אחת הביקורות הראשונות
שכתבתי בבלוג זה, עסקה בספר "הילד האחרון". ספר מתח עמוק, מלנכולי ואפל.
האווירה הקודרת והדמויות שהמזל הטוב פסח עליהן, הפכו את הספר הדי שגרתי, למשהו
שנחרט בזיכרון בזכות קדרותו.
במקרה של "לנצח
את מלאך המוות" של ג'וש באזל הספר נחרט בזיכרון מסיבות אחרות לגמרי. אני לא
יודע אם אנחנו פה בשביל הבדיחות או בשביל הסיפור המפותל והמיוחד. כנראה ששניהם
משחקים תפקיד משמעותי. בפתיחת הספר, כמות הבדיחות כה גבוהה, שנראה שאנחנו פה רק
בשביל הבדיחות, וקצת כמו בסרט פורנו, העלילה מיותרת. בהמשך, העלילה מתחילה לתפוס
תאוצה ומקום ואז יש גם ספר מתח ולא רק מטח יריות הומוריסטי.
אבל יש בספר הזה
משהו מעבר לעוד ספר מתח קליל שהופך אותו לכזה שלופת את הבטן ומקשה על הנחתו בצד וחזרה לחיי היומיום. ייתכן
וזו הנבזיות המקסימה שמבצבצת מכל שורה, וכמובן – מהערות השוליים המאלפות, אליהן
עוד נחזור. אך לדעתי מדובר בעיקר בדמות הראשית המוצלחת עד מאוד.
ד"ר פיטר בראון
הוא מתמחה בבית חולים גרוע במנהטן. חלקים לא מבוטלים מהספר עוסקים בנחשלותו של בית
החולים. פרקים שלמים נראים כמו מחווה משעשעת לקלאסיקה "בית האלוהים".
דמותו של בראון רבת סתירות. הוא הופך מורכב יותר ויותר עם כל דף שהופכים ברומן
הקצבי הזה. וכאשר, בשלב מסוים, אנחנו מגלים פרטים מפתיעים על עברו, דבר כבר לא
יכול להפתיע אותנו. על אף שמדובר בספר משעשע למדי, דמותו של בראון, שהיא למעשה
הדמות היחידה אשר מקבלת עומק ומשמעות, כובשת ומרגשת.
מבלי להסגיר יותר
מטפח, בשלב מוקדם מאוד בעלילה אנו מגלים שלד"ר בראון עבר מפוקפק, ששב ומתנפל
עליו. הוא נאלץ להילחם על חייו, כשהמצפון שלו לא מאפשר לו לנטוש את חוליו.
הסיפור מתקדם בדרך
מרתקת, בו בכל פרק מתקדמת העלילה, אך בזה שאחריו היא חוזרת לאחור וחושפת חלק נוסף
בסיפורו של הרופא, כשהחזרה לאחור נעשית מנקודת מבט עכשווית ומפוכחת.
הסיפור הבסיסי כבר היה
קיים בעבר (ע"ע "מותו וחייו של בובי ז", שמחברו, דון וינסלו, ממליץ
על "מלאך המוות" בכריכתו האחורית), אבל הפיתולים בהחלט מפתיעים, כך שעל
אף הפתרון הלא מרעיש, רמת המתח והעניין נשארת גבוהה כל העת. מבחינת כתיבה, הספר
פשוט קורע מצחוק. הדיאלוגים חדים ולא נמרחים וגולת הכותרת – הערות השוליים שמלאות
בתופינים – החל מהערות רפואיות ועד שטויות מופרכות למדי. בסוף הספר כותב באזל כי
כל הערות השוליים מצוצות מהאצבע, ונותר רק להעריך אותו על יכולת ההמצאה. מצד
שני, באזל הוא רופא בעצמו ובעל תואר בכתיבה יוצרת, כך שיש לתהות האם גם
ההערה בסיום היא לא שטות נוספת שלו. הקצב,
מהיר ועצבני, עם רגעים של עומק ורגש.
בסך הכול מדובר ברומן
קליל, מצחיק מאוד ובו דמות אחת שמשמשת בסיס איתן ומסקרן לקריאה.
ציונים:
תעלומה:
8.5
דמויות:
9. אולי צריך לתקן ל"דמות".דמותו של פיטר בראון כובשת לב, עמוסת
ניגודים, ורומנטית. גלריית הדמויות המקיפה אותו היא תפאורה, לא יותר.
כתיבה:
9
קצב: 9.
ממוצע:
8.8
בונוס/עונש:
שתי נקודות על הערות השוליים, שהופכות את הספר מעוד מותחן משעשע, לחוויה של ממש.
סופי:
9.
ספר
נפלא!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה