משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר.
וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.
וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.
אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים").
אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית.
הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי".
נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה.
מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.
אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.
עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.
אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק חביב בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.
מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ.
אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.
ציונים:
קצב: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 8
כתיבה: 8
ממוצע: 8.375
בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה
סופי: 8.5
אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי.
