‏הצגת רשומות עם תוויות סלע ספרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סלע ספרים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

שני חיילים - אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום



לפני כמה שבועות היה לי יום חופש. יום לאחר מבחן מפרך, הרגשתי צורך לבהות במשהו שלא יגרום למוח שלי לפעול. מצאתי את עצמי צופה בקומדיה החדשה יחסית של מייקל ביי, "pain and gain".
טעיתי. בהייה לא הספיקה. די מהר גיליתי שאני מעורב ומצטמרר. למרות שאני בטוח שמייקל ביי לא התכוון שכך אגיב לקומדיה החדשה שלו. הסרט סיפר על שלושה באדי-בילדרים אמריקאיים, בקצה הנמוך של סקאלת הIQ, שבשם החלום האמריקאי, תכננו לחטוף ולשדוד מיליונר שהתעמל במכון הכושר בו עבדו. השילוב בין הטמטום של הדמויות (דוויין ג'ונסון משחק נהדר את הנרקומן הדתי) ורמות האנטי-סוציאליות שלהם היה מצמרר, לא פחות. אין הרבה דברים מפחידים כמו אדם שמוצא את הרוע והאכזריות שלו משעשעים.
לאחר הצפייה התברר לי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ויצא לי לראות גם דוקומנטרי שביסס את התחושה הלא נעימה שהתעוררה בי בזמן הצפייה - הקומדיה השחורה של מייקל ביי מבוססת על סיפור מזעזע של חטיפה ורצח שהתרחש באמת (ולא בדיוק באופן שאליו מכופף ביי את העלילה כדי לייצר קומדיה).

הסיבה להקדמה הארוכה היא שההיכרות עם הבאדי בילדרים הטיפשים-אכזריים של "pain and gain" העבירה בי את אותה צמרמורת שחלפה בי כשקראתי את "שני חיילים".
גם כאן מדובר בחבורת צעירים שקובעת לעצמה חוקים משלה. הם לא טיפשים. הם קרי רוח. אכזריים, ובניגוד לחבורת הדושבאגס של ביי, יש להם רמות ארגון גבוהות ושיטות פעולה מזעזעות. למרות שהספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי, ניכר כי הכותבים מכירים באופן אינטימי את עולם הכנופיות. הצלילה לעולם הזה דרך הכתיבה של הלסטרום ורוסלנד דומה לנפילה פתאומית אל תוך אגם קפוא. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי חש קצת פניקה בשל קרבת יתר שהם יצרו עבורי, לעולם אפל ואמיתי, שאני מודע לקיומו, אבל מעדיף להימנע מלחשוב עליו.

הסיפור די פשוט. גבריאל וליאון הם שני חברי כנופיה מילדות. שניהם באים מבתים הרוסים. שניהם לא הכירו את אבותיהם. שניהם מתגוררים בשכונה מוכת פשע, שמתוארת כמעין עולם מקביל.
בנקודת הזמן שבו מתרחש הסיפור לשניים כבר רקורד מרשים של פשיעה. ליאון יושב בכלא בעוד שגבריאל מנהל את עסקי הכנופיה מבחוץ. והשניים מתכננים פעולה מורכבת שמניעה את גלגלי העלילה. מולם ניצב אוורט גרנס, הבלש הקבוע של הלסטרום ורוסלנד, שבספר הנוכחי סובל גם מסימפטומים בולימיים. אליו מצטרפים חוסה פרריה, שוטר וותיק הפועל בשכונת "RABY", שהיא זירת ההתרחשות של הספר, ושני עוזריו הקבועים.

כוחם של שני הסופרים, כמו שהיה ב-"3 שניות", הוא בתיאור המאוד ריאליסטי של הנורמות ושיטות הפעולה של הכנופיות. הם חושפים את הקורא לאופן ביצוע עסקאות הסמים, לשימוש המזעזע בילדים כפושעים, לנורמות ההתנהגות והענישה, ולהיררכיה החברתית החייתית. הם משכילים לתאר את המנגנונים שהופכים ילד לפושע - היעדר דמות אב, אם קשת יום שאינה פנויה או יכולה לשמור על בנה, סביבה קשה וחסרת סיכוי, וצורך עמוק בהזדהות עם משהו חזק, שנותן תחושה של שליטה (ייתכן שזה המשלים של החוסר הראשון).
גם חקירת המשטרה אינה כוללת טריקים מיוחדים שמצריכים השעיה של אי האמון, כפי שקורה ברוב ספרי המתח. למעשה, חלק ניכר מן החקירה מתנהל כשאוורט גרנס מצוי במן התקף זעם/פניקה שרק גורם לו להפריע לעמיתיו, והתחושה מציאותית מאוד ועגומה מאוד.

ההיכרות העמוקה של המחברים עם העולם העצוב-מפחיד הזה הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה. השניים מספקים מעין מבט-על מייאש על הדרך שבה עולם הכנופיות שורד בנקל גם אם דמויות בולטות מסולקות מהדרך. קצת כמו שאמרו ב"סמויה",  "...that's the game".

מבט העל הזה מוסיף לספר מימד סוציולוגי. להבדיל מבחינת ז'אנרים, אפשר לומר, שקצת כמו היוצרים של "סאות'פארק", אבל ללא ההומור (למרות שכן איתרתי בדיחה מוצלחת אחת בספר, במפגש שבין הבלש לאמו של אחד הפושעים), רוסלנד והלסטרום משתמשים באומנות הסיפור כדי לספק אמירות סוציולוגיות נוקבות על אוזלת היד של החברה בטיפול ברעות החולות שלה.

נקודת התורפה של השניים, הכתיבה, נותרה בעינה - היא נוטה בעיני למידה רבה מדי של פתוס, חזרתיות ושימוש בקלישאות (הפעם במידה פחות תכופה ביחס ל-"3 שניות", או שאני פשוט התרגלתי).
אבל הדמויות אמינות ומחוספסות, והקצב מהיר. ובכלל, כוחו של הספר מהבחינות השונות - רמת הריאליזם, המתח, הדיון הסוציולוגי והעניין - עולה בנקל על מגרעותיו.

ציונים:

דמויות: 8
קצב: 8.5
תעלומה: 9 אין כאן ממש תעלומה, אבל עולם הכנופייה "חיילי הגטו" הוא מרתק.
כתיבה: 7

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: 3.75 נקודות על יכולתם של הלסטרום את רוסלנד לייצר רומן מתח עם ערך מוסף ריאליסטי וסוציולוגי.

סופי: 8.5

רומן מתח סופר ריאליסטי, שלמרות כתיבה לא מספיק מלוטשת, מספק צלילה מרתקת, מפחידה ומייאשת אל המים העמוקים של עולם כנופיות הנוער.


יום ראשון, 17 בפברואר 2013

תאומים - נובאק צ'ייס


"תאומים" של צ'ייס נובאק הוא חריג בנוף המותחנים, מעין מותחן-טאבו-מדע-בדיוני ומעט קומיקסי. יתר הביקורת מהווה ספוילר. אפשר לומר שהמידע מסופר במובלע בכריכה האחורית של הספר, אבל התקדמו על אחריותכם.

הספרות הטובה מלאה בהורים חורגים מתעללים, מ"שלגייה" ועד "פרחים בעליית הגג", דרך הסדרה הגותית המשעשעת "סדרה של צרות". ילדים שמאבדים את הוריהם הביולוגיים בעולם הספרותי בדרך כלל אוכלים אותה באימוצים.

אבל מה קורה כשההורים הביולוגיים, ההורים "האמיתיים" הם הגורם התוקפני, מה קורה כשאמא אומרת לתינוק החמוד שלה "אני אוכל אותך!" ומתכוונת לזה? - "תאומים" דן בנושא זה, באופן לא מאוד מעמיק, אבל הוא מפצה על כך בקצב גבוה, אקשן מגוון, ואפשר גם לתת לו קרדיט על היותו חלוץ - המותחן הראשון שמעז להשתמש בהורים כגורם רצחני.

כדי להגיע אל מסלול ההתנגשות הזה מערבב נובאק רכיבים אקטואליים שונים: טיפולי פוריות בעידן שבו הולדת ילדים נעשית בגיל מאוחר (בעולם המערבי לפחות), הרפואה המפוקפקת של מזרח אירופה, מציאות אורבנית מנוכרת, חבורות של מתבגרים מופרעים וגם קורטוב של סיפורי מקורות קומיקסיים של סופר גיבורים.

העלילה עוסקת בזוג בורגני, אלכס ולסלי, המנסים להביא ילד לעולם. לאחר כישלון טיפולי הפוריות הם פונים למומחה מפוקפק העובד במדינה מזרח אירופאית. הוא מזריק להם נסיוב שכולל רכיבים גנטיים של חיות. ההליך עובד. נולדים תאומים. וקאט - עשר שנים קדימה, התאומים, אדם ואליס - שתי דמויות גותיות חמודות ושתקניות - ננעלים בכל לילה בחדריהם על ידי אלכס ולסלי. מדוע? ובכן, כמו בכל עסקה, ומי כמו פאוסט יודע זאת, יש מחיר. אלכס ולסלי השתנו, הם עדיין זוג הורים מבוגר, אבל עכשיו הם גם נושאים בתוכם חלקים חייתיים, תוקפניים, טורפניים. בתוך ההורים מתנהל קרב בין ההורים הישנים לחיות החדשות ונובאק מיטיב לתאר אותו. הילדים, שמרגישים שמשהו אינו תקין, מנסים לברוח ומשם העלילה הופכת למרדף מהיר שמתנהל בניו יורק ובמזרח אירופה.

הדמויות ברומן של נובאק אינן מורכבות מאוד, התעלומה פשוטה. אבל נקודת המוצא מעוררת אי הנוחות נידונה באופן אמין מאוד. מצאתי את עצמי מזדהה עם ההורים הנאבקים בשני דחפים שונים. העמדה הרגשית הסבוכה של ההורים נותנת לספר את הדלק, והמרדף האמביוולנטי שלהם אחר הילדים די מרתק. הקצב המהיר מחפה היטב על חוסר בתחכום ועומק והופך את הקריאה למשהו שדומה לצפייה בתאונה - לא נעים, אבל לא ניתן להוריד ת'עיניים.
אולי נובאק ניסה לומר משהו על כך שכל הורה גם שונא קצת קצת את ילדו על שהוא גוזל ממנו את החופש שלו, או מה שזה לא יהיה. נובאק אינו מפתח את הכיוון של ה-למה, וזה בסדר, כי המיקוד בפנטזיה המטורפת הזו מעניק לרומן את החדות שלו.

ציונים:

קצב: 8.5.
תעלומה: 7 התעלומה מפותחת לא דרך מסתורין ביחס לזהות של הדמויות, אלא דרך הקושי לצפות את התנהגות ההורים והילדים.
דמויות: 8 בזכות ההורים המיוסרים.
כתיבה: 6.5 לא הצד החזק של נובאק.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: חמש נקודות על התעוזה והיכולת להפוך נושא כל כך בלתי ניתן לעיכול לרומן מהיר שלדעתי היה עובד טוב יותר כרומן גרפי.

סופי: 8

מותחן-טאבו-מדע-בדיוני-פסיכולוגי-עוכר-שלווה וקומיקסי. לאוהבי הומור שחור בעלי קיבה רגשית חזקה.