עצם ההוצאה של הספרון המוצלח הזה היא מן מיני אירוע בעולם הספרות הישראלי.
ההוצאות, כך לפי דיווחים, מתקשות לשרוד, אבל הוצאת "קתרזיס", ולפניה הוצאת "פרדס", מוציאות ספרוני אימה תקופתיים, ארכאיים משהו, שמספקים הצצה ליסודות הז'אנר. לא בדיוק השקעה ב-SNP-500, אבל מהלך ספרותי משמח עבור חובבי הז'אנר.
"קתרזיס" הוציאה מגוון ספרי ז'אנר בסדרת "אטלנטיס", והנוכחי הוא של לא פחות מרוברט אי. הווארד, הסופר שהגה במוחו הקודח את דמותו של ארנולד שוורצנגר, סליחה, קונן הברברי. בעוד ש"היצור בעל הפרסות" הוא סיפור אימה, במהלך הקריאה נגלה במהרה שאפשר להוציא את הסופר מהקונן, אבל אי אפשר להוציא את הברברי מהסופר.
אגב, "קתרזיס" מוציאים עכשיו תרגום נוסף ל"קריאתו של קת'ולהו", שכבר קיבל תרגום מצוין של עודד וולקשטיין ב-"פרדס", ומצרפים אליו סיפור אימה קוסמית של הווארד. בפרסום המקדים שלהם, מתברר כי השניים היו חברים לעט.
"היצור", בעיקרו, קצר וגנרי. שישים וכמה עמודים רזים ושריריים. למרות האבק המטאפורי שניתן לחוש מבעד למילים הישנות הללו שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, הוא ענייני וקצבי ועובד מצוין. והוא כולל את המשפט התמוה "אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה", משפט שמשתמע ממנו שלנכים אסור היה להחזיק משרתים, או שלנכים בהכרח לא היו די אמצעים להעסיק משרתים (בכל מקרה, מזכיר את הלוגיקה של טיסת השוקולד). בהתחלה זה נשמע מוזר, אבל בכ"ז, מדובר במדינה שעד לפני כמה עשורים, נכון למועד הכתיבה, דגלה בעבדות. אין לי מושג למה כיוון המשורר, ואולי זו בכלל תאונת תרגום. אבל נעבור לסיפור עצמו.
בצפון אמריקה של טרום מלחמת העולם השנייה, בעיירה קטנה, בה הבתים הגדולים מרוחקים זה מזה, נעלמות חיות המחמד של תושבי הרחוב. הגיבור, המאורס למרג'ורי, מספר בגוף ראשון על ניסיונו לחקור את ההיעלמויות. הוא נעזר לצורך זה במערכת יחסים שהוא יוצר עם מתבודד מוזר המתגורר בסוף הרחוב, ובירושה ייחודית העוברת במשפחתו.
הכתיבה, כאמור, מרגישה ישנה בקטע טוב. הטון אפלולי, אבל פוסע היטב בין החמור-סבר-מדי לקליל, ולמרות שהסיפור עוד מעט חוגג מאה, הוא קולח. הייחוד של הסיפור בעיני הוא בכך שהווארד, אולי מבלי משים, מסמן וי אלגנטי על כמה הסברים מוכרים לקיומו של הפחד מהלא ידוע. הוא עובר דרך יונג והארכיטיפים, ודרך המסורת היהודית לגבי חיבור בין רוחניותם וגשמיותם של יצורי אופל.
ואז, בפסקה קצרה בה הוא מתאר מפגש דרמטי עם יצור מעולמות אחרים, ניכר בצורה קולעת, כי הפחד נובע מחוסר היכולת להכניס את היצור לקטגוריה מוכרת ("לא היה שום דבר אנושי בראש המחודד הזה, אבל שאלוהים יעזור לי, גם לא היה בו שום דבר חייתי, שהרי בני אנוש מבינים את החיות").
זה מן רגע קצר של קושי בסיווג. אני לא בטוח שלזה הווארד כיוון, אבל בתיאוריה של פיאז'ה, כאשר פעוטות נתקלים בגירוי לא מוכר, הוא יכול לעבור אחד משני תהליכים - הטמעה אל קטגוריה מוכרת, או התאמה של מערכת המושגים.
למשל, פעוט יכנה כלב "חתול" אם טרם יצר קטגוריה חדשה - זו הטמעה, וההורה יאמר, "לא חמוד, זה כלב", ותיווצר התאמה.
האימה בסיפור מתעוררת כאשר עולם המושגים הקיים אינו מאפשר להטמיע את החוויה/אובייקט בקטגוריה קיימת וגם לא לבצע התאמה. ההתייצבות מול אובייקט שאינו ניתן לקיטלוג גורמת לקריסה פנימית כשתהליכים קוגניטיביים אוטומטיים של סיווג ועיבוד נתקעים, והמיינד ניצב מול הלא ידוע. ובז'אנר האימה, הפחד הזה, מאי הגדרה, מצטרף לפחד מפני ההיבטים הפיזיים של הדבר הניצב מולנו, שיניים, מחושים, עיניים, ווטאבר.
אם נישאר עם קטגוריות, הטמעה והתאמה, אפשר לראות גם את הויכוח שניטש על ה-7 באוקטובר מאבק על התהליכים האלה. המונחים השונים שנשמעים, "מלחמת התקומה", "תבוסה", "שואה" וב.ס. שאומר "מחדל טקטי", מייצגים כנראה ניסיון (לעתים נואל) להכתיב תהליכי הטמעה/התאמה. ברגעים הראשונים, אני זוכר שגם אני בהיתי בטלויזיה ורשתות החברתיות וחיפשתי ללא הצלחה מילים. בהקשר הזה, פייק ניוז והנדסת תודעה, מייצגים פחד הגיוני מגורם חיצוני המשפיע על יכולת הסיווג/קטגוריזציה וגורם להטמעה/התאמה שגויות.
עוד טיפה על קטגוריות והיעדרן, בעיני הדבר שהיה הכי מפחיד בלאבקראפט, אבי האימה הקוסמית, היה השם שהוא העניק לחתול שלו. ניGר-מן. מהמפורסמות היא שלאבקראפט היה גזען רציני (גם לצ'ארלי צ'פלין ולאיינשטיין יש שלדים בארונות), ואם לחפור עוד טיפה, גזענות היא ביטוי לפחד מקטגוריה שונה אמיתית או מדומינת, ו"עיבוי" האבחנה הקטגורית. לעומתה, ווק בגרסא הקיצונית כולל לעתים ביטול של חלוקה קטגוריאלית או של אלמנטים מהותיים של קטגוריות (לדוג' הזדהות כבעל חיים). כנראה נגזר עלינו לחיות במתח שבין קטגורי וא-קטגורי.
אבל חזרה ל"יצור" אחרי סוגריים ארוכים. גיבורנו מגיע בשלב מסוים לפריצת דרך בחקירתו, ושם, איך נאמר, בורח לו הקונן כל הדרך עד לסיום המוצלח שנמנע מפאתוס, ומספק מעין מבט "באטמני" על העיירה האמריקאית המנומנמת בדרך כלל.
אז אם לסכם, מדובר בספרון שמחזיק בתוכו לא מעט, ומראה שגם לפני מאה שנה החשיבה על אימה הייתה מגוונת ומעניינת. כיף לקרוא את השפה הישנה כשהיא שומרת על טון מושך וקצב, ולרגע אפשר ממש לשוטט ברחוב הצפון אמריקאי השקט שמוקף טבע דומם.
ואחרון חביב, על הקנקן. העטיפה של ספרי סדרת "אטלנטיס" תמיד נראית מצוין. זו של הנוכחי, מזמינה ומתכתבת באופן יפהפה עם הסיפור עצמו (משהו שהשכן המוזר מבטא, משתקף היטב בעטיפה). הבחירה לארוז את הווארד ולאבקראפט במנות מדודות וקצרות נראית לי נכונה. קשה לי לומר בוודאות, אבל לא יודע אם כרך של 20 כאלה היה עובד לי כמו הסיפור הבודד. בשבילי, צ'ייסר אימה עדיף על חצי ליטר.
ציונים:
דמויות: 7.5
כתיבה: 8.5
קצב: 9
תעלומה: 9 מהודקת וחביבה
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: שתי עשיריות נקודה על הסיבוב היפה על תיאוריות-אימה
סופי: 8.7
סיפור קצר שהוא אבן בניין מוצלחת במגדל האפל והטמיר והתמיר של ז'אנר האימה. למרות מראית עין של פשטות, יש בו more than meets the eye
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה