לונדון בולווארד - קן ברואן

"לונדון בולווארד" של קן ברואן חריג בכך שאינו משתייך לאחת משתי הסדרות של ברואן, זו של ג'ק טיילור, וזו של תחנת המשטרה המטורללת.

"לונדון" מספר על אסיר משוחרר שמנסה להסתגל לחיים בחוץ. לולא הייתי יודע שקוראים לו מיטשל הייתי חושב שמדובר בג'ק טיילור, הבלש הקבוע של ברואן - מיטשל מצטט מספרים כמו טיילור. הוא ציני כמו טיילור. הוא מתייחס לאלימות במעין אדישות אנגלית מוזרה כמו טיילור. הוא חושב על חבריו לעומק ומסוגל לנפק מדי פעם אמירה מעמיקה כמו טיילור, והכי חשוב, מתחת להרבה קשיחות, גם אצלו חי איזה דובון אכפת-לי מיקרוסקופי במעמקי הלב, דבר שמעורר הרבה אמפתיה למצבו.

הספר היה יכול בקלות להיות מעין פריקוול שמסביר כיצד הפך ג'ק טיילור קשוח וציני כל כך. אבל הוא לא. ותוך כדי קריאה, אחרי מספר פעמים שבהן הזכרתי לעצמי: "מיטשל, לא טיילור", הסתגלתי, והעסק זרם.

בכלל, נראה שכשברואן כותב, יש לו שני מצבי הפעלה. גוף ראשון יחיד, ציני ומצחיק לעיתים, וגוף שלישי רבים, שמתאמץ נורא להיות מגניב ומשעשע, אבל יוצא בעיני קצת ריקני וילדותי, כפי שקורה ב"בליץ" וב"השועלה" המתארים את חבורת השוטרים המופרעת.

אני מעדיף את הסוג הראשון. ולונדון בולווארד עושה את העבודה.

העלילה די דומה ליתר העלילות של ברואן, אם כי הפעם היא מתרחשת בצד השני של החוק. בעצם אצל ברואן זה לא כל כך משנה. כי גם השוטרים לא נמנעים מאיזו פשיעה פה ושם.
מיטשל מנסה להשתחרר מכבלי עולם הפשע. הוא מתחיל לעבוד אצל שחקנית מזדקנת (עובדה משעשעת - בסרט המבוסס על הספר, את השחקנית בת השישים משחקת קירה נייטלי בת העשרים ומשהו, ואת מיטשל בן הבואכה-חמישים משחק קולין פארל...). במסגרת עבודתו נחשף מטשל לגלריית הדמויות ההזויות המקיפה את השחקנית המזדקנת, ומצליח ליצור לעצמו מעין בית וקשרי חברות חדשים. אבל פסיכופט בכיר מעולם הפשע ממשיך לרדוף אותו באופן מבלבל, והאלימות שכל הזמן מבעבעת תחת הסיר מתפרצת, עד לשיא המאוד מפתיע, אבל לא הכי אמין של הספר.

הכתיבה של ברואן קצבית ומשעשעת כרגיל (כשהוא בגוף ראשון). הוא נוגע באופן מעניין ומוצלח בחלקים הקשורים להסתגלות במעבר בין הכלא לאזרחות. מנגד, התפניות והתעלומה, כפי שקורה אצלו לעיתים קרובות, אינן מפותחות מספיק והצלחת הספר נשענת כמו אצל מיודענו ג'ק, על עולמה הפנימי של הדמות הראשית. וכמו תמיד, זה עובד.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 7.5, בעיקר למיטשל, לדיווה המזדקנת ולבאטלר המוזר.
תעלומה: 6
קצב: 9

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.75

אחד מהחביבים של ברואן

פ' זה פחד - קן ברואן

ג'ק טיילור רוכב ברביעית. וכרגיל, המרק הוא רק תירוץ. ברואן ממשיך לפרוש לפנינו, תחת הכותרת של סיפור מתח, את עולמו הפנימי של הבלש האירי הכי מריר-חמים שיש.

הפעם ג'ק חוקר את הירצחה של אחות של סוחר הסמים שלו. סטודנטית צעירה שמותה בנפילה ממרומי גרם מדרגות מעורר באחיה הכלוא חשד. מתחת לגופתה נמצא ספר פרי עטו של מחזאי אירי שנוי במחלוקת שכבר אינו בין החיים. כאשר מקרה דומה מתרחש ,ג'ק מבין שהוא מתמודד עם רוצח סדרתי ויוצא לתור אותו. בדרכו הגמלונית. בנוסף, מפגש עם אהבה ישנה שם אותו תחת כוונות המשטרה, והוא מתמודד עם קבוצת גיבורים מטעם עצמם שלוקחים את החוק לידיים באופן מזעזע.

אבל כל אלו, כמו ברוב ספריו של ברואן, מרגישים קצת כמו תפאורה שעל הרקע שלה מתרחש המחזה האמיתי - חייו של גרוש, מזדקן, ששיאו מאחוריו. בכרך הנוכחי מתווספת לסיפור התוגה שמתלווה לניסיונו של ג'ק להיגמל מכל החומרים האסורים שצרך - סמים, אלכוהול וקיצוץ משמעותי בכמות הסיגריות - החומרים שתדלקו את המוח התזזיתי שלו.
נדמה שניסיון הגמילה הזה מכבה את הלהבה שמאפיינת את ג'ק. הוא דיכאוני. איטי. פחות שנון. פחות חושב. עם פחות תשוקה לחיים. אם לא הייתי קשור אליו רגשית בעקבות הכרכים הקודמים ייתכן שהייתי מאבד עניין בספר הנוכחי. אבל מאחר שהקשר בינינו כבר מבוסס היטב, אני קצת דואג.

 הכתיבה של ברואן, כמו תמיד, מאוד קצבית. את הספר הנוכחי סיימתי בשעה וחצי. התעלומה היא עקב אכילס. כמו תמיד. גם ההומור והשנינויות ברמה מתונה מאוד הפעם. מנגד, משהו בכרך הזה נותן הרגשה מאוד אותנטית, והוא מהווה ציון דרך חשוב בחייו של ג'ק. לכן, כספר העומד בפני עצמו הכרך הנוכחי - בניגוד לקודמים - הוא מעט בעייתי, אבל כפרק המשך בעלילותיו של... הוא מביא את הגיבור לנקודה חדשה ודיכאונית ומהווה חלק חשוב בעלילותיו. עכשיו נותר להמתין ל-"ס' זה סוד", שמובטח לקוראים בעמוד האחרון של הספר.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5
קצב: 9
תעלומה: 6

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

אם אתם מוותיקי הסדרה, הצטרפו אל ג'ק טיילור בשעתו הקשה, אם טרם קראתם, התחילו מההתחלה.

תאומים - נובאק צ'ייס

"תאומים" של צ'ייס נובאק הוא חריג בנוף המותחנים, מעין מותחן-טאבו-מדע-בדיוני ומעט קומיקסי. יתר הביקורת מהווה ספוילר. אפשר לומר שהמידע מסופר במובלע בכריכה האחורית של הספר, אבל התקדמו על אחריותכם.

הספרות הטובה מלאה בהורים חורגים מתעללים, מ"שלגייה" ועד "פרחים בעליית הגג", דרך הסדרה הגותית המשעשעת "סדרה של צרות". ילדים שמאבדים את הוריהם הביולוגיים בעולם הספרותי בדרך כלל אוכלים אותה באימוצים.

אבל מה קורה כשההורים הביולוגיים, ההורים "האמיתיים" הם הגורם התוקפני, מה קורה כשאמא אומרת לתינוק החמוד שלה "אני אוכל אותך!" ומתכוונת לזה? - "תאומים" דן בנושא זה, באופן לא מאוד מעמיק, אבל הוא מפצה על כך בקצב גבוה, אקשן מגוון, ואפשר גם לתת לו קרדיט על היותו חלוץ - המותחן הראשון שמעז להשתמש בהורים כגורם רצחני.

כדי להגיע אל מסלול ההתנגשות הזה מערבב נובאק רכיבים אקטואליים שונים: טיפולי פוריות בעידן שבו הולדת ילדים נעשית בגיל מאוחר (בעולם המערבי לפחות), הרפואה המפוקפקת של מזרח אירופה, מציאות אורבנית מנוכרת, חבורות של מתבגרים מופרעים וגם קורטוב של סיפורי מקורות קומיקסיים של סופר גיבורים.

העלילה עוסקת בזוג בורגני, אלכס ולסלי, המנסים להביא ילד לעולם. לאחר כישלון טיפולי הפוריות הם פונים למומחה מפוקפק העובד במדינה מזרח אירופאית. הוא מזריק להם נסיוב שכולל רכיבים גנטיים של חיות. ההליך עובד. נולדים תאומים. וקאט - עשר שנים קדימה, התאומים, אדם ואליס - שתי דמויות גותיות חמודות ושתקניות - ננעלים בכל לילה בחדריהם על ידי אלכס ולסלי. מדוע? ובכן, כמו בכל עסקה, ומי כמו פאוסט יודע זאת, יש מחיר. אלכס ולסלי השתנו, הם עדיין זוג הורים מבוגר, אבל עכשיו הם גם נושאים בתוכם חלקים חייתיים, תוקפניים, טורפניים. בתוך ההורים מתנהל קרב בין ההורים הישנים לחיות החדשות ונובאק מיטיב לתאר אותו. הילדים, שמרגישים שמשהו אינו תקין, מנסים לברוח ומשם העלילה הופכת למרדף מהיר שמתנהל בניו יורק ובמזרח אירופה.

הדמויות ברומן של נובאק אינן מורכבות מאוד, התעלומה פשוטה. אבל נקודת המוצא מעוררת אי הנוחות נידונה באופן אמין מאוד. מצאתי את עצמי מזדהה עם ההורים הנאבקים בשני דחפים שונים. העמדה הרגשית הסבוכה של ההורים נותנת לספר את הדלק, והמרדף האמביוולנטי שלהם אחר הילדים די מרתק. הקצב המהיר מחפה היטב על חוסר בתחכום ועומק והופך את הקריאה למשהו שדומה לצפייה בתאונה - לא נעים, אבל לא ניתן להוריד ת'עיניים.
אולי נובאק ניסה לומר משהו על כך שכל הורה גם שונא קצת קצת את ילדו על שהוא גוזל ממנו את החופש שלו, או מה שזה לא יהיה. נובאק אינו מפתח את הכיוון של ה-למה, וזה בסדר, כי המיקוד בפנטזיה המטורפת הזו מעניק לרומן את החדות שלו.

ציונים:

קצב: 8.5.
תעלומה: 7 התעלומה מפותחת לא דרך מסתורין ביחס לזהות של הדמויות, אלא דרך הקושי לצפות את התנהגות ההורים והילדים.
דמויות: 8 בזכות ההורים המיוסרים.
כתיבה: 6.5 לא הצד החזק של נובאק.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: חמש נקודות על התעוזה והיכולת להפוך נושא כל כך בלתי ניתן לעיכול לרומן מהיר שלדעתי היה עובד טוב יותר כרומן גרפי.

סופי: 8

מותחן-טאבו-מדע-בדיוני-פסיכולוגי-עוכר-שלווה וקומיקסי. לאוהבי הומור שחור בעלי קיבה רגשית חזקה.

הלילות הנוראים - הארי ניקאנן (מאת אורי קידר)

בי נשבעתי כי די, לא עוד! אף מותחן סקדנינבי לא יחדור של שריוני, ולא יגיע לצד מיטתי.

הבנו, קר אצלכם, יש נופים משכרים, חשוך והרוצחים הם הכי קרי רוח ואכזריים. לא מוכן לתרום יותר לאימפריאליזם הזה. מתחסדים – מתנגדים לכיבוש, אבל משתלטים על טבלאות רבי המכר בעולם, כאילו מדובר באיזה מסע צלב.

והשמות. השמות שלכם. כאילו כולם נקראים אותו דבר, ורק בסוף-בסוף יש איזו אות שונה. ואם זה נורבגי או פיני, אני תמיד מתבלבל, וזה לא חשוב, אז אני לא שואל. נכון שלא מזמן התלהבתי מעל במה זו מיו נסבו, אבל זה לא נחשב. הארי הולה הוא חבר.

אבל...בראש העמוד אותו אתם קוראים מתנוסס לו שם פיני, ואני לא מאלה שמבקרים מבלי שקוראים. צבוע? מתחסד? מחפש סיפוקים מהירים וקלים? אני גרוע הרבה יותר. אבל כל אלה רק גרמו לי לקחת את הספר, להתרשם מהכריכה הקרירה ולהציץ בתקציר שבגב הספר. ושם? חגיגה לעיניים – גיבור יהודי, נרצחים עם שמות שנלקחו מעיתון ישראלי שעדיין לא נסגר, וכל זה קורה בתקופת הימים הנוראים (מדובר כמובן על הימים האלה בהם אנחנו רצים כאחוזי תזזית בין ארוחה לארוחה, ובסיומה של כל אחת – מצטערים שבעתיים).  מעצם התרחשות העלילה בתקופת הימים הנוראים, ימי ראשית הסתיו (בעולם מתוקן בו באוקטובר כבר מזמן אין מכירות סוף עונה) מבטיחה כי מזג האוויר הארקטי לא ישחק תפקיד ראשי הפעם. ואכן, להבדיל ממותחנים סקנדינביים אחרים, הספר ממש נקרא כמו ספר ולא כמו הטלפרטומטר של דני רופ.

אוקיי, החלטנו שקוראים. אז מה קורה שם? חוקר יהודי, ארי קפקא שמו, שמנהל מערכת יחסים מורכבת עם יהדותו, אבל עדיין שומר אמונים ליום כיפור, עוסק, במהלך הימים הנוראים, בחקירת רציחתם של כמה יהודים, כמה ערבים וכמה כאלה שמוצאם לא ידוע. ה'מוסד' הופך להיות מעורב. וקפקא מתחיל להיקרע מבפנים. הדילמה בין היותו של קפקא יהודי ופיני, ומה קודם למה – הופכת את הספר לבעל ערך מוסף מעניין. זו דילמה שאני מניח שכל יהודי החי בגולה נאלץ להתמודד עימה במידה זו או אחרת (מדליקים נרות ומתקשרים למשפחה בארץ, או שחוגגים במסיבת חג מולד רוויית אלכוהול ובלונדיניות אסורות?).

הבעיה העיקרית ב'הלילות הנוראים' הוא הקצב. בספר מתח לא ארוך, הציפייה היא שהספר יטוס, והוא לא עושה זאת. יחד עם זאת, צריך לזכור כי הספר לא נכתב לעיניים יהודיות, ואת כל המידע אודות יום כיפור ויהדות בכלל, מידע שאנו לומדים החל מהגן, צריך להסביר לקוראים גויים, מה שמדי פעם גורם לעצירה מסוימת בשטף הסיפורי. וכאן הקורא משלם מחיר מסוים על זהותו היהודית.

בכלל, לספר לוקח זמן להמריא. כיאה לתקופת החגים בה מתרחש הספר, שדה התעופה עמוס, התורים מתארכים, ועד שמתיישבים במושב שלנו והטייס מדליק את המנועים הכבדים, לוקח זמן. אבל ברגע שהעלילה מתחילה לצבור תאוצה, היא כמעט ושוברת את מהירות הקול.

השורה התחתונה היא שהציטוט על כריכת הספר, שמדבר על הטוויסט שמביא הארי ניקאנו (שהוא, ככל הידוע לי, לא יהודי) לספרות המתח הסקנדינבית, מתגשם במהלך הקריאה. זה אולי לא יו נסבו, אבל בתוך מבול של מותחנים סקנדינביים הנוחתים עלינו כפתיתי שלג בבוקר שטוקהולמי טיפוסי, ניקאנן מצליח לבדל עצמו היטב. ואולי זו סתם הפרובינציאליות שלי שגורמת לי להתרגש ממותחן פיני-יהודי. בסופו של יום – אני חושב - כולנו כאלה.

אחרי החגים שמח.

ציונים:

דמויות: 8.5. רוב הדמויות זוכות לעיצוב מוקפד ולא קלישאתי. רובן. חלק קטן מהן עונים בדיוק על ההגדרה שמגדירה אותן, וחבל.

קצב: 6.5. כמו שכתבתי – לספר לוקח זמן להתרומם.

תעלומה: 8. ייאמר לזכותו של ניקאנן שהפיתרון נשמר בקפידה כמעט עד הסוף, והוא הצליח ליצור תעלומה מורכבת למדי, למרות קוצר היריעה.

כתיבה: 8. חסכנית, ביקורתית ומדי פעם גם הומוריסטית.

ממוצע: 7.75.

בונוס/עונש: חצי נקודה על שניקאנן בחר בנו מכל העמים.

סה"כ: 7.8.

למרות הפגמים, מותחן יעיל ואיכותי.

ט' זה טירוף - קן ברואן

תרגום שמו של הספר החדש בסדרת ג'ק טיילור הולם אותו משתי סיבות.

אחת היא שאני לא בטוח שבשוק הספרים הקשה של היום הרבה אנשים היו רוכשים ספר שנקרא "הקדושות המעונות של מגדלנה". ושתיים - "ט' זה טירוף", מתאר באופן מוצלח את הרקע לאירועי הספר הנוכחי - פרשת ההתעללות בנערות איריות שנשלחו למנזרים על ידי הנזירות שהיו אמורות להחזיר אותן בתשובה. כאשר מי שאמור להשגיח עליך, לגדל אותך ולדאוג לך, מתעלל בך, זה טירוף.

ג'ק טיילור מתחבר לסיפור הזה היטב כי גם הוא לא ממש זר להתעללות ולמזל רע. כבן לאמא מתעללת רגשית וקורבן יחסי של המציאות, ובעיקר של עצמו ושל ההתמכרויות שלו - שבכרך החדש כוללות גם שימוש מסיבי בכדורים - הוא נדחק למשימת איתור נזירה שעבדה במכבסה שבה עונו "קדושות מגדלנה". במקביל הוא מקבל על עצמו מצעיר הומוסקסואל לחקור את מותו של אביו. הצעיר חושד באמו החורגת.

כרגיל, ג'ק טיילור הוא לא הבלש הטיפוסי. שיטות החקירה שלו אינן מתוחכמות מאוד. הוא לא מקדיש זמן רב לראיות. אינו עובד באופן שיטתי. ואינטואיציה מקבלת אצלו משקל רב מאוד. וכרגיל, כמו בשני הכרכים הקודמים, ההתמכרות שלו, וחייו האישיים המתאפיינים בהתמודדות עם אובדנים ושברוני לב זוכים פה לפוקוס רגיש ואינטליגנטי.

אחרי קריאת שלושת הכרכים ("ר' זה רצח" ו-"מ' זה מוות" הם הקודמים), אפשר לומר שהמעשים והמחשבות של טיילור הם מעין ריקוד עגום ולא מחושב שמהווה ממוצע של הדחפים האלימים והילדותיים שלו, ההומור השחור שלו, הדיכאון שלו והתאווה שלו למשהו אחר חוץ מהחיים שלו. כמי שלא זר למחשבות על הקיום החיים וכל השאר, קל לי מאוד להזדהות אתו ולהעריך את יכולתו של ברואן ליצור בלש קלאסי, אבל גם דמות אמיתית, אמינה ובעלת אומץ ואופי חמים.

למעשה, הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על הסדרה, הוא שכשאני רואה שמתפרסם בה כרך חדש, אני מרגיש מעין שמחה חמימה, ראשונית. משהו שלא קשור ישירות לתעלומות או למתח, אלא יותר לתחושה משמחת של פגישה מחודשת עם חבר.

הכתיבה של ברואן, כרגיל, טסה במהירות משלה. מהירות הברואן. ואני סיימתי את הספר בשעה וחצי ועכשיו צריך להמתין עד חנוכה, כך על פי השמועות, כדי לפגוש שוב את חברי הילדותי, המכור והמרתק.

ציונים:

דמויות: 9, 10 לג'ק, 8 ליתר.
קצב: 9.5
תעלומה: 7.5 ניכר שיפור קל ביכולתו של ברואן לכתוב תעלומה מורכבת יותר.
כתיבה: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: מינוס נקודה וחצי על התיאורים של ההתעללות במכבסה שהיו אומנם חלק חשוב מן העלילה אבל הוגשו באופן מעט מגושם.

סופי: 8.6

טיסה על הכביש המהיר של התהיות הקיומיות וההומור השחור עם הבלש האירי המופרע ג'ק טיילור, מומלץ בחום.

בליץ - קן ברואן

בשבוע הספר ביקרתי בדוכן של "הוצאת סלע" ויצא לי לשמוע את המו"ל מסביר הפנים, זיו כהן, משיב לשאלה של אדם אחר שעצר שם ושאל כיצד הפך קן ברואן לסופר פורה כל כך?  מסתבר שברואן הספיק לכתוב עשרה ספרים לפני שמצא מו"ל שהחליט לפרסם את ספריו.

ההיסטוריה הקצרה הזו סייעה לי להבין את הפער שבין הסדרה שאליה משתייך בליץ לסדרת "ג'ק טיילור". עושה רושם שברואן התנסה במספר סגנונות לפני שספריו החלו להתפרסם.

בליץ הוא כנראה החלק הראשון בסדרה של לפחות שני ספרים (זה שאחריו נקרא השועלה) העוסקת בתחנת משטרה בריטית, וכוללת מגוון רב של דמויות של שוטרים מופרעים ולא כל כך מוצלחים - ברנט, הבלש הפסיכופט, בעל איים של רכות אישיותית, פולס, שוטרת שחורה צעירה בעלת יצר עז של הרס עצמי, ופורטר, בלש הומוסקסואל שמייצג, אני חושב, את דמות הנורמלי שמולה כולם נראים קצת יותר מטורללים (קצת כמו אייל קיציס בארץ נהדרת). קיימות דמויות קבועות נוספות, אבל הן אינן עמוקות או מותירות די רושם.

בסיפור הנוכחי, חבורת השוטרים נאבקת ברוצח שוטרים סדרתי.

הבעיה, קצת כמו ב"השועלה", היא שכל הגיבורים, פושעים ושוטרים כאחד, הם אימפולסיביים מדי, לא מספיק אמינים, לא מספיק עמוקים וכך הופך הסיפור למעין "סלפסטיק מתח", תת-ז'אנר שהומצא על ידי ברואן, כנראה כאחד מניסיונותיו הרבים (איזה הספק!) להצליח לפרוץ כסופר.
אין בכך שום דבר פסול, אבל אם צריך לבחור בין הסדרה הנוכחית לזו של ג'ק טיילור, אני הייתי מעדיף את טיילור בכל הזדמנות.

ציונים:

תעלומה: 6
כתיבה: 6 קריא מאוד, אבל הכתיבה ממש אוורירית.
דמויות: 5 עדיף היה להפחית במספר הדמויות ולהעמיק בהן.
קצב: 8

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: עונש של שתיים וחצי נקודות - מברואן אפשר לצפות ליותר.

סופי: 6

מעביר את הזמן, אבל מדובר ללא ספק בקו הג'אנק-פוד של תעשיות ברואן.

ר' זה רצח - קן ברואן

ג'ק טיילור רוכב שנית. יאי. הפעם הוא מחפש שני רוצחים. אחד רוצח צוענים, והשני רוצח ברבורים. זאת לאחר שהוא שב מתקופה קצרה בלונדון. לא היה לו מה לעשות שם אבל הוא חש שזה יהיה לא מכובד לחזור מוקדם מדי. הוא לא רוצה להרגיש שמסתכלים עליו כאילו חזר עם הזנב בין הרגליים. או, כמו שהוא אומר את זה - עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שבה הוא הרשים מישהו. עבר יותר זמן מאז הפעם האחרונה שבה הרשים את עצמו.

טיילור חוזר לגלאווי שבאירלנד חמוש בעוד קצת ניסיון חיים, שני חברים חדשים ובאהבתו הקבועה לרומנים, לשירה ולמילה הכתובה בכלל. העלילה מתמקדת כאמור במקרי הרצח, אבל גם בחיים האישיים של דמויות שפגשנו כבר בספר הקודם, כגון ג'ף, כוכב הרוק המזדקן שהפך לבעלים של בר וברנדן פלוד, השוטר שחזר בתשובה. גם אמו של טיילור צצה מדי פעם. 

כפי שקורה בדרך כלל אצל ברואן, ובניגוד למתרחש בספרי מתח אחרים, התעלומה משמשת יותר כרקע לשרטוט של תמונות מחייו האפלים, מרירים ולעיתים, לרגעים, מתוקים של טיילור ומחייהן של דמויות המשנה. מהקריאה בספר הנוכחי (עוד אחד אמור לצאת לקראת החגים) הבנתי למה אני כל כך אוהב לקרוא על טיילור - זה בגלל שהוא יודע ללכת חבל דק, כזה שמפריד בין קול לקול מדי ומעצבן, בין רגיש לבכיין, בין מנוסה ללאה וקהה חושים. דמותו האוהבת והקשוחה של טיילור מהלכת כל הזמן על החבל הזה, ולא צריך לפחד לרגע שהוא יפול.

ציונים:

דמויות: 8.5 טיילור כהרגלו ממגנט, והיתר אמינים ומעניינים.

קצב: 9

תעלומה: 7 כרגיל, הצד החלש יותר.

כתיבה: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות להתרחשויות בסיום שמלמדות מדוע לטיילור צדדים אפלים באישיותו, ומדוע לפעמים נדמה שהוא מתעלם מן הדברים הנוראיים ביותר. 

סופי:8.5

רומן אפלולי ונעים, כמו חתול של ארכי-נבל.

3 שניות - אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

"3 שניות" הוא מותחן נוסף בגשם כבד של מותחנים סקנדינביים שמומטר עלינו לאחרונה. גם הוא עוסק בעוולות חברתיות. גם הוא חלק מסדרה בה מככב בלש עקשן מאוד. שמו אוורט גרנס. אם הבנתי נכון מהמידע ברשת, "3 שניות" הוא הספר החמישי בסדרה. הוא זכה במספר פרסים, כולל פרס ה"דאגר" הבינלאומי.

הספר נכתב על ידי עיתונאי חוקר ועבריין לשעבר שחזר למוטב והיום עובד עם נוער בסיכון.

העלילה עוסקת בחקירת רצח שבוצע בדירה בשטוקהולם במהלך עסקת סמים. על החקירה אחראי אוורט גרנס. בלש משטרה בכיר, דיכאוני, ובעל התנהגויות מעט ביזאריות. בהתחלה הוא עובר כתמהוני. אבל לאט לאט מתרגלים אליו.
מנגד, מסופר סיפורו של פייט הופמן, עבריין לשעבר שהפך למודיע משטרתי ולבעל משפחה צעירה - אישה אוהבת ושני ילדים - המנסה לחדור אל מעמקי המאפיה הפולנית ששולחת זרועות תמנון אל שוק הסמים בבתי הכלא של שבדיה. זה שוק מאוד מבטיח - מסתבר שהסמים בכלא נמכרים במחיר משולש. המפעיל של הופמן מלווה אותו בתהליך החדירה לכלא מלא אסירים מסוכנים בו יצטרך לשרוד כדי להצליח בחדירה לארגון האלים. אווירת הכלא מתוארת בספר באופן שסוחף את הקורא פנימה.

שני הסיפורים משתלבים מהר מאוד זה בזה והספר נכנס לקצב מהיר כבר בעמודים הראשונים.

נתחיל עם החלקים הטובים בספר. העלילה מאוד מקורית. סיפור החדירה אל הכלא והעיסוק בתפקיד של חפרפרת מבצעית מאוד מעניין ומותח. העיסוק במנגנוני הברחת הסמים משכנע ומרתק. חלק מהקטעים ממש מפתיעים - שימו לב לשימוש המקורי בפרחים. ברור שניסיונם של שני המחברים תורם רבות לאותנטיות ולעניין שיש בספר.
עוד דבר שמועבר היטב הוא אווירת הכלא הקלסטרופובית. זו הופכת עוד יותר מאיימת כשהיא מתוארת מנקודת מבטו של מודיע שחייב לשמור על זהותו בסוד.

אבל עדיין, יש כמה חלקים שאינם עובדים היטב.

עלילת חקירת הרצח מעט צפויה. בכלל, קיים פיצול בין הקטעים שבהם הופמן, החפרפרת, פועל - בהם המתח גבוה מאוד - לעומת החלקים שמתארים את עבודת המשטרה, המעט שגרתית שאז הנאת הקריאה נשענת יותר על המוזרות הבינאישית בה מתאפיין גרנס ופחות על עבודת החקירה.

נקודה חלשה נוספת היא הכתיבה. אומנם שניים כתבו את הספר הזה, אבל הם שכחו לקחת איתם סופר. הרבה מן התיאורים בספר מרגישים "פלקטיים", או מוכרים מדי. אחת לכמה עמודים אחד הגיבורים מתבונן מבעד לחלון ומקנא בדרי העיר השלווים בעוד הוא מצוי בסערת רגשות. המהלך הזה מוכר מאוד ונעשה בו שימוש עודף שממש פוגם באמינות של הספר. הפשעים ועולם הפשיעה אמינים יותר מעולמן הפנימי של הדמויות בגלל השימוש בקלישאות. גם רמות הפתוס קצת גבוהות מהרגיל בחלק מן הספר. ההרגשה שלי הייתה שכותב מעודן יותר היה יכול להפוך את הספר למשהו הרבה יותר מוצלח.

בסך הכול, די מעניין ושווה קריאה לדעתי. צריך לפרגן להוצאת "סלע" על הגיוון בכותבי ספרי מתח. אחרי קן ברואן האירי המגניב, מתווספים אלינו שני הכותבים השבדים הללו ומכניסים אותנו לעולם המעניין של סמים וחפרפרות. מעניין מה עוד יתורגם (יש ספרות מתח יפנית? זה יכול להיות מעניין...).

 ציונים:

תעלומה: 9 פחות לתעלומה ויותר לעולם הפשע המורכב.
דמויות: 7.5 הדמויות אינן אחידות ואמינות לגמרי, אבל דמותו של החפרפרת והאפיזודה האמינה בכלא מאזנות את התמונה.
כתיבה: 6.5 לא הצד החזק של הספר (גם התרגום לא מושלם - אולי כי מבוסס על תרגום אנגלי).
קצב: 8.

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות לתיאורים המעניינים של תהליכי הברחה, האזנה חשאית ועוד.

סופי:8.

מתאים לחובבי "אוז" בעלי סובלנות לכתיבה שאינה מצליחה לעמוד באותה רמה כמו המתח.

מ' זה מוות - קן ברואן

אני מחבב את הוצאת "סלע". הוצאה של ספרי מתח קלילים. מתורגמים ומקוריים. נתקלתי בה פעם ראשונה כאשר המו"ל ביקר בחנות הספרים בה עבדתי כדי לקדם את ספרו. כמו כל הוצאה קטנה שלא יכולה להרשות לעצמה למכור ארבע במאה, אני מאחל לה שתצליח לשרוד.

את הספר הקודם של ההוצאה שביקרתי לא אהבתי. "השועלה" של קן ברואן לא היה מוצלח בעיני. הדמויות היו מן ערבובייה לא מובחנת של שוטרים מופרעים. התפניות הרבות היו צפויות. לא הבנתי מדוע קן ברואן הוא סופר מצליח כל כך. למעשה, שניים מספריו שטרם קראתי - "בליץ'" ו"לונדון בולווארד" - עובדו לסרטים עם כוכבי אקשן דרג שני כמו ג'ייסון סטטהאם וקולין פארל.

"מ' זה מוות", ששמו בשפת המקור THE GUARDS, הבהיר לי מדוע ברואן הוא כזה סיפור הצלחה.

בספר הנוכחי, שהוא חלק מסדרה בה מככב ג'ק טיילור, שוטר לשעבר, אלכוהוליסט ומעין חוקר פרטי בהווה ברואן נוקט קו אחר.פחות תפניות. פחות דמויות מרכזיות. יותר כתיבה מושחזת. ומים מאוד עמוקים בכל הנוגע לחייו האישיים של הגיבור.
קשה שלא להתאהב בדמותו של ג'ק טיילור. אלכוהוליסט, איש ספר, מודע לעצמו, עצוב, שמח, ובעיקר, חד כתער בתפישתו את המציאות.

כמעט כל דיאלוג בספר נקרא בשקיקה, ואחד השיאים הנוגים ללב הוא דווקא מונולוג קצר (ע"מ 95 והלאה) שבו מספר הגיבור כיצד ספרים מהווים עבורו הכרח בדיוק כמו אוכל ושתייה ושתייה אלכוהולית.

העלילה צנועה. אם שאיבדה את בתה פונה אל טיילור כדי שיוכיח שמותה של הבת לא היה התאבדות. טיילור נעזר בחברו, סאטון, בחור מטריד בעל מאפיינים פסיכופטיים  בולטים כדי לפתור את התעלומה. הסיפור פשוט. אבל הדרך הרגשית שעובר הגיבור היא מאלפת, עצובה, מצחיקה ומטרידה. בין אשפוז בבית חולים לחולי נפש לראיון עבודה אצל מי שתוקף אותו בתחילת הספר טיילור מפזר הגיגים מצחיקים ועצבות דוקרת בדיוק כמו שבלש פרטי צריך לעשות.

הדבר היחיד שאפשר לומר לרעתו של הספר היא שהוא נגמר מהר מדי. אחרי שעתיים של קריאה מצאתי את עצמי בוהה פתאום בכריכה האחורית. סוף מפתיע.

לשמחתי תורגם כבר ספר נוסף בסדרה "ר' זה רצח", מעניין מה שמו באנגלית...

ציונים:

כתיבה: 8.5 כתיבה רזה וחדה
דמויות: 9 מיעוט הדמויות והעומק שלהן מאפשר לברואן להראות מה הוא יודע
תעלומה: 6
קצב: 9

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על אהבת הספרות והשירה שעוברות לכל אורך הספר בצורה מקסימה.

סופי: 8.625

בוק-נואר מושלם
מומלץ מאוד

השועלה - קן ברואן

הספר הזה הותיר אותי בתחושה של תמיהה. וביליתי הרבה זמן בניסיון להסביר אותה לעצמי. אולי יותר מאשר בקריאה.

בגדול, מדובר בעסק די פשוט. מעין טייק אוף לסרטי גיא ריצ'י. אפשר היה לקרוא לו "לוק סטוק ושני שוטרים מושחתים". העלילה עוסקת בחקירת משטרה של חבורת עבריינים קטנה המפוצצת מטעני חבלה באזורים עירוניים וסוחטת את המשטרה - לא פחות ולא יותר - לתשלום כופר. התפניות מעניינות. הדמויות משעשעות. יש כמות גדושה - וזה יוצא דופן - של וואן-ליינרים שנונים.

אבל כשקראתי אותו משהו הרגיש לא נכון. כאילו זה לא באמת ספר.

סיימתי אותו בפחות משלוש שעות. פרק זמן שהוא לא מאוד אופייני עבורי. אני חושב שביליתי יותר זמן בלהבין מה לא הסתדר לי במהלך הקריאה. זאת הייתה תעלומה.

הדבר הראשון שבלט הוא התחושה שהדמויות, למרות שהיו מובחנות ומתוארות היטב, גם אם ברזון על גבול האנורקטי, לא שידרו אמינות. נדמה היה לי שהמספר, שמנסה להיות "מספר-יודע-כל-וגם-מגניב-אש" ניצב מאחורי כל משפט שאומרת כל דמות. ואז כל העניין מרגיש קצת יותר כמו הצגת יחיד, או מופע סטנד-אפ, או איזה טריק של פיתום, ולא כמו רומן עם דמויות שחיות ופועלות בתוכו באופן אמין.

במקביל לזה מה שעוד היה מורגש ביותר, היה חוסר מוחלט של דרישות שהספר מציב לקורא.
קל מאוד להפנים את הדמויות שמסמנות עצמן בקלות: ההומו האמיץ, המורד, המבולבלת, הפסיכופטית, הבוס החמור, וכו'. אולי מדובר ביכולת מבריקה של ברואן להשתמש במעין "ארכיטיפים מודרניים" (סליחה על הפלצנות), אבל בסופו של דבר, החוויה שיצאתי איתה מקריאת הספר היא שלא באמת נזדקקתי להשקעת מאמץ או שימוש יתר במוח, מעבר לשימוש הנדרש בחושים, כדי לצלוח אותו, ובמהירות.
הרגשתי שאני בוהה, לא קורא באופן אקטיבי.

אז בעצם - ונראה לי שזה יסכם את זה - השועלה, הוא ספר שדומה מאוד לתוכנית טלויזיה שנקלעים אליה באמצע הלילה, מספק לפרק הזמן שבו הצפייה מתרחשת, אבל מותיר תחושה קלה של ייסורי מצפון ופסיביות שלא מתאימה, במיוחד אם מכרסמים צ'יפס תוך כדי.

אז בהחלט אפשר, אבל ממש לא חייבים.

ציונים:
איכות הכתיבה:6
דמויות:6
קצב:6
תעלומה:6

ממוצע: 6

בונוס/עונש: 10- הפחתת נקודות על המצב הקיומי המבלבל שבו הספר שם אותך, חושב שאתה קורא ספר, אבל מרגיש כמו קאוץ'-פוטטו. לא מתאים.

סופי: 5