חלק משמות התואר עוברים אינפלציה. המילה "מדהים", למשל, הפכה לבררת מחדל תיאורית ואיבדה הרבה ממשקלה הסגולי. בנסיעות באוטובוס, נוכחתי לגלות שגם "OMG" ו-"וואט דה פאק" הפכו נפוצים - "המורה אספה את המבחן חמש דקות אחרי הזמן - וואט דה פאק!", "ולא נשאר לי סוכר! - וד"פ!". ומיטיבי הלכת אומרים בדרמטיות, תוך הקפדה של מרווח קצר בין אות לאות, "דבליו, טי, אף!", באנגלית-פאקצית.
בקיצור, אינפלציה של תדהמה. אפשר לתהות אם השימוש התכוף נובע מכך שבעידן של עודף מידע וחשיפה, קשה יותר לחוש תדהמה של ממש, אז כופים את השפה על החוויה. לא יודע.
בקיצור, אינפלציה של תדהמה. אפשר לתהות אם השימוש התכוף נובע מכך שבעידן של עודף מידע וחשיפה, קשה יותר לחוש תדהמה של ממש, אז כופים את השפה על החוויה. לא יודע.
בכל מקרה, אם אפשר לומר דבר אחד על "האיש שהיה יום חמישי" של ג'.'ק. צ'סטרטון, משהו שיתאר באמת את התדהמה (מדהים, כן?) נוכח המטמורפוזות המטורללות של מה שמתחיל כעלילת מתח מסתורית לעילא, הופך לקומדיית זהויות בריטית, ממשיך במרדף פסיכודלי משהו, ומסתיים בקרנבל תיאולוגי, "וואט דה פאק" יהיה בעיני ממוקד ומדויק. פשוט כך. אתם לא חייבים להמשיך לקרוא. כל היתר הוא בבחינת פרטים.
כאמור, נקודת הפתיחה מותחת ביותר, גבריאל סיים, משורר שהוא בעצם בלש, ולהיפך, עובד כסוכן סמוי המאתר אנרכסיטים. אנרכיסטים, מסתבר, הם הסכנה הגדולה הנשקפת לחברה.
ברור שבעידן דעא"ש, גרעין איראני, עימותי אוקראינה-רוסיה ועוד איזורים זרועי קונפליקט אינסופי, נגחך למשמע הסכנה האנרכיסטית, אבל כנראה שבבריטניה של 1908, מועד כתיבת הספר, שנים ספורות טרם מלחמת העולם הראשונה, גם היה צורך במשהו שניתן יהיה לפחד ממנו.
בכל מקרה, סיים מצליח להסתנן אל רשת אנרכיסטית סודית, ששמות שבעת ראשיה, כשמות ימי השבוע. הוא עושה זאת בדרך מבריקה ומעוררת עניין, וכ-50 עמודים אל תוך הספר הקצר, אנחנו ממש במין מותחן ג'יימס בונדי מגניב ומרענן.
ברור שבעידן דעא"ש, גרעין איראני, עימותי אוקראינה-רוסיה ועוד איזורים זרועי קונפליקט אינסופי, נגחך למשמע הסכנה האנרכיסטית, אבל כנראה שבבריטניה של 1908, מועד כתיבת הספר, שנים ספורות טרם מלחמת העולם הראשונה, גם היה צורך במשהו שניתן יהיה לפחד ממנו.
בכל מקרה, סיים מצליח להסתנן אל רשת אנרכיסטית סודית, ששמות שבעת ראשיה, כשמות ימי השבוע. הוא עושה זאת בדרך מבריקה ומעוררת עניין, וכ-50 עמודים אל תוך הספר הקצר, אנחנו ממש במין מותחן ג'יימס בונדי מגניב ומרענן.
אבל שם נגמר המתח, ומתגלה שהאנרכיסט האמיתי, הוא צ'סטרטון, המסרב לשמור על מבנה קוהרנטי.
אולי זה הגיוני, שכן המחבר הוא בעל שלל תארים - סופר, מסאי, תיאולוג חובב, משורר ועוד עוד.
ו"האיש שהיה" גם הוא בעל פנים רבות. פעם הוא ספר מתח מורט עצבים, פעם קומדיה בריטית, ואז סרט אקשן ליצני, ולפתע פילוסופי ונוגה וקצת נוצרי.
בתחילת הסיפור סיים תוהה באשר לתוכניות של הסיעה האנרכיסטית שבראשה עומד יום ראשון האיום, הוא רוצה נתונים קונקרטיים - היכן הם יפוצצו את הפצצה? מי המטרה? מדוע?
אך בהדרגה, תחת שרביטו של צ'סטרטון, הופכות השאלות של סיים נזילות, כמעט חסרות צורה ומבנה, עד לתהיות ראשוניות שמן הסתם מאפיינות ילדים קטנים - האם מה שאני רואה באמת קיים? האם ניתן להבחין בין טוב לרע?
"יום חמישי" אינו קד בפני אף ז'אנר, ולא ניתן להכניסו למגירה, זה סיפור נוזלי ומשתנה, ולהערכתי, יטרלל את רוב הקוראים. אפשר עוד להכביר במילים, אבל אין טעם. הספר הזה הוא יצור ומחלקה בפני עצמו.
או בקיצור, וד"פ!
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 9 בעיקר לסיים וגרגורי.
קצב: ג'אז.
תעלומה: מתקדמת מהקונקרטי למופשט בצעדי פיל, והמבין יבין.
ממוצע: 9
בונוס/עונש: אין
סופי: 9
צ'סטרטון המציא ז'אנר חד פעמי, אינטליגנטי, איזוטרי, משתנה כמו זיקית וקצת מיסיונרי. סביר שלא תקראו עוד כמוהו, אבל על אחריותכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה