בי נשבעתי כי די, לא עוד! אף מותחן סקדנינבי לא יחדור של שריוני, ולא
יגיע לצד מיטתי.
הבנו, קר אצלכם, יש נופים משכרים, חשוך והרוצחים הם הכי קרי רוח
ואכזריים. לא מוכן לתרום יותר לאימפריאליזם הזה. מתחסדים – מתנגדים לכיבוש, אבל
משתלטים על טבלאות רבי המכר בעולם, כאילו מדובר באיזה מסע צלב.
והשמות. השמות שלכם. כאילו כולם נקראים אותו דבר, ורק בסוף-בסוף יש
איזו אות שונה. ואם זה נורבגי או פיני, אני תמיד
מתבלבל, וזה לא חשוב, אז אני לא שואל. נכון שלא מזמן התלהבתי מעל במה זו מיו נסבו,
אבל זה לא נחשב. הארי הולה הוא חבר.
אבל...בראש העמוד אותו אתם קוראים מתנוסס לו שם פיני, ואני לא מאלה
שמבקרים מבלי שקוראים. צבוע? מתחסד? מחפש סיפוקים מהירים וקלים? אני גרוע הרבה
יותר. אבל כל אלה רק גרמו לי לקחת את הספר, להתרשם מהכריכה הקרירה ולהציץ בתקציר
שבגב הספר. ושם? חגיגה לעיניים – גיבור יהודי, נרצחים עם שמות שנלקחו מעיתון
ישראלי שעדיין לא נסגר, וכל זה קורה בתקופת הימים הנוראים (מדובר כמובן על הימים
האלה בהם אנחנו רצים כאחוזי תזזית בין ארוחה לארוחה, ובסיומה של כל אחת – מצטערים
שבעתיים). מעצם התרחשות העלילה בתקופת
הימים הנוראים, ימי ראשית הסתיו (בעולם מתוקן בו באוקטובר כבר מזמן אין מכירות
סוף עונה) מבטיחה כי מזג האוויר הארקטי לא ישחק תפקיד ראשי הפעם. ואכן, להבדיל ממותחנים
סקנדינביים אחרים, הספר ממש נקרא כמו ספר ולא כמו הטלפרטומטר של דני רופ.
אוקיי, החלטנו שקוראים. אז מה קורה שם? חוקר יהודי, ארי קפקא שמו, שמנהל
מערכת יחסים מורכבת עם יהדותו, אבל עדיין שומר אמונים ליום כיפור, עוסק, במהלך הימים הנוראים, בחקירת רציחתם של כמה יהודים, כמה ערבים וכמה כאלה שמוצאם לא ידוע. ה'מוסד' הופך להיות מעורב. וקפקא מתחיל להיקרע
מבפנים. הדילמה בין היותו של קפקא יהודי ופיני, ומה קודם למה –
הופכת את הספר לבעל ערך מוסף מעניין. זו דילמה שאני מניח שכל יהודי החי בגולה נאלץ
להתמודד עימה במידה זו או אחרת (מדליקים נרות ומתקשרים למשפחה בארץ, או שחוגגים במסיבת חג מולד רוויית אלכוהול ובלונדיניות אסורות?).
הבעיה העיקרית ב'הלילות הנוראים' הוא הקצב. בספר מתח לא ארוך,
הציפייה היא שהספר יטוס, והוא לא עושה זאת. יחד עם זאת, צריך לזכור כי הספר
לא נכתב לעיניים יהודיות, ואת כל המידע אודות יום כיפור ויהדות בכלל, מידע שאנו לומדים החל מהגן, צריך להסביר לקוראים גויים, מה שמדי פעם גורם לעצירה מסוימת בשטף
הסיפורי. וכאן הקורא משלם מחיר מסוים על זהותו היהודית.
בכלל, לספר לוקח זמן להמריא. כיאה לתקופת החגים בה מתרחש הספר, שדה
התעופה עמוס, התורים מתארכים, ועד שמתיישבים במושב שלנו והטייס מדליק את המנועים הכבדים, לוקח זמן. אבל ברגע שהעלילה מתחילה לצבור תאוצה, היא כמעט ושוברת את מהירות הקול.
השורה התחתונה היא שהציטוט על כריכת הספר, שמדבר על הטוויסט שמביא
הארי ניקאנו (שהוא, ככל הידוע לי, לא יהודי) לספרות המתח הסקנדינבית, מתגשם במהלך הקריאה.
זה אולי לא יו נסבו, אבל בתוך מבול של מותחנים סקנדינביים הנוחתים עלינו כפתיתי שלג
בבוקר שטוקהולמי טיפוסי, ניקאנן מצליח לבדל עצמו היטב. ואולי זו סתם הפרובינציאליות שלי
שגורמת לי להתרגש ממותחן פיני-יהודי. בסופו של יום – אני חושב - כולנו כאלה.
אחרי החגים שמח.
ציונים:
דמויות: 8.5. רוב הדמויות זוכות לעיצוב מוקפד ולא קלישאתי. רובן. חלק
קטן מהן עונים בדיוק על ההגדרה שמגדירה אותן, וחבל.
קצב: 6.5. כמו שכתבתי – לספר לוקח זמן להתרומם.
תעלומה: 8. ייאמר לזכותו של ניקאנן שהפיתרון נשמר בקפידה כמעט עד
הסוף, והוא הצליח ליצור תעלומה מורכבת למדי, למרות קוצר היריעה.
כתיבה: 8. חסכנית, ביקורתית ומדי פעם גם הומוריסטית.
ממוצע: 7.75.
בונוס/עונש: חצי נקודה על שניקאנן בחר בנו מכל העמים.
סה"כ: 7.8.
למרות הפגמים, מותחן יעיל ואיכותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה