"ערים של נייר" הוא לא בדיוק ספר מתח, אבל הוא גם לא בדיוק לא ספר מתח. הוא מצטרף לעוד כמה ספרים שנסקרו כאן בגלל זיקה קלושה לז'אנר.
במקרה של "ערים" המעטפת דווקא די "קובנית" - נער מחפש נערה שנעלמה, אבל היא משמשת כסות לדיון קצת פילוסופי ומעמיק יחסית, על עד כמה אנחנו מכירים באמת את הסובבים אותנו ויודעים מה מתרחש בנפשם, ומה הקשר בין הבנת האחר להבנת עצמנו.
גרין מיצב עצמו כאחד מכותבי הנוער הבכירים בימינו. הוא עשה זאת בלי להשתמש בכוח העל של סוגת הפנטזיה, בה יש אינפלציה מטורפת בשנים האחרונות, אלא באמצעות סיפורי התבגרות נוגים, חמודים, אינטליגנטיים (לפעמים מדי, בכל זאת, נוער, לא יכול להיות שהם כה חדי אבחנה) ולעתים מתייפייפים.
ספריו הקודמים, "אשמת הכוכבים" ו"מחפשים את אלסקה" זכו להצלחה גדולה גם בישראל ו"ערים" הוא הספר החדש שזוכה לתרגום עברי.
בהערת שוליים ראוי להזכיר כי הספרים שלו מעובדים לסרטים שחלקם מצליחים, כמו "אשמת הכוכבים" עם שיילין וודלי, וחלקם פחות - "ערים של נייר" בכיכובה של האיט-גירל הנוכחית, קארה דלווין, יצא לאחרונה וזכה להצלחה פחותה. אז בעצם יצאו שניים, אחד הצליח ואחד פחות.
ב"ערים", בעיני המוצלח מבין השלושה, למרות שהוא קצת מפוזר ולא אחיד, אנחנו פוגשים את קוונטין ג'ייקובסון, להלן קיו. קיו מאוהב במרגו רות'-ספיגלמן, שכנתו. כשהיו ילדים נהגו לשחק יחד, ואפילו קרה להם אירוע מכונן, אלא שמאז, מרגו התפתחה להיות מעין נשמה חופשייה אולטרא מגניבה, וטיפסה בקלילות בסולם החברתי, בעוד שקיו נותר כנון, או חנון, עם חברים חנונים או כנונים.
הספר נפתח כשמרגו חוזרת בסערה לחייו של קיו, ומגייסת אותו ללילה של הרפתקאות. האירועים קורים על רקע ימיהם האחרונים בתיכון. מיד לאחר מכן מרגו נעלמת.
האם היא התאבדה? ברחה? או שמדובר בכלל במתיחה?
קיו, שכל רגשותיו כלפי מרגו צפים מחדש לאחר הלילה האינטנסיבי, יוצא למסע, בליווי חבריו, לאיתור הרמזים למה שאירע לאחר הלילה המטורלל שבילה עם מרגו, על מנת לפתור את תעלומת היעלמה.
גרין כותב היטב. שנון ומשעשע, לעתים מתייפייף מדי. עוד דבר שאני אוהב בספר הוא שכמו ב"מחפשים את אלסקה", הסיפור נפתח באירוע משמעותי מסעיר ורגשי - בנוכחי, ליל התעלולים של קיו ומרגו - ואז הופך למעין ניסיון להבין מחדש את המציאות, כך שהדמויות לומדות משהו על עצמן, ובמקרה הנוכחי, גם מתנסות בחקירת נעדרים לא רעה בכלל.
עקב האכילס של גרין תמיד היה בעיני הדרישה להשהות את אי האמון (לסספנד, כפי שאומרים "משתמשי עין הדג"), ביחס לאינטליגציה הרגשית הגבוהה כל כך של גיבוריו.
כמו שב"מת לחיות 2" היינו צריכים לשכנע את עצמנו שזה הגיוני שברוס וויליס יקיים קרב קרטה על כנף מטוס נוסעים בגובה מי-יודע-כמה אלפי רגל, כאן עלינו לשכנע את עצמנו שקיו באמת כה מפותח רגשית, עד שהוא מתייחס בעצב לזה שכבר אין עסקים קטנים באמריקה, אלא רק רשתות גדולות שגורמות להכל להיראות אותו דבר, או שהוא מצליח לחשוב בצורה כל כך מעמיקה על נפשה של מרגו. להבדיל, זה קצת כמו שבטלויזיה מלהקים לפעמים שחקנים מבוגרים לתפקיד תיכוניסטים (למשל, איאן זירינג, סטיב בבוורלי הילס, שנדמה לי שהיו לו מפרצים עוד בגיל 12).
וזה מחמיר כשאנחנו נתקלים בחבריו של קיו - "רדאר" שהוא מצד אחד גאון אקסצנטרי מוזר, הנמנה על משתמשיו הנאמנים של אתר סטייל "ויקופדיה", שם הוא מלטש מידע על ערכים איזוטריים, אבל מנגד, מתחזק זוגיות מוצלחת ויודע להצביע על דקויות בנפש חבריו כאילו היה פרויד. או בן, מעין דון ז'ואן מרושל שזוכה במלכת הכיתה בקלות.
עוד נקודה בעייתית היא - אם לשאול מונח רפואי - הפרעת קצב. לעתים האירועים נעים בקצב מסחרר, ולעתים קיו שרוי בשרעפים שלא היו מביישים דוקטורנט מהחוג לפילוסופיה. אבל בסך הכל, העסק עובד היטב.
נקודה אחרונה, אסוציאטיבית משהו.
כדי להצליח לאתר את מרגו דרך הרמזים שהותירה מאחוריה והידע על אופיה והחוויות שעברה, קיו צריך להצליח לפענח את הקשר שבין אנשים למקומות. בשלב מסוים, הוא כמעט מצטט משירם של "מודסט מאוס", "people as places as people", כשהוא אומר משהו על כך שהאנשים הם המקום והוא אנשים. בערך.
מודסט שרו "we were the people that we wanted to know, and we're the places that we wanted to go". משפט מעט חידתי, שכנראה מתכוון לומר שמסע חיינו החיצוני, הוא פנימי, שהמאמצים שאנו משקיעים, ההישגים והמקומות אליהם אנחנו שואפים הם הניסיון להכיר את עצמנו. מטלה שכנראה לעולם אינה מגיעה למיצוי.
גרין נטל על עצמו מטלה לא פשוטה כשהחליט לגעת בתחום החמקמק הזה. ובניגוד למודסט מאוס, המחוספסים (עד כדי כך שמארק קוזלק, הקליט על גיטרה אקוסטית אלבום קאברים לשירים שלהם - הוא קרוי "ערים זעירות עשויות אפר" על שם אחד השירים, שזה כמו ערים של נייר, רק שרופות - שהפך את השירים המחוספסים-מלוכלכים ליצירות נוגות), מבחינה מוסיקלית, אם ניתן לומר זאת על ספר, "ערים" מרגיש מלוטש ומהוקצע מדי, יותר כמו הפופ המרגש-אך-מלוטש-מדי של "deathcab for cutie" מאשר החספוס המאוסי. אבל קחו בערבון מוגבל את ההרהור המפוזר הזה על הקשר בין הספר למשפט משיר, שאולי ואולי לא, התכוון אליו המחבר. בסך הכל, "ערים" הוא חביב ומקסים.
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 8
תעלומה: 9 חיבור יפה בין חיפוש אחר רמזים סטייל שרלוק הולמס, לחשיבה על האחר, מיומנות שלא תזיק לנו בימים טרופים אלו...
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: אין.
סופי: 8.5
"ערים" הוא מעין "אימו-קובן"המיועד לבני הנעורים אבל מתאים גם למבוגרים. שנון ומלוטש, לעתים מדי, אבל בסך הכל חמוד ומקסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה