אודה ואבוש – נמנעתי זמן רב מספרי מתח. שלוש שנים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א העלו את רמת גז המתאן בגופי, והוא פרץ ממני ברעש גדול, פלצני. עד אשר אירע מעצור קריאה חמור, ובמידה רבה תודות לבלוג זה, התעורר בי יצר רב לקרוא ספרים בהם יש פואנטה של ממש – ברורה כשמש. קראתי ביקורות רבות וטובות אודות "הילד האחרון", וכשהוזמנתי להתארח בבלוג– היה לי ברור שזה יהיה הספר הראשון עליו אכתוב. לשמחתי או לאכזבתי זכיתי בספר מתח איכותי אותו אוכל לחלוק גם חוג הסילון של חבריי הפלצנים חובבי פוקו, סארטר וקאמי.
הספר משתייך לאחר הזרמים הבולטים בספרות המתח של השנים האחרונות - ה"עיירה הקטנה והשקטה המסתירה סודות אפלים". במילה אחת – "עקשמס"א". בשתי מילים – הרלן קובן.
כמו כן, הספר הזכיר לי מאוד את ספרה של ג'יליאן פלין, אחת מסופרות המתח הפעילות האהובות עלי, כותבת "חפצים חדים". הספר משיק באפלוליות שלו לזו שיש בספריה של פלין. אולם להבדיל מפלין, שכתיבתה צינית ולעיתים אף גובלת בשעשוע חולני משהו, ג'ון הארט לא מחפש לשעשע אתכם. ההיפך הוא הנכון. אם אשתמש שוב (ובפעם האחרונה) בפלין, אזהיר שלא מומלץ לקרוא את הספר בקרבתם של חפצים חדים אמיתיים. הספר חף מכל ניסיון לענג את הקורא, ולהבדיל מספרי מתח רבים, מספר זה נעדרת הדמות שמתפקדת כהפוגה קומית.
אז אחרי שהבנו מה הספר הוא לא, אנסה לספר במקצת מה הוא כן.
עלילה – לא אלאה יתר על המידה, ובלי ספוילרים, כפי שכמה ביקורות עשו על הספר הזה. מבקרים נהנים להשתמש במשפט "זה לא ספוילר, מגלים את זה בשלב מוקדם של הספר". נו, אז? אני נהנה לגלות דברים בעצמי, ולא להרגיש שקראתי 35 עמודים לחינם.
מדובר בסיפור שבבסיסו הוא די שכיח – ג'וני הוא נער בן 13. חייו נראו מושלמים, עד אשר אחותו נעלמת, משפחתו מתפוררת והעלילה יוצאת לדרך. ג'וני, שהפך בין רגע מנער שהוא רק בן 13, לאדם שהוא כבר בן 13, יוצא לנסות ולהשיב את אחותו, באמונה גמורה שהיא עודנה בין החיים. הסיפור כמובן מסתבך ומסתעף. במקביל, מלווה הספר גם את הבלש האמון על חקירת היעלמות הנערה, ועבריין נמלט, שעל אף מקומו הקטן יחסית בספר, הפך לדמות שנגעה בי יותר מכולן. אולי כיוון שהוא הזכיר לי מאוד את דמותו של לני, הענק רפה השכל מהקלאסיקה המופלאה של ג'ון סטיינבק, 'של עכברים ואנשים'. לא אתפלא אם אשמע כי דמותו של האסיר היא מחווה לסטיינבק.
ניכר כי הסופר הקפיד לתת לדמויותיו עומק פסיכולוגי משמעותי, והוא יודע היטב את הנעשה בנפשותיהן. כשגם מקומן של נקודות מבט סוציולוגיות ואנתרופולוגיות אינו נפקד (נו, הזהרתי שאני פלצן).מעבר לכך, הספר עוסק בעיקר בשאלה מוכרת מתחום הפסיכולוגיה: האם נפש האדם טובה או רעה מיסודה. וכמו בכל ספר מתח טוב, נדמה כי אין תשובה ברורה.
משפט אחד חזר פעם אחר פעם בספר והותיר עלי רושם רב – "האופל הוא הסרטן של הלב האנושי". מרמז אולי לכך שאנו נולדים טובים, אבל יכולים ללקות ברוע. מנגד, טוב לב הנו מנוע עלילתי נוסף. יש לציין כי ככל שמתקדם הספר, בעיקר לאחר פתרון התעלומה, יש איזו תחושת מיסיונריות קלה. לקראת הסוף זה כבר הפך למעט צורם עבור אפיקורס גמור שכמותי.
המבחן הסופי בעבורי לכל ספר הוא אחד ויחיד – האם בימים בהם אני קורא את הספר, כשאני מניח אותו ופונה לעיסוקיי הנלוזים, הספר נשאר איתי, במחשבה, באסוציאציות או סתם בתחושת עקצוץ של חסך על כך שאיני ממשיך לדפדף ולקרוא. במבחן זה עמד הספר בהצלחה. בימים הספורים בהם קראתי בו, היה איתי ג'וני בכל ארוחה ובכל שיעור משמים.
והערה נוספת. די במקרה האזנתי ל"essential" הכפול החדש של קיי'ס צ'ויס. מבלי להתכוון, נדמה כי הגעתי לגרסא המוסיקלית של הספר: הרבה עצב וכאב מתחת למסכה פופית משהו. הרבה עומק מתחת למה שאולי נראה כשטוח.
ולציונים:
כתיבה: הספר כתוב היטב, אבל סובל מהמחלה האמריקאית הידועה ונוטה לפעמים לכתיבה תסריטאית ולא ספרותית ("הוא שלף את הסכין והקפיץ את התער באגודלו. הוא אחז בה לרגע, גלויה לעין, ואז הוציא תפוח מתיקו ופרס אותו בתנועה חלקה ונקייה" עמ' 10), שנדמה כאילו נכתבו כבר למען עיבוד הספר לתסריט.
הכתיבה עשירה למדי, והדימויים מפתיעים מפעם לפעם ("מה שיום אחד היה בטון, התגלה למחרת כחול", בתיאור קריסת עולמו של הנער). לצד זאת, מורגשת איזשהו ניסיון לכפות על הספר עומק במקומות שאין בהם צורך. ("חריטות שרק אימא יכול לקרוא..." עמ' 191). תרגומה של קטיה בנוביץ' טוב ומהודק. בעיניי, תרגום טוב אמור לא להפריע. רוצה לומר – אל תיתנו לי להרגיש שהספר מתורגם. ישנן כמה חריקות והגזמות (אף סופר מתח לא יכתוב "אימו כמשה לאין").
ציון: 7.5.
דמויות: כמו בסרט. השאלה העיקרית מבחינתי היא של אמפתיה: האם נוצרת התחושה שבאמת איכפת לך, האם למרות שמדובר בדמות בדיונית, כואב לך כשרע לה ואתה חש נחמה כשטוב לה. הארט עומד בכך בצורה מושלמת. נקודה אחת יורדת על העובדה שהנערים בספר מתנהלים לחלוטין כמו מבוגרים.
ציון: 8.
קצב: כמו כל דבר בחיי, אדמה את הספר למשחק כדורגל. הספר מתחיל במה שנראה כגישושים, אבל סוחף מאוד. לקראת אמצע הספר מורגשת ירידה משמעותית. בניסיון ליצור עומק לדמויות ולהדגיש עוד ועוד מניעים פסיכולוגיים הקצב קצת הולך לאיבוד. אולם ככל שמתקרבת שריקת הסיום, הקצב מתגבר, התפניות בלתי פוסקות, ולשריקת הסיום מגיעים כולם ללא אוויר. עם הרבה הרוגים בזמן הפציעות, אם תרצו.
ציון: 7.
תעלומה: נראית כמו משהו שכבר קראנו רבות בעבר, אך מצליחה לחדש. הפתרון מפתיע.
ציון: 8.
ממוצע: 7.5
בונוס: 3 נקודות. אני יודע שאני חוטא בחטא הנוראי ביותר לספר, ושופט אותו (גם) לפי הכריכה, אבל זה הטור שלי. עטיפת הספר, המציגה שמיים מעוננים בספק שעת שקיעה, ספק סוף עולם ותחתיהם צילו של ילד רכוב על אופניים, משרתת באופן שלא זכור לי מספרים אחרים, את עלילת הספר. בכל פעם ששבתי לקרוא בו לאחר הפסקה, הכריכה זרקה אותי בחזרה לאווירת הייאוש השורה בו.
סופי: 7.8
מומלץ בחום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה