רגשות מעורבים - ליעד שהם

 

קצת לפני הקורונה, אחרי שהבנו שימי ההולדת המצטברים שלנו הולכים ומהווים הוכחה לכך שאנחנו לא נהיים יותר צעירים, נקלענו לדיון חוזר בענייני "רילוקיישן". אני טענתי שכדאי לנסות כי זו חוויה חשובה שיכולה לתרום לילדים ולהוות הרפתקה, וגם שהחיים הקצרים, ו-א.ר אמרה, אבל מה עם הילדים והעקירה והמשפחה. ואחרי כמה חודשים כשהיא אמרה, אולי זה דווקא רעיון טוב, חשתי איך כל האוויר יוצא לי פתאום, וצייצתי, כן, אבל מה עם הקשר עם המשפחה...זו תופעה שקורית בויכוחים חוזרים, כשהצד השני משנה עמדה, ולפתע, הקרקע הטיעונית שעליה נשענו נראית פחות מפתה ופחות בטוחה. זה קורה, אני יודע, אבל לדעת ולחוות הם דברים שונים. אני חושד שזה כי אותו חלק ארעי בזהות שלנו שנהנה להיות נחרץ וצודק, מרגיש פחות ייחודי או אפילו פחות קיים ברגע שהעמדה שלנו כבר אינה רק שלנו. 

ליעד שהם הוא אמן בעבודתו. מדי שנתיים פלוס מינוס הוא מפרסם מותחנים קצביים וכיפיים שבדרך כלל גם נוגעים ברוח הזמן הישראלית. הייתה לי כלפיו טענה חוזרת - הדמויות. אם נצעד שני עשורים לאחור, בעולם של "כנסיית השכל" ו-"אלג'יר", הדמויות של שהם תמיד היו הסינגל המופק מדי של "סינרגיה" שצץ שוב ושוב ברשימה הידועה לשמצה של גלגל"צ (ספוטיפיי של פעם). תמיד הן הרגישו לי קצת כאילו הן מדגמנות רגשות וחוויות ולא ממש חוות אותן. תמונות על קיר חדר הקבלה של מנתח פלסטי. 

הפעם מגיש לנו שוהם תעלומה סבוכה שבה עולמן הפנימי של הדמויות משמש חלק ממערך הרמזים לפתרון. אישה נדרסת בתאונת פגע וברח. הדורס הנו בעל פרופיל גבוה, ולחץ מיידי ועז מופעל על גיא, הפרקליט האחראי על החקירה. הוא עצמו מתמודד על תפקיד בכיר ומרגיש גם לחץ מכיוון אביו שהקריירה המשפטית שלו מטילה מעליו צל ענק המחייב את גיא לנווט בתבונה. בינתיים, בלונדון הגשומה מתעורר פיטר העיתונאי המקועקע והמפוטר אל מציאות חדשה שמחייבת אותו לשוב ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, לחקור. 

שוהם נכנס בספר עמוק עמוק לחייהם הנפשיים של גיא ופיטר, ועושה לגיא טיפול משפחתי של ממש. זה שינוי משמעותי אצל כותב מיומן מאוד שעד היום התמקד בתעלומה. השאלה היא האם זה עובד? התשובה כמו תמיד, מורכבת.

הספר מאוד קצבי, למרות שהניסיון להעמיק בחיי גיא ופיטר מאט אותו מעט. הכתיבה, בהיותו של הספר ניסיון (לדעתי, לדעתי) של שוהם לספק משהו עמוק ושונה, מעט לא אחידה. כמו תמיד הוא נוגע ברוח הזמן הישראלית, והפעם, ביחס של חלק מעם ישראל למערכת המשפט, באופן שמרגיש אותנטי. חלק מהסצנות חדות ונוגעות, כולל רגע שהרגיש טבעי מאוד בחדר מתים ובו שיחה על איכות הרציחות בישראל, ולי נדמה היה שזו מחווה לא מודעת לספרו הראשון של דרור משעני שגם בו הייתה ביקורת על איכות הרוצחים הישראליים, שאני חושב שהונצחה על הכריכה האחורית. 

נדמה שיותר מהכל, שוהם מנסה הפעם לבנות מערך של דמויות שלכולן רמה מסוימת של מורכבות שאינה נובעת מכל מיני אירועים מג'וריים חיצוניים, אלא פשוט מהיותם אנשים עם תשוקות ותכונות אופי שמסבכות אותם. בשוליים, אהבתי גם את האזכורים לרמפול (תרגום מצוין יצא בהוצאת "אחוזת בית"), ולקייט אטקינסון  יקירת הבלוג ואמנית הדמויות (פורסמה במגוון רחב של הוצאות - הוצאת "עברית", לא החנות, שתחת ידיה יצאה גם הסדרה החביבה מאוד "סוכנות הבלשיות מספר אחת" ולאחר מכן נבלעה על ידי הוצאת "כתר", הוצאת " ינשוף", וגם-"ידיעות ספרים"), ולמוטו היפהפה והנכון "ever tried, ever failed, no matter, try again, fail better", שעד לספר הזה לא ידעתי את מקורו. 

לצד זה, היו קטעים שהרגישו טיפה קיטשיים או חזרתיים, בעיקר במגרש המשחקים הרגשי שהקים שוהם לצד התעלומה, ובמיוחד בכל מה שקשור לקשר בין גיא לפיטר שנע, לצד רגעים יפים, בין קיטש לקומדיית צמד שוטרים. יש אפילו אזכור קרינג'י לחיתוך סלט שהזכיר לי את הסרט המטורלל "המחברת הסגורה" שעשה שימוש מטורלל ומוצלח בסצנה הזו שמופיעה באינסוף סרטים ישראליים. ואם להיות ממש נטפקן, בתחילת הספר, אישה דתייה שהיא NPC, אבל אומרת לגיבור "לפעמים אלוהים עסוק בדברים יותר חשובים", כשסביר שאישה דתייה תגיד "אלוקים".  

והנה, כמו בויכוח שבתחילת הסקירה, בעת הקריאה מה שבאמת חשבתי, תוך ששוהם נובר ונובר בקרביהם של הגיבורים המעונים ואף מפליא לעשות ומצרף למשוואה ילד בריטי זנוח - מוב של דיקנס -  היה, אוף, אולי עדיף כמו בקודמים, כשהכל היה פשוט וקצבי...לא תמיד חייבים דמויות עמוקות וקונפליקטים, לפעמים סתם רוצים להעביר את הזמן...

בקיצור, רגשות מעורבים. 

אבל כמו שאני בדרך כלל כותב, למרות המגרעות, מדובר במותחן כיפי ברובו, שבמקום ביומיים-שלושה נקרא בשמונה כי התאפיין ביותר עומק (ספרים שאינם כאלה, קרי, רובם מגרעתיים, כבר לא נקראים עד הסוף, ובכל מקרה, הכי קל זה לבקר. לא קורצתי מהחומר של ההוא שביקר מזמן את הספר ההוא באתר ההוא, ביקורת מצחיקה ומיתולוגית אבל מאוד שיפודית), . 

ציונים:

קצב: 8.5 טיפה פחות מכרגיל.

תעלומה: 8 טיפה דאוס אקס מאכינה בסוף.

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על השינוי אה-לה רדיוהד בניסיון להגיע למחוזות חדשים, גם אם לא עובד בדיוק כמו אצל הבריטים.

סופי: 8.5

למרות שהניסיון של שוהם לעשות "קשר משפחתי" לצד התעלומה מעורר רגשות מעורבים, "רגשות מעורבים" מהווה שינוי מרענן בכתיבה שלו, ובשורה התחתונה, הוא עוד מותחן קצבי ומותח של אחד מעמודי התווך של המתח הישראלי. 

 

בחזרה לנקודת המוצא - גיא שפר

 

"בחזרה לנקודת המוצא" נשמע קצת כמו תרגום מאנגלית לביטוי "back to square one", אבל אני לא בטוח אם זה מקורו כי "קראתי" אותו בפורמט קולי. מה שכן, המותחן הקצבי הזה בהחלט מזכיר מתח בריטי אה-לה וואל מקדרמיד או סדרת ג'קסון ברודי של קייט אטקינסון חביבת הבלוג. חוץ מזה, אחת הדמויות בסיפור היא שוטר בריטי, ומעיון ברשת עולה כי הכותב מתגורר או התגורר בבריטניה. 

בכל מקרה, "בחזרה" הוא מותחן מ-2021, שהגיבורה שלו היא פקד נועה פלגריני, אישה חילונית גרושה, אם לשני ילדים. יחד עם שותפיה ברוך הדתי והגר הצעירה, היא מנסה לפענח את תעלומת היעלמו של בחור שאומץ על ידי זוג נשוי - פסיכיאטר ועובדת סוציאלית שהייתה מעורבת בהוצאת ילדים בסיכון מהבית. בשלב מסוים הסיפור מקבל טוויסט שכולל מיתה משונה והסיכון מתגבר כל הדרך אל הפענוח האלגנטי. 

שפר טווה רשת מסובכת שבתוכה שוכנים בחן כל החשודים המיידיים של רומן ארץ-ישראלי. יחסי דתיים חילונים, ילדות בקיבוץ, קוצר השמיכה של משטרת ישראל, תרופות פסיכיאטריות בעד ונגד, עו"סים - אוהב או אויב,  וגם מיניות על כל גווניה מקבלת פה מקום מכובד שמקדם את העלילה. הסבך של שפר, פסיכיאטר שנוי במחלוקת, עו"ס שהייתה אחראית על הוצאה מהבית של ילדים, בחור צעיר מאומץ ומעט אבוד (על פי הספרות המוכרת לי על אימוץ, הוריו עשו עבודה טובה מאוד), ותככים בקיבוץ, יכול היה לקרוס על נקלה מן העומס של הדמויות וקווי העלילה, אבל בזכות דמויות משכנעות ברובן ואיזון טוב באורך העיסוק בכל קו עלילה, "בחזרה לנקודת המוצא" מחזיק את עצמו היטב, נע יפה בזירה, שורד בכבוד את ההתמודדות עם מעמדו (ספר ביכורים. בתחום הזה כל השנה שבועות), וההתקדמות לאורכו מהנה מאוד. גם השחזור התקופתי ללא-מזמן-אבל-כן-מזמן עובד יפה (היי וביי סקייפ).

מה בכל זאת לא עובד. הדיאלוגים מעט ארוכים, ולפעמים מרגישים טיפה תבניתיים או סכמטיים (נדמה לי שהרבה מהדמויות משיבות לחוקרים "תראה, זה לא ש..."). חלק מהשיח של הספר סביב נושאי פסיכיאטריה והוצאת ילדים בסיכון מהבית מעט דידקטי, באופן שלפעמים מרגיש טיפה "ויקיפדייתי". ועדיין, ההבהרה של הנושאים נארגת בסך הכל היטב יחד עם התקדמות הסיפור, ותורמת גם אם מסרבלת קלות את הקריאה. בנוסף, חלק מהתיאורים מרגישים מעט עמוסים מדי. מצד שני, אם להתלות באילנות גבוהים, גם טולקין לא חסך עם העצים שלו, וזה עבד לו מצוין. 

בסך הכל, "בחזרה" עובד מצוין. הוא לנו מציג בלשית משכנעת, לא מושלמת אבל גם לא קלישאתית, נבונה, ומאזנת יפה בין חמלה וסבלנות לקוצר רוח וכעס, שיהיה כיף מאוד לקרוא עוד עלילה בכיכובה. הגלריה שלצידה מאוד חביבה ומשכנעת ברובה, וניכר שנעשתה הרבה עבודה על הנדוס ועריכה נכונה של המבנה המורכב הזה, והתוצאה בסך הכל מאוד מאוד מהנה, מותחת וישראלית.

נקודה אחרונה ומעניינת (בעיני), קשורה לרוח התקופה, אבל היא גם בחזקת ספוילר.

ספוילר קל ל-"בחזרה לנקודת המוצא" וגם ל-"נעדרים קרים" שנסקר פה לאחרונה:

בשני הספרים מתואר "חטא בעל פעור", אירוע מספר "במדבר" בו בני ישראל התרועעו עם בנות מדין, שניסו להדיח אותם לעבודת אלילים באמצעות מין ואכילת קרבנות. בשל החטא מפיל ה' מגפה על עם ישראל, ומבקש כי האחראיים ישלמו על מעשיהם. 

בשיאו של האירוע, זמרי בן סלוא היהודי, לוקח עמו את כזבי בת צור, בתו של מלך מדייני, ונכנס איתה לאוהל באופן שלא מותיר ספק באשר לכוונותיהם. פנחס הכהן האדוק הורג את שניהם, והמדרש, על פי ויקיפדיה עוד מוסיף שהצליח לדקור את שניהם באותו כידון, קצת כמו שעשה אינדיאנה ג'ונס ב-"מסע הצלב האחרון" כשהרג כמה נאצים באותה יריית אקדח הומוריסטית. בשל מעשהו, זכה פנחס לגמול, והמגפה חדלה לאחר חיסולם. 

הסיפור המאוד תנ"כי הזה, שמוזכר בשני רומנים שיצאו באותה תקופה, מספר בעיני על הדרך שבה רוח התקופה מתכתבת עם הספרות. ימי 2020-2021 הם ימי קורונה ובשבילנו היו גם ימי בחירות, שבהם מפלגות ימין קיצוני/עוצמתי (תבחרו) החלו לעלות, וארגונים כמו "להבה" קיבלו רוח גבית. 

מעניין לראות שגם שפר וגם קוגלר חשבו על אותו סיפור תנ"כי שמגלם בתוכו רעיונות של הרג שזוכה לתגמול לשם שמירה על טוהר העם והאמונה, אולי מתוך הבנה שהרוח הזו של פנחס מפעמת שוב בידיים עכשוויות ומשמשת למימוש מדיניות עדכנית. לא ניכנס לדיונים הפוליטיים (יותר מדי).

אבל פאסט פורוורד, והנה, רק לפני יומיים, במסגרת הדיון בעונש מוות למחבלים, הובהר לנו על ידי מי משרי הממשלה, שאם יהיו בוגדים מבפנים, גם הם ישלמו מחיר דומה. כמו יהודים שסרחו בעבר. בימינו כל אחד פנחס. אבל ההבדל הוא שאז, לפחות על פי הכתוב, השמיים דיברו, והיום, צריך לסמוך על תחושת בטן והגיון שרירותי כשמסמנים בוגדים ומחליטים כלפי מי "להתפנחס". אני לא בטוח שלכך התכוון המשור-אל.

האם אזכור העלילה של זמרי וכזבי בשני רומנים שיצאו בשנים צמודות מבטא הרהור לא מודע קולקטיבי ביחס לעתיד לבוא? לא ברור. מה שבטוח, יונג, איפה שלא יהיה, מרוצה מאוד.

סוף ספוילר.

ציונים:

קצב: 8

תעלומה: 8.5

כתיבה: 7.5

דמויות: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: עשירית נקודה על ההתחברות לרוח הזמן

סופי: 8.1

חמים, קצבי, ומאוד ישראלי, אבל גם הכי קרוב למתח בריטי פרוצדורלי שהיה לנו. מזמן לא אחזו במקל בשני קצותיו ככה.

מה את יודעת? - מעין רוגל

אחרי שנתיים תנ"כיות במובן הרע של המילה, מגיעות לנו כמה שנים של קומדיה רומנטית או סתם נונסנס. אבל לא כאן.

אחרי שהוצאתי רשיון, פרויקט שבא הרבה פחות בקלות מאיך שדמיינתי אותו, פחדתי לבצע שגיאה רצינית על הכביש, ובמשך זמן רב נמנעתי מהכביש המהיר. פחדתי להזיק. רק אחרי כמה שבועות, או אולי חודשים - עברו שנים רבות מאז - ערב אחד הגיע, והחלטתי שדי, אני מעלה הילוך ועולה על הכביש המהיר. וזה היה צעד קטן מאוד לאנושות, רובכם בטח לא הרגיש דבר, אבל איילון פתוח באישון לילה אחרי ביקור אצל חבר ילדות מחולון היה צעד גדול עבורי, ומאז, סו טו ספיק, לא הבטתי לאחור לעבר הפחדים שלי, וחמסה חמסה וכו'.

גם עדי, גיבורת הספר של מעין רוגל, פוחדת, כך נדמה, מהצל של עצמה. היא מגיעה ממשפחה שטיפחה שתיקה, שמירה על גבולות ועמידה בכללים. אבל בשלב מסוים, לקראת סוף הספר, היא עוברת טרנפומציה, פותחת מבערים ו...דמיינו את תלמה ולואיז נוסעות אל מעבר לשפת ההר, אבל ממשיכות לרחף באוויר הרחק מהישג ידינו, או, רפרנס אחר, היא בונדלי גואז וור שי הזנ'ט גון ביפור. 

אבל נתחיל מההתחלה. עדי המופנמת נשואה לעומר השקט, ומולם מתגוררים רז - מנהיג קהילה חברתית לפיתוח המודעות או כת תלוי את מי שואלים - ואשתו הפם-פטאלית, נעמה, וזוג נוסף, שרון - מנהיגה עולה בקהילה - ואלעד שאמור להיות דמות משמעותית אבל נותר די חסר אופי. עדי ועומר מתגוררים בבית שעומר תכנן והנדס ויצר בו מעין "man cave" מתוקתקת במרתף. היחסים בין בני הזוג הם מרחב שבו אינטימיות פיזית ורגשית ומקומות מנותקים דרים זה לצד זה. בתחילת הסיפור, רז, מנהיג הקהילה, נעלם ומותיר אחריו את חסידיו המומים וחסרים. עדי המופנמת חוקרת את היעלמו, במקביל לחקירה הפורמלית על ידי המשטרה ואנשי המקצוע, ונשאבת באופן אמין לחקור גם את חיי המשפחה שלה עצמה ואת עולמה הפנימי עד לסוף שכאמור, מעביר הילוך.

היו כמה דברים שאהבתי מאוד ברומן הזה. ראשית, הוא "slow burn" בקטע טוב. הרבה פעמים כשאומרים את זה על ספרים, ובמיוחד על סרטים, אני מחשב חמישים אחוז שהבערה האיטית הזו היא פשוט שעמום, אבל כשזה נעשה טוב, זה טוב. וכאן אנחנו ממש מתבוננים בגיצים שנוצרים והופכים לנגד עינינו למדורה. נדבך על נדבך, המציאות של עדי מתערערת, ושיווי המשקל מופר כשהיא לומדת עוד ועוד על רז ונעמה, על שרון, עומר, ובעיקר על עצמה. 

נקודת חוזק נוספת היא השימוש בתנועה החברתית/כת. נראה שהיה פה תחקיר תחקירי. המושגים אותם לומדים תלמידי התנועה, אליהם מצטרפת עדי, חלקית בשל החקירה העצמאית שלה וחלקית מפני שיש לה מקומות של תקיעות בחיים, עוברים בצורה אלגנטית כקרינג'יים ושימושיים כאחד. עדי נגעלת ועושה בהם שימוש מועיל באותה נשימה באופן אמין ומעורר עניין שמקדם את העלילה.

במאמר מוסגר, בעבר למדתי שיטת טיפול שהסתמכה על תורות מזרחיות, וכשמישהו העיר על הדמיון לפרקטיקה בודהיסטית, אמר המדריך, "מה אתה חושב? אנחנו בסך הכל גנבים". הערכתי.

גם כאן, רוחניות וקפיטליזם משמשים בערבוביה מתעתעת. האם הלימוד הוא למטרת לימוד או שמא רק למילוי אינטרס כספי קר. וזה מוביל לחוזקה השלישית של הספר שהיא השימוש במוטיבים. השיטוט בבית, קווירק אה-לה טרנטינו, ועוד אלמנטים, חוזרים על עצמם בסיפור באופן שיוצר רמזים שהם מעל הטקסט ומתכתבים אתו, אבל לא בקטע מציק או יומרני, אלא פשוט כזה שמעשיר את החוויה של הקריאה ומוסיף אמינות.

לכל ספר יש גם חולשות, וכאן הן מתגלות בדמויות שאינן מאוד מובחנות. הדמויות הנשיות משורטטות בדיוק, והן עגולות בעוד שהגברים, כולל עומר שמניעיו מוזכרים בשלב מסוים בספר, מעט פלקטיים. בנוסף, סלואו-בורן הוא כשמו, סלואו-בורן, ויש קוראים שעשויים למצוא את הספר מעט איטי. לבסוף, אחת התפניות - גילוי אפשרי בנוגע לגורלו של רז - עוברת כקלה מדי ולא משתלבת היטב בשאר התעלומה המהודקת. אבל בסך הכל, זו תוספת ייחודית, נשית ומרתקת לספרות המתח הישראלית שממשיכה לצמוח בשנים האחרונות, וטוב שכך.

אחרון חביב. הספר הזה, יליד 2019, התפרסם בשנה הנורמלית האחרונה שלנו לפני הקורונה, הבחירות המרובות והמהפכה המשפטית (בלי קשר לדעה פוליטית, תקופה שסועה) וכמובן, לפני השנתיים האחרונות. גלויה נחמדה מימים אחרים שבהם דילמות של זוגות צעירים עוד היו נורמליות. שנחזור לשם.

כתיבה : 9

דמויות: 8

תעלומה: 8

קצב: 8

בונוס/עונש: רבע נקודה על השימוש המגניב בקהילה החברתית ועולם המושגים שלה, והנואר נוארי

סופי: 8.5

נואר נשי שנדמה כי מתקיים בו מאמר הוולווט אנדרגראונד בפם פטאל, "הנה היא מגיעה, כדאי שתיזהר...".

אפשרות של אלימות - דרור משעני

יצא לי לקרוא את "אפשרות של אלימות" תוך כדי שאני מאזין לאלבום החדש של ה"נשיונל", "trouble will find me". בשיר "demons", שר הסולן (בתרגומי המפוקפק): "...אני מאוהב בסתר, בכל מי שעימו גדלתי...את דמעותיי אני מזיל מתחת למים, איני יכול לרדת הלאה...".
המילים הללו, המשדרות בדידות עמוקה, דכדוך ורגשות אהבה כלואים, התחברו היטב לאברהם אברהם, דמות הבלש המוצלחת שברא דרור משעני. הבלש המופנם והעדין, שפועל באופן מדוד ושקול עם פרצים זעירים של אימפולסיביות הוא אחת מדמויות הבלש האמינות ומעוררות האמפתיה שיצא לי להכיר בז'אנר.

בעלילת הרומן הנוכחי, השני בסדרה אחרי "תיק נעדר", אבי, שעדיין מתאושש מחקירת היעלמו של עופר שרעבי, הנער החולוני, חוקר הנחת מזוודת נפץ מזויפת ליד גן ילדים. ההשפעה הרגשית של החקירה הקודמת גורמת לו לסטות לכיוונים שנראים לעתים מוזרים לעמיתיו ומעלים אותו על מסלול חקירת היעלמות נוספת. בכך, הוא מזכיר קצת את החוקר קימו יואנטה ב"ירח קפוא", שיצא אף הוא ב"כתר", ובו קרבתו של החוקר למוות גרמה לו להיות מסוגל לחשיבה מפותחת יותר על הרוצח וכך לאיתורו. חייו הפרטיים של אבי משולבים בעלילה באופן שמעשיר אותה ועוזר לבנות מתח דרמטי.

גם גלריית הדמויות שמקיפה את אבי היא אמינה ועמוקה. החוקרת-מנטורית שלו, אילנה ליס, מדגישה ביכולת שלה לבטא את המציאות הרגשית עבור אברהם, הן את סגירותו והן את יכולתה הבינאישית שהביאה אותה לתפקיד מתקדם. דמותו של חיים שרה, שאת תפקידו לא נפרט, מפותחת מאוד ומעוררת הרבה הזדהות. או, בקיצור, משעני בונה מציאות יומיומית ראליסטית באופן מעורר התפעלות. עומקן של הדמויות והקצב המאוד מדוד גרם לי לעתים לשכוח שמדובר בספר מתח.

עוד איכויות של הסיפור הן יכולתו של משעני להשתמש במציאות הישראלית כדי להעשיר את העלילה ולא פשוט לנפנף בישראליות כפי שקורה לעתים. כמו כן, משעני מצליח לגרום לסיבוכיות יפה בקבלת ההחלטות וההיגיון של הדמויות הפועלות וגורם לקורא לחשוב למרות שנקודת המוצא של החקירה די פשוטה.

מנגד, קיים שימוש יתר בעקרון ההשהיה. כפי שהיה בספר הקודם, אחת מן הדמויות יודעת הרבה יותר ממה שאנו יודעים. אנו נחשפים לכך בשלב מוקדם, אך לא לידע שיש לדמות. זו עמדה מתסכלת כי היא משאירה את הקורא בעמדת בעל מקצוע שכליו נלקחו ממנו ולכן אינו יכול לבצע את עבודתו.

הכתיבה טובה, אך נראית לעתים מעט אקדמית בכך שקיים שימוש ברעיונות מוכרים ודמיון לפרסומים קודמים.
התעלומה אמינה, אבל דומה לזו שברומן הקודם. נדמה שמשעני גם עושה שימוש ברעיונות מוכרים כדי להניע את העלילה. למשל, בהתייחס למה שמתרחש בין אילנה ליס לאבי, המזכיר קו עלילה חוזר בספריו של הנינג מנקל (היחסים בין וואלנדר להולברג והחדירה של המציאות אליהם). אומנם מדובר בהיבט ראליסטי ואמין, אבל בסיפורת בדיונית קשה לקורא שמכיר את מנקל (המצוטט בשבחי הביקורת של "אפשרות") להתעלם מן הדמיון.
ולבסוף, ואולי חשוב מכל, חסר קצת אדרנלין, אותם רגעים שמאפיינים את ספרות המתח בהם הקורא נגרר אל הדמיוני וחווה משהו שאינו קיים בחייו האמיתיים.
אבל ההשגות הללו הן בעיקר סגנוניות ואינן פוגעות בחוויית הקריאה.

ציונים:

דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7.5
כתיבה: 8.5 לעתים מפרטת יתר על המידה אבל בסך הכל מצוינת

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8

רומן מתח ישראלי מורכב ומהנה, עם גיבור אמין ומעורר אמפתיה, שבדומה לקודמו, מתפקד גם כדרמה על אנשים פשוטים.

חריצים ומשבצות - ארן אראל (מאת אורי קידר)

אתחיל מהסוף – "חריצים ומשבצות" הוא ספר מתח טוב – כתיבה זורמת וקולחת, עלילתו רבת תפניות והפתעות ומקנחת בטוויסט יפה לסיום. כמו שכתוב בספר חוקי ספרי המתח.

אבל זהו.

ספק כמה ממנו יישאר בי בעוד כמה חודשים, ואחרי שאקרא עוד ועוד ספרים.

העלילה נעה על התבנית הבסיסית של בחור צעיר, שבבת אחת המזל מתחיל לחייך אליו. הבחורה המושלמת, עבודה טובה ובעיקר, סטארט אפ חדשני שנקנה במיליונים. ואז, בבת אחת, הכל קורס, והופך את מה שנראה כמותחן כלכלי סטייל ג'וזף פיינדר, לסיפור משפחתי כאוב ולסיפור אהבה מתוק מריר. לכל העסק מוטלת פרשת אונס שפותחת את הספר, נראית תלושה לחלוטין, אבל מתחברת בחזרה במערכה האחרונה, בצורה שנראית מעט מאולצת. האקדח שהופיע במערכה הראשונה משמיע בום חלוש מאוד באחרונה.

אראל מתאר בצורה מעניינת את נפשו הפצועה של הגיבור, שאחיו נהרג כמה שנים קודם לכן בתאונה מסתורית, שמתקשרת אף היא לסיפור.

הכתיבה מאוד תזזיתית, על אף שלא פעם מנסה אראל להעמיק את דמויותיו באופן קצת מלאכותי. ייאמר לזכותו שהקצב כמעט לא נפגם. להיפך, לעיתים יש תחושה שכדאי לעצור לרגע ולהבין מה קורה פה. הספר לא כתוב כמקשה עלילתית אחת, אלא הולך קדימה ואחורה בזמן.

גם במקרה זה אסייג את דבריי ואומר שאראל דאג לתפור היטב את כל החוטים הפרומים שיצר בעצמו במהלך העלילה. לו רק יוצרי הסידרה "אבודים" היו נוהגים כמותו...

אם יש בעיה שהיא באמת קשה בספר הזה, היא העובדה שבחלקים נרחבים ממנו, נדמה שהגיבור יודע יותר טוב מהקורא מה לעזאזל קורה פה. אני מאוד אוהב מסתורין והפתעות, אבל אני מעדיף לפתור את המסתורין יחד עם הגיבור, אחרת אני סתם מרגיש טיפש.

לסיכום, על אף אורכו של הספר (432 עמ'), הוא זורם, קולח ומעניין מאוד תוך כדי קריאה, עם מעט מאוד שאריות אחריו.

ציונים: 

כתיבה: 7. מהודקת ברובה, קצת מידלדלת בקצוות.
דמויות: 9. דמויות מאוד אמינות ומעוררות הזדהות.
תעלומה: 7. טובה וזורמת, רק כפי שציינתי – אני לא אוהב להיות זה שיודע פחות מכולם...
קצב: 9. כמו במטוס סילון.

ממוצע: 8

בונוס/עונש: עונש – רק כי כדאי שהסופר יתחבר למציאות נטולת פוטושופ – לא כל הנשים יפות, חלקות שיער ובעלות שפתיים חושניות....

סיכום: 7.75.

ספר כיף.

תיק נעדר - דרור משעני

הספר הזה הסב לי הנאה רבה. לאו דווקא מהסיבות הנכונות. למשעני יש כתיבה עדינה. קצרה. מהודקת. הוא יודע לבנות דמויות אהובות, ולמרות שאין דמיון בין אבי אברהם למגרה, ספרו של משעני הזכיר לי יותר מכל את ספריו של ג'ורג' סמנון, אולי בגלל היכולת המופלאה לעסוק בחיים של אנשים פשוטים בצורה שאינה דרמטית ואינה משעממת. או, אם לא לבלבל את המוח, הספר של משעני מרגיש גם כמו ספרות יפה.
הסיפור אמור להיות הראשון בסדרת ספרים. אני מקווה שכך יהיה. כיף שיש לנו סופר שיודע לבנות מקום ואווירה.
ולעלילה. החוקר, פקד אבי אברהם, מחפש אחר נער נעדר. תוך כדי הוא מתמודד גם עם תעלומת נדירותה של ספרות הבלשים בישראל. פתרון התעלומה בדבר היעדר הנער, שמתחבר גם לאמירה של הספר על החוסר בפשעים מסתוריים או אלימים בישראל (אל דאגה, זה לא ספויילר), גרם לי להרגיש שהספר מסתיים בקול ענות חלושה.
תמרוני החקירה של אברהם מוכרים ברובם מספרות קודמת שקראתי, והעלילה נעה במהירות יותר מכוח העניין שמגלים בדמויות והכתיבה הטובה של משעני, ופחות מכוחה של התעלומה, כך לפחות אני חושב.
אבל בסך הכול, קריאה מאוד מהנה, סיימתי את הספר בתוך יום וחצי עם חיוך רחב על פני.
מומלץ בחום לחובבי המתח הישראלי ואם הייתי כותב גם באנגלית הייתי ממליץ על הספר הזה כשגריר מכובד שיכול לייצג את ישראל כספר מתח ראוי לקריאה.

ולציונים:

דמויות: 8 משעני בנה דמויות אמיתיות ויפות שיכולות בהחלט להמשיך להתפתח ולהפוך למורכבות יותר
תעלומה: 6 התעלומה, מה לעשות, אמינה וישראלית ככל שתהיה, קצת פשוטה וחיוורת.
קצב: 8 אבל חשוב שוב להדגיש שהקצב המהיר נבנה יותר מכוח הכתיבה של משעני ולא מכוח האירועים או מורכבותם
איכות כתיבה: 8 פשוט תענוג לקרוא ספר מתח שכתוב כך

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש:5 נקודות על חולון שמתעוררת לחיים באופן יפה כל כך ועל סיפורו של המורה החפץ לכתוב שלמרות אריכותו משתלב היטב בספר, ואף מוסיף לו עומק.

סופי:8