הנרדף - סטיבן קינג

 

אחת ממעלותיו של סטיבן קינג היא שאפשר לקרוא סיפור שלו מלפני 44 שנה והוא ירגיש קצבי ומעניין כאילו נכתב אמש, גם אם ההיבט הטכנולוגי לא מעודכן. 

יצא לי לקרוא גם את "בהמשך" החביב, בק-טו-בק עם "הנרדף", ובעוד שב-"בהמשך" ניכר שקינג השתכלל ביכולתו להכנס לדקויות במוחותיהן של דמויות בעידן האינטרנט, ולהפגין מנעד רגשי רחב יותר, ל"נרדף" יש בעיני יותר משקל סגולי.

בכל מקרה, קינג הוא באמת סופר מיוחד ביכולת שלו לברוא עולמות שמרגישים אמיתיים, עם דמויות מלאות ועגולות, ואז להזריק פנימה כמויות משתנות של אימה/מתח. כיף שהוא מתורגם כבר שנים לעברית, וכיף שגם פנינים ישנות שלו מגיעות לדפוס עברי, גם אם גלן פאוול של הגרסא החיוורת-אך-יותר-נאמנה-למקור מעטר את הכריכה הראשונה שיצאה, ולא שוורצנגר, עם הבגד הצמוד המגוחך, מהגרסא הקווירקית של 1987.

אז מה קורה ולמה זה מרגיש כמו ספר קצת חשוב? בעתיד שנשלט על ידי תאגידים חסרי לב, אנשים נאלצים למכור את עצמם למשחקים טלויזיוניים סדיסטיים שבהם, למשל, חולי לב מתאמנים בשידור ישיר ומרוויחים כסף נחוץ עד שליבם לא עומד בעומס. 

בן ריצ'ארדס הוא אב צעיר שבתו לוקה בדלקת ריאות מסכנת חיים, ואשתו והוא מחוסרי עבודה. עיון בעמודים הראשונים מגלה לנו שהוא פשוט אדם שעומד על עקרונותיו ולא משחק את המשחק, תקרית בעבודה פה, תקרית בעבודה שם ו...הופ, אין כסף לתרופות ומכולת. 

הספר מתנהל בקצב מהיר, ריצ'ארדס עובר מיונים לשעשעון "הנרדף", במסגרתו הוא בורח מציידי ראשים מיומנים, ונדרש לשלוח בכל יום הקלטת וידאו של עצמו (שיא הטכנולוגיה ב-1982, כשהסיפור נכתב), אחרת יופסק התשלום שאשתו מקבלת עבור השתתפותו.  אגב, גם את "The long walk", שעוסק בתחרות רצחנית, כתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'ארד בקמן, והוא עוד לא תורגם, שיעול-שיעול.

הספר מלווה במרדפים קלאסטרופוביים, חטיפות, והרפתקאות תעופה, כשריצ'ארדס שולף שפן אחר שפן מכובעו הבלוי. אבל הנקודה שבעיניי נותנת לספר הזה את ערכו היא האסטרטגיה של ראשי הרשת - שידור הקלטות של ריצ'ארדס כשהן ערוכות כך שהוא ייראה כנבל, ואשתו, כמופקרת רודפת כסף. כך הופך ריצ'ארדס שנוא והמון מוסת מחפש אותו כשדמו מותר לא מכוח חוקי המשחק, אלא כי עריכות מגמתיות, תוספות כוזבות ועוד מניפולציות הגשה שונות מציירות תמונה מעוותת שלו.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות בהן שימוש בדיס אינפורמציה משמש ללגיטימציה של מעשים פסולים/פסיכותפתיים. הרוסים דיברו על "דה נאציפיקציה" של אוקראינה לפני שהחלו במלחמה שנמשכת כבר חמש שנים. 

ולפעמים זה סתם היפוך סיבה-תוצאה. למשל, לפני שהייתה הבנה טובה של מחלת הסכיזופרניה (גם היום כשיש הבנה, הטיפול עדיין לא מושלם), הואשמה לעתים קרובות האם בשידור מסרים מבלבלים של קרבה וריחוק לילד שהכינו הקרקע להתפרצות ההזיות וההפרעות בחשיבה, וזכתה לכינוי "האמא הסכיזופרנוגנית". 

בהמשך הייתה גם תיאוריית "אמא מקרר" שהסבירה התפתחות אוטיזם כתוצאה של אם קרה רגשית. בשני המקרים, מה שקרה בפועל היה כנראה שההורים הגיבו לקשיים של הילד ששחקו ניסיונות תקשורת "נורמטיביים", ונראו מתעתעים או קרים - סיבה ותוצאה התהפכו והמון הורים חוו אשמה ובושה.

במקרה הראשון, שקר או ניפוח נתונים ביחס לנטיות נאציות משמש להכשרת מלחמה שנמשכת כבר חמש שנים, ובשני, לכיסוי העובדה (לא במזיד. זה הידע שהיה אז) שהרפואה הייתה עדיין אובדת עצות. בכלל, הורים משמשים לעתים בשר תותחים בטיפול, במיוחד כשהוא תקוע, ובמיוחד אמהות.   

התשובה לבעיות הללו שנובעות מנתונים שגויים מתחילה בחינוך לחשיבה ביקורתית, חיפוש ובחינה של נתונים אובייקטיביים עד כמה שניתן, ושמירה על עיניים פקוחות לרווחה. אבל אנחנו נכנסים כנראה לעידן ה"אנלואדינג הקוגניטיבי", מונח שמתאר את ההסתמכות ההולכת וגוברת על בינה מלאכותית, ככה שכנראה הדרך היחידה היא למטה.

בספר, ובחיים, נראות עוד אסטרטגיות שליליות למטרות רווח - ניצול עוני או קשיים רגשיים של אנשים (מסתכל עליך, האח הגדול) כדי לייצר רווחים, הפניית קבוצות זו כנגד זו (אני עדיין מסתכל עליך), בוגדנות ועוד ועוד, אבל בימים האלה בולטת המניפולציה על מידע כדי לשנות רגשות ודעות של המונים.

אם נשוב לביקורת ספרות, ב-"הנרדף", קינג מתפקד כסופר אימה במסווה של סופר מד"ב שהוא בעצם סוציולוג, או, כמו שאמר רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי", "I'm just a dude playing a dude, disguised as another dude". קינג מראה לנו באמצעות 3-4 דמויות די שטוחות, והמון אקשן מותח את הבפנוכו של המנוע שמשמש כבר שנים להטייה, הסתה והשגת מטרות בדרך לא הגונה. מהרעות החולות של החברה.

הרעיונות הללו הוזכרו כבר ב-"1984" ובטח בעוד ספרים, אבל נחמד למצוא אותם במותחן הלכאורה אקשני בלבד של קינג.  

אין צורך במסרים סבלימינליים, פעולה בצללים או מעשי קסמים, כל מה שנדרש זו שליטה בתקשורת, עריכה והגשה שתתאים, ואולי טיפה תוספות, וכל אחד מאתנו יכול להפוך בקלות לנרדף. 

ספוילר מכאן - 

לצד העובדה שקינג נוגע במנגנון המרושע הזה, הסוף העגום של הספר הרגיש קצת נבואי ועורר את המחשבה - האם בין לאדן קרא את "הנרדף"?

סוף ספוילר.

דרך אגב, קינג סיפר שכתב את הספר בשבוע. מזכיר טיפה את אולארצ'יק שהוציא את "בואי נגיד שאני שלך" ב-24 שעות. ואם מותר טיפה קיטש-קרינג', אני לגמרי של קינג.

ציונים:

כתיבה: 8

קצב: 9

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
דמויות: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: שתי נקודות על ערך מוסף

סופי: 8.2

"הנרדף" הוא מותחן שרירי ומהיר שהדמויות השטוחות והתפניות החדות שלו מייצרות חוויית קריאה פשוטה, קולנועית וכיפית, וערכו המוסף טמון במבט הביקורתי על החברה. 

נובלנד - אנה שניידמן

 

"נובלנד" נפתח בסצנה נוארית במועדון אקזוטי, שמעוררת אסוציאציות לג'יימס בונד ולסרטי בלש משנות השלושים. הוא ממשיך במהירות ומפזר כמה רעיונות גדולים (הקמת יישוב ליברטריאני בעזה שלאחר ה-7 לאוקטובר, הסרת חסמים על מחקר בבני אדם, טיפול בפוסט טראומה על ידי מיפוי רשתות עצביות, ומערכת יחסים בין מתמחה בפסיכיאטריה למדען מבריק עם דדי אישיוז), אבל למרות שנהניתי לקרוא אותו, ולמרות הסוף הצפוי-בעיני-אך-עשוי-היטב, הרגשתי שהוא לא הצליח לפתח ולחבר היטב בין הנושאים שבהם רצה לעסוק וקרס לחיבורים לא אורגאניים בין החלקים השונים ולדחיסות אווירתית שכיסתה על העובדה שלא כל הקווים הסיפוריים עובדים. 

כמו עם ספרים אחרים שסוקר פה, כשזה באמת כך, חשוב לי לציין שאני בדעת מיעוט וכל הסקירות שקראתי (אחרי שקראתי) היו חיוביות מאוד ומנומקות.

אז על מה הסיפור? אנסטסיה לאורי, מתמחה צעירה בפסיכיאטריה שנפרדה מבעלה, מקימה יחד עם כריסטיאן ניוסום, מדען מבריק החי בצלו של אב גדול מהחיים, יישוב ליברטריאני המבוסס על חוזה בין התושבים למקום, ובו מרכז חדשני לטיפול בטראומה. הספר נפתח ערב יום הולדתה החמישים, כאשר בלש משטרה שהיא מכירה מגיע אל היישוב האוטופי כדי לחקור את היעלמם של שלושה ילדים משטח ישראל כשהחשד הוא שהם בעזה/נובלנד ויותר מזה, היעלמם קשור אולי בארגון המונהג בגאון על ידי אנסטסיה וכריסטיאן.

כאמור, קווי העלילה מרובים ומתרוצצים בזמן ובמרחב, מטילים רשת טקסטואלית רחבה שמבטיחה סיפור גדול מהחיים - אנו נעים בין פגישתם הראשונה של אנסטסיה וכריסטיאן ב-2022 בכנס בפראג, התמודדות אנסטסיה עם ה-7 לאוקטובר במחלקה לפסכיאטריה בה היא מתמחה, תוך שהיא מתמודדת עם מקרה מאתגר ומנווטת בין האמת הטיפולית שלה לצוות, ובהווה, מנסה אנסטסיה להבין מדוע חלק מזכרונותיה חסומים בפניה, וכיצד עליה לנווט במורכבות הנוצרת עם הופעתו של הבלש פרנקו בנובלנד כדי לחקור את היעלמם של הילדים ואת התאגיד שהקימה אנסטסיה יחד עם כריסטיאן. את העלילה מלוות דמויות רבות - סדינה חוג'ה, חברתה של אנסטסיה, ג'וליאן (לא כריסטיאן!) בייקר, אחראי האבטחה, נסרין, אשת האבטחה והטק, דברת, המנחה של אנסטסיה מהדוקטורט, וגם דומיניק וכריסטיאן ניוסום, המדענים המבריקים שיחסיהם מתוסבכים. 

כל הכיוונים הללו מבטיחים מאוד. מד"ב פסיכולוגי של הימים הקרובים, וקרוב לבית, אבל המימוש הרגיש לי מפוספס. סיפור ההתאהבות של אנסטסיה וכריסטיאן עובר כרצף סצנות מקליפ אייטיזי, התגליות של אנסטסיה ביחס למוח ולריפוי טראומה מקבלות המון "רעש" בדיאלוגים עם הדים של "איטרנל סנשיין או דה ספוטלס מיינד" אבל ללא פיתוח של ממש של התהליך והאתגרים הקשורים בכזאת התפתחות מטורפת. גם ההקמה של נובלנד (אי אפשר באמת לברוח מהנובה), רעיון מקסים ומרתק, לא מתפתחת מעבר להגיית הרעיון על ידי אנסטסיה והמוצר המוגמר, ובעוד שחלק מן הרעיונות המד"ביים הם באמת מיינד-בלואו-ינג, מה שבאמת דורש השהיית אי אמון, הוא הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים יאפשר פתרון של שלום כמו עזה אינטרקונטיננטלית. החקירה של מתן פרנקו, למרות שהיא מעניינת, כוללת לא מעט תפניות שמרגישות שרירותיות ולא מתחברות ל-"מי עשה את זה" מהודק. 

בגזרת הדמויות היה קשה להבין את המניעים והעיצוב של חלקן לא היה ברור. כריסטיאן למשל, עובד כמדען שקט ואניגמטי, עד הרגע שבו הוא משתמש בדיבור חלחלק באחת הסצנות ונשמע כמו איש מכירות משופשף, המניעים של נסרין, סדינה, וג'וליאן (לא כריסטיאן!) לא ברורים עד הסוף, ולכן חלק מן התפניות מרגישות שרירותיות. אנסטסיה שהיא דמות עגולה יותר, לא עוברת תהליך ברור למרות שנקודות ההתחלה והסיום של הסיפור שונות מאוד. ומה הקטע של רופאה עם אקדח, זרק אותי ישר לפרק 2 ב-"מקום אפל של גארת' מרנגי" (עשרים וחמש דקות שמרגישות כמו גרסא דחוסה של "סודי ביותר" בז'אנר האימה). מתן פרנקו, החוקר בעל העבר הצבאי בלט לטובה כשנע בחן בין מן אביהו פנחסוב שמציק לאירועים המעונבים יתר על המידה של נובלנד לבלש שהוא גם לוחם לשעבר עם טראומות משלו. 

עוד נקודה חשובה היא הדיאלוגים. רבים מהם כוללים חילופי דברים חותכים שנועדו לבסס סמכות/להציב גבולות ולהרבה דמויות יש רגעים בהם הן "לוקחות פיקוד" וזה מפריע להבדיל ביניהן. בנוסף, תחושה חזקה של היפר ויג'ילנטיות (תסמין פוסט טראומטי) שורה על הטקסט, כאשר מנקודת מבטן של דמויות רבות וגם מנקודת המבט של המספר-יודע-כל, כל מחווה לא מילולית מנותחת ברמת המיקרו - מבטים, מחוות, חיוכים ועוד - אבל לא באופן שמקדם את העלילה, ובשלב מסוים זה הופך חזרתי ופוגע גם כן במובחנות הדמויות. לפעמים גם הטקסט לא ברור ("האוויר השתנה..."). 

אם לסכם בינתיים, אני חושב שנובלנד הוא מאמץ שאפתני, שכל אחד מקווי העלילה שלו היה יכול לעבוד מצוין לו פותח באופן עקבי. הוא היה יכול להיות מותחן "מי עשה את זה?" עם הידוק מניעים והתרחשות, או מותחן אקשן מד"בי-מרדפי על רקע נוף עתידני שהיינו מקבלים בברכה, או מד"ב קשה ממוקד המצאות ודילמות, או סיפור הקמה של אוטופיה א-לה איין ראנד שסיפרה מוענק במתנה לאחת הדמויות בספר. בניסיון לעטוף את הכל, נותרה תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. הדילוגים וההתקדמות בין זמנים וקווי סיפור שונים דורשים סינרגיה ופיתוח כך שהשלם יהיה לפחות שווה לסכום חלקיו, אם לא למעלה מזה (כבסיפורי הבעש"ט). 

הספר הזכיר לי את מה שקרה לריצ'ארד קלי, הבמאי של "דוני דארקו" עוכר השלווה, כשעשה את סרטו השני "סיפורי סאות'לנד" (עם סטיפלר מאמריקן פאי בתפקיד הראשי, וגם דה רוק ושרה מישל גלר, באפי תבדל"א), סיפור עמוס רעיונות מצוינים שנתקל בביקורת על העומס והקושי לאזן בין הנרטיבים השונים. אני חיבבתי את סאות'לנד גם בגלל חסד נעורים וגם בגלל הדמויות הייחודיות שנעו בין טיפוסים קרינג'יים מצחיקולים לטיפוסים אניגמטיים או מרושעים. 

מה כן עבד? הרעיונות, גם אם לא מפותחים או שלמים, היו מאוד מקוריים ויפים. הנואר שחולש על הספר הזכיר לי טיפה את "בלייד ראנר 2049" באסתטיקה המיוחדת, הרובוטים ומערכת החוקים התאגידית שתרמה לאמינות. החיכוך החוקי-רגשי בין ישראל למושבה העצמאית של נובלנד היה מסקרן ומפותח ובכלל, הרעיון של פתרון אוטופי לסוגיית עזה מהלך קסם. מי יתן וכו'. 

ויותר מהכל, סופו של הספר הביא עמו גאולה עגומה וקשר יחד כמה רמזים שפוזרו לאורכו. בעיני, הוא הביט לסגירה הולמת ונוגה שבמובן מסוים גם מחפה על הבעיות שהזכרתי קודם, כי לפתע, הכל נראה באור אחר, וגם סוגר היטב את המסתורין ששורה על העלילה. 

החל מכאן, לא לקרוא מי שלא קרא - ספוילר מארץ הספוילרים! 

בסופו של הספר העלילה חותכת למסיבת יום הולדת של אנסטסיה המתקיימת בישראל. חלק מן הדמויות נוכחות המסיבה, ואנסטסיה צורכת לא מעט סמים ונזקקת לטיפול רפואי. כשהיא שבה להכרה היא תוהה לגבי הזמן שחלף בהווה והזמן שחלף בנובלנד, ונראה שהסוף מסיר כובע בפני ספרים כמו "שאטר איילנד" המצוין או סרטים כמו "זהות", בהם העלילה הייתה מעין גרסא אלבורטיבית של מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. דיסוציאציה קורית כשאנחנו צריכים להתרחק תוכן מציף/מפחיד/טראומטי. 

כבר בתחילת הספר, ריטה מבקשת מאנסטסיה החולמת בעודה ישנה בנובלנד, "חזרי", וזה כבר רמז עבה (מזכיר את פנלופה קרוז מפצירה בתום קרוז "open your eyes" ב"וונילה סקיי"). גם ניסיונה של אנסטסיה לגלות מדוע נחסם הזכרון שלה לבקשתה, וגם האזכור של תנועת עיגון, טכניקה המשמשת להתמודדות עם דיסוציאציה, והשימוש של אנסטסיה בקעקוע שלה כדי להבחין בין מציאות לחלום ("אינספשן", שיעול-שיעול) היוו רמזים לכך שמשהו קורה מתחת לפני השטח. בסוף זה הרגיש כמו גרסא עדינה יותר לסיום של "שאטר איילנד", היות שאנסטסיה עזבה את ילדיה בשל הקושי לתפקד כאם ולא עשתה מעשה דיקפריו בעיבוד הקולנועי. 

אני אהבתי מאוד את הסוף גם כי הוא איפשר לשרירותיות להראות הגיונית לפתע, וכבר אמר דיוויד לינץ' שיצירה היא חלום, או משהו כזה, ושניידמן מספקת לגיבורה שלה סיום שבעיני גואל אותה מפנטזיית הגדלות שבהן דמותה ודמותו של כריסטיאן (ההיה או חלמתי חלום?) מוקרנות על מסך ענק באוטופיה מושלמת לכאורה אל מציאות ארץ ישראלית ואישית ושהיא אולי קשה, אבל היא אמיתית ומאפשרת להיות שוב במגע עם החיים. 

סוף ספוילר. סוף רשימה בלתי נגמרת של רפרנסים קולנועיים.

:ציונים

כתיבה: 7

תעלומה: 8

קצב: 7 

דמויות: 7 

ממוצע: 7.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על סיום מוצלח בעיני

סופי: 7.3

רומן מתח/מד"ב-פסיכולוגי, קולנועי וגדול מהחיים באופיו, שהחלקים השונים המרכיבים אותו סובלים מבעיות פיתוח וסינרגיה ומותירים תחושה של תפסת מרובה לא תפסת, וסופו מביא עמו גאולה עצובה ומוצלחת, עלילתית ומבנית. מסייג ומציין שרוב הסקירות האחרות שבהן נתקלתי, מנומקות ומהללות.

שנה טובה,  חתימה טובה, בשורות טובות.

גלנקיל - לאוני סוואן

 

העברתי פעם אבחון לילד. אחת המשימות הייתה איזון משוואות חזותיות. למשל, אם משולש קטן צהוב שווה שני מלבנים גדולים אדומים, כיצד נאזן מאזניים בצד אחד שלהם ארבעה מלבנים גדולים אדומים? הציפייה היא שהנבדק יבין את היחסים בין הגירויים על פי צבע, צורה וגודל ואז ישלים את המתמטיקה. 

הילד הזה עבד אחרת (חלק מן הפרטים שונו וכו'). "הנה, פה כל הצורות פונות ימינה, וגם כאן, אז זאת התשובה", או "זה דומה לעוגה מהיומולדת שלי, ואלה פה דומים לפיצה אז שניהם מתאימים". וכך המשיך עם הלוגיקה הזו, עד שבסוף הציון בתת המבחן הזה יצא בתחום הגבוה-מאוד (אחוזון 95!). 

אפשר לומר שהיה פה מקרה של גם שעון מקולקל וכו', ואפשר לומר שהיכנשהו תחת המלל הגלוי, היה תהליך חשיבה שלא בוטא במילים (אימפליציטי) וכיוון אל התשובות הנכונות. בכל מקרה, הנקודה היא שלוגיקה שרירותית-ילדית לפעמים פוגעת בול. 

אח של בוראט, סאשה ברון כהן הקומיקאי הבריטי שיצר את הדמויות עלי-ג'י, ברונו וכמובן בוראט, הוא חוקר אוטיזם נודע. שמו סיימון, וסיימון אמר שאחד המאפיינים המרכזיים של ההפרעה הנו הקושי לייצג מצבים מנטאליים אצל אחרים, או כמו שהוא כינה את זה Theory of Mind. 

בקצרה, אנחנו תמיד מנסים לדמיין ולחשב ומגיעים בקירוב לתיאוריה על מה חושבים ומרגישים אחרים סביבנו (למשל, אני תוהה מי החזיק מעמד בקריאה עד כאן, או, המפלגות הנערכות לבחירות תוהות איזה מסר יפעיל את המצביע כך שיזכו בקול שלו). 

התיאוריה לגבי המיינד של האחר היא תמיד בקירוב, אף פעם לא מדויקת במאה אחוז. אם רמת הדיוק תהיה מושלמת, אנחנו בתחום קריאת המחשבות. יש כאלה שמתקרבים לזה. אחת מהם היא לאוני סוואן, רק עם כבשים. 

אז אחרי ההקדמה, על מה הסיפור. עדר כבשים חביב באירלנד מוצא את הרועה החמוד שלו, שנהג להקריא לו סיפורים ולתקשר אתו, מת, כשמעדר נעוץ בבטנו. הכבשים, שחוות את העולם דרך הריח והלוגיקה הקונקרטית-מאגית שלהן, בראשות מיס מייפל שהיא כנראה מחווה למיס מרפל, מסתערות על התעלומה, ומתוודעות לכומר, בעל הפאב, ועוד דמויות מפוקפקות בגלנקיל, וחושפות את גרסת אירלנד לפרשת "הולי לנד", רק כדי לגלות בסוף שיש דברים שגם כבשים לא מבינות.

אז אחרי הקדמה ארוכה, אפשר דווקא לתמצת. סוואן כתבה לפני עשרים שנה רומן מתח נהדר וייחודי, שהסוף שלו (שכעסתי על עצמי שלא ראיתי מגיע מקילומטר) הופך אותו בעיני למשמעותי יותר, היות שהוא נוגע בעדינות בחוויה אנושית כואבת.

הקצב האיטי והטיפה מכביד שלו מתקזז עם הרעיונות היפים, ובמיוחד עם היכולת המיוחדת של סוואן להכנס לראשן של הכבשים (גם טמפל גרנדין עשתה את זה כשעבדה עם סוסים באופן יישומי) ולחוויה שלהן מול בני האדם. הכבשים משתמשות בלוגיקה שלהן כדי להבין את המתרחש, ואנו נחשפים לקסם שבחשיבה שלהן.

למשל, כל הכבשים פחדו להישכח בספירה ובשל כך, להיעלם - בלבול חינני בין סיבה לתוצאה. הכבשים האמינו שעננים הם כבשים שעלו השמיימה, והן פענחו אותיות כך - הסימן הראשון (כנראה A), הוא מקור שמצביע על השמיים עם קו באמצע, השני (כנראה R), הוא בטן על שתי רגליים, אז בטח בן אנוש וכו' וכו'. הדרך שבה הן מנסות להבין את העולם ואת בני האדם שובת לב.

לצד הלוגיקה, סוואן מתארת בצורה מצמררת (כן, כן) את האימה שחווה מיס מייפל כאשר היא מצותתת לשיחה בין אנשים מבעד לחלון ולא קולטת את הריח, המשמש ערוץ מידע חשוב. מחקרים מלמדים שבתקשורת הרבה מן המידע שעובר הוא בכלל לא מילולי. צודקת מייפל.  

הדמויות מעולות. מיס מייפל היא בלשית מסורה עם מידה בריאה של פקפוק עצמי, סר ריצ'פילד הוא פטריארך שיורד מנכסיו בחן בתמיכת העדר שלו, מופל הגרגרן הזכרן הוא עדין נפש ובר מזל, ואותלו ומלמות, בעלי העבר המסתורי, מספקים את הנואר. 

סיפורו של אותלו, כבש הקרקס, וביקורו המטרגר בכנסייה הוא יצירתי ומותח. ההקבלה בין תא הווידוי לתא לנשיאת בקר באמת מבריקה . 

ומעל כל המבנה המורכב הזה מתנשא בעיני הפתרון של התעלומה הסבוכה וגם הדרך בה הוא מוגש, ולא נפרט מחמת ספוילרים. אבל אין יותר נוגע ללב מזה. 

בגדול, אני חושב שסוואן, עם או בלי כוונה, כתבה את אחד הסיפורים המוצלחים על איך ילדים מגלים את הצדדים האפלים של העולם ושל החיים. אני חושד שזה עם כוונה, כי היא מרפררת ישירות לסיפור "מה שמייזי ידעה", מאת הנרי ג'יימס, שלא קראתי, אבל זכרתי שעובד לסרט עם אלכסנדר סקארסגארד (אריק מ"טרו בלאד"), וחיפוש בויקיפדיה מלמד שהוא עוסק בדרך שבה ילדה צעירה מנסה להבין את סכסוך הגירושין המר בין הוריה. 

אני לא יודע אם סוואן רואה כבשים כילדים, או ילדים ככבשים, אבל הספר עובד מצוין, ופורט על כל נימי הרגש המצויים בטווח  שבין צחוק לדמע. 

אז באיחור של עשרים שנה, ממליץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9

תעלומה: 9

קצב: 6 עקב אכילס של הספר המצוין הזה

ממוצע: 8 

בונוס/עונש: נקודה על היכולת לקרוא מחשבות של כבשים

סופי: 9

    

מה שנראה כמו שון כבשון למבוגרים, הוא בעצם מותחן מוצלח שבקצהו ממתינה הפתעה נוגעת ללב.

להציל את יובל - גל אמיר (סקירת אורח מאת אורי קידר)

 

בהכשרתי וברוב שנותיי במקצוע ההוראה הרבצתי בנערים והנערות זבי החוטם את מקצועות ההיסטוריה והאזרחות. אני במאבק תמידי על כבודם של מקצועות אלו אל מול המדעים המדויקים והארורים ("מה תעזור לי המהפכה הצרפתית בהמשך החיים"? לא, כי בטח בגיל 35, כשהילדים שלך יצרחו שהם לא רוצים ללכת לישון, תשב ותצייר להם פרבולה). מפעם בפעם, כשעולה הצורך, אני מצטרף גם לצוות הספרות ומלמד עוד מקצוע שמנסה לשרוד תחת משרד החינוך הישראלי בשנת 2026. (אה, יש לי רק חצי כיתה כי השאר בתגבור במתמטיקה, באנגלית ובשפה? אוקיי, אז רק חצי כיתה תכיר את עקרונות הסיפור הקצר).

בניסיונותיי הנואשים לקנות את ליבם, את הקשב שלהם ואת ההבנה שעדיין כדאי לפתוח ספר ולהשקיע בו כמה שעות או ימים למרות שאפשר לראות את הסרט בשעה וחצי, אני מספר להם, למשל, על כוחו הבלתי נגמר של הסופר. על יכולתו להיות דיקטטור בעולם שהוא עצמו יוצר ובונה. רוצה פול אוסטר לומר משהו על גורל (כמו בכל ספריו), אובדן, חלומות וכו'? יברא עולם שבו יש ילדים שיודעים לעוף. אלה חוקי העולם שלו והוא לא צריך להסביר את זה לאף אחד. אלפי שנות מתמטיקה ועדיין לא הצלחתם לגרום לילד אחד לעוף, נכון? פול אוסטר עליו השלום היה זקוק רק לעט.

למעלה ממאה שנים של מחקר, שככל הידוע לי, אלברט אינשטיין היה מראשוניו, לא הצליחו (ככל שידוע לנו) לגרום לאנשים לנוע בזמן. ה.ג. וולס כתב את "מכונת הזמן" כבר בסוף המאה ה-19.

אז כן, המדע קידם הרבה, אבל חירות בלתי מוגבלת והשראה נמצאות בדמיון האנושי ובמידה רבה בספרות.

בתור מי שלא מתחבר כלל וכלל לז'אנר המד"ב ו/או הפנטזיה, מסע בזמן תמיד היה תת ז'אנר שמאוד אהבתי (יחד עם היסטוריה אלטרנטיבית, שהרבה פעמים מתחברת לאותו מסע). אולי זה כי הרבה פעמים הוא מתחבר להיסטוריה, אולי כי תמיד סקרנה אותי הנוכחות של אדם בעולם לא מוכר לו, או עולם דומה-אבל-שונה, מן uncanny (תחושה מוכרת, אני מניח, לרבים).

הבעיה בז'אנר הזה, ואני מניח שבלא מעט מד"ביסטים אחרים, היא היכולת המאוד לא מובנת מאליה, ללכת על חבל דק שבין השהיית אי האמון לבין מה זה השטויות האלה? או בין האפשרות שלנו לכבות את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על העולם, לבין היכולת של הסופר לשכנע אותנו שזה לא מאוד לא ריאלי.

הרבה כותבים, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות, נטלו לעצמם את החירות הזו (ולא, "גולשים" בזמן לא הייתה סדרה כזו. הם נדדו בין מימדים). כמובן ש-"בחזרה לעתיד" הוא הנציג המוכר ביותר של הז'אנר, "מירוץ לאתמול" עשתה את זה בצורה מופלאה בטלוויזיה. בספרות, הטוב ביותר לטעמי היה "עושים היסטוריה" המופלא של סטיבן פריי, על סטודנט כושל שנשלח בזמן כדי למנוע את לידתו של היטלר ו-"22/11/63" המצוין של סטיבן קינג, על אדם מן היישוב שמוצא חור שמוביל אותו לשנות ה-50 ולאפשרות למנוע את רצח קנדי.

בלטו גם "אשתו של הנוסע בזמן" שנתן טוויסט רומנטי לכל העניין ו-"דבר רודף דבר" הממזרי, שתורגם בשנה שעברה והתנהג יותר כמו מותחן רומנטי קומי שהמסע בזמן הוא רק חלק מהסיפור בו. סדרת ספרים בולטת נוספת שעוסקת במסע בזמן היא "נוסעי הזמן מאוקספורד", של קוני וויליס, כשבינתיים תורגמו שניים מספרי הסדרה.

ספרות ישראלית ענפה בנושא אני לא מכיר, להוציא את סדרת "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, תופעת טבע בפני עצמה. אבל זו סדרה לילדים. אל מול הלקונה הזאת, בשנה שעברה יצא לאור נציג שבהחלט יכול לטעון למקום יפה מאוד לצד המצטיינים מעולם המסע בזמן – "להציל את יובל" מאת גל אמיר (הוצאת סלע המצוינת).

גל אמיר הוא סופר ותיק, עורך דין בהכשרתו, שכתב בעיקר ספרי מתח. כשראיתי את שם הספר והסופר, לא חשבתי לרגע על מסע בזמן. אבל גל החליט לעשות ניסיון ומעשה שהיה כך היה – סרן שוהם זגורי הוא חייל ביחידה מסווגת בצה"ל. בשנת 2032 הוא נבחר להוביל את פרויקט המסע בזמן של הצבא. הספר יצא לאור בשנה שעברה ונכתב אחרי טבח ה-7 באוקטובר, שנוכח בספר לכל אורכו.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא הרובד הפסיכולוגי שמתחבר מאוד לרוח התקופה. כנראה שמעט מאוד ספרי מסע בזמן יערבו נוסע עם פוסט טראומה ממלחמה בה איבד כמה מחבריו.

זגורי עובר אימונים והכשרה כשהוא משוכנע שהוא יישלח למרתף בירה במינכן של שנת 1922 כדי (אתם כבר ודאי מנחשים) לחסל את היטלר כשזה רק מתחיל לפלס את דרכו הפוליטית. חמוש באקדח לוגר ישן ובמדי חייל גרמני ממלחמת העולם הראשונה הוא נכנס לאותה מכונה, אבל מוצא את עצמו במדינת ישראל של שנת 1983.

מחשש לספוילרים לא אפרט הרבה מעבר לכך. רק אספר שדי כצפוי, הוא מנסה להשתלב בתקופה (יצויין שזה החלק שעובד קצת פחות טוב. גם אם נשלח חמישים שנה אחורה, ההלם התרבותי של זגורי מצטייר לפרקים כמוגזם מדי. גם אם לא ראית קלטות או תקליטים, אתה ודאי יודע שהם קיימים, כן?) ובעיקר להבין מדוע אותה פיסיקאית מצליחה, אבל גם תמוהה, שאחראית על התכנית כולה, שלחה אותו דווקא לשנה הזו, ומה בעצם המשימה האמיתית שלו. בסה"כ נקודת מוצא מגניבה ולא אינטואיטיבית.

הספר מתקדם בקצב מאוד יפה, קדימה ואחורה, ולטעמי, מסתיים מהר מדי. כל הספרים שהזכרנו היו באורך כפול לפחות מ-208 העמודים של "להציל את יובל". זה לא בהכרח שלילי. אחד הדברים היפים ביותר שסופר יכול לעשות הוא לרחם על קוראיו. גל אמיר בהחלט מצליח לבנות עולם שלם ומובן, עם כללים וחוקים, בלי לחפור יותר מדי עם כללי פיזיקה והסברים מדעיים (החלק שאני כמעט תמיד מדלג עליו) ויוצר דמויות מעוררות אמון, ומורכבות ברובן. הוא מצליח לשזור בצורה יפה את הנושא של הלם קרב ושל אסון השבעה באוקטובר (עם מה שנדמית לי גם כביקורת מרומזת על הנהגה שממאנת לקחת אחריות), אבל נדמה לי שאף קורא לא היה כועס עליו אם היינו זוכים לעוד 50-100 עמודים של שוהם זגורי מנסה להסתגל לעולם של 1983. הבחירה בשנה שהיא קרובה יחסית אבל גם רחוקה – לפני מהפכת הטלפונים הסלולריים למשל, או הטלוויזיה הרב ערוצית, היא מעניינת ומספקת הרבה הזדמנויות. לרוב, אנחנו רגילים לראות את הגיבור שלנו נזרק לתקופות קדומות או לפחות מאוד רחוקות בזמן, או למקומות מרוחקים. אגב, גם ספר נוסף שיצא פחות או יותר בשנה שעברה, ממקם את הגיבור שלו בדיוק באותה שנה – "חלומות תעופה" המקסים של ניסן שור. רגע לפני כניסת MTV, עם המעבר לטלוויזיה צבעונית, עם החלחול הראשוני של מחלת האיידס. (ואגב, גם שנת לידתי). כנראה שזה לא מקרי.

 

ציונים:

דמויות: 9 בעיקר שוהם זגורי והמדענית המטורפת.

קצב: 9 עולם שלם ב-208 עמודים. זה חייב להיות על טורבו (אבל גם מצליח לתת עומק).

תעלומה: 9 יהיה מעניין לדעת מה יחשבו על התעלומה הזו אנשים שאין להם קשר לאירועים ומעבר לכך לא ארחיב.

ממוצע: 9

 

בונוס/עונש: עשירית נקודה על המקוריות היחסית של כתיבת מסע בזמן, לא סכמטי וקצבי, בספרות עברית.

סופי: 9.1

"להציל את יובל" הוא רומן מסע בזמן משלנו. ישראלי, כיפי, מורכב ונוגע. מומלץ להכות בברזל בעודנו חם ולקרוא בהווה.

לו הייתי דרור - אלמוג בן נתן

 

כשהייתי ביסודי, הרב רצה ללמד אותנו על לחץ חברתי. כשחברי א.ב. יצא לשירותים, ביקש מאתנו להתאסף מול חלון הכיתה הגדול ולהעמיד פנים שאנו מבחינים בחפץ מוזר מרחף בשמיים. הרב הנחה את מקהלת ההשתאות שלנו כש-א.ב. שב לכיתה, ואכן, לא עבר זמן ו-א.ב. נכנע למקהלה ואישר את קיומו המפתיע של החפץ שלא היה.

אל "לו הייתי דרור" הגעתי באופן לא טיפוסי. בעת חיפושים בפייסבוק ובגוגל אחר ספרים/סרטים אחרים יצא לי להתקל במעל עשר סקירות שלו. כולן חיוביות ומנומקות. בסוף הגעתי אליו, וקראתי, ואולי קצת כמו נעמי, הגיבורה שהולכת נגד הזרם, היו בספר הזה לא מעט דברים שפחות התחברתי אליהם, לצד החלקים הטובים.

העלילה בקצרה – נעמי היא סטודנטית צעירה. בילדותה הייתה בודדה, כמעט עד כדי חרם. היא אהבה לשוטט בתוך עלילות ספרים, וחלמה לכתוב בעצמה. מתישהו החלה ללמוד באוניברסיטה, אבל פלישת חייזרים של הקואליציה הבין גלקטית סיימה לה את הסמסטר מוקדם מדי. 

בתחילת הסיפור, אנו נחשפים לנעמי של ההווה, שמחליטה למרוד בשלטון המיטיב-לכאורה והאניגמטי שמציעה הקואליציה לבני האדם. ואז, בשני קווי זמן נפרדים, אנו נחשפים לסיפורה של נעמי בעברה כילדה ומיד לאחר פלישת החייזרים, ולהתקדמותה בהווה, לאחר שסיפור ההישרדות הראשוני תם, תוך שהיא מנסה לחמוק מהקואליציה שעושה מאמצים לתפוס אותה.

נתחיל ממה שעבד, נעבור למה שלא עבד ואז לעוד קצת חיובי. סקירת סנדוויץ'.

הערפל השורה על הסיפור עובד מצוין. מי הם החייזרים? מה הם רוצים? איך הם מתנהלים? כאן יש התקדמות הדרגתית עד לחשיפה כמעט מלאה של הגיון שבאמת מרגיש חייזרי ואמין. 

ולא רק זה, היות שמדובר בקואליציה חייזרית, יש כאן מרחב לפיתוח של גזעים שונים ורעיונות חייזריים, והספר בעיני ממלא מצוין את הפוטנציאל הזה כל הדרך אל הסיום הדרמטי. כמה מהרעיונות, במיוחד אלו הקשורים במי שהופכת לחברתה של נעמי בחלקו השני של הסיפור, ממש יפים ועומדים יחד בצורה מרשימה שממש מעוררת תחושה של חשיפה לעידן חדש בתולדות האנושות.

גם המבנה של הסיפור, שנודד בין קווי זמן מבלי להסביר, ונותן לקורא לפענח, מתעכב על אירועים מסוימים בזכוכית מגדלת ואז חותך באבחה למקומות חדשים, עבד עבורי. היה משהו שתרם ל"אנגייג'מנט" עם הספר כשהוא נע לצלילי החליל - או שבעצם זה הכינור? - של עצמו. זה ניכר בעיקר בחלק האחרון, שהרגיש כמו ספר בפני עצמו, אבל גם כמו חלק אינטגרטיבי ממה שהיה קודם.

הסוף היה מפתיע ואמין וסיפק סיום מוצלח, לצד פתח לא מתסכל לספר המשך (שנכתב כבר). בן נתן מנווט את המסע של נעמי לסיום שמרגיש כמו אגרוף, חומק מקלישאות ופורש מניפה של אפשרויות להמשך הדרך מבלי להרגיש טיזרי.

מנגד, היה משהו בכתיבה שלא עבד עבורי. בהרבה סקירות התייחסו לליריות וחיבה לטבע. אני הרגשתי שהיו הרבה חזרות, הרחבות, והאנשות של אלמנטים טבעיים שלא היו מחויבי המציאות ולא תמיד התאימו למתרחש.

אני חושב שזה נובע מזה שהסיפור מנסה לעשות שני דברים כמעט בו זמנית – להיות סיפור מד"ב מקורי על פלישת חייזרים, ולומר משהו מעט פילוסופי או לירי על החוויה של חופש וכתיבה ועל הצורך לכתוב עבור קהל. השניים לא תמיד משתלבים. העמדה שממנה נעמי מתייחסת לכתיבה הרגישה לי תמימה מדי, כמעט מתיילדת לפעמים, ולא תואמת לגמרי את הסיטואציה של פלישת חייזרים והישרדות בתנאים לא תנאים.

לא מעט פסקאות הכילו מעין מיני סיפורים שחלקם הרגיש כמו הרהור בוסרי, או כמו התרגשות מעצם הרעיון של להמציא רעיונות. לדוגמא – "...שעשעתי את עצמי במחשבות על הכוך שבסלע ועל הדרך שבה נוצר. אולי שכנה כאן פעם מפלצת אבן מיתולוגית שהתעוררה יום אחד ויצאה למסע...אולי זה היה הר קטן שגדל והתבגר ובחר לחפש לעצמו חיים חדשים במקומות זרים". בעוד שאפשר למצוא חן ברעיונות האלה, המאנישים אלמנטים דוממים, הם דומים יותר לתהליכי חשיבה מתרחשים אצל פעוטות, והרגישו לי פחות תואמים לדמות של סטודנטית הנלחמת על חייה מול חייזרים. אבל הכי חשוב, הם לא מקדמים את הסיפור.

עוד נקודה שהפריעה היא שימוש בסכמות, כך למשל כשנעמי שואלת את אחת הדמויות לגבי הסיבה שבה בחרה נתיב מסוים בחיים עונה הדמות, שהיא רוצה לעזור לאחרים וש-"יש הרבה קושי בחיים ומישהו צריך לדעת לקום ולעשות מעשה". זה כמעט כמו התשובה בראיונות לרפואה, למה אתה רוצה להיות רופא? כי אני רוצה לעזור לאנשים. מרגיש מאוד קוקי-קאטר.

עוד אלמנט בעייתי היה הדמויות. מצד אחד הן הגיוניות ו"עובדות" בסך הכל, אבל פה ושם היו חריקות שהפריעו. למשל, נעמי מתארת לקורא זכרון ילדות בו חבריה לכיתה דיברו על מסיבה שאליה לא הוזמנה. מעבר לעובדה שהאירוע מתואר כמעין זכרון מצלק – ולא נתווכח על כאב סובייקטיבי, בעידן פתיתי השלג – נעמי מתארת ש-"מגניבה הייתה המילה שבה השתמשו שוב ושוב". מבחינתי זה היה מעין רגע ששבר את השיטוט הנעים בתוך הסיפור, כי התקשיתי להאמין שהמילה "מגניבה" מעולם לא נרשמה בזכרון ונלמדה לפחות מן ההקשר, במסגרת השהייה בחלל הכיתה.

באופן דומה, היה משהו מוזר בדיונים של נעמי עם אחת הדמויות על זה שהיא צריכה להתחבר למטרות שלה ולכתוב, כשבחוץ יש פלישת חייזרים והחיים מצויים על הכף. זה דילוג מרשים על פני כמה מדרגות בפירמידת הצרכים של מסלו, אבל הרגיש טיפה לא אמין, אולי כי זו הנקודה שבה הכי ניתן היה להרגיש שהספר מנסה לומר שני דברים שונים בתכלית ומדבר בשני קולות.

במאמר מוסגר, יש סיפור על כינוס של האגודה הבריטית הפסיכואנליטית בזמן מלחמת העולם השנייה. באחד המושבים, כאשר הציג מישהו את המאמר שלו, קם דונלד ויניקוט, מממשיכי פרויד שיצר זרם משלו, ואמר משהו כמו, "חבר'ה, יורים עלינו". רוצה לומר, כשהפצצות רועמות המוזות שותקות.

אבל, מפרספקטיבה אחרת, ניתן לראות ב"דרור" על שלל מרכיביו הטכניים שמהם נרתעתי, ייצוג של כתיבה עצמאית שהולכת נגד הזרם, לא מנסה להכנע לנרטיב אחד ונותנת מקום, גם בתנאי מלחמה, הן ללבטים הנוגעים לרגישות הגבוהה והבדידות של נעמי והן לסיפור המאג'ורי יותר של פלישת חייזרים כלל עולמית. מעין חיבור מרדני בין סערה בעולם חיצוני לזו שבפנימי. 

 ועוד הרהור על טבעו של "דרור" - והחל מכאן זה ספוילר שלא מומלץ לקרוא אם טרם - 

אפשר לקרוא את סיפורה של נעמי כגרסא מד"בית של "הברווזון המכוער". מי שהייתה ילדה בודדה ולא רצויה, שורדת ביעד אגב בריחה מקואליציה של חייזרים שרוצה להכפיף אותה לאג'נדה שלה. אחרי שנעמי נלכדת, גברת אקסו, החייזרית האחראית עליה, מתארת לה כמה התרשמה הקואליציה שעקבה אחריה מכישורי ההישרדות שלה ומגבורתה ותושייתה. אקסו מכניסה את נעמי לתוכנית מיוחדת להיות אחת מן ה-"נפילים" - בני אנוש שיכווינו את התקדמות העידן החדש. 

במובן מסוים, זו התגשמות הפנטזיה של המבודדים והדחויים, להיראות ולקבל הכרה, לחוות מצב בו התכונות שהיו מקור ללעג או דחייה הופכות מושכות ובעלות ערך. כך חווה גם הברווזון שנדחה על ידי הברווזים וכך גם נעמי שסיפור ההתמודדות שלה הופך מעין ציר שמחבר בין התמה של כתיבה לתמה המד"בית של הסיפור, ונגאלת לכאורה על ידי הברבורים-חייזרים. 

ועוד נחפור, בסיום, העגום, ניתן לזהות, במכוון או שלא, הדים לרומן המד"ב הבריטי הקלאסי, "התלת רגליים", בו גזע חייזרי הצמיד "כיפה" מתכתית לפדחתם של בני האדם על מנת לגרום להם להיות ממושמעים. כך גם נעמי עוברת תהליך כפוי במסגרתו היא הופכת ל-90 אחוז סייבורג. אני עדיין נקרפ, או שזה מוקרפ, כשאני נזכר בקול של החייזר שהיה על אחראי על וויל בעיבוד הטלויזיוני. הבריטים של הסבנטיז-אייטיז ידעו לעשות מד"ב מוצלח למי שזוכר את "צ'וקי" והעיבוד הקטוע של "התלת רגליים" שנדמה לי שהסתיים במפח נפש אחרי שתי עונות מבלי לעבד את החלק השלישי של הספר. אני חושב שהסתיים במילים "האם הכל היה לחינם?" כשוויל עמד מול החורבות המעושנות של המקום בו אמורה הייתה להסתתר המחתרת. אבל אני רמבלינג...כמו הזר בביג ליבובסקי, אז חלאס.  

 

סוף ספוילר וגם סתם סוף

ציונים:

כתיבה: 7, טכנית פחות, רעיונית יותר

קצב: 6

דמויות: 7 כנ"ל

תעלומה: 8 לא בדיוק תעלומה, אבל פתרון חידת החייזרים יפה ומקורי

ממוצע:  7

בונוס/עונש: אין

רומן מד"ב לא אחיד, שמחד שופע רעיונות יפים ומפותחים, ובעל קו עצמאי ובלתי מתפשר, ומאידך סובל מבעיות של טון, סגנון ופה ושם קצת הגיון. ונסייג ונזכיר שמדובר בדעת מיעוט, כשמנגד שלל סקירות חיוביות גורפות ומנומקות.