בעולם מושלם, דניס ליהיין היה הרלן קובן.
לא, אני לא מייחל לכך שליהיין, בדומה לקובן, יוציא ספרים בקצב שבו יוסי גיספן כותב להיטים.
ההמתנה בין ספר לספר שניאות ליהיין להוציא דווקא יוצרת ציפייה בריאה. לפחות בעשור האחרון.
אבל בעולם מתוקן, שמו של ליהיין היה עולה כשם נרדף לספרות מתח פופולרית, ולאו דווקא זה של קובן. והטעות, לטעמי, נמצאת כבר במשפט עצמו. רוצה לומר – ליהיין יוצר ספרות של ממש, קובן – ספר מתח.
ובזו תמה התייחסותי לספריו של קובן, וכבודם במקומם מונח.
ב"מרחק אור ירח" (ציטוט משיר של הרולינג סטונס, ולא האזכור האחרון בספרו למוסיקת רוק איכותית), שב ליהיין לדמויות שליוו את שנות הקריירה הראשונות שלו – צמד הבלשים הפרטיים פטריק קנזי ורעייתו (החל מספר זה) אנג'י. 11 שנים חלפו מאז הספר האחרון בסידרה. ליהיין התפנה לכתוב את שתי היצירות הנהדרות – "מיסטיק ריבר" ו"שאטר איילנד", ולכתוב עבור סדרות מופת דוגמת "הסמויה". כשהוא חוזר אל צמד הבלשים, הזוג מגדל ילדה בת ארבע, ותוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו להמשיך לעסוק בתחום החקירות הפרטיות. בסופו של הספר מתקבלת התשובה לשאלתם.
ליהיין סוגר בספר זה את המעגל שפתח בספרו הראשון, "משקה לפני המלחמה". בתום אותו ספר, משיבים השניים את אמנדה מקרידי בת הארבע לזרועותיה של אימה המסוממת. 12 שנים מאוחר יותר הם נקראים לאתר אותה בשנית, מה שמוביל אותם לחיפוש באזורים הכי אפלים של העיר בוסטון, ופה גם מתגלה כוחו האמיתי של ליהיין – היכולת לברוא במילים עיר על שלל רבדיה וצדדיה המוארים והחשוכים, וליצור דמויות כל כך עמוקות ומורכבות, שגם אלה שצצות לרגעים ספורים זוכים לעומק ויחודיות בלתי נשכחים.
על אף הסופרלטיבים שאני מרעיף על הספר, הוא לא חף מבעיות. הפריקים של ספרי המתח, אלה שמחפשים קצב ותפניות שרודפות זו את זו (והבטחתי שלא אזכיר שוב את קובן) – עלולים להתאכזב, כשהסחרור המצופה מגיע רק בשלביו האחרונים של הספר. מי שקרא את "שאטר איילנד" המופלא, נוכח ודאי לדעת שליהיין מסוגל לבנות רכבות הרים עמוסות פיתולים. אבל להוציא ספר זה, הוא לרוב בוחר דווקא במתקני הסוסים המסתובבים- יתר ספריו איטיים יותר, מהורהרים משהו, ומורכבים מאוד. כאלה היו גם העיבודים לקולנוע , שבכולם היה שותף בדרך זו או אחרת, והתרחשו כמו ספריו בעיר בוסטון.
ליהיין לא מסתיר את הביקורת העזה שיש לו כנגד הממשל האמריקאי וההתעלמות מהצדדים הפחות זוהרים של אמריקה, ואווירת הייאוש שאוחזת בחלקים נרחבים של העיר בוסטון והאזור צצה מכל פינה בספר, על אף שהוא שופע הומור נפלא ובעיקר ציני מאוד.
בטור האחרון שלי בבלוג זה כתבתי כי שבתי לספרות המתח מתוך רצון לבנות את חדוות הקריאה עם ספרים קלילים יותר. כשניגשתי לספרו של ליהיין ידעתי כי אני עשוי להנות משני העולמות – ספר מתח, עם הפואנטה המתבקשת, אבל גם ספרות ברמה גבוהה למדי, והתבוננות גם לעומק ולא רק לרוחב. בהחלט באתי על סיפוקי.
ציונים:
תעלומה: 7 – סיפור מעניין, אבל לא עמוס בהפתעות.
דמויות: 10 – הצד החזק ביותר של הספר. ליהיין הוא לדעתי יוצר הדמויות מס' 1 בספרות המתח העולמית כיום.
כתיבה: 9 – האיש אמן.
קצב: 6. – כפי שציינתי, למרות שזה לא מפריע במיוחד.
ממוצע: 8
בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על השילוב המנצח בין רצינות, כבדות ואף מלנכוליה ובין חוש הומור משובח, ולא כזה שנראה מאולץ. כמו דיאטה נכונה – כל דבר במידה.
סופי: 8.5. כמו אלבום טוב של ברוס ספרינגסטין – טוב, גברי ומחוספס.
