סדרת הארי הולה של יו נסבו, נחשבת לאחת
המוערכות והאהודות בספרות המתח העולמי כיום. אולי הוא לא התכוון לכך, אבל כשמארק
בילינגהאם פרסם בשנת 2001 את המותחן "ישנונית", הוא יצר מעין גירסה
בריטית של הארי הולה.
באנגלית קוראים להולה טום ת'ורן. גם
ת'ורן הוא בלש עמוס פגמים, חובב הטיפה המרה, מתאהב במי שהוא לא אמור להתאהב בה,
ובדיוק כמו הולה – רודף נואשות אחרי מי שכולם מאמינים שהוא זכאי. צודק או לא,
נשאיר לכם לקרוא.
כמו בספריו של נסבו, גם אצל בילינגהאם משמשת העיר, במקרה הזה לונדון,
כגיבורה נוספת. מזג האוויר, האפרוריות וכמובן – הכדורגל, משמשים תפאורה ראויה.
ת'ורן אוהד שרוף של טוטנהאם, שבאותן שנים השתרכה במרכז הטבלה והייתה מעניינת כמו
סרטוני הילדות שלכם. הייתי שמח לבשר לו שטוטנהאם של השנים האחרונות היא קצת יותר
מרתקת. השטויות שלכם מגיל שש עדיין לא. בנוסף, יש המון רפרנסים לתרבות בריטית
ובעיקר מוסיקה.
אז מה היה לנו שם? שלוש צעירות לונדוניות נרצחות. הקרבן הרביעי המיועד
לא נכנע בקלות. אליסון, זה שמה, מצליחה איכשהו לשרוד. היא חיה, נושמת, יכולה לראות
ולשמוע אבל לא לתקשר. כלואה בתוך הגוף שלה.
ת'ורן נרתם למצוא את הרוצח הנפשע, ובשלב מוקדם בסיפור (זה גם מופיע על
גבי הכריכה), מגלה שאליסון היא דווקא ההצלחה הראשונה של הרוצח, שלא מתכוון בהכרח
לרצוח. קצת כמו מיילי סיירוס שרק רצתה למשוך תשומת לב ולהראות שהתבגרה, ומצאה את
עצמה ברשימת אנשי השנה של הניו יורק טיימס לצד אסד ואובמה.
הסיפור נפרש לפנינו מכמה נקודות מבט – השוטר, הרוצח, הרופאה המטפלת ובתה
הסוררת, והחלק שהכי שובר את הלב – נקודת מבטה של אליסון. בסוף כל פרק יש מעין
עצירה כזאת, בה אליסון מספרת מה היא רואה, שומעת ומרגישה. והיא צורחת, מבלי להוציא
מילה. הקטעים בהם אליסון מדברת אמנם צנועים באורכם, אבל עבורי הם עשו את כל
הסיפור. אליסון הופכת מהר מאוד לצינית ומשעשעת, ויורה חיצים על כל הדמויות בסיפור.
הביקורות שעל כריכת הספר ובדש מהללות ומשבחות את הרומן המקורי. זה קצת
מזכיר לי את הפעם הראשונה ששמעתי ביטלס ולא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה. מוסיקה
מדהימה, אבל שמענו כבר דומה לה,לא? כדי להבין את עוצמתה של הלהקה צריך להיכנס לראש
של צעיר בן 18 ב-1964, ששמע בעיקר מוסיקה רוסית (אם הוא ישראלי) וביג בנד (אם הוא
בריטי). רוב הביקורות מדברות על המקוריות הגדולה של הסיפור. טוב ככל שיהיה הספר,
והוא אכן כזה, אבל את המקוריות שבו התקשיתי למצוא. סביר להניח שיחסית לשנת 2001
היה משהו חדשני בהרחבה הזאת של ז'אנר ספרי המתח. היום, הוא פשוט בסדר גמור.
בסופו של יום, מדובר ברומן מתח טוב, יעיל, קצת כבד ובלי יותר מדי
טוויסטים (עד שהטוויסט האחרון מגיע). זורם, מעניין וכזה שגורם לך להזדהות עם
הגיבורים ולרצות שיקרו להם דברים טובים. אם לא בספרים, אז איפה?
ציונים:
כתיבה: 9.
דמויות: 8.5. בעיקר בזכות דמותה הכובשת
של אליסון.
תעלומה: 8. טוויסט מעניין בסיום, לא
הרבה יותר מזה.
קצב: 7.5.
ממוצע: 8.25
בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על הדרך
המעניינת שהסיפור מתקדם בה (כמה נקודות מבט) ועל היחס המכובד לתרבות הבריטית
ובעיקר המוסיקה והכדורגל.
סופי: 8.5.
טום ת'ורן מעריץ את ג'וני קאש והספר בו
הוא מככב דומה מאוד לאלבומים המאוחרים של קאש. אפל עם מגע קל של ציניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה