוסיף לזה שמתבגרים חווים גם פריחה קוגניטיבית שמאפשרת להם לדמיין ולשחק עם נקודות מבט מרובות (ובעיקר "מה חושבים עלי?"), יש פה קלסטר-פאק נפשי ידוע מראש - הנפש מרגישה צורך להתרחק מן המוכר והנוח הפסיכולוגי המיוצג על ידי ההורים לעבר לא ידוע אינדיוידואלי, ומנגד מותקפת בהמון גירויים ודחפים חזקים שנובעים מההתפתחות הפיזית והמון ספקות שנובעים מן ההתפתחות הקוגניטיבית. וזה עוד לפני הפלאפונים החכמים ועידן האינטרנט. 

בקיצור, הדימוי של שלושה ילדים בתוך מעיל גשם מעולם לא הרגיש מדויק יותר. בכל מקרה, פעם הבאה שאתם שומעים אותם צווחים, גועים ומנפצים בקבוקי בירה תחת הבית שלכם, זכרו, זה לא קל החרא הזה.

אבני מפליא לתאר את הכמעט-התפרקות-נפשית הזו אצל אוסי - היא שוקלת בכובד ראש כל פיפס בנוגע לעד כמה לשתף את חברותיה בכך שנדלקה על איתמר, ועד כמה ליזום ועד כמה להיענות ליוזמה של איתמר. היא חווה טיסת המחשבות נוירוטיות והיא חשה אשמה, כאילו כל משקל העולם באמת מונח עליה, כשבעצם יש משהו טיפה נרקסיסטי במחשבה שאנחנו באמת משפיעים כל כך על העולם. 

הכל בנתיב הסיפורי הזה מרגיש אמין, ומתאר יפה כיצד בהתבגרות רגשות רדיואקטיביים גועשים במרחב פרנואידי משהו ששולטים בו חוקי חשאיות של הק.ג.ב, או המערכון ההוא עם לסגור את הדלת או לא לסגור את הדלת בראיון לטיס (נדמה לי שזה של החמישיה הקאמרית). 

בקיצור, התיאורים של נבכי הנפש של אוסי היו בעיני אמינים וסוחפים. אז בפראפרזה על "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", שימו לב למטאליסטים (הכותב) כי הם יודעים דבר או שניים על עדינות ורגישות.

איפה זה פחות עבד? 

כשאתם שואלים את הילד איך היה בגן הוא עונה "כיף". זו לא קלישאה. בדקתי. עכשיו דמיינו שאתם שואלים אותו והוא עונה לכם בפרטי פרטים - כל דבר קטן שראה בארגז החול, מה אמרה נויה לגננת, מה הוא אכל בצהריים, ובאיזה צבע היו הסמארקים שלו לאורך היום. או במילים אחרות, "כנפיים", למרות שהוא משכנע, במיוחד בתיאור חיי הנפש של הגיבורה, יורד לפרטי פרטים, ונדמה שנכתב על פי "תגיד, ומדי פעם תראה", בניגוד לחוק הידוע. הוא כולל גם הרבה חזרות, כתובות היטב, אבל בעייתיות מבחינה מבנית.

אבל! זה עדיין עובד, כי יש משהו סוחף בכתיבה של אבני. במובן מסוים משהו ברוח הנושבת בין המילים הזכיר לי טיפה גם את "שדים וסמטאות" של איתן גפני, שניהם נכנסו לפעמים לפירוט יתר, אבל על שניהם שרתה מן רוח כזו של "כאן עפים על כתיבה" שהצליחה לסחוף, למרות שמבחינה טכנית ומבנית כאמור יש מה לבקר. 

יותר בקטנה, הפריע קצת הניסיון לתרגם ביטויים אמריקאיים לעברית, ""famous last words", ו-"chug chug chug" עברו תרגום או עיבוד לעברית שעבורי טיפה חרק, ומנגד, גם ההתרפקות על הישראליות הישנה, בעוד שבימים אלה היא כמעט מתבקשת כי הכל משתנה יותר מדי ומהר מדי, הרגישה לפעמים ארכנית, כמו בקטע שמאזכר את קורין אלאל ז"ל או באזכורים שהרגישו רשימתיים.

פה ושם היו סצנות שהרגישו לי טיפה "over the top", כמו כשאוסי מוצאת את איתמר עורך מחקר בספרייה, ולידו עשרות (!) ספרים. זה הרגיש טיפה מוגזם, כמו סצנת הלפטופים המטורללת ב-"Fateful Findings" (מי שמכיר מכיר, אבל מדובר במתחרה הכי טוב ל"החדר"). מחקר זה הגיוני ותואם את רוח "באפי" (וג'יילס ז"ל), אבל עשרות ספרים חרק ופגע בפלואו.

ומה עם האימה הקוסמית? כאן יש מגוון רעיונות שבעיני עושים עבודה טובה בשילוב בין האפלה שבחוץ לאפלה הפנימית, שבנפש האדם, ובין מסע בזמן וכתות לאימה קוסמית אפקטיבית.  יש צורך בהשהייה משמעותית של אי האמון בחלק מן התפניות המצמררות, אבל בסה"כ יש כאן מבנה ומערכת חוקים עקבית שכיף לעקוב אחריהם, כולל מן מטא הרהור על לקויות למידה-במתמטיקה-והבנה של העולם, ונשמע שהכותב מכיר את העולם הזה. בנוסף, חשוב לי לציין סצנה יפהפייה של מסע לאחור בנקודות שונות בזמן שהזכירה לי את "regression" של לג'נדרי פינק דוטס שבו אדוארד קא-ספל מפציר בצעקה "!No!, go back". וכל העסק נבנה היטב לשיא בסצנת סיום ארוכה ומגניבה שאכביר עליה טיפה יותר בחלק הספוילרי.

עקב אכילס המרכזית של הספר הייתה בשילוב בין שתי התמות - התבגרות ושדים. ההתעמקות המרשימה בנבכי נפשה של אוסי מאטה את הקצב, ומשהו בסינרגיה של רגש-והתבגרות- uאימה לא הגיע לתיאום מיטבי, אם להשמע כמו יועץ מס משעמם. 

החוויה שלי הייתה שחסרו לי פחד וצמרמורות. ההתלבטויות של אוסי, שהיוו חטיבת הקצב של הספר, גרמו לי להרגיש שאננות גם בקטעים המפחידים כי ידעתי שאחר כך יגיעו ההתלבטויות שלה ביחס לתפניות וליחסים עם איתמר, לצד חזרתיות מסוימת במה קרה ומה אני מרגישה. 

ואולי זה בסדר ותלוי ציפיות, שהרי הספר אמור להיות חיבור בין סיפור התבגרות לאימה קוסמית, אבל כמו כריסטופר ווקן, במערכון ההוא של SNL, על ברוס דיקינסון והקאו-בל, רציתי לצעוק "I have a fever, and the only prescription, is more horror". אבל שוב,  קשה לכתוב באופן שבאמת מקפיא את הדם. אני חושב שהפעם האחרונה שבה קפאתי מאימה בגלל ספר הייתה קשורה יותר לגיל שלי מאשר לספר ("הניצוץ", אני מדבר אליך). אז קחו עם גרגר מלח. 


מכאן, כמה התייחסויות שלא כדאי לקרוא טרם קראתם, או, ספוילרים!

אזכורים קולנועיים. ד"ר קרוננברג שמוזכר הוא אולי מחווה לבמאי הבאדי הורור הקנדי (מישהו כתב עליו בהומור בטוויטר, שההנחה העומדת מאחורי הסרטים שלו היא "מה אם, פעם אחת, לשם שינוי, משהו היה קורה בטורונטו"). והיה גם רגע שבו איתמר ניסה לכנות את אחד האויבים שניצבו בפני החבורה "מורלוק" במחווה ל-ה.ג'. וולס, וקיבל מיד שטיפה וברקס להכנסת המונח, שהזכירה לי מאוד את "stop trying to make fetch happen" מ-"ילדות רעות" המקסים. 

ואסוציאציה מוסיקלית נוספת - באחת התפניות בסיפור, מתברר שאיתמר הצעיר היה למעשה בן ארבעים וקצת שבעקבות התעסקות במחקר איזוטרי נזרק בזמן לאחור אל תוך עצמו שבגיל 16, ולו, כבר הייתה היסטוריה ארוכה ומורכבת עם אוסי שרק עכשיו פוגשת אותו לראשונה. התפנית המגניבה הזו, שבעיני תוארה באופן אמין ומרגש, הזכירה לי את השורה המקסימה של הנשיונל  מ"סלואו שואו" "you know I dreamed about you, for 29 years, before I saw you". בעוד שבשיר, אחד הצדדים חולם על השני עוד לפני שהשני מודע לקיומו, כאן זה מן, "חייתי אתך לפני שהכרת אותי" - רעיון מגניב-מקריפ שעושה קצת תנועות של בלנדר בבטן, כמו השיר של הנשיונל (וכן, זה גם טיפה "אשתו של הנוסע בזמן").

ועוד ספוילר והגיגון. בסצנה הסופית, לפני האפילוג, הכת שעומדת מאחורי חלק מן האירועים האלימים של הספר, יוצרת קשר עם ישות אפלה - מפגש שמוביל לשיאו של הספר. אבני מייצר בקטע הזה מחול דמים שמרגיש כמו גרסא ספרותית לקליפ של "קריידל אוף פילת'" או דומיה, עם המון מתכות ונוזלים. בלאגן מרהיב וכיפי שמביא את מה שנבנה עד אותו רגע לשיא שהולך מצוין עם העלילה. 

וההגיג -  בקטע מוזר טיפה, הסיום שבו הכת היהודית מנסה לעשות שימוש בכוחות אפלים שאת אופיים היא אינה מסוגלת לתפוס, הוא תמונת ראי מדליקה של הסיום של הסרט הראשון של אינדיאנה ג'ונס שבו הנאצים מנסים לעשות שימוש בארון הברית היהודי ומקבלים משהו שונה לגמרי ממה שקיוו לו. כת יהודית מנסה לזמן כוחות אפלים וחוטפת. ואם מוסיפים לזה עוד חלק מן הסיפור, גם הניסויים שמבצע אביה-סבה-סב-סבה של עדי במחלקת הפריון שלו, מזכירים מעט את הנאצים.

בשיח על טיפול קבוצתי, מדברים לפעמים על לא מודע קבוצתי, אז מי יודע, אולי הכיוון העלילתי הזה מייצג הרהור לא מודע על ישראל או היהדות שנמצאת בסכנה לאבד את דרכה. ואולי לא.

סוף ספוילר וסתם סוף.


ציונים:

כתיבה: 7.5 סוחפת אבל לעתים ארכנית, חזרתית ומסתבכת עם הריפים של עצמה

קצב: 6.5 עקב אכילס אם אתם חובבי פאנק, כאן זה פרוג רוק שנבנה בהדרגה

דמויות: 7.5 בסה"כ אמינות ועוברות תהליכים

תעלומה: 7.5 מגניבה, יש מורכבות באלמנטים הקוסמיים, ובחיבור בין רוע על-טבעי לרוע אנושי

ממוצע: 7.25


בונוס/עונש: חמש נקודות לרעיונות המקוריים והשאפתנות של הפרויקט. 

סופי: 7.75


"על כנפיים שגויות" הוא סינתוז מעניין בין אסתר שטרייט-וורצל ללאבקראפט, אשר למרות בעיות קצב ומינונים, סוחף את הקורא לחוויה נוגעת ללב, מוזרה ומדממת, שכולה תוצרת הארץ. בהקשר הרחב יותר של אימה ישראלית, הוא גם מהווה עוד לבנת לגו מכובדת בבניין שהולך ומתהווה.













שבת שלום, בשורות טובות, אימה לרוב, אבל רק באומנות.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2026

האורחת האחרונה - ג'ייסון רקולאק (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 













שוב מתברר ש"איפה הילד" סתם ניג'סו ואוקטובר הגיע די מהר. 

הקלקלן (ספוילר בלשון הגויים) פנים רבות לו. והמקלקל (או המספיילר בלעז) ימצא דרכים מפותלות להוציא לפועל את מזימתו.

בפראפרזה על הסצנה האייקונית מהסרט הקלאסי הישראלי "מאחורי הסורגים", יש ספוילר שיודע שהוא ספוילר. אבל יש את הספוילר האחר, שמתחזה לביקורת תמימה, אבחנה פסיכולגית, ספרותית או קולנועית מבריקה (בעיני המתבונן כמובן). יושב לו מדושן עונג, מרוצה מעצמו ולא מאמין שהוא ספוילר.

כצרכן נלהב של ספרים וסרטים עם טוויסט, סוד מסתורי ושאר הפתעות מסמרות שיער יותר או פחות (בעיקר פחות אם מתבוננים בפדחתי), אבל גם ידע על זה שיש המון מאכזבים, אני מנסה לגלות אם מראש האם מדובר ביצירה ששוה את ההשקעה, וכמי שמנסה להתמודד עם פומו תרבותי בלתי פוסק, הצורך לבדוק ביקורות אחרי ביקורות לפני הבחירה בספר (לצורך העניין) הבא, הוא כמעט בלתי נשלט.

לא לגלות את הסוף, רק לגלות אם הסוף שווה את זה.

עכשיו תראו.... בתור מי שנכווה ברותחין (כן, כן, גילו לי את הטוויסט של "החוש השישי" לפני שצפיתי בסרט. אגב, זה סרט כל כך טוב שחווית הצפייה שלי כמעט ולא נפגמה. גם בסרט "שאטר איילנד" צפיתי אחרי שקראתי את הספר והלסת נשמטה לי עד כדי חשש אמיתי למפרק. ושוב, לא על הטוויסט לבדו יישב סרט כל כך מורכב, עמוק ורב רבדים), אני מאוד נזהר בצוננים.

הווה אומר – אני גולל, לרוב באתר "עברית", עובר על הביקורות ומשתדל להבין מה עובד ומה פחות עובד מבלי שתקולקל לי החוויה. אם תרצו, אני משחק נשיקה-סקירה.

זה נכון גם כשאני לא קורא ספר מתח מובהק (אם כי בכל ספר, לפחות באלה שאני אוהב, צריכה להיות התפתחות כלשהי, נקודה התחלה, תהליך ואז משהו לסיום, רצוי כזה שלא בהכרח אפשר יהיה לצפותו ממרחק של קילומטרים), אבל בטח כשאני שוקל לקחת לידי מותחן מסתורי כמו "האורחת האחרונה" (הוצאת "ידיעות ספרים:).

אני מבין שהביקורת הזו הופכת להיות כמו פרק כתוב (ולא בהכרח בצורה מושלמת) של עונה מאוד בינונית ותמוהה של "מחוברים" (אולי גם יעשו פעם גירסא לחנונים), אבל היא באה להבהיר נקודה וגם לספק אזהרה.

כדי לקצר סיפור מאוד ארוך אספר שבעודי עובר על הביקורות על הספר דנן, הייתה אחת שסיפרה ברוב הוד והדר על כך שזהו מותחן נפלא, רב פיתולים, מפתיע מאוד שמספר הרבה מאוד על כך שאנחנו לא... (ופה אני אעצור כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לי). בקיצור, היא כתבה איזושהי תובנה כביכול מאוד כללית. אבל בערך בעמוד 200, כשפעם אחרי פעם הגיבור שלנו (אחלה דמות, אגב) פרנק שטובסקי (לא מצוין שהוא יהודי) נתקל בקיר ולא מצליח להביא את עצמו ואותנו לנתיב של פתרון התעלומה, נזכרתי באותה ביקורת. מאותו רגע הבנתי בדיוק מה הטוויסט (אם כי הוא לקח לעצמו עוד פיתול קל ומופרך למדי) והרבה מהחוויה התקלקלה לי.

ושוב... כבר חוויתי אירועים כאלה בעבר (כבר היה מי שכתב שהוא לא קורא ספרים על מלחמת העולם השנייה, כי הוא יודע את הסוף), אבל התבאסתי. מה שכן, לזכותו של ג'ייסון רקולאק, הסופר המוכשר בהחלט של הספר, יצויין כי החוויה לא נחרבה לחלוטין. רוצה לומר – הספר מחזיק יפה גם כשהתעלומה שלו הופכת לבהירה. ועכשיו נחזור קצת לאחור.

ג'ייסון רקולאק, כך הבנתי, הוא שם די פופולרי כיום בסצינת המתח בארה"ב. הספר הקודם שלו, והראשון שתורגם (באופן מפתיע בהוצאת "מחברות לספרות" שממעטת להוציא ספרי מתח ואימה), "תמונות נסתרות", היה מותחן אימה פשוט נהדר. שם הטוויסט לא היה ידוע לי, אם כי קצת חשדתי. כזה אני, חשדניסט.  וגם שם, הדמות של הגיבורה הראשית מאוד מעוררת אהדה דווקא משום שאינה מושלמת. שם היא הייתה עבריינית משוחררת, במקרה שלנו מדובר באבא שלא הצליח לשמור על קשר רציף עם בתו היחידה, על אף שאימה נפטרה כשהייתה קטנה. בהמשך, אגב, מתברר גם מה קרה שם.

בקיצור, כשראיתי שרקולאק הוציא ספר חדש, מיהרתי להוסיף אותו לרשימה. הייתה לי תקווה שיהיה זה שוב ספר מז'אנר האימה שצמא כל כך לגיבורים חדשים, בטח מאז שסטיבן קינג הולך יותר ויותר לכיוון של מותחנים ריאליסטיים.

"האורחת האחרונה" אינו ספר אימה, על אף כמה רגעים מקפיאי דם. זהו רומן מתח משפחתי יפה מאוד, על אותו פרנק, שמקבל פתאום טלפון מהבת שלו, אחרי כמה שנות נתק. לשמחתו הרבה, היא מזמינה אותו לחתונה שלה והוא שמח אף יותר לקבל הזמנה לפגוש את החתן.

הוא מצפה להגיע לדירת צעירים דלה ופשוטה בבוסטון, אבל מוצא עצמו בדירה בצמרתו של מגדל יוקרה יוקרתי במיוחד ומגלה שהבת מאורסת לבן של בעליה של חברה סופר-סופר-דופר מצליחה, שמרכיבה רכיב מסוים שכל רכב חשמלי צריך.

מהר מאוד הוא מבין שהחתן לא נראה שמח במיוחד לקראת האירוע והעניינים הופכים מוזרים ותמוהים עוד יותר כשלתמונה נכנסת בחורה צעירה ונעדרת. כל העסק מגיע לנקודת רתיחה כשפרנק מגיע לאירוע החתונה באחוזה המטורללת של המשפחה העשירה ושם כבר העלילה תופסת תאוצה.

שלל שקרים, הסתרות, הפתעות שאף אחת מהן היא לא מהסוג שאב גאה לכלה יפהפייה שמח לגלות.

ואני באמת, אבל באמת לא רוצה לגלות יותר.

הסיפור עובד יפה. לפרקים הוא מופרך מדי, אבל לפחות בעיניי מה שמחזיק יפה מאוד את הסיפור הוא הדמות של פרנק. אם הזכרנו את סטיבן קינג, הגדולה של הגאון הזה היא היכולת שלו לברוא דמויות עגולות, מורכבות. רקולאק הוא לא סטיבן קינג, בעיקר כי סטיבן קינג יש רק אחד וקוראים לו סטיבן קינג. אבל כמו בספרו הקודם, גם הפעם, הדמות הראשית מעוררת אהדה, ופשוט בא לך שיקרו לה דברים טובים. יש שם גם סיפור מאוד יפה שלו עם ילדה קטנה שאחותו של פרנק לוקחת לאומנה. מערכת היחסים המקסימה בינהן, שתחילה כלל לא הבנתי במה היא תורמת לעלילה, מסייעת לאחד הטווסטים היפים של הספר והופכת גם לשוברת לב על באמת.

לסיכום: עם או בלי טווסטים, הספר בהחלט שווה קריאה. לא משהו שימציא מחדש את הז'אנר או ישנה את חייכם, אבל יודע ללחוץ יפה מאוד על שרירי הלב וזה, בסוף, מה שאנחנו רוצים מספר. גם כשמדובר במותחן אפל. ותאמינו לי – יש המון אפלה בסיפור הזה.

 

ציונים:

דמויות: 8.5 הדמות של פרנק היא 10 עגול ולא רק הוא. הציון לא מושלם כי יש שם כמה דמויות שנראות קצת כמו קלישאה מהלכת.

כתיבה: 9 ג'ייסון שלנו יודע ללפות את ידי הקוראים שלו ובעיקר, כאמור, את הלב שלהם.

קצב: 8 באופן מפתיע בז'אנר, לספר לוקח איזה 100 עמודים להתרומם, אבל זה לגמרי משתלם.

תעלומה: 8.5 (ע"ע הפתיח, יכול היה להיות כנראה גם גבוה יותר).

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שליש נקודה על כמה טיפים נחמדים לקראת הטיול בארה"ב

סופי: 8.888

 

הוא לא כ"כ מפחיד, הטוויסט שלו בסכנת הכחדה עם כל סקירה אינטרנטית שעולה, אבל לעזאזל, הוא שחקן נשמה! רקולאק יפרוט על מיתרי הלב שלכם בזמן שהוא מקפיא לכם קצת את הדם.

 


יום חמישי, 24 בספטמבר 2026

הנרדף - סטיבן קינג

 





















אחת ממעלותיו של סטיבן קינג היא שאפשר לקרוא סיפור שלו מלפני 44 שנה והוא ירגיש קצבי ומעניין כאילו נכתב אמש, גם אם ההיבט הטכנולוגי לא מעודכן. 

יצא לי לקרוא גם את "בהמשך" החביב, בק-טו-בק עם "הנרדף", ובעוד שב-"בהמשך" ניכר שקינג השתכלל ביכולתו להכנס לדקויות במוחותיהן של דמויות בעידן האינטרנט, ולהפגין מנעד רגשי רחב יותר, ל"נרדף" יש בעיני יותר משקל סגולי.

בכל מקרה, קינג הוא באמת סופר מיוחד ביכולת שלו לברוא עולמות שמרגישים אמיתיים, עם דמויות מלאות ועגולות, ואז להזריק פנימה כמויות משתנות של אימה/מתח. כיף שהוא מתורגם כבר שנים לעברית, וכיף שגם פנינים ישנות שלו מגיעות לדפוס עברי, גם אם גלן פאוול של הגרסא החיוורת-אך-יותר-נאמנה-למקור מעטר את הכריכה הראשונה שיצאה, ולא שוורצנגר, עם הבגד הצמוד המגוחך, מהגרסא הקווירקית של 1987.

אז מה קורה ולמה זה מרגיש כמו ספר קצת חשוב? בעתיד שנשלט על ידי תאגידים חסרי לב, אנשים נאלצים למכור את עצמם למשחקים טלויזיוניים סדיסטיים שבהם, למשל, חולי לב מתאמנים בשידור ישיר ומרוויחים כסף נחוץ עד שליבם לא עומד בעומס. 

בן ריצ'ארדס הוא אב צעיר שבתו לוקה בדלקת ריאות מסכנת חיים, ואשתו והוא מחוסרי עבודה. עיון בעמודים הראשונים מגלה לנו שהוא פשוט אדם שעומד על עקרונותיו ולא משחק את המשחק, תקרית בעבודה פה, תקרית בעבודה שם ו...הופ, אין כסף לתרופות ומכולת. 

הספר מתנהל בקצב מהיר, ריצ'ארדס עובר מיונים לשעשעון "הנרדף", במסגרתו הוא בורח מציידי ראשים מיומנים, ונדרש לשלוח בכל יום הקלטת וידאו של עצמו (שיא הטכנולוגיה ב-1982, כשהסיפור נכתב), אחרת יופסק התשלום שאשתו מקבלת עבור השתתפותו.  אגב, גם את "The long walk", שעוסק בתחרות רצחנית, כתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'ארד בקמן, והוא עוד לא תורגם, שיעול-שיעול.

הספר מלווה במרדפים קלאסטרופוביים, חטיפות, והרפתקאות תעופה, כשריצ'ארדס שולף שפן אחר שפן מכובעו הבלוי. אבל הנקודה שבעיניי נותנת לספר הזה את ערכו היא האסטרטגיה של ראשי הרשת - שידור הקלטות של ריצ'ארדס כשהן ערוכות כך שהוא ייראה כנבל, ואשתו, כמופקרת רודפת כסף. כך הופך ריצ'ארדס שנוא והמון מוסת מחפש אותו כשדמו מותר לא מכוח חוקי המשחק, אלא כי עריכות מגמתיות, תוספות כוזבות ועוד מניפולציות הגשה שונות מציירות תמונה מעוותת שלו.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות בהן שימוש בדיס אינפורמציה משמש ללגיטימציה של מעשים פסולים/פסיכותפתיים. הרוסים דיברו על "דה נאציפיקציה" של אוקראינה לפני שהחלו במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים. 

ולפעמים זה סתם היפוך סיבה-תוצאה. למשל, לפני שהייתה הבנה טובה של מחלת הסכיזופרניה (גם היום כשיש הבנה, הטיפול עדיין לא מושלם), הואשמה לעתים קרובות האם בשידור מסרים מבלבלים של קרבה וריחוק לילד שהכינו הקרקע להתפרצות ההזיות וההפרעות בחשיבה, וזכתה לכינוי "האמא הסכיזופרנוגנית". 

בהמשך הייתה גם תיאוריית "אמא מקרר" שהסבירה התפתחות אוטיזם כתוצאה של אם קרה רגשית. בשני המקרים, מה שקרה בפועל היה כנראה שההורים הגיבו לקשיים של הילד ששחקו ניסיונות תקשורת "נורמטיביים", ונראו מתעתעים או קרים - סיבה ותוצאה התהפכו והמון הורים חוו אשמה ובושה.

במקרה הראשון, שקר או ניפוח נתונים ביחס לנטיות נאציות משמש להכשרת מלחמה שנמשכת כבר חמש שנים, ובשני, לכיסוי העובדה (לא במזיד. זה הידע שהיה אז) שהרפואה הייתה עדיין אובדת עצות. בכלל, הורים משמשים לעתים בשר תותחים בטיפול, במיוחד כשהוא תקוע, ובמיוחד אמהות.   

התשובה לבעיות הללו שנובעות מנתונים שגויים מתחילה בחינוך לחשיבה ביקורתית, חיפוש ובחינה של נתונים אובייקטיביים עד כמה שניתן, ושמירה על עיניים פקוחות לרווחה. אבל אנחנו נכנסים כנראה לעידן ה"אנלואדינג הקוגניטיבי", מונח שמתאר את ההסתמכות ההולכת וגוברת על בינה מלאכותית, ככה שכנראה הדרך היחידה היא למטה.

בספר, ובחיים, נראות עוד אסטרטגיות שליליות למטרות רווח - ניצול עוני או קשיים רגשיים של אנשים (מסתכל עליך, האח הגדול) כדי לייצר רווחים, הפניית קבוצות זו כנגד זו (אני עדיין מסתכל עליך), בוגדנות ועוד ועוד, אבל בימים האלה בולטת המניפולציה על מידע כדי לשנות רגשות ודעות של המונים.

אם נשוב לביקורת ספרות, ב-"הנרדף", קינג מתפקד כסופר אימה במסווה של סופר מד"ב שהוא בעצם סוציולוג, או, כמו שאמר רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי", "I'm just a dude playing a dude, disguised as another dude". קינג מראה לנו באמצעות 3-4 דמויות די שטוחות, והמון אקשן מותח את הבפנוכו של המנוע שמשמש כבר שנים להטייה, הסתה והשגת מטרות בדרך לא הגונה. מהרעות החולות של החברה.

הרעיונות הללו הוזכרו כבר ב-"1984" ובטח בעוד ספרים, אבל נחמד למצוא אותם במותחן הלכאורה אקשני בלבד של קינג.  

אין צורך במסרים סבלימינליים, פעולה בצללים או מעשי קסמים, כל מה שנדרש זו שליטה בתקשורת, עריכה והגשה שתתאים, ואולי טיפה תוספות, וכל אחד מאתנו יכול להפוך בקלות לנרדף. 

ספוילר מכאן - 

לצד העובדה שקינג נוגע במנגנון המרושע הזה, הסוף העגום של הספר הרגיש קצת נבואי ועורר את המחשבה - האם בין לאדן קרא את "הנרדף"?

סוף ספוילר.

דרך אגב, קינג סיפר שכתב את הספר בשבוע. מזכיר טיפה את אולארצ'יק שהוציא את "בואי נגיד שאני שלך" ב-24 שעות. ואם מותר טיפה קיטש-קרינג', אני לגמרי של קינג.

ציונים:

כתיבה: 8
קצב: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
דמויות: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: שתי נקודות על ערך מוסף
סופי: 8.2


"הנרדף" הוא מותחן שרירי ומהיר שהדמויות השטוחות והתפניות החדות שלו מייצרות חוויית קריאה פשוטה, קולנועית וכיפית, וערכו המוסף טמון במבט הביקורתי על החברה. 











יום חמישי, 10 בספטמבר 2026

נובלנד - אנה שניידמן

 













"נובלנד" נפתח בסצנה נוארית במועדון אקזוטי, שמעוררת אסוציאציות לג'יימס בונד ולסרטי בלש משנות השלושים. הוא ממשיך במהירות ומפזר כמה רעיונות גדולים (הקמת יישוב ליברטריאני בעזה שלאחר ה-7 לאוקטובר, הסרת חסמים על מחקר בבני אדם, טיפול בפוסט טראומה על ידי מיפוי רשתות עצביות, ומערכת יחסים בין מתמחה בפסיכיאטריה למדען מבריק עם דדי אישיוז), אבל למרות שנהניתי לקרוא אותו, ולמרות הסוף הצפוי-בעיני-אך-עשוי-היטב, הרגשתי שהוא לא הצליח לפתח ולחבר היטב בין הנושאים שבהם רצה לעסוק וקרס לחיבורים לא אורגאניים בין החלקים השונים ולדחיסות אווירתית שכיסתה על העובדה שלא כל הקווים הסיפוריים עובדים. 

כמו עם ספרים אחרים שסוקר פה, כשזה באמת כך, חשוב לי לציין שאני בדעת מיעוט וכל הסקירות שקראתי (אחרי שקראתי) היו חיוביות מאוד ומנומקות.

אז על מה הסיפור? אנסטסיה לאורי, מתמחה צעירה בפסיכיאטריה שנפרדה מבעלה, מקימה יחד עם כריסטיאן ניוסום, מדען מבריק החי בצלו של אב גדול מהחיים, יישוב ליברטריאני המבוסס על חוזה בין התושבים למקום, ובו מרכז חדשני לטיפול בטראומה. הספר נפתח ערב יום הולדתה החמישים, כאשר בלש משטרה שהיא מכירה מגיע אל היישוב האוטופי כדי לחקור את היעלמם של שלושה ילדים משטח ישראל כשהחשד הוא שהם בעזה/נובלנד ויותר מזה, היעלמם קשור אולי בארגון המונהג בגאון על ידי אנסטסיה וכריסטיאן.

כאמור, קווי העלילה מרובים ומתרוצצים בזמן ובמרחב, מטילים רשת טקסטואלית רחבה שמבטיחה סיפור גדול מהחיים - אנו נעים בין פגישתם הראשונה של אנסטסיה וכריסטיאן ב-2022 בכנס בפראג, התמודדות אנסטסיה עם ה-7 לאוקטובר במחלקה לפסכיאטריה בה היא מתמחה, תוך שהיא מתמודדת עם מקרה מאתגר ומנווטת בין האמת הטיפולית שלה לצוות, ובהווה, מנסה אנסטסיה להבין מדוע חלק מזכרונותיה חסומים בפניה, וכיצד עליה לנווט במורכבות הנוצרת עם הופעתו של הבלש פרנקו בנובלנד כדי לחקור את היעלמם של הילדים ואת התאגיד שהקימה אנסטסיה יחד עם כריסטיאן. את העלילה מלוות דמויות רבות - סדינה חוג'ה, חברתה של אנסטסיה, ג'וליאן (לא כריסטיאן!) בייקר, אחראי האבטחה, נסרין, אשת האבטחה והטק, דברת, המנחה של אנסטסיה מהדוקטורט, וגם דומיניק וכריסטיאן ניוסום, המדענים המבריקים שיחסיהם מתוסבכים. 

כל הכיוונים הללו מבטיחים מאוד. מד"ב פסיכולוגי של הימים הקרובים, וקרוב לבית, אבל המימוש הרגיש לי מפוספס. סיפור ההתאהבות של אנסטסיה וכריסטיאן עובר כרצף סצנות מקליפ אייטיזי, התגליות של אנסטסיה ביחס למוח ולריפוי טראומה מקבלות המון "רעש" בדיאלוגים עם הדים של "איטרנל סנשיין או דה ספוטלס מיינד" אבל ללא פיתוח של ממש של התהליך והאתגרים הקשורים בכזאת התפתחות מטורפת. גם ההקמה של נובלנד (אי אפשר באמת לברוח מהנובה), רעיון מקסים ומרתק, לא מתפתחת מעבר להגיית הרעיון על ידי אנסטסיה והמוצר המוגמר, ובעוד שחלק מן הרעיונות המד"ביים הם באמת מיינד-בלואו-ינג, מה שבאמת דורש השהיית אי אמון, הוא הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים יאפשר פתרון של שלום כמו עזה אינטרקונטיננטלית. החקירה של מתן פרנקו, למרות שהיא מעניינת, כוללת לא מעט תפניות שמרגישות שרירותיות ולא מתחברות ל-"מי עשה את זה" מהודק. 

בגזרת הדמויות היה קשה להבין את המניעים והעיצוב של חלקן לא היה ברור. כריסטיאן למשל, עובד כמדען שקט ואניגמטי, עד הרגע שבו הוא משתמש בדיבור חלחלק באחת הסצנות ונשמע כמו איש מכירות משופשף, המניעים של נסרין, סדינה, וג'וליאן (לא כריסטיאן!) לא ברורים עד הסוף, ולכן חלק מן התפניות מרגישות שרירותיות. אנסטסיה שהיא דמות עגולה יותר, לא עוברת תהליך ברור למרות שנקודות ההתחלה והסיום של הסיפור שונות מאוד. ומה הקטע של רופאה עם אקדח, זרק אותי ישר לפרק 2 ב-"מקום אפל של גארת' מרנגי" (עשרים וחמש דקות שמרגישות כמו גרסא דחוסה של "סודי ביותר" בז'אנר האימה). מתן פרנקו, החוקר בעל העבר הצבאי בלט לטובה כשנע בחן בין מן אביהו פנחסוב שמציק לאירועים המעונבים יתר על המידה של נובלנד לבלש שהוא גם לוחם לשעבר עם טראומות משלו. 

עוד נקודה חשובה היא הדיאלוגים. רבים מהם כוללים חילופי דברים חותכים שנועדו לבסס סמכות/להציב גבולות ולהרבה דמויות יש רגעים בהם הן "לוקחות פיקוד" וזה מפריע להבדיל ביניהן. בנוסף, תחושה חזקה של היפר ויג'ילנטיות (תסמין פוסט טראומטי) שורה על הטקסט, כאשר מנקודת מבטן של דמויות רבות וגם מנקודת המבט של המספר-יודע-כל, כל מחווה לא מילולית מנותחת ברמת המיקרו - מבטים, מחוות, חיוכים ועוד - אבל לא באופן שמקדם את העלילה, ובשלב מסוים זה הופך חזרתי ופוגע גם כן במובחנות הדמויות. לפעמים גם הטקסט לא ברור ("האוויר השתנה..."). 

אם לסכם בינתיים, אני חושב שנובלנד הוא מאמץ שאפתני, שכל אחד מקווי העלילה שלו היה יכול לעבוד מצוין לו פותח באופן עקבי. הוא היה יכול להיות מותחן "מי עשה את זה?" עם הידוק מניעים והתרחשות, או מותחן אקשן מד"בי-מרדפי על רקע נוף עתידני שהיינו מקבלים בברכה, או מד"ב קשה ממוקד המצאות ודילמות, או סיפור הקמה של אוטופיה א-לה איין ראנד שסיפרה מוענק במתנה לאחת הדמויות בספר. בניסיון לעטוף את הכל, נותרה תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. הדילוגים וההתקדמות בין זמנים וקווי סיפור שונים דורשים סינרגיה ופיתוח כך שהשלם יהיה לפחות שווה לסכום חלקיו, אם לא למעלה מזה (כבסיפורי הבעש"ט). 

הספר הזכיר לי את מה שקרה לריצ'ארד קלי, הבמאי של "דוני דארקו" עוכר השלווה, כשעשה את סרטו השני "סיפורי סאות'לנד" (עם סטיפלר מאמריקן פאי בתפקיד הראשי, וגם דה רוק ושרה מישל גלר, באפי תבדל"א), סיפור עמוס רעיונות מצוינים שנתקל בביקורת על העומס והקושי לאזן בין הנרטיבים השונים. אני חיבבתי את סאות'לנד גם בגלל חסד נעורים וגם בגלל הדמויות הייחודיות שנעו בין טיפוסים קרינג'יים מצחיקולים לטיפוסים אניגמטיים או מרושעים. 

מה כן עבד? הרעיונות, גם אם לא מפותחים או שלמים, היו מאוד מקוריים ויפים. הנואר שחולש על הספר הזכיר לי טיפה את "בלייד ראנר 2049" באסתטיקה המיוחדת, הרובוטים ומערכת החוקים התאגידית שתרמה לאמינות. החיכוך החוקי-רגשי בין ישראל למושבה העצמאית של נובלנד היה מסקרן ומפותח ובכלל, הרעיון של פתרון אוטופי לסוגיית עזה מהלך קסם. מי יתן וכו'. 

ויותר מהכל, סופו של הספר הביא עמו גאולה עגומה וקשר יחד כמה רמזים שפוזרו לאורכו. בעיני, הוא הביט לסגירה הולמת ונוגה שבמובן מסוים גם מחפה על הבעיות שהזכרתי קודם, כי לפתע, הכל נראה באור אחר, וגם סוגר היטב את המסתורין ששורה על העלילה. 

החל מכאן, לא לקרוא מי שלא קרא - ספוילר מארץ הספוילרים! 

בסופו של הספר העלילה חותכת למסיבת יום הולדת של אנסטסיה המתקיימת בישראל. חלק מן הדמויות נוכחות המסיבה, ואנסטסיה צורכת לא מעט סמים ונזקקת לטיפול רפואי. כשהיא שבה להכרה היא תוהה לגבי הזמן שחלף בהווה והזמן שחלף בנובלנד, ונראה שהסוף מסיר כובע בפני ספרים כמו "שאטר איילנד" המצוין או סרטים כמו "זהות", בהם העלילה הייתה מעין גרסא אלבורטיבית של מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. דיסוציאציה קורית כשאנחנו צריכים להתרחק תוכן מציף/מפחיד/טראומטי. 

כבר בתחילת הספר, ריטה מבקשת מאנסטסיה החולמת בעודה ישנה בנובלנד, "חזרי", וזה כבר רמז עבה (מזכיר את פנלופה קרוז מפצירה בתום קרוז "open your eyes" ב"וונילה סקיי"). גם ניסיונה של אנסטסיה לגלות מדוע נחסם הזכרון שלה לבקשתה, וגם האזכור של תנועת עיגון, טכניקה המשמשת להתמודדות עם דיסוציאציה, והשימוש של אנסטסיה בקעקוע שלה כדי להבחין בין מציאות לחלום ("אינספשן", שיעול-שיעול) היוו רמזים לכך שמשהו קורה מתחת לפני השטח. בסוף זה הרגיש כמו גרסא עדינה יותר לסיום של "שאטר איילנד", היות שאנסטסיה עזבה את ילדיה בשל הקושי לתפקד כאם ולא עשתה מעשה דיקפריו בעיבוד הקולנועי. 

אני אהבתי מאוד את הסוף גם כי הוא איפשר לשרירותיות להראות הגיונית לפתע, וכבר אמר דיוויד לינץ' שיצירה היא חלום, או משהו כזה, ושניידמן מספקת לגיבורה שלה סיום שבעיני גואל אותה מפנטזיית הגדלות שבהן דמותה ודמותו של כריסטיאן (ההיה או חלמתי חלום?) מוקרנות על מסך ענק באוטופיה מושלמת לכאורה אל מציאות ארץ ישראלית ואישית ושהיא אולי קשה, אבל היא אמיתית ומאפשרת להיות שוב במגע עם החיים. 

סוף ספוילר. סוף רשימה בלתי נגמרת של רפרנסים קולנועיים.


:ציונים

כתיבה: 7

תעלומה: 8

קצב: 7 

דמויות: 7 

ממוצע: 7.25


בונוס/עונש: חצי נקודה על סיום מוצלח בעיני

סופי: 7.3


רומן מתח/מד"ב-פסיכולוגי, קולנועי וגדול מהחיים באופיו, שהחלקים השונים המרכיבים אותו סובלים מבעיות פיתוח וסינרגיה ומותירים תחושה של תפסת מרובה לא תפסת, וסופו מביא עמו גאולה עצובה ומוצלחת, עלילתית ומבנית. מסייג ומציין שרוב הסקירות האחרות שבהן נתקלתי, מנומקות ומהללות.


שנה טובה,  חתימה טובה, בשורות טובות.


יום שישי, 28 באוגוסט 2026

גלנקיל - לאוני סוואן


 











העברתי פעם אבחון לילד. אחת המשימות הייתה איזון משוואות חזותיות. למשל, אם משולש קטן צהוב שווה שני מלבנים גדולים אדומים, כיצד נאזן מאזניים בצד אחד שלהם ארבעה מלבנים גדולים אדומים? הציפייה היא שהנבדק יבין את היחסים בין הגירויים על פי צבע, צורה וגודל ואז ישלים את המתמטיקה. 

הילד הזה עבד אחרת (חלק מן הפרטים שונו וכו'). "הנה, פה כל הצורות פונות ימינה, וגם כאן, אז זאת התשובה", או "זה דומה לעוגה מהיומולדת שלי, ואלה פה דומים לפיצה אז שניהם מתאימים". וכך המשיך עם הלוגיקה הזו, עד שבסוף הציון בתת המבחן הזה יצא בתחום הגבוה-מאוד (אחוזון 95!). 

אפשר לומר שהיה פה מקרה של גם שעון מקולקל וכו', ואפשר לומר שהיכנשהו תחת המלל הגלוי, היה תהליך חשיבה שלא בוטא במילים (אימפליציטי) וכיוון אל התשובות הנכונות. בכל מקרה, הנקודה היא שלוגיקה שרירותית-ילדית לפעמים פוגעת בול. 

אח של בוראט, סאשה ברון כהן הקומיקאי הבריטי שיצר את הדמויות עלי-ג'י, ברונו וכמובן בוראט, הוא חוקר אוטיזם נודע. שמו סיימון, וסיימון אמר שאחד המאפיינים המרכזיים של ההפרעה הנו הקושי לייצג מצבים מנטאליים אצל אחרים, או כמו שהוא כינה את זה Theory of Mind. 

בקצרה, אנחנו תמיד מנסים לדמיין ולחשב ומגיעים בקירוב לתיאוריה על מה חושבים ומרגישים אחרים סביבנו (למשל, אני תוהה מי החזיק מעמד בקריאה עד כאן, או, המפלגות הנערכות לבחירות תוהות איזה מסר יפעיל את המצביע כך שיזכו בקול שלו). 

התיאוריה לגבי המיינד של האחר היא תמיד בקירוב, אף פעם לא מדויקת במאה אחוז. אם רמת הדיוק תהיה מושלמת, אנחנו בתחום קריאת המחשבות. יש כאלה שמתקרבים לזה. אחת מהם היא לאוני סוואן, רק עם כבשים. 

אז אחרי ההקדמה, על מה הסיפור. עדר כבשים חביב באירלנד מוצא את הרועה החמוד שלו, שנהג להקריא לו סיפורים ולתקשר אתו, מת, כשמעדר נעוץ בבטנו. הכבשים, שחוות את העולם דרך הריח והלוגיקה הקונקרטית-מאגית שלהן, בראשות מיס מייפל שהיא כנראה מחווה למיס מרפל, מסתערות על התעלומה, ומתוודעות לכומר, בעל הפאב, ועוד דמויות מפוקפקות בגלנקיל, וחושפות את גרסת אירלנד לפרשת "הולי לנד", רק כדי לגלות בסוף שיש דברים שגם כבשים לא מבינות.

אז אחרי הקדמה ארוכה, אפשר דווקא לתמצת. סוואן כתבה לפני עשרים שנה רומן מתח נהדר וייחודי, שהסוף שלו (שכעסתי על עצמי שלא ראיתי מגיע מקילומטר) הופך אותו בעיני למשמעותי יותר, היות שהוא נוגע בעדינות בחוויה אנושית כואבת.

הקצב האיטי והטיפה מכביד שלו מתקזז עם הרעיונות היפים, ובמיוחד עם היכולת המיוחדת של סוואן להכנס לראשן של הכבשים (גם טמפל גרנדין עשתה את זה כשעבדה עם סוסים באופן יישומי) ולחוויה שלהן מול בני האדם. הכבשים משתמשות בלוגיקה שלהן כדי להבין את המתרחש, ואנו נחשפים לקסם שבחשיבה שלהן.

למשל, כל הכבשים פחדו להישכח בספירה ובשל כך, להיעלם - בלבול חינני בין סיבה לתוצאה. הכבשים האמינו שעננים הם כבשים שעלו השמיימה, והן פענחו אותיות כך - הסימן הראשון (כנראה A), הוא מקור שמצביע על השמיים עם קו באמצע, השני (כנראה R), הוא בטן על שתי רגליים, אז בטח בן אנוש וכו' וכו'. הדרך שבה הן מנסות להבין את העולם ואת בני האדם שובת לב.

לצד הלוגיקה, סוואן מתארת בצורה מצמררת (כן, כן) את האימה שחווה מיס מייפל כאשר היא מצותתת לשיחה בין אנשים מבעד לחלון ולא קולטת את הריח, המשמש ערוץ מידע חשוב. מחקרים מלמדים שבתקשורת הרבה מן המידע שעובר הוא בכלל לא מילולי. צודקת מייפל.  

הדמויות מעולות. מיס מייפל היא בלשית מסורה עם מידה בריאה של פקפוק עצמי, סר ריצ'פילד הוא פטריארך שיורד מנכסיו בחן בתמיכת העדר שלו, מופל הגרגרן הזכרן הוא עדין נפש ובר מזל, ואותלו ומלמות, בעלי העבר המסתורי, מספקים את הנואר. 

סיפורו של אותלו, כבש הקרקס, וביקורו המטרגר בכנסייה הוא יצירתי ומותח. ההקבלה בין תא הווידוי לתא לנשיאת בקר באמת מבריקה . 

ומעל כל המבנה המורכב הזה מתנשא בעיני הפתרון של התעלומה הסבוכה וגם הדרך בה הוא מוגש, ולא נפרט מחמת ספוילרים. אבל אין יותר נוגע ללב מזה. 

בגדול, אני חושב שסוואן, עם או בלי כוונה, כתבה את אחד הסיפורים המוצלחים על איך ילדים מגלים את הצדדים האפלים של העולם ושל החיים. אני חושד שזה עם כוונה, כי היא מרפררת ישירות לסיפור "מה שמייזי ידעה", מאת הנרי ג'יימס, שלא קראתי, אבל זכרתי שעובד לסרט עם אלכסנדר סקארסגארד (אריק מ"טרו בלאד"), וחיפוש בויקיפדיה מלמד שהוא עוסק בדרך שבה ילדה צעירה מנסה להבין את סכסוך הגירושין המר בין הוריה. 

אני לא יודע אם סוואן רואה כבשים כילדים, או ילדים ככבשים, אבל הספר עובד מצוין, ופורט על כל נימי הרגש המצויים בטווח  שבין צחוק לדמע. 

אז באיחור של עשרים שנה, ממליץ מאוד.


ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9

תעלומה: 9

קצב: 6 עקב אכילס של הספר המצוין הזה

ממוצע: 8 


בונוס/עונש: נקודה על היכולת לקרוא מחשבות של כבשים

סופי: 9

    

מה שנראה כמו שון כבשון למבוגרים, הוא בעצם מותחן מוצלח שבקצהו ממתינה הפתעה נוגעת ללב.