היצור בעל הפרסות - רוברט א. הווארד

 

עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי. 

ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.

"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.

אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט. 

"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו. 

בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.

הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל. 

ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").

זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים. 

למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה. 

האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.

אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה"  וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.

עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.

אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.

אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם. 

ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.

ציונים:

דמויות: 7.5

כתיבה: 8.5

קצב: 9

תעלומה: 9 מהודקת וחביבה

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה

סופי: 8.7

סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye

 

מרחב ביניים - מיכל סחף

 

בעבודה עם אנשים שמתקשים לווסת רגשות ומוצאים עצמם מתפרצים ומפוטרים או אפילו נעצרים, אחד הדברים שמלמדים הוא שרגשות הם לא עובדות, אלא נועדו לתת לנו מידע. כמו נורית חיווי ברכב. אם אני כועס, סימן שמשהו עומד בדרכי, אם אני מרגיש שמחה כשאני פוגש מישהו.י, סימן שמשהו טוב קורה וכדאי להשקיע בקשר הזה. התבוננות כזו, מסייעת לפעמים ביצירת מרווח של שניות יקרות בין שמפרידות בין רגש בעוצמה גבוהה מדי ומעשה אימפולסיבי.

אבל בענייני ויסות רגש יש עוד צד למטבע. כמו שיש חוסר ויסות שמתבטא בהתנהגות לא מרוסנת, יש גם ויסות יתר. אנשים מסוימים, עלולים להראות מבחוץ מופנמים ושקטים, אבל בתוכם רועשות וגועשות חוויות רגשיות שנותרות כלואות ומעובדות במעמד צד אחד. בחוץ, וויסות גמור, ופנימה, אללה יסתור. אנשים כאלה לפעמים שקופים. מה שמתרחש בתוכם נותר סמוי.

כזו היא אור, גיבורת ''מרחב ביניים'', רומן המד"ב הישראלי-EMO-בודהיסטי של מיכל סחף, ולמעשה, כזהו גם הספר המדוד, מעמיק ומדיטטיבי הזה (בעיניי, כן?).

הספר נע בשני נתיבים, אור היא הייטקיסטית אמידה ומופנמת החיה עם בת הזוג שלה ובן הזוג שלה. במהלך סיום עבודתה בחברה שעוברת שינוי ארגוני, היא פוגשת בחלום אישה שמציעה לה מפתח לחיים טלפתיים, ואור צריכה להחליט האם להתמסר לתהליך האניגמטי שמציעה לה אותה אשת חלום, וכיצד להתקדם במערכת היחסים המשולשת בה חיה, אשר גם היא עוברת שינויים, כאשר שותפיה לחיים רוצים להקים משפחה עם ילדים. מה הוא החלום הישראלי? צמוד קרקע עם גינה? לא להדקר? נצחון מוחלט? או אולי דירה שקטה ומוגנת עם חתלתולים חמודים? אור, החווה לעתים קרובות רגשות עזים כלואים, המתעוררים בעיקר בחוויות של אינטראקציה חברתית, סביב אירועים שהרוב היה רואה כמינוריים, מנווטת את חייה הרגשיים ואת הבחירות שהיא עושה בקושי ובחן, דרך דרמות ותפניות המתחוללות בחיים עצמם ובסיפור המד"בי. 

הכתיבה של סחף מדודה, מאופקת ומפורטת מאוד. חיי הנפש של אור נפרשים במלואם, והתיאור של הרגשות, מחד מאתגר מעט לתפיסה ומאידך, אחרי שמתרגלים לדקדוק הפנימי, יוצר מן חוויה מדיטטיבית. בשלב מסוים, תהליך השינוי שלה צובר תאוצה ומגיע לשיא הגיוני וקוהרנטי בשרשרת בחירות מרתקות.

גם הכתיבה על הבודהיזם עובדת מצוין. אחת הדמויות משתפת הרבה ביחס לתורה הבודהיסטית, אבל מבלי להיות מטיפנית/דידקטית באופן שפוגם בזרימה, ועוד יותר טוב, בהמשך סחף מראה יפה כיצד רעיונות של סובלנות וקבלה יכולים בקלות לשמש בסיס לדיקטטורה. כך, כמו שיש תלונות על ה'תנועת ה'ווק'' הגלובלית שמצליחה להתעלם מהשביעי באוק' לטובת תיאוריה פשטנית בה יש טובים ורעים מוחלטים על חשבון המורכבות שתראה את הצדדים הלא יפים של שני הצדדים, כך גם חוקי הבודהיזם, המכוון לעשיית טוב בעולם, יכולים בקלות להתכופף ולהפוך תשתית לאידאולוגיה רודפנית בכסות של טוב.

עוד נכתבות היטב התהיות של אור סביב טלפתיה. בעוד שלרוב טלפתיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמן אייפון 17 ללא חשבון חודשי, מדובר למעשה בסוגיה מורכבת יותר, שמשתלבת היטב עם רגישות היתר של אור. מה קורה כשלא בא לנו לדבר? כשזה מרגיש חודרני? כשזה פוגע בפרטיות? לי העיסוק הזה הזכיר את התוכנה "סולסיק". 

בתחילת שנות האלפיים, כאשר הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים ושיתוף הקבצים היה מטלה איטית עבור קצב העיבוד של המוח שלנו (יומיים שלמים חיכיתי לקובץ של "Disarm" בדחיסות של 128K), שלא כמו בימינו, כשאי אפשר לעמוד בשטף המידע הזמין, בלטה "סולסיק", תוכנת שיתוף הקבצים, בין ה"קאזה" ו"אימיול" רוויות הוירוסים. הייחוד שלה היה בכך שהחיפוש הוביל אותך לתיקיות שאנשים שיתפו, ובעצם, כשהורדת קבצים, חיטטת להם במחשב. אני זוכר תחושה מוזרה של חדירה לפרטיות בימים שבהם איתרתי שם בהתרגשות בוטלגים של סוזן ווגה, "דאוס" ו-"אר.אי.אם", וגיליתי את "מוגוואי" ועוד כל מיני. סולסיק נעלמה מאז, והיום נדמה ששיתוף מרצון הוא יותר מוחצן ורווי ברשתות החברתיות, אבל אניוויי, אסוציאציה לטלפתיה ופרטיות. 

החיבור בין בודהיזם לטלפתיה מרגיש מאוד טבעי. מה יותר נכון מביטול "אשליית השניות" הבודהיסטית, הטוענת שהכל חלק משלם גדול, וביטול המחיצות בין מוחות אנושיים?

התעלומה ותעלומות המיני שמשובצות בעלילה, הרגישו לי טיפה פחות מהודקות, ותפורות טיפה גס, ובמיוחד הסוג-של-מק'גפין-לא-עד-הסוף שהרגיש טיפה מאולץ, בטח בהשוואה לתהליך הנפשי המרתק, גם אם איטי, שעוברת אור. לצד זה, רעיונות יפים הדהדו מעט את "Three Body Problem", בסיפור עברו של הנזיר הבודהיסטי, ואני הרגשתי גם טיפה ווייב של ג'ון וינדהאם בבחינה של כיצד שינוי ממוקד בחיים משפיע על החברה, אובייסלי זה כל הקטע של מד"ב, אבל גם וינדהאם עשה את זה במן נינוחות מאופקת כמו סחף.

הדמויות - שותפה של אור לחברה, שני שותפיה לחיים, וכמובן אביה הדומיננטי - ברובן אמינות ובעלות פרופיל משכנע של חוזקות וחולשות, ומעליהן אור, שמשדרת כלפי חוץ מוסיקת מעליות מאלחשת בזמן שבתוכה מתנגן בקולי קולות פזמון דת'-מטאל של רגשות גועשים.

האלמנט שפחות עובד בעיני, הוא הקצב. הרומן השאפתני הזה שכולל לא מעט רגעים בודדים בזמן שנפרשים כמפה מרובת פיתוחים ודוגמאות, מחייב התמסרות. קצת כמו שאם מנגנים את אחד האלבומים של הביטלס הפוך, שומעים "פול מת", כך גם אחד הערוצים של הספר הזה הוא מן שקט-מדיטטיבי, והוא נוצר דרך נוקדנות רגשית מתונה ועקבית. מעניין שאת הספר השקט הזה ערכה קרן לנדסמן, ששני ספריה, "לב המעגל" ו"תחתית הבאר" (טחול וכו'), היו ספרים קינטיים, דרמטיים, בהם נדמה שהגיבורים שלצד הגיבורים, היו רגשות מג'וריים. ורסטיליות. 

מבחינת הקורא שאינו אני, שמדבר את עצמי לדעת כבר כמה פסקאות טובות, קיימת אפשרות שהקצב המתון, הנוקדנות הרגשית, כמו גם העובדה שבחלקים מסוימים של הספר עלילת המד"ב מוכפפת משהו לטובת הציר הסיפורי של החיים הפנימיים של אור, יעיבו על הקריאה, בעיקר אם מחפשים משהו יותר קצבי-תכלסי. אבל בדומה, ולהיפך מדנטה, למתחילים אני אומר, אל תזנחו כל תקווה, מדובר בספר עמוק שעושה הרבה מאוד בעמודים שהוא תופס.

ההישג הגדול של הספר, בעיני, הוא הדרך בה אור מגלה מי היא באמת דרך החוויות העל-טבעיות-ברובן שמזדמנות לה במרחב הטלפתי, ככל שהסיפור מתפתח. החיפוש שלה אחר הבנה של רגשותיה ורצונותיה, ובעיקר אחר ויסות הדחף המנוגד של רצון בקשר מחד, ולהגן על עצמה בעצמה מאידך, מתקדם בצורה מרתקת, ולי הזכיר יותר מכל את הסרט המוזר משהו "I saw the tv glow", שתיאר את גילויו העצמי של הגיבור באמצעות מערכת יחסים על טבעית וביזרית שהוא מפתח עם תוכנית טלויזיה אה-לה "באפי ציידת הערפדים". אבל מה שהיה מקריפ וביזרי בסרט ההוא, לובש כאן צורה ברורה יותר ופחות מוזרה של גילוי עצמי דרך חוויות על טבעיות. במובן הזה, וזה חשוב, הספר חוגג גם מציאויות תוך נפשיות שמתגוררות מחוץ למרחב המוכר. אם חושבים על זה, במובן מסוים, עד לא יותר מדי מזמן, עבור רבים, אדם שהתלבט ביחס לרצון בזוגיות או בהורות לפעמים נתפס כחייזר או כמדע בדיוני, כשמסננים תחת השפם כל מיני הערות יודעות-כל ממרומי השניים וחצי ילדים ועייפות של סופשבוע, ו-ואללה, זה לא צריך להיות ככה. סחף הופכת את המציאות הנפשית המתלבטת הזו למשתקפת באופן צלול, רגוע וקוהרנטי, שמשמיע בסופו קליק של חגורת בטיחות מגוננת, תוך שהיא יוצרת רומן מד"ב ישראלי עדכני וחובק עולם, וזה ממש ממש לא מעט.

אחרון חביב. מרחב הביניים מהדהד בשמו גם את המושג של "מרחב המעבר" בתיאוריה של ויניקוט - הוא המרחב החווייתי בו התינוק ההופך לפעוט ולילד מבין בהדרגה את העולם תוך ויתור על אשליה של כל יכולות (שמבוססת בין היתר על זה שהבכי שלו מוביל לסיפוק צרכים מיידי מצד הסביבה). נראה לי שויניקוט היה מרוצה אחרי הקריאה במסעה של אור מבגרות לחופש.

יש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן כבר מאוחר.

ציונים (כן, זה אקט שיפוטי ולא בודהיסטי, אבל אלו חוקי הפורמט):

כתיבה: 9

דמויות: 9 (9.5 לאור, 8.5 ליתר)

תעלומה: 8

קצב: 7 התמסרו ותראו ישועות

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על השילוב היפה בין גילוי עצמי למד"ב

סופי: 8.75

רומן מד"ב בו המסע הפנימי מפעים מן החיצוני, דורש התמסרות ונותן את כולו, ובסופו, הבנה וקבלה, ולא נצחון מוחלט.

רגשות מעורבים - ליעד שהם

 

קצת לפני הקורונה, אחרי שהבנו שימי ההולדת המצטברים שלנו הולכים ומהווים הוכחה לכך שאנחנו לא נהיים יותר צעירים, נקלענו לדיון חוזר בענייני "רילוקיישן". אני טענתי שכדאי לנסות כי זו חוויה חשובה שיכולה לתרום לילדים ולהוות הרפתקה, וגם שהחיים הקצרים, ו-א.ר אמרה, אבל מה עם הילדים והעקירה והמשפחה. ואחרי כמה חודשים כשהיא אמרה, אולי זה דווקא רעיון טוב, חשתי איך כל האוויר יוצא לי פתאום, וצייצתי, כן, אבל מה עם הקשר עם המשפחה...זו תופעה שקורית בויכוחים חוזרים, כשהצד השני משנה עמדה, ולפתע, הקרקע הטיעונית שעליה נשענו נראית פחות מפתה ופחות בטוחה. זה קורה, אני יודע, אבל לדעת ולחוות הם דברים שונים. אני חושד שזה כי אותו חלק ארעי בזהות שלנו שנהנה להיות נחרץ וצודק, מרגיש פחות ייחודי או אפילו פחות קיים ברגע שהעמדה שלנו כבר אינה רק שלנו. 

ליעד שהם הוא אמן בעבודתו. מדי שנתיים פלוס מינוס הוא מפרסם מותחנים קצביים וכיפיים שבדרך כלל גם נוגעים ברוח הזמן הישראלית. הייתה לי כלפיו טענה חוזרת - הדמויות. אם נצעד שני עשורים לאחור, בעולם של "כנסיית השכל" ו-"אלג'יר", הדמויות של שהם תמיד היו הסינגל המופק מדי של "סינרגיה" שצץ שוב ושוב ברשימה הידועה לשמצה של גלגל"צ (ספוטיפיי של פעם). תמיד הן הרגישו לי קצת כאילו הן מדגמנות רגשות וחוויות ולא ממש חוות אותן. תמונות על קיר חדר הקבלה של מנתח פלסטי. 

הפעם מגיש לנו שוהם תעלומה סבוכה שבה עולמן הפנימי של הדמויות משמש חלק ממערך הרמזים לפתרון. אישה נדרסת בתאונת פגע וברח. הדורס הנו בעל פרופיל גבוה, ולחץ מיידי ועז מופעל על גיא, הפרקליט האחראי על החקירה. הוא עצמו מתמודד על תפקיד בכיר ומרגיש גם לחץ מכיוון אביו שהקריירה המשפטית שלו מטילה מעליו צל ענק המחייב את גיא לנווט בתבונה. בינתיים, בלונדון הגשומה מתעורר פיטר העיתונאי המקועקע והמפוטר אל מציאות חדשה שמחייבת אותו לשוב ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, לחקור. 

שוהם נכנס בספר עמוק עמוק לחייהם הנפשיים של גיא ופיטר, ועושה לגיא טיפול משפחתי של ממש. זה שינוי משמעותי אצל כותב מיומן מאוד שעד היום התמקד בתעלומה. השאלה היא האם זה עובד? התשובה כמו תמיד, מורכבת.

הספר מאוד קצבי, למרות שהניסיון להעמיק בחיי גיא ופיטר מאט אותו מעט. הכתיבה, בהיותו של הספר ניסיון (לדעתי, לדעתי) של שוהם לספק משהו עמוק ושונה, מעט לא אחידה. כמו תמיד הוא נוגע ברוח הזמן הישראלית, והפעם, ביחס של חלק מעם ישראל למערכת המשפט, באופן שמרגיש אותנטי. חלק מהסצנות חדות ונוגעות, כולל רגע שהרגיש טבעי מאוד בחדר מתים ובו שיחה על איכות הרציחות בישראל, ולי נדמה היה שזו מחווה לא מודעת לספרו הראשון של דרור משעני שגם בו הייתה ביקורת על איכות הרוצחים הישראליים, שאני חושב שהונצחה על הכריכה האחורית. 

נדמה שיותר מהכל, שוהם מנסה הפעם לבנות מערך של דמויות שלכולן רמה מסוימת של מורכבות שאינה נובעת מכל מיני אירועים מג'וריים חיצוניים, אלא פשוט מהיותם אנשים עם תשוקות ותכונות אופי שמסבכות אותם. בשוליים, אהבתי גם את האזכורים לרמפול (תרגום מצוין יצא בהוצאת "אחוזת בית"), ולקייט אטקינסון  יקירת הבלוג ואמנית הדמויות (פורסמה במגוון רחב של הוצאות - הוצאת "עברית", לא החנות, שתחת ידיה יצאה גם הסדרה החביבה מאוד "סוכנות הבלשיות מספר אחת" ולאחר מכן נבלעה על ידי הוצאת "כתר", הוצאת " ינשוף", וגם-"ידיעות ספרים"), ולמוטו היפהפה והנכון "ever tried, ever failed, no matter, try again, fail better", שעד לספר הזה לא ידעתי את מקורו. 

לצד זה, היו קטעים שהרגישו טיפה קיטשיים או חזרתיים, בעיקר במגרש המשחקים הרגשי שהקים שוהם לצד התעלומה, ובמיוחד בכל מה שקשור לקשר בין גיא לפיטר שנע, לצד רגעים יפים, בין קיטש לקומדיית צמד שוטרים. יש אפילו אזכור קרינג'י לחיתוך סלט שהזכיר לי את הסרט המטורלל "המחברת הסגורה" שעשה שימוש מטורלל ומוצלח בסצנה הזו שמופיעה באינסוף סרטים ישראליים. ואם להיות ממש נטפקן, בתחילת הספר, אישה דתייה שהיא NPC, אבל אומרת לגיבור "לפעמים אלוהים עסוק בדברים יותר חשובים", כשסביר שאישה דתייה תגיד "אלוקים".  

והנה, כמו בויכוח שבתחילת הסקירה, בעת הקריאה מה שבאמת חשבתי, תוך ששוהם נובר ונובר בקרביהם של הגיבורים המעונים ואף מפליא לעשות ומצרף למשוואה ילד בריטי זנוח - מוב של דיקנס -  היה, אוף, אולי עדיף כמו בקודמים, כשהכל היה פשוט וקצבי...לא תמיד חייבים דמויות עמוקות וקונפליקטים, לפעמים סתם רוצים להעביר את הזמן...

בקיצור, רגשות מעורבים. 

אבל כמו שאני בדרך כלל כותב, למרות המגרעות, מדובר במותחן כיפי ברובו, שבמקום ביומיים-שלושה נקרא בשמונה כי התאפיין ביותר עומק (ספרים שאינם כאלה, קרי, רובם מגרעתיים, כבר לא נקראים עד הסוף, ובכל מקרה, הכי קל זה לבקר. לא קורצתי מהחומר של ההוא שביקר מזמן את הספר ההוא באתר ההוא, ביקורת מצחיקה ומיתולוגית אבל מאוד שיפודית), . 

ציונים:

קצב: 8.5 טיפה פחות מכרגיל.

תעלומה: 8 טיפה דאוס אקס מאכינה בסוף.

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על השינוי אה-לה רדיוהד בניסיון להגיע למחוזות חדשים, גם אם לא עובד בדיוק כמו אצל הבריטים.

סופי: 8.5

למרות שהניסיון של שוהם לעשות "קשר משפחתי" לצד התעלומה מעורר רגשות מעורבים, "רגשות מעורבים" מהווה שינוי מרענן בכתיבה שלו, ובשורה התחתונה, הוא עוד מותחן קצבי ומותח של אחד מעמודי התווך של המתח הישראלי. 

 

פרויקט הייל מרי - אנדי וייר

 

זהירות, ביקורת סובייקטיבית ביותר על ספר שרובו מדע אובייקטיבי והקדמה ארוכה מהסקירה.

מתישהו בשנות השמונים, אחרי שה-CBT עשה כברת דרך כשיטת טיפול, וסימן טריטוריה מול גישת "המסך החלק" של הפסיכואנליזה, נתקלו המטפלים בבעיה עם אוכלוסייה ספציפית שנכנסה תחת ההגדרה של "הפרעת אישיות גבולית". היה מדובר באנשים שלפעמים הציגו תסמינים חריפים של דכאון, לפעמים חרדה ולפעמים תוקפנות וכעס, ולפעמים, אחרי ששידרו מצוקה עזה, נראו לפתע רגועים לחלוטין, אפילו מנותקים. מטפלים הפכו במהירות למותשים ונטו לסמן "גבוליים" כמקרים אבודים. הסביבה הקרובה הוקיעה אותם כבלתי יציבים וחסרי שיפוט.

מטפלי CBT שניסו לעבוד עימם בטכניקות של פתרון בעיות, גרמו להם לחוש כמו כשלון, בעוד שמטפלי ה-"המ המ", גרמו להם לחוש נטושים עם בעיותיהם.

אל הוואקום הזה נכנסה אישה נבונה, שהבינה שהקושי העומד בבסיס ההתמודדות אינו משגעון או טרלול, אלא בווליום של הרגש, שנמצא כל הזמן על מקסימום, ובזה שכתוצאה מזה, נוצרים גלים של רגשות קיצוניים בתגובה למעשים לא רציונליים שממיתים עוד קושי ומשבר.

איך זה נראה בפועל? לדוגמא - הגיוני להתבאס אם החבר החדש מבריז מדייט ומבטיח לפצות בסוף השבוע, אבל הגיוני להתבאס 3 או 4 מתוך 10, לא 9 מתוך 10. בעוצמה של 3-4, נשיב בהודעת טקסט אולי טיפה פסיבית אגרסיבית, אבל עם 9 מתוך 10 אולי נתקשר עשרות פעמים, או נעלה פוסט מכפיש, ונוכתר כמטורללים. אחר כך המשטרה תוזמן, וכשההורים ישאלו מה קרה, נחליט שאנחנו עוזבים את הבית וכו'. הווליום, ולא סוג הרגש, מצית שרשרת טרגית של אירועים ומזמן עוד מצוקה ועוד רגשות. 

אז איך עוזרים? הפתרון שהציעה היה בהבנת הקושי - ההבנה שאנחנו לא משוגעים, זה פשוט כפתור הרגש שלא נע ממקסימום, - ובאימוץ עמדה דיאלקטית. זיהוי מדויק של היכן אני נמצא בין קטבים מנוגדים - רגש והגיון, פתרון בעיות מול השתהות וקבלה. מטופלים למדו להיות קשובים לכל הנתונים הזמינים להם גם במצב של מוצפות רגשית, ואם צריך, לשרוד את הרגע קודם, ורק אז לבחור נכון כמו שמזמר אמיר דדון. אמיתות פשוטות ששינו חיים של אנשים.

נישאר עוד קצת עם המושג של פתרון בעיות. בשנות השמונים, רווחה בעולם הקולנוע גישת הזבנג וגמרנו. אני זוכר עדיין את הנעימה של "מחץ הדלתא" שבו צ'אק נוריס זכ"ל (זכר כסחן לברכה, נפטר תוך כתיבת הסקירה) חיסל ב-90 דקות את כל בעיות הטרור של ארצות הברית. כילד נוח להתרשמות בתרגום גס, זה נראה קורץ מאוד. לכל בעיה פתרון, ומה שלא עובד בכוח, עובד עם עוד יותר כוח. העדכונים היומיים של פיט הגסת' לגבי התקדמות הצבא האמריקאי במלחמה מרגישים טיפה ככה. "אנחנו שולטים באוויר, בים וביבשה". ויותר מצ'אק נוריס, באותן שנות שמונים מופלאות שבהן בעיות אמיתיות טואטאו מתחת לשטיח והכל היה פתיר, היה לנו את "מקגייוור" שידע להנעל תמיד במקום הנכון עם פיסת מסטיק ונייר הדבקה שעזרו לו לייצר חללית או מטוס. 

אז יש משהו מפתה בפתרון בעיות, אבל לפעמים הניסיון לפתור בעיות במהירות הוא פיתוי שווא, פנטזיה ילדותית, או פשוט לא הדבר הנכון לעשות. 

"פרויקט הייל מרי", ספר המד"ב הקולח של אנדי וייר, אינו זקוק להצגה. מדובר בהצלחה מסחררת, ששנים של מכירות גבוהות מאחוריה. ובסוף השבוע האחרון, התווסף אליה עיבוד קולנועי שהיכה את הקופות (חוץ מבישראל ואירן שהיכו זו את זו). 

ריילנד גרייס הוא מורה למדעים שמקיץ מתרדמה עם חורים בזכרונו ומגלה שהוא נמצא בתוך חללית. הוא נאבק עם מחשב הספינה ועם זכרונו המחורר, על מנת להבין מה לעזאזל קורה כאן?

מפגש דרמטי וסגירת פערים בזכרון גורמים לו להבין שגורל העולם מוטל על הכף ושהוא זה שצריך בעזרת זכרונו וכשרונו ובעזרת עוזר/שותף לא צפוי, להציל את העולם. בדרך הוא יתמודד עם בעיות בפיזיקה, כימיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וגם מעט עניינים (א-רומנטיים) של הלב, אגב פלאשבקים אה-לה אבודים שישלימו את התמונה.

הספר מתחיל נהדר. הרגעים הראשונים שלו סוחפים בטירוף. מי שראה את הטריילר כבר מבין שיש מפגש מרתק שמתרחש בתחילתו של הספר. רגעי הגילוי רודפים זה את זה, והמציאות, עדיין, איכשהו, עולה על כל דמיון, למרות שכמו אד נורטון, כולנו יכולים לומר לספר הזה, "פגשת אותנו בתקופה מוזרה בחיינו" או משהו כזה.

וייר כותב מהיר, מנגיש נושאים מדעיים כבדי משקל באלגנטיות של רקדן בלט, בדרך שגם סחבק הצליח להבין פחות או יותר (וזה לא מעט, לא זוכר שעברתי אי פעם מבחן בפיזיקה) ומביא את הסיפור באופן ריאליסטי להיות מעין דוגמא מזוקקת של מאבק קיומי בין רוח האדם והאינטליגנציה שלו ליקום הפיזיקלי שלא באמת מתעניין בגורל האדם, אלא נע ופועל, בעצלתיים ובמהירות, על פי חוקיו שלו.  

בעיה רודפת בעיה. אתגר רודף אתגר. מה קורה לזמן כשנוסעים במהירות גבוהה בחלל? איך מתגברים על הצורך לפעול באטמוספרות שונות מזו של כדה"א? מה עושים כשאין מספיק דלק וצריך לעשות עיקוף רציני? ואיך לעזאזל דוגמים דגימה מאזור בטמפרטורת רתיחה? אלה רק חלק מהסוגיות שוייר מנחית עלינו בקצב של סרט של כריסטופר נולאן. הוא מרים וגרייס נוגח ובועט מספרת לשער.

אז התחלתי את הספר בהרגשה של "היי, ווט אה פאן רייד", אבל אט אט, התגנבה אלי תחושה שמשהו לא עובד עבורי. בהתחלה זו הייתה התחושה שוייר עושה מן גלוריפיקציה של פתרון בעיות, מציע לנו משהו שתחת מעטה הפיזיקה, לא שונה בהרבה מסרטי האקשן הללו של האייטיז, שאפשר לפתור הכל. צריך רק צ'אק נוריס מהפקולטה לפיזיקה. אבל ניחא, הרי ביקורת היא סובייקטיבית והתגובה שלי נבעה כנראה מאסוציאציות האישיות שלי שפורטו באורך מוגזם למעלה. 

יחד עם זאת, בשלב מסוים, בלי קשר לעמדה שלי לגבי רוח הספר, זה כבר התחיל להרגיש דחוס מדי. עוד ועוד בעיות נערמו ובשלב מסוים, כבר צפיתי ותהיתי, נו, מה ישתבש עכשיו, ואכן השתבש משהו. ושוב ושוב, במשך כמעט ארבע מאות מתוך חמש מאות ומשהו עמודי הספר. בשלב מסוים אמרתי נואש (למעשה זה היה במלחמת אירן הראשונה), לפני ששבתי והצלחתי לסיים. משהו בחזרה הזו על אותו תמרון של פתרון בעיות הרגיש כמו להקה שנתקעת על הפזמון שלה וממשיכה לשיר אותו בלי יכולת להפסיק. 

עוד נקודה שצרמה לי הייתה העיסוק ברגש. הדמות של גרייס (שם סימבולי, האם פתרון בעיות משול לחסד) ביטאה את כל הרגשות הנכונים, ואף הראתה "לקויות" אנושיות בנקודות הנכונות, אבל הכל הרגיש נקי מדי. קצת כמו ברוק הקליל המדויק מדי של להקות כמו דת' קאב פור קיוטי ששרות על כאב אבל במן דרך כזאת שמרגישה אותנטית מהונדסת מדי, או כמו בתשובות של צ'ט ג'יפיטי שתמיד כוללות מן תיקוף הגיוני של התבונה בשאלה שלך והנכונות של התהיות. הכל נכון, אבל מרגיש שאין חיבור אותנטי. במילים אחרות, וייר מעבד את הרגשות של הדמות שלו טיפה כמו מדען, או אפילו רובוט שעושה סימולציה של בנאדם.

ואז הגיע הסיום, והעלילה נחלצה משלל הבעיות הללו שהוטחו כמו מטר מטאורים מתיש. ואיזה סיום מקסים. מקורי, וכתוב עם הרבה מעוף, ומחמם לב באמת בזכות כמה בחירות קורעות לב והגיוניות של גרייס. ונזכרתי מה אהבתי בו בהתחלה, והתעצבנתי על הגסלייטינג הספרותי הזה של כיף-אמאל'ה כמה מכביד-כיף, וגם על עצמי כי, למה אני לא יכול פשוט לעוף עליו (גסלייט עובד!), וגם, בימים אלו - הלוואי שהיה איזה גרייס שהיה פותר לנו את כל הבעיות.  אבל כמובן, הכל סובייקטיבי.

ציונים:

כתיבה: 8 (10 בהתחלה ובסוף, 6 באמצע המתמשך)

דמויות: 8

קצב: 8 (ממוצע של 10 ו-6)

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8

בונוס/עונש: ללא.

סופי: 8

 

מקגייוור בחלל, לטוב ולרע.

סיפורים מהצללים - בעריכת דקלה קורן

 

כמו ששר דילן, the times they are a-changin, אנחנו נמצאים באחת התקופות המחורבנות וחסרות הוודאות שאני מצליח לזכור. געגועים למשבר הסב-פריים של 2008 ולהתפוצצות הבועה של שנת אלפיים פלוס מינוס. 

אז מרוב חרא לא רואים את המאוורר, אבל במקביל, ואולי לא במקרה, ז'אנר האימה חווה פריחה גלובלית ומקומית. אתמול-שלשום זכתה איימי מדיגן בפרס אוסקר על גילומה את הדודה גלדיס ב-"Weapons" אימתון שלא מחדש הרבה אבל מאוד אפקטיבי (ד"א, מערכון הפתיחה של האוסקר עם קונן או'בריאן בו הוא מגלם אותה על רקע "סבוטאז'" של הביסטי בויז הוא אחד השימושים היפים בשיר המגניב הזה). בארץ, כבר ציינתי בסקירות אחרות, ספר הזומבים/ישראל היפה של אמיר חרש זכה בפרס ספיר, והתפרסמו שלל ספרי אימה חדשים כמו "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ו-"שדים וסמטאות" של איתן גפני שסוקרו כאן, וגם "יחידת האוב" וקודמו-"בנפול תרדמה" של משה רט (שהאגדה מספרת כי נכתב עם יהודית קגן). גם "מכרסם" של עודד וולקשטיין, ו-"דברים צפים בלילה" של דקלה קורן יצאו יחסית לאחרונה. אף אחד מאלו שקראתי לא מפחיד יותר מהמציאות, אבל הם מספקים מפלט מצוין ותחרות לא רעה בכלל.

אז אם יש כבר ספרים והתעוררות רבתי, אז, למה לא גם ז'ורנל? או אפילו ז'ורנלים. "בלהות" בהנהגת אמיר חרש ודנה שוופי כבר נמצא בגיליון השלישי או רביעי שלו, ומביא עמו, לפחות על פי שמות המאמרים, נופח אקדמי (נדמה לי שראיתי משהו על ייצוגי מגדר נזילים ב"נוסע השמיני"). אין לי גישה אליו בגלל ענייני מיקום אז בינתיים נתייחס כאן למצטרף החדש, על טהרת הסיפורים הקצרים יותר ופחות, "סיפורים מהצללים", בעריכת דקלה קורן. מדובר ביוזמה ברוכה ומצמררת בקטע טוב, שמזכירה מעט את הרעיון של "היה יהיה", סדרת סיפורי המד"ב שליוו את פסטיבל "אייקון".

אז מה יש לנו כאן? 11 סיפורים שנעים באורכם בין 4 ל-30 וקצת עמודים. כולם תזזיתיים, מדממים ובאים לעשות את העבודה. חלקם מספק מרחב גדול יחסית בו מערכת חוקים נפרשת ומאפשרת משחק של ממש עם הדמויות וההתרחשויות, והאחרים הם יותר מן פרגמנטים מסויטים או אפילו מתעללים כמו הסיפור האחרון. יש כמה בעיות הגהה. הסיפורים לא אחידים. חלקם מרגישים מעט בוסריים, אבל בסה"כ, האוסף הזה כולל כמה סיפורים מאוד מוצלחים, והוא נקרא בשעה וחצי מהירה שסיפקה מרחב מוגן מצמרר לעילא ולעילא.

באוסף בלט (עבורי) הסיפור השני, "תדלוק חצות" בנכונות שלו ללכת עד הסוף עם הטירוף. מרגיש קצת כמו ערבוב, גם אם מעט בוסרי, של ה"ריאליזם העקמומי", אם להתפלצן, של אתגר קרת, הנונסנס של "מיץ פטל", וקוקטייל של בירוקרטיה אגרופים וג'אנק פוד. אהבתי את רוחב היריעה שבקובץ שנע בין סיפורים המתרחשים בצפון אמריקה ומסירים, כך נדמה, את כובעם בפני סטיבן קינג, לאלו שעשו שימוש יפה בתנ"ך שתכלס, יש בו חלקים שמהווים מותחני אימה מצוינים. בנבחרת, כותבים מתחילים, כותבים עלומים שמתהדרים בשם עט (מזדהה) ושני כותבים שהיו מוכרים לי והוזכרו כאן למעלה, משה רט ואיתן גפני. אצל שני האחרונים מורגשת ההיכרות מעמיקה עם טרופים (tropes) מהז'אנר וניסיון הכתיבה. אצל כל הכותבים אפשר להרגיש חיבה, להט ונינוחות בתוך הז'אנר, ובעיני האוסף הזה, מעבר להיותו חלוצי, גם מאוד מומלץ.

ביג שכוייח לעוסקות במלאכה.

החל מכאן, סקירות פורצ'ן-קוקי קצרות לכל סיפור:

"כירורג הלילה" - משה רט - במילה אחת, מצמרר. רעיון מגניב שהזכיר לי טיפה את "I, madman", סרט האימה הקאמפי של טיבור טקאש. קצבי מאוד, כתוב ביד יציבה ובוטחת, ונפגע קלות מכך שהסוף הרגיש טיפה צפוי.

"תדלוק חצות" - מ.ש. אלבוים - טרלול נפלא. כמו שלפעמים מדברים על כך שהצד הסמוי של הווק הוא אגרסיה ממשטרת, כך גם לדמוקרטיה צד אפל. הסיפור שהכי אהבתי, הולך עד הסוף עם הטירוף. נונסנסי ומרענן כמו "מיץ פטל" ומיץ פטל.

"הנחש" - אורנג' - קצרצר. קונקרטי ומופשט בו"ז. ווייבים של אמיליו סלגרי.

"חנות הספרים" - ישי ויסמן - מה אם לבקראפט היה כותב סיפור שבו במקום קת'ולהו, האל צמא הדם היה הספרות. הרהור יפה על מצב הספרות כיום ועל נקודת האל-חזור ביחסים שבין האדם לקריאה.

"הארחי-פרחי" - יוני למברג - הומאז' חביב מאוד לסטיבן קינג שמרגיש כמו מאש-אפ מוצלח בין "הערפל" ל-"בית כברות לחיות". עושה הרבה במעט עמודים.

"הרוחות של רוחי" - נעמה מאיר סליס - הרגיש כמו הרהור בוסרי מעט אבל חביב על החרדות הכרוכות בהתחלה של עבודה חדשה.

"בקרב העיוורים" - איתן גפני - בכמה סצנות גדולות מהחיים מחבר גפני בין ז'אנר אימה מוכר, לרוח התקופה ולאירוע תנ"כי מכונן. כל פירוט מעבר הוא ספוילר. הכתיבה סוחפת והסיפור הארוך באוסף נקרא במהירות. גרפי, ויסרלי, משלב יפה בין שני היצרים החביבים על פרויד. להגיע על קיבה ריקה.

"שעיר לעזאזל" - ברק שטרן - צ'יזבט תנ"כי לא אחיד אבל מרתק. תפניות חדשניות ומפתיעות לצד תפניות מעט סכמטיות. שימוש יפה בנושא התנ"כי עם חיבור לתלאות גיל ההתבגרות.

"רכבת הדמדומים" - איציק סימן טוב - מהפרגמנטריים של האוסף. מתחיל הכי מהר שלו. נוגע ברפרוף בעל-טבעי שבמושג האל-ביתי ונקטע כמו באמצע משפט.

"נובהקסיד" - דנה גרליץ - טייק מגניב על ז'אנר הזומבים. ייתכן שנכתב על המלחמה באוקראינה אבל לי דווקא הזכיר את הידיעה שהתפרסמה על כדורי המרץ שנוטלים טייסי חה"א כדי לעמוד בטיסות הארוכות בימים אלו. בכל מקרה, אקטואלי.

"צווחת הפעמון" - גאולה שינה - קריצת עין טריגרית מאין כמוה לסיום של אוסף מוצלח. מה אם מושון שלנו היה פקידה משועממת?