לפני כמה שבועות היה לי יום חופש. יום לאחר מבחן מפרך, הרגשתי צורך לבהות במשהו שלא יגרום למוח שלי לפעול. מצאתי את עצמי צופה בקומדיה החדשה יחסית של מייקל ביי, "pain and gain".
טעיתי. בהייה לא הספיקה. די מהר גיליתי שאני מעורב ומצטמרר. למרות שאני בטוח שמייקל ביי לא התכוון שכך אגיב לקומדיה החדשה שלו. הסרט סיפר על שלושה באדי-בילדרים אמריקאיים, בקצה הנמוך של סקאלת הIQ, שבשם החלום האמריקאי, תכננו לחטוף ולשדוד מיליונר שהתעמל במכון הכושר בו עבדו. השילוב בין הטמטום של הדמויות (דוויין ג'ונסון משחק נהדר את הנרקומן הדתי) ורמות האנטי-סוציאליות שלהם היה מצמרר, לא פחות. אין הרבה דברים מפחידים כמו אדם שמוצא את הרוע והאכזריות שלו משעשעים.
לאחר הצפייה התברר לי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ויצא לי לראות גם דוקומנטרי שביסס את התחושה הלא נעימה שהתעוררה בי בזמן הצפייה - הקומדיה השחורה של מייקל ביי מבוססת על סיפור מזעזע של חטיפה ורצח שהתרחש באמת (ולא בדיוק באופן שאליו מכופף ביי את העלילה כדי לייצר קומדיה).
הסיבה להקדמה הארוכה היא שההיכרות עם הבאדי בילדרים הטיפשים-אכזריים של "pain and gain" העבירה בי את אותה צמרמורת שחלפה בי כשקראתי את "שני חיילים".
גם כאן מדובר בחבורת צעירים שקובעת לעצמה חוקים משלה. הם לא טיפשים. הם קרי רוח. אכזריים, ובניגוד לחבורת הדושבאגס של ביי, יש להם רמות ארגון גבוהות ושיטות פעולה מזעזעות. למרות שהספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי, ניכר כי הכותבים מכירים באופן אינטימי את עולם הכנופיות. הצלילה לעולם הזה דרך הכתיבה של הלסטרום ורוסלנד דומה לנפילה פתאומית אל תוך אגם קפוא. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי חש קצת פניקה בשל קרבת יתר שהם יצרו עבורי, לעולם אפל ואמיתי, שאני מודע לקיומו, אבל מעדיף להימנע מלחשוב עליו.
הסיפור די פשוט. גבריאל וליאון הם שני חברי כנופיה מילדות. שניהם באים מבתים הרוסים. שניהם לא הכירו את אבותיהם. שניהם מתגוררים בשכונה מוכת פשע, שמתוארת כמעין עולם מקביל.
בנקודת הזמן שבו מתרחש הסיפור לשניים כבר רקורד מרשים של פשיעה. ליאון יושב בכלא בעוד שגבריאל מנהל את עסקי הכנופיה מבחוץ. והשניים מתכננים פעולה מורכבת שמניעה את גלגלי העלילה. מולם ניצב אוורט גרנס, הבלש הקבוע של הלסטרום ורוסלנד, שבספר הנוכחי סובל גם מסימפטומים בולימיים. אליו מצטרפים חוסה פרריה, שוטר וותיק הפועל בשכונת "RABY", שהיא זירת ההתרחשות של הספר, ושני עוזריו הקבועים.
כוחם של שני הסופרים, כמו שהיה ב-"3 שניות", הוא בתיאור המאוד ריאליסטי של הנורמות ושיטות הפעולה של הכנופיות. הם חושפים את הקורא לאופן ביצוע עסקאות הסמים, לשימוש המזעזע בילדים כפושעים, לנורמות ההתנהגות והענישה, ולהיררכיה החברתית החייתית. הם משכילים לתאר את המנגנונים שהופכים ילד לפושע - היעדר דמות אב, אם קשת יום שאינה פנויה או יכולה לשמור על בנה, סביבה קשה וחסרת סיכוי, וצורך עמוק בהזדהות עם משהו חזק, שנותן תחושה של שליטה (ייתכן שזה המשלים של החוסר הראשון).
גם חקירת המשטרה אינה כוללת טריקים מיוחדים שמצריכים השעיה של אי האמון, כפי שקורה ברוב ספרי המתח. למעשה, חלק ניכר מן החקירה מתנהל כשאוורט גרנס מצוי במן התקף זעם/פניקה שרק גורם לו להפריע לעמיתיו, והתחושה מציאותית מאוד ועגומה מאוד.
ההיכרות העמוקה של המחברים עם העולם העצוב-מפחיד הזה הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה. השניים מספקים מעין מבט-על מייאש על הדרך שבה עולם הכנופיות שורד בנקל גם אם דמויות בולטות מסולקות מהדרך. קצת כמו שאמרו ב"סמויה", "...that's the game".
מבט העל הזה מוסיף לספר מימד סוציולוגי. להבדיל מבחינת ז'אנרים, אפשר לומר, שקצת כמו היוצרים של "סאות'פארק", אבל ללא ההומור (למרות שכן איתרתי בדיחה מוצלחת אחת בספר, במפגש שבין הבלש לאמו של אחד הפושעים), רוסלנד והלסטרום משתמשים באומנות הסיפור כדי לספק אמירות סוציולוגיות נוקבות על אוזלת היד של החברה בטיפול ברעות החולות שלה.
נקודת התורפה של השניים, הכתיבה, נותרה בעינה - היא נוטה בעיני למידה רבה מדי של פתוס, חזרתיות ושימוש בקלישאות (הפעם במידה פחות תכופה ביחס ל-"3 שניות", או שאני פשוט התרגלתי).
אבל הדמויות אמינות ומחוספסות, והקצב מהיר. ובכלל, כוחו של הספר מהבחינות השונות - רמת הריאליזם, המתח, הדיון הסוציולוגי והעניין - עולה בנקל על מגרעותיו.
ציונים:
דמויות: 8
קצב: 8.5
תעלומה: 9 אין כאן ממש תעלומה, אבל עולם הכנופייה "חיילי הגטו" הוא מרתק.
כתיבה: 7
ממוצע: 8.125
בונוס/עונש: 3.75 נקודות על יכולתם של הלסטרום את רוסלנד לייצר רומן מתח עם ערך מוסף ריאליסטי וסוציולוגי.
סופי: 8.5
רומן מתח סופר ריאליסטי, שלמרות כתיבה לא מספיק מלוטשת, מספק צלילה מרתקת, מפחידה ומייאשת אל המים העמוקים של עולם כנופיות הנוער.
