אנשי הלילה - דניס ליהיין (מאת אורי קידר)

כדי ליהנות מ"אנשי הלילה", ספרו האחרון של דניס ליהיין שתורגם לעברית, יש צורך להצטייד מראש בעזר טקטי חיוני –  לב. בלעדיו, הספר יעבור לידכם, איתו – לא תוכלו להניח אותו לרגע ובוב, הדמות הראשית, תישאר לצידכם עוד זמן רב. הלב הזה יישבר כנראה במהלך הקריאה, יחד עם זה של בוב, ועוד כמה פעמים, עד הסוף המהמם.
כבר בעמוד 17 הלב הזה מוטח בפנינו, כשבוב, ברמן חביב בבר המפוקפק של דודו מרב, מגיע בפעם המי-יודע-כמה לשפוך את ליבו בפני הכומר המקומי. "יש בלב שלך כל כך הרבה אהבה", אומר לו האב רייגן, "אני מאמין שאישה טובה תבחין בה ותרצה אותה". אני לא יודע מה מצבו המשפחתי של הסופר, אבל הלב נשבר לו לפחות פעם אחת, ואין אנדרדוג שלא יוכל להזדהות עם המשפט הנפלא שהוא כותב על בוב בהמשכה של אותה פיסקה, על הנשים ש"רואות את ליבו הרחב, אבל מעדיפות אותו באריזה קצת יותר מושכת".
יחד עם זאת בוב הוא הרבה יותר מקלישאה על לב שבור. את העמוד המכונן הזה, מסיים ליהיין באמירה שנראית סתומה למדי אבל טומנת בחובה ספוילר -

"הוא חושש לשהות בקרבת דברים שבירים, כבר שנים אינו סומך על עצמו בעניין זה".

סוף ספוילר.

כמעט 200 מילים כבר קראתם (אני מקווה) ואתם תוהים אם הגעתם בטעות למדור הספרים באיזה מגזין ספרות כללי ולא בבלוג הסוקר ספרי מתח. אז אל חשש. אתם עדיין במקום הנכון ובספר מתח עסקינו.
הוצאת 'אריה ניר', כנראה אחת ההוצאות הטובות בארץ בכל הקשור לבחירה ותרגום של ספרי מתח (והבלוג הזה עשיר בהוכחות חותכות לכך), ממשיכה להביא לקורא העברי את מותחניו המשובחים של ליהיין. את עיקר פרסומו בארץ רכש ליהיין בזכות הצלחת הסרט 'מיסטיק ריבר', שהתבסס על הספר שכתב ותורגם בהוצאת 'מעריב'. בהמשך הוא הפציץ פעם נוספת עם 'שאטר איילנד' הופך הקרביים, שלא ממש משקף את יצירתו של הסופר המוכשר כל כך, ועובד למותחן מצמרר בבימויו של פחות ממרטין סקורסזה.
ההצלחה הגדולה של ליהיין, מקורה, כך נדמה, בעובדה שרוב מותחניו מצליחים לעמוד במבחן הכל-כך קשה של צלילה לעומק מחד ושמירה על קצב מהיר מאידך, תוך כדי יצירת ערכים מוספים רבים דוגמת ביקורת חברתית והצבת מראה מסגירה על החלקים הפחות נוצצים בארה"ב.
'אנשי הלילה' לא שונה, רק שהפעם הוא מצליח לעשות כל זאת ב-200 עמודים בדיוק.
סיפור המעשה מעט מורכב. בוב, אותו ברמן בודד ועצוב, מציל כלב פצוע שהוכה קשות והושאר בפח האשפה שליד הבר. הוא מוצא בכלב נחמה פורתא בחייו הכואבים, בטח כשלעזרתו נחלצת נדיה, שנראית אומללה לא פחות, אותה הוא פוגש בסמוך למקום מציאת הכלב. כשבעלי הכלב מגיע כדי לתבוע אותו בחזרה ומסתבר כי מדובר בפסיכופת לא קטן, הסיפור מסתבך. במקביל, גם הדוד מרב, מוצא עצמו בבעיה עם אנשי המאפיה הצ'צ'נית, אשר משתמשים בפאב שלו להלבנת כספיהם. התוצאה היא בלגן מלכותי, שבו כולם מתחברים לכולם, בכל טוב יש קצת רע ולהיפך. סיום הספר מצא אותי מחניק דמעה או שתיים, מופתע למדי, אבל כמי שחש לא פעם כבוב
כחול-לבן (או תוכי יוסי, גיבור שירו הנפלא של אברהם חלפי זצ"ל), גם מלא בחמלה ואף קורטוב של תקווה.
הערה לסיום. בניגוד לנהוג, הספר החל את דרכו בעולם כתסריט לסרט בשם 'THE DROP', בכיכובו של טום הארדי. את הסרט טרם ראיתי, אך חברים שעשו זאת מספרים על מותחן מהודק ומרתק. לרוב כמובן, הנתיב הפוך. הספר קודם לסרט. מעניין יהיה לראות האם ליהיין פותח פה שער לעולם לכיוון חדש, שיסבך עוד יותר את השאלה 'מה עדיף – לצפות בסרט או לקרוא את הספר'? פעמים רבות, בעיקר בספרי מתח, ישנה הרגשה כאילו הסופר כתב את סיפורו תוך שהוא כבר חוזה בדמיונו את הסרט שיבוא אח"כ, יחד עם תמלוגים נאים. לא פעם זה פוגע בצורה משמעותית בספר עצמו. הטוויסט שמביא ליהיין לעולם הזה מעניין, וייאמר לזכותו כי ספריו מעולם לא הרגישו כמו טיוטה לתסריט וכך גם 'אנשי הלילה'.
ליהיין הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים עליי, בטח בעולם המותחנים ו'אנשי הלילה' גרם לי להבין שהוא כבר לא רק סופר. הוא גם  חבר, גם אם הוא לא יודע. ואני בר מזל – הרי כל אחד היה רוצה חבר עם יכולת יפה כל כך לגעת בנקודות אוניברסאליות עדינות של בדידות ואהבה שרובנו יכולים בקלות להזדהות עימן.

ציונים:
כתיבה: 9. לתת לדניס ליהיין מקלדת, זה כמו לתת לביבי מיקרופון בדקה התשעים של קמפיין פוליטי.
דמויות: 9.5. הייתי רוצה שיכתוב גם אותי.
קצב: 8. נפגם רק במעט, ובחלקים קטנים מאוד של הספר, 'בגלל' הצלילה של ליהיין לעומקם של דברים.
תעלומה: 9. הטוויסט של ליהיין מיוחד כל-כך, שכמעט בא לי לספר לכם מה הוא ולברוח לאיראן. אבל אומר רק שהוא הטוויסט הכי אנושי שנתקלתי בו.

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: בונוס של שמינית נקודה כי זה לחלוטין ספר של ציון 9.

סופי: 9
דניס, בשבילי אתה חבר, ואתה תמיד מוזמן, אבל אל תבוא יותר מדי, כי אתה צריך להמשיך לכתוב.

קרניים - ג'ו היל (מאת אורי קידר)

כבר כמה ימים שאני שובר את הראש ומנסה לכתוב את הביקורת הזאת. למעלה משבוע חלף מאז סיימתי לקרוא את "קרניים", נתתי לסיפור ולדמויות לשקוע, אפילו סיימתי ספר נוסף, מקסים למדי ("רק עוד דבר אחד" של ג'ונתן טרופר המצוין), שמשהו בוויב החמוץ-מתוק שלו בהחלט המשיך את הקו של "קרניים", גם אם לקח אותו למקומות ארציים לחלוטין.

ודאי תשאלו את עצמכם מדוע המתנתי זמן כה רב, אולי אף תחושו מרומים. התשובה היא פשוטה – ניסיתי למצוא את כל הפתרונות שיאפשרו לי לכתוב ולו מילה רעה אחת, או אפילו צל צילה של ביקורת על ג'ו היל ויצירת המופת שהוא ניפק, העונה לשם "קרניים". חשבתי שאם יחלוף הזמן, משהו מהעוצמה של הספר ובעיקר של הדמויות הנפלאות שמאכלסות אותו ידהה ויאפשר לי לכתוב ביקורת שנשמעת רצינית. נכשלתי. גם בזמן שאני יושב וכותב, כמעט שבועיים מאז סגרתי את הספר בפעם האחרונה והפקדתי אותו למשמורת עולמים על מדף הספרים שנקראו בבית הוריי, ואני עדיין מרגיש כאילו איג פריש, גיבור הספר, יושב פה לצידי ושובר את הראש מה לעזאזל צומח לו על הראש, ומתענה בזכרונות מתוקים מאהובתו המתה מרין.

לפני שארד לעומק הדברים – בימים אלה עולה לאקרנים בארץ הגרסא הקולנועית לרומן. הביקורות עליה בינתיים סבירות למדי (6.6 ב IMDB, ציון סביר לסרט אימה), אבל בכל מקרה, אני מתרה בכם להמתין קמעא, אם עדיין לא קראתם את הספר, בדיוק כפי שאעשה עם 'נעלמת', עליו כתב א' לאחרונה. האמינו לי, אתם תודו לי.

קצת יותר מ-400 עמודים מרכיבים את 'קרניים' ולפחות 300 הראשונים שבהם עפים כמו שחפים מעל הים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי כופה האטה בקריאה כדי שלא יברח לי. והנה, פתאום צצה לה איזושהי ביקורת קלה. מאה העמודים האחרונים של הספר מאבדים מעט מן העוצמה בה הטעינו קודמיהם את הספר. עורך קצת יותר קפדן היה מצליח לקצץ 50-60 עמודים מהספר. אבל על מה אני בא בטענות? גם 400 העמודים נגמרו לי מהר מדי.

אז מה היה לנו שם? איג מתעורר בוקר אחד, שנה לאחר רציחתה של חברתו היפהפייה והמקסימה מרין, ומגלה כי על ראשו צמחו קרניים. אין לו מושג כיצד קרה הדבר ומה היו מאורעות הלילה האחרון שהביאו אותו למצב הזה. מהר מאוד הוא מגלה שלקרניים יש כוחות מיוחדים – אנשים מתוודים בפניו על החטאים הכי אפלים שביצעו, והוא גם מסוגל לדעת עליהם פחות או יותר הכל ברגע שייגע בהם. התוצאה היא סיטואציות קורעות מצחוק, לצד כאלה שחוצבות בלב. למשל, כשאיג מגלה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא זה שרצח את מרין. אלמלא היה איג דמות כל כך כובשת, כמו שאר הדמויות בספר, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי עם גוש עצום בגרון בחלקים כל כך נרחבים של הספר.

וכן, למרות שזהו בלוג המבקר ספרי מתח, כתבתי כבר יותר מ-400 מילה ועדיין לא אומר מילה על תעלומה, על קצב או על מתח בלתי פוסק. יש את כולם ובכמויות נכבדות, אבל הקסם של הספר טמון בדיוק בדברים שספרי מתח נוטים לעיתים ליפול בהם. העומק.

איג מחליט לנצל את הכוחות ויוצא לחפש את הרוצח האמיתי של מרין. בדרך אנחנו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, נתאהב במרין יחד עם איג ונכיר את סיפור החברות המורכב של איג עם לי, ואת יחסיו עם אחיו הבכור והמוצלח טרי.

הספר הזה יכול לעמוד בפני עצמו כמותחן אדיר, כאימתון מוצלח, כספר פנטזיה מקורי, כדיון תיאוליגי, כרומן התבגרות ורומן חניכה וכסיפור אהבה כובש וכואב. וכאב יש בכמויות אדירות בספר הזה. גם הרבה מאוד רפרנסים מוסיקליים מוצלחים, כפי שהיל עשה גם בספרו הקודם שתורגם לעברית, "קופסה בצורת לב", המצוין.

תחילה חשבתי לפתוח את הביקורת בייחוס המשפחתי של המחבר, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאירו לסוף, כי ג'ו היל יכול לעמוד בכבוד גם בזכות עצמו. אני מודה שייתכן ולא הייתי ניגש לספרו הראשון של היל שראה אור בארץ, "קופסה בצורת לב", שתורגם אף הוא בהוצאת "אריה ניר" לפני כמה שנים, אלמלא הייתי יודע שהיל הוא בנו של לא אחר מאשר מלך האימה, סטיבן קינג. אבל כבר ב'קופסה' היל הוכיח כי ירש מאביו את כל התכונות שהפכו אותו לסופר כל כך מוצלח ומצליח. מעל כולן, לפחות עבורי, היכולת שלו לברוא דמויות, גם כאלה שמופיעות לרגע אחד, שאי אפשר להיות אדיש אליהן. אצל היל, כמו אצל אביו, אין שום חד מימדיות. בכל אדם, מסתבר, מופיע היצר הרע. אין לי ספק שקינג היה כותב את "קרניים" בצורה שונה למדי. ייתכן ואפלה יותר. אבל אין לי גם ספק ש"קרניים" עומד בצמרת הרומנים שניפקה המשפחה הזאת, שכוללת, אגב, גם אימא סופרת, ובן נוסף החוטא בכתיבה, אואן. אין לי מושג מה עושה נעמי, הבת הצעירה במשפחה.

היל פירסם עוד שני רומנים באנגלית,NOS4A2  ו"הכבאי", לצד כמה אסופות סיפורים קצרים (שאחד מהם מופיע בסוף "קרניים") וספרי קומיקס שא' מחבב. כולי תקווה כי בהוצאת "אריה ניר" יואילו לתרגם גם ספרים אלה, למרות המצב הבעייתי של שוק הספרים. אני וא' מתחייבים לרכוש לפחות שני עותקים בקנייה מוקדמת. בכלל, אריה ניר מצטיינת בבחירות מוצלחות למדי, בטח בתחום המותחנים, ואני לא אומר זאת כדי להתחנף. הרי גם בביקורות קודמות באתר שיבחנו את ההוצאה (אי הנוכלים הנפלא והקורע ופסגת השטן הקודר הם רק שתי דוגמאות לכך). טוב, אולי אני גם קצת מתחנף. עבור ספר נוסף של היל, אני מוכן לעשות הרבה יותר מזה. גם להצמיח קרניים.

ציונים:

כתיבה: 10. כל מילה מיותרת.

קצב: 9. רוב הספר הציון של הקצב עמד על 13. הסיום טיפה חוזר על עצמו ומוריד רק במעט את הציון.

דמויות: 10. LIKE FATHER LIKE SON

תעלומה: 9.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. אין הרבה הפתעות בסיפור עצמו, אבל המניעים למעשיהן של הדמויות והעובדה שהסיפור נגלה לנו טפח אחרי טפח השאירה אותי בלי אוויר רוב שלבי הספר.

ממוצע: 9.625

בונוס: 1.25 בונוס. על הדבש ועל העוקץ שבספר הזה. כמו בחיים.

סה"כ: 9.75

הטוב, או לפחות אחד משלושת הספרים הטובים ביותר שנסקרו בבלוג הזה.

קרניים - ג'ו היל

צירוף מקרים חביב הוביל אותי ל"קרניים".

לפני כמה חודשים קראתי את "הרפתקאותיהם של קוואליר וקליי" מאת מייקל שייבון. רומן שמתרחש על רקע השואה ופריחת הקומיקס בארצות הברית. בעקבות הקריאה החלטתי לנסות לקרוא קומיקס. מצאתי משהו שנקרא "locke and key", מאת ג'ו היל, סיפור בין דורי על משפחה חביבה הנלחמת בשד עקשן, על רקע בית אחוזה רחב ידיים, בו חבויים מפתחות קסומים שלכל אחד מהם כוח מיוחד.

סיימתי את שבעת הכרכים במהירות - בכ"ז, קומיקס - והורדתי מהמדף את "קרניים" של אותו ג'ו היל. בפתיחת הספר מצאתי ציטוט של היל מדבריו של מייקל שייבון על טבעם של שדים. ואני כזה - מציאות, תפסיקי לדגדג אותי...

היל הוא בנו של סטיבן קינג, וכוח עולה, עם ייחוד ודרך משלו בספרות האימה. זאת למרות שגם הוא אוהב לחטט בנפש  גיבוריו כפי שאביו עושה, ולהשתמש בעולמם הפנימי ובתגובות שלהם לאירועים טרופים בסגנון לאבקראפט כדי לזעזע את הקורא. הוא אוהב לעשות שימוש ממצה בעיירות אמריקאיות ובדחפים ההרסניים שנחבאים, באופן לא מוצלח, תחת מראית עין של הגינות ואהבת האל. אז שיטת הפעולה דומה, אבל היל הצליח, לפחות להרגשתי, לחצוב לו מקום משלו בהיכל ההפחדות.

בספר הנוכחי הוא לוקח את התבנית המוכרת של "נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נער מאבד נערה", ומוסיף לו קרניים וטוויסט של אימה, רומנטיקה והומור, באופן שמצליח להיות מוצלח לאורך רובו של הספר.

בפתיחת הספר, איג מתעורר עם הנגאובר, שנה אחרי הירצחה של מרין, אהובתו מימי החטיבה, ומגלה שצמחו לו קרניים. איג הוא החשוד המיידי לאחר שמרין נראתה רבה עמו בדיינר המקומי, במהלך ארוחת ערב, ונרצחה באותו לילה גשום. איג הפך לשנוא נפשה של העיירה, היות שאין די ראיות להרשיעו למרות שכולם בטוחים שזה הוא. בניסיונו לחקור את הופעת הקרניים הוא מגלה שהן ניחנות בכוחות מסוימים, וחסרות אחרים. 

לאחר פתיחה בהילוך רביעי, היל מתחיל לזגזג בין ההווה לעבר. ההווה מתנהל כמותחן פעולה, עם נגיעות של סיפור חניכה של גיבור על, במסגרתו מנסה איג להבין את מהותן ויכולותיהן של הקרניים. בתנועה לעבר נחשפים הקוראים לאירועים שקדמו לנקודת המוצא, במתכונת שמזכירה מאוד את "אבודים". ולאורך רובו של הספר התנועה בין שני הנתיבים מקשה מאוד להניחו מן היד.

פריש הוא בחור צעיר ממשפחה די מוצלחת. אחיו הגדול הוא מוסיקאי ג'אז, אביו גם כן מגיע מעולם המוסיקה. לאמו רקע קצת שונה. איג עצמו לוקה באסטמה ואינו יכול לנגן. אבל הוא יכול להתאהב. במלוא הקיטור. וכך הוא אכן עושה. ברגע שהוא פוגש את מרין האדמונית בכנסייה. על ליבה מתחרה עמו לי טורנו, חברו. 

כאמור, היל עושה במעבר בין אקספוזיציה להתרחשויות בהווה שימוש מצוין. סיפור האהבה של איג ומרין מהווה עוד ווריאציה ענוגה ויפה על אהבה ראשונה. מערכת היחסים בין איג ולי, ותחרותם הקצרה על מרין נמסרים באופן שבונה ומגלה את הדמויות ומניע את האירועים בהרמוניה ובעניין. לתוך קלחת הנעורים הזו מוסיף היל גם כמה סצנות מכוננות שהזכירו לי את עסקת הבכורה המפוקפקת של יעקוב ועשיו, אבל תשפטו בעצמכם. בסך הכול היל יוצר תערובת מורכבת של סיפורים שונים שמשתלבים יחד למארג מרשים. סיפור אהבה סוחף, סיפור התבגרות, סיפור אימה, סיפור סופר גיבורים שאולי מפלרטט עם ז'אנר הקומיקס בו שלח ידו וסיפור של נקמה מרירה-מרירה. הדמויות הלווייניות, טרי, גלנה, אריק והיתר, בנויות היטב ובכבוד, הכתיבה אינטליגנטית, הקצב מצוין, והעסק מחליק בגרון של המוח כמו IPA מוצלחת. עד חלקיו האחרונים של הספר.

קצת קשה להניח את האצבע על מה שמשתבש לקראת הסוף. משהו בתחושת הרצף החלקה משתבש, קצת כמו לנסוע עם אופניים בירידה ופתאום לאבד קצת את השליטה.

התנועה בין עכשיו לאז הופכת לחזרתית בהיבטים מסוימים, כשהיל מתעקש לספר מנקודות מבט שונות חלקים שכבר הבנו ביחס לגיבוריו, האקשן נמתח קצת כמו מסטיק והיל גם משבץ כמה חלקים מעט תמוהים. ההרגשה היא שהוא פשוט התקשה להיפרד ממשהו טוב וקצת נמרח לו. אפשר להבין אותו, וחבל שזה קרה, כי זה היה יכול להיות מותחן אימה מהודק ומושלם לו היה מסתיים בקצב ובאיזון שבו החל. במקום, הוא פשוט טוב מאוד ברובו.

משמח ש"אריה ניר" בחרו לתרגם את היל. כמו עם ג'יימס לי ברק ש"נגאל" לכרך אחד מ"עם עובד". אני מקווה שיתרגמו גם את הבא של היל, שאם אינני טועה קרוי על שמה של לוחית רישוי.

מעלי, רשמיו של אורי קידר על אותו ספר.

ציונים:

דמויות: 9.5

קצב: 8.5 

תעלומה: 7

כתיבה: 9

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על אי מימוש הבטחה שמקוימת כמעט לכל אורכו של הספר

סופי 8.4

"קרניים" הוא מותחן אימה כמעט מושלם. כדאי.

קיפאון סופני - לינקולן צ'יילד

ז'אנר בספרות המתח והאימה שאהבתי בצעירותי, הוא זה שבו תפלץ רצחני מסוג זה או אחר רודף חבורת אנשים.
יש משהו ייחודי בקריאה של ספר או בצפייה בסרט מהז'אנר הזה - המתח שחשים הוא מתח ראשוני, פחד עמוק מכוח אפל, טורפני, כזה שמשמיע רעש קלוש לפני שהוא תוקף בשיניו ובמלוא חמת הזעם הרצחנית שלו. הפחד להיטרף הוא פחד הגיוני. אומנם זה בלוג, ובחוץ, קרוב אליכם, יש כנראה סניף של מקדונלדס, אבל לפני זמן לא רב יחסית, היינו עסוקים ברדיפה אחר ארוחת הצהריים שלנו, ובהימלטות ממי שרצה להפוך אותנו לארוחת הצהריים שלו. מנקודת המבט הזו ניתן לראות בז'אנר הזה מעין העלאת זיכרונות מתקופות שבהן היה כדאי להיות דרוך.

בז'אנר הזה, בדרך כלל ליצור יש עליונות פיזית מרחיקת לכת. דבר שהופך אותו למטיל אימה. לדוגמה - דווקא מעולם הקולנוע - הנוסע השמיני שתל את עצמו בגופות קורבנותיו ואז הגיח מהם בדרכים שגרמו לנערים ונערות בכל העולם לפתח קשיי שינה ולפרנס יצרניות של כדורי הרגעה. הוא היה מהיר כברק, וסט השיניים שלו היה יכול ללא ספק להשתלב כמכשור במפעל תעשייתי. ככל שהם עליונים יותר, כך המתח שוחק יותר, ולדעתי, ככל שאתה צעיר, אתה קופץ גבוה יותר, נרתע יותר וחש מפוחד יותר.

הבעיה של הז'אנר, לדעתי, היא הפשטות הרבה שבה הוא מתאפיין. מה שהיה מפחיד ומעורר בגיל ארבע עשרה הופך מעט משעמם וחדגוני אחרי מספיק פעמים ומספיק ימי חיים.

ועדיין, לפעמים, כשחם וכשיש לי חופש, אני אוהב לקרוא איזה זוועתון ולהרגיש איך הראש שלי מתאוורר. ובכל פעם שבה אני מחפש אחד, אני מגלה שאין הרבה. רוב ההוצאות מתרחקות מהז'אנר שנחשב נחות.
בשנה שעברה יצא לי לקרוא את "רסיס", בהוצאת מטר, שתיאר קבוצת חוקרים הנקלעים לאי עמוס יצורים שהתפתחו על מערכת אבולוציונית תובענית משלהם. והיו כמובן קטלניים. למרות ש"רסיס" חידש בנקודת המבט המדעית המקורית, הוא היה עדיין לא יותר מזוועתון יעיל.

הוצאה נוספת שמעיזה לגעת בז'אנר היא הוצאת אריה ניר, הוצאה שאהובה עלי במיוחד בגלל ההתמחות שלה בספרי מתח. "קיפאון סופני" הוא ספרו השני של לינקולן צ'יילד (אין קשר ללי צ'יילד שאני מקווה שמשהו שלו יסוקר כאן בעתיד) המתורגם ומוצא לאור בארץ על ידי ההוצאה. הראשון, "סערה במעמקים", היה גם הוא מותחן עם נגיעה של אימה.

"קיפאון סופני" מספר על משלחת מדענים שעובדת בקוטב הצפוני במחקר על קצב ההתחממות הגלובלית. חברי המשלחת נתקלים ביצור קפוא בעל עיניים בגודל אגרוף. תהליכי קבלת ההחלטות של המדענים ביחס ליצור מופרעים על ידי התאגיד המממן של משלחת המחקר, ובהמשך, גם על ידי צוות צילום של סרט תיעודי בנושא החיה הקפואה. החיה הקפואה משתחררת ומותחן של טורפים ונטרפים מתפתח על רקע נופים מושלגים, בסיסי צבא ישנים וקלאוסטרופוביים, סערת שלג אלימה ולקלחת הזו נזרק גם פרק בהלכות נהיגה במשאית על כבישים קפואים (מסתבר שיש אפילו תוכנית מציאות שנקראת "ice road truckers"  המוקדשת למקצוע המסוכן). המדענים, אנשי הצבא המעטים של הבסיס והצוות הקולנועי, כל אחד בהתאם לאופיו, מנסים לפתור את תעלומת היצור .

 לכאורה, יש כאן תוספת נכבדה של מרכיבים לז'אנר שהבעיה העיקרית שלו היא הפשטנות. וזה אמור לסייע לספר להיות יעיל יותר. צ'יילד מכניס לסיפור התנגשות תרבויות (שבט נכחד של אסקימוסים המונהג על ידי שמאן), הוא שם דגש על טכנולוגיה וכימיה אמינים, ועל נטיית "הקפיטליזם הקשה" להוביל להתנהגויות חסרות שיפוט ולצורך חזק בשליטה.

(הערה קטנה - בימים שבהם קראתי את הספר יצא לי במקרה לראות את הסרט "פרומתאוס", גם הוא מותחן של טורף-נטרף (מעין פריקוול ל"נוסע השמיני" המקורי) וגם בו משלחת מדעית נאלצת לעשות דברים המנוגדים לרצונה בגלל רצונו של הגוף המממן ברווחים, אולי היום באופן לא מודע כותבי המותחנים הללו מרגישים שהטורף האמיתי הוא תאגידים קפיטליסטיים, ואולי היום זה פשוט באופנה לשנוא תאגידים. לא יודע).

אבל משום מה זה לא לגמרי עובד.
יש לכך שתי סיבות. האחת היא נטייתו המעט ארכנית ו"אין יור פייס" של צ'יילד: התיאורים הטכנולוגיים ארוכים מדי - מפרטי ציוד, תכונות של חומרים וכו'. הטיפוסים האישיותיים קיצוניים מדי - הבמאי שהצורך שלו להתפרסם גורם לו לסכן את עצמו מעבר להגיון, ואילו המדענים לעומתו, כמעט שקופים מבחינה אישיותית. מה שנוצר בסופו של דבר הוא מעין בלאגן לא קוהרנטי של אירועים וקבלת החלטות שגויה (איזה קבוצה הלכודה בבסיס עם טורף קטלני תחליט להתפצל לשלוש קבוצות קטנות!!!) משובץ בפריטי מידע מדעיים.
עד כאן החלק של צ'יילד.
הסיבה השנייה שבגללה זה לא עובד, הקשורה כנראה לז'אנר הספציפי, היא שלא משנה מה קורה ברקע, הקורא מחכה לקרוא על הטורף, לדעת היכן הוא, מה הוא עושה. השאר נתפס כהסחה. היות שאין צורך עמוק לפענח את המניע של הטורף, כמו בספרי המתח הנפוצים, הסקרנות מוסטת לעשייה שלו, לתכונותיו הפיזיות ולזוועות שהוא מחולל. ולכן, גם אם התוספות של צ'יילד היו מוגשות באופן מותאם יותר, ספק אם היו מסייעות לספר להיות מוצלח יותר. או במילים אחרות, זוועתונים נועדו לזוועות ולא לדיונים מדעיים ארכניים או הגיגים על קפיטליזם.

ועדיין, מדובר בניסיון ראוי להערכה, ובזוועתון שיכול להעביר כמה שעות קריאה מהנות.

ציונים:

קצב: 7 מופרע תדיר על ידי מפרטים טכניים של ציוד.
דמויות: 6 קיצוניות מדי או שקופות מדי.
תעלומה: 7 סטנדרטית לז'אנר.
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על ההומור שצ'יילד מגלה ביחס למדענים בחלקים שונים של הספר ובעיקר לשלוש התיאוריות הקצרצרות שמוצעות בסופו של הספר לטיבו של היצור, במיוחד זו הנוגעת לטיול וחיית המחמד. (קצת כמו בספרו הקודם, צ'יילד מצליח באופן מאוד יפה לחלץ תובנות אינטליגנטיות בסוף הסיפור).

סופי: 7
זוועתון לא רע עם כמה פאנצ'ים נחמדים במהלכו ובסופו.

אי הנוכלים - ברוס דה סילבה (מאת אורי קידר)

בעמוד האחרון של הספר 'אי הנוכלים', מפרט, כנהוג, הסופר, ברוס דה-סילבה, את רשימת התודות שלו. חלק נכבד מהרשימה מוקדש לכמה וכמה סופרי מתח שעזרו, תמכו ובעיקר השפיעו על דה-סילבה בזמן כתיבת המותחן הנפלא שלו. סילבה לקח מכל אחד מהם משהו, ורקח סיפור מרתק, מותח, מאוד משעשע אבל עם זאת – גם מאוד אנושי. לאורך כל חלקי הספר, דה-סילבה יודע להודות ולהוקיר למי שעזר לו, כשגיבורו, מאליגן, חובב הקריאה, זולל את ספריהם בכל רגע פנוי. 

להבדיל ממרבית כוכבי ספרי המתח האמריקאים בעת החדשה, ליאם מאליגן (ודיר באלאק אם תקראו לו ככה), הוא עיתונאי שההתמכרות היחידה שלו היא לסירופ 'מאלוקס' נגד האולקוס שתוקף את קיבתו. מאליגן חי כל חייו בפרובידנס, רוד איילנד (המדינה הקטנה ביותר בארה"ב), עיר שבה כל הטובים הם גם הרעים ולהיפך. לכן, כשמישהו מתחיל להצית בתים בשכונת מגוריו, נדמה לי שכל פרובידנס חשודה. העיר גם 'נהנית' ממוניטין די מוצדק של טיפשות, ולראיה, גיבורי הסרט 'טיפשים בלי הפסקה', יצאו בדיוק ממנה, וזו גם הכותרת של הכתבה שמפרסם מאליגן אודות חקירת המשטרה בנושא ההצתות. רוצים דוגמא? במירוץ לראשות העיר, מוסיפה אחת המועמדות את האות א' לתחילת שם משפחתה, כדי לוודא שתהיה ראשונה ברשימה. כדי לעקוף זאת, ראש העיר הנוכחי, ששם משפחתו הוא קארוזו, משנה את שמו ל'אאאאאקארוזו'.

את מקומו של ההרס העצמי בנפשו של מאליגן תופסת הציניות – 'אי הנוכלים' הוא ככל הנראה המותחן הטוב ביותר שקראתי בחודשים האחרונים, והוא לבטח המשעשע שבהם. כמעט בכל עמוד תמצאו איזו הערה מרושעת. על הדרך, הסופר, שעבד כעיתונאי במשך ארבעים שנה גם יורה מפעם לפעם ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ואף מלין ארוכות על סוף דרכה של העיתונות הכתובה במתכונתה הנוכחית, על מזבח האינטרנט. כיאה למי שעסק בכתיבה עיתונאית, דה-סילבה יודע לעשות זאת במידה הנכונה, והספר לא מעיק ולו לרגע. על הדרך הוא גם חובט, נדמה לי, בעורכי העיתונים היום, שמחפשים כותרות זועקות ומהירות, על חשבון בדיקה ותחקיר מעמיקים, כמו על הקשר שבין הון, שלטון ועיתון.

("מזל שהמשבר פוגע רק בארה"ב, ומרחף מעל ישראל", אומר העיתונאי שבי בהתפרצות מאליגנית צינית טיפוסית...).

הערה אחרונה. כפי שכתבתי בראשית דבריי, מעבר לכתיבה המאוד חדה וההומור, מה שכבש אותי יותר מכל בספר הזה הוא האנושיות. מאליגן הוא פשוט דמות כובשת, שמחפש נחמה בקבוצת הבייסבול האהובה עליו ה'רד סוקס' (היי, גם אני. אבל להבדיל מהפועל פ"ת, ה'סוקס' גם מנצחים...).

ציונים:

דמויות: 9.5. 10 למאליגן, 9 לשאר.

קצב: 10. הספר פותח הכי חזק שאפשר, ואז לאט לאט מגביר את הקצב. הפרקים הקצרים מוסיפים לתחושת הריצה הבלתי פוסקת. יחד עם זאת, זה לא מונע מהספר לרדת לפרטים הכרחיים, אבל רק איפה שצריך, או אם זה משרת איזו בדיחה טובה (חפשו את בדיחת הפסל של גנרל מלחמת האזרחים).

תעלומה: 8. הצתה היא לא נושא שכיח בספרות המתח, ודה-סילבה רוקח ממנה יופי של סיפור. אבל נדמה לי שהפיתרון לא הפתיע במיוחד, והוא מסתמן משלב יחסית מוקדם של הספר. למרות זאת, נשמר עוד טוויסט אחד לסוף.

כתיבה. 9.5. חדה, שנונה, רזה, נמנעת מחפירות. פשוט תענוג. למה לא 10? כי נדיה קומנצ'י יש רק אחת. וכי אם אתן '10', זה אומר שלא אקרא ספר שכתוב טוב מזה, ואז אובד הטעם לחיים,לא?

ממוצע: 9.25.

בונוס/עונש – בונוס של נקודה וחצי. על מה? על הביקורת שמאליגן מטיח, מבלי להעיק, על זה שהצליח להצחיק אותי גם בתקופה מעיקה כמו החגים, על האהבה הנפלאה שלו לספרות ולספורט, ועל זה שהורדתי לו חצי נקודה על הכתיבה, שלא באשמתו.

סופי: 9.4.

יאללה, רוצו, קנו ספר, רק תיזהרו אם אתם קוראים תוך כדי נהיגה...

פסגת השטן - דאון מאייר (מאת אורי קידר)

הדבר הראשון שעשיתי, מיד כשסיימתי לקרוא את "פסגת השטן", הרומן הנפלא של דאון מאייר, היה לנעול כפכפים, ללבוש משהו נוח ואוורירי, לשים את נפשי בכפי ולגמוע במהירות את המרחק מהמזגן בבית עד המזגן באוטו. ניווטתי את רכבי בזהירות לחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את הספר '13 שעות', שאמנם תורגם לעברית לפני 'השטן', אך כרונולוגית מתרחש אחריו (וכמובן שגם נכתב שני).

ההתנהגות הזו, מן הסתם, מלמדת היטב על מה שחוויתי במהלך הקריאה. אבל אני אפרט.

זה לא שמאייר המציא איזשהו טריק חדש בספרות המתח. ממש לא. אבל לאורך עשרים ומשהו השנים שאני קורא - ואני בטוח שזה קורה גם לכם באופן זה או אחר – יצרתי לעצמי עולם מקביל, בו חיות כל הדמויות עליהן אני קורא. ובני חריסל, אחת משלושת הדמויות המרכזיות ב"פסגת השטן", היא אחת המרגשות שפגשתי בעולם הזה.

חריסל הוא שוטר לבן במשטרת דרום אפריקה בתקופת הפוסט אפרטהייד. והוא עמוס כל כך במגרעות - הבולטת שבהן היא בעיית השתייה - שאי אפשר שלא להזדהות עימו. כאן המקום לציין כי ז'אנר הבלש המיוסר הוא אחד החביבים עליי. זה יכול להיחשב כטריק זול של סופרי מותחנים להפוך את ספרם לעמוק יותר, דרמטי, כזה שמתיימר גם לומר משהו על החיים ולא רק לספק את הצורך שלנו בתעלומה ופתרון. אבל אני סומך על טביעת העין שפיתחתי במהלך השנים ואני אוהב לחשוב שאם אם זה נעשה בצורה מלאכותית – אני מצליח לראות את התפרים שמחברים דרמה-חיים לתעלומת מתח בקלות.

וזה לא המקרה בספר הנוכחי.

הספר מתאר שלושה קווי עלילה, ששניים מהם משיקים, בעוד השלישי נראה תלוש לגמרי. בסופו של דבר כולם מתחברים יחד לשיא מפתיע למדי, ומורכב.

לעניות דעתי, רצה מאייר להאיר צדדים שונים בחברה הדרום אפריקאית בתקופת הפוסט אפרטהייד, וכל דמות אמורה לייצג פן שכזה.

הפן הראשון, זה שנראה כמו מתנהל במקביל לעלילת הספר, הוא סיפורה של בת טובים, המתוודה בפני כומר על דרכה לעולם הזנות. המתח הזה בין האדם השמרן, לצעירה המתירנית, הופך את קו העלילה הזה לטעון במיוחד. הצעירה מתחככת בעולם התחתון של דרום אפריקה, הרווי סמים, אלימות וגנגסטרים מכל העולם, כי בכל זאת, אנחנו חיים בעידן הגלובלי.

הציר השני הוא סיפורו של שחור דרום אפריקאי, רוצח לשעבר בשירות הק.ג.ב, שנלחם כנגד האפרטהייד וחזר למוטב. בתחילת הספר נרצח בנה של אהובתו המתה, והוא יוצא לנקום בכל אלה שרוצחים או אונסים ילדים, ובגלל אוזלת ידה של מערכת החוק והמשפט הדרום אפריקאית אינם נענשים או שעונשם מתעכב. מעין "בטמן נגד הפדופילים".

הציר השלישי והמרכזי בעלילה, הוא,כאמור סיפורו של חריסל – אלכוהוליסט, שכבר בתחילת הספר מגיע לשפל המדרגה ומכה את אשתו, שזורקת אותו מהבית. הוא מנסה להשתקם, לחדש את הקשר עם אשתו וילדיו, ובמקביל ללכוד את מי שמחסל את רוצחי הילדים.

החוט הטווה את העלילה הוא הדמויות, כיוון שהסיפור ברור, ולכאורה, אנו יודעים מי הרוצח. יחד עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשות תעלומות נוספות, וברור כי לא הכול גלוי.

אוסיף ואומר כי אף אחת מהדמויות הראשיות אינה חד ממדית – לכולן יש צדדים חיוביים, וצדדים אפלים. בכלל, האווירה השורה על הספר קודרת מאוד.

הוצאת 'אריה ניר', ממשיכה לעשות עבודה טובה ומוקפדת באגף המותחנים שלה. מרבית ספרי הז'אנר שהיא מוציאה לאור, לפחות אלה שקראתי, מצליחים להתעלות מעל חוקי הז'אנר הבסיסיים, מוסיפים עומק ורבדים לסיפור ולדמויות, כך שמעבר לפאן הטהור שבקריאת ספר מתח, זוכים הקוראים לערך מוסף ראוי בהחלט. דוגמאות לכך ניתן למצוא גם בספרים 'במרחק אור ירח' ו 'פגסוס נוחת'. טוב לראות שעדיין ישנן הוצאות שלא נכנעות לצו השעה, ומשקיעות זמן ומחשבה בכל ספר. העריכה המוקפדת היא הוכחה נוספת לכך.

ציונים:

דמויות: 9.5. וזה רק כדי לא לקלקל את ההישג של נדיה קומנצ'י...

איכות הכתיבה (והתרגום):9. היה יכול להיות מושלם, אבל לעיתים הכתיבה גדושה מדי ומאיטה את הקצב.

תעלומה:8.

קצב:8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: 5 נקודות על ההצצה לחברה הדרום אפריקאית כיום.

סופי:9.125

נפלא!

במרחק אור ירח - דניס ליהיין (מאת אורי קידר)

בעולם מושלם, דניס ליהיין היה הרלן קובן.

לא, אני לא מייחל לכך שליהיין, בדומה לקובן, יוציא ספרים בקצב שבו יוסי גיספן כותב להיטים.

ההמתנה בין ספר לספר שניאות ליהיין להוציא דווקא יוצרת ציפייה בריאה. לפחות בעשור האחרון.
אבל בעולם מתוקן, שמו של ליהיין היה עולה כשם נרדף לספרות מתח פופולרית, ולאו דווקא זה של קובן. והטעות, לטעמי, נמצאת כבר במשפט עצמו. רוצה לומר – ליהיין יוצר ספרות של ממש, קובן – ספר מתח.
ובזו תמה התייחסותי לספריו של קובן, וכבודם במקומם מונח.

ב"מרחק אור ירח" (ציטוט משיר של הרולינג סטונס, ולא האזכור האחרון בספרו למוסיקת רוק איכותית), שב ליהיין לדמויות שליוו את שנות הקריירה הראשונות שלו – צמד הבלשים הפרטיים פטריק קנזי ורעייתו (החל מספר זה) אנג'י. 11 שנים חלפו מאז הספר האחרון בסידרה. ליהיין התפנה לכתוב את שתי היצירות הנהדרות – "מיסטיק ריבר" ו"שאטר איילנד", ולכתוב עבור סדרות מופת דוגמת "הסמויה". כשהוא חוזר אל צמד הבלשים, הזוג מגדל ילדה בת ארבע, ותוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו להמשיך לעסוק בתחום החקירות הפרטיות. בסופו של הספר מתקבלת התשובה לשאלתם.

ליהיין סוגר בספר זה את המעגל שפתח בספרו הראשון, "משקה לפני המלחמה". בתום אותו ספר, משיבים השניים את אמנדה מקרידי בת הארבע לזרועותיה של אימה המסוממת. 12 שנים מאוחר יותר הם נקראים לאתר אותה בשנית, מה שמוביל אותם לחיפוש באזורים הכי אפלים של העיר בוסטון, ופה גם מתגלה כוחו האמיתי של ליהיין – היכולת לברוא במילים עיר על שלל רבדיה וצדדיה המוארים והחשוכים, וליצור דמויות כל כך עמוקות ומורכבות, שגם אלה שצצות לרגעים ספורים זוכים לעומק ויחודיות בלתי נשכחים.

על אף הסופרלטיבים שאני מרעיף על הספר, הוא לא חף מבעיות. הפריקים של ספרי המתח, אלה שמחפשים קצב ותפניות שרודפות זו את זו (והבטחתי שלא אזכיר שוב את קובן) – עלולים להתאכזב, כשהסחרור המצופה מגיע רק בשלביו האחרונים של הספר. מי שקרא את "שאטר איילנד" המופלא, נוכח ודאי לדעת שליהיין מסוגל לבנות רכבות הרים עמוסות פיתולים. אבל להוציא ספר זה, הוא לרוב בוחר דווקא במתקני הסוסים המסתובבים- יתר ספריו איטיים יותר, מהורהרים משהו, ומורכבים מאוד.  כאלה היו גם העיבודים לקולנוע , שבכולם היה שותף בדרך זו או אחרת, והתרחשו כמו ספריו בעיר בוסטון.

ליהיין לא מסתיר את הביקורת העזה שיש לו כנגד הממשל האמריקאי וההתעלמות מהצדדים הפחות זוהרים של אמריקה, ואווירת הייאוש שאוחזת בחלקים נרחבים של העיר בוסטון והאזור צצה מכל פינה בספר, על אף שהוא שופע הומור נפלא ובעיקר ציני מאוד.

בטור האחרון שלי בבלוג זה כתבתי כי שבתי לספרות המתח מתוך רצון לבנות את חדוות הקריאה עם ספרים קלילים יותר. כשניגשתי לספרו של ליהיין ידעתי כי אני עשוי להנות משני העולמות – ספר מתח, עם הפואנטה המתבקשת, אבל גם ספרות ברמה גבוהה למדי, והתבוננות גם לעומק ולא רק לרוחב. בהחלט באתי על סיפוקי.

ציונים:
תעלומה: 7 – סיפור מעניין, אבל לא עמוס בהפתעות.
דמויות: 10 – הצד החזק ביותר של הספר. ליהיין הוא לדעתי יוצר הדמויות מס' 1 בספרות המתח העולמית כיום.
כתיבה: 9 – האיש אמן.
קצב: 6. – כפי שציינתי, למרות שזה לא מפריע במיוחד.

ממוצע: 8

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על השילוב המנצח בין רצינות, כבדות ואף מלנכוליה ובין חוש הומור משובח, ולא כזה שנראה מאולץ. כמו דיאטה נכונה – כל דבר במידה.

סופי: 8.5. כמו אלבום טוב של ברוס ספרינגסטין – טוב, גברי ומחוספס.

פגסוס נוחת - ג'יימס לי ברק

צריך להודות להוצאת אריה ניר שבחרה להמשיך לתרגם ספר מהסדרה של הבלש דייב רובישו. אחרי שעם עובד הוציאו ספר שלו לפני שנים אשר לא זכה למספיק הצלחה. אני מקווה שיתרגמו עוד.

הכתיבה של ברק מאוד עשירה ונעימה, ואזורי האוורגליידס שהוא מתאר, בהם מעולם לא ביקרתי, כמעט הופכים מוחשיים, עד כדי כך שכאשר שמעתי רעש פתאומי במהלך הקריאה, חיפשתי דביבון ולא פורץ. רובישו מזכיר לי מעט את פנדורין בכך שיש בו משהו מאוד מובחן וייחודי, ובכך שגם הוא כמו פנדורין, למוד טראומות אישיות, אבל כאן נגמר הדמיון.

בספר הנוכחי רובישו מתמודד עם תעלומת מותו של חבר לנשק ממלחמת ויאטנם במהלך שוד בנק שאירע עשרים שנים לפני התרחשות העלילה שבספר. העלילה יוצאת לדרך עם הופעת בתו של החבר. אל סיפור המסגרת הזה מצטרף עיסוק מעמיק בגזענות ובפסיכופתיה. וזה הופך את חוויית הקריאה למשמעותית ומהנה יותר, אבל גם לקצת מעמיסה יותר ביחס למתח הפשוט של קובן או באלדצ'י.

הדמויות של ברק מאוד מובחנות, עמוקות וומעניינות. הרעים אפלים ועוכרי שלווה.

 
הנקודות החלשות של הספר בעיני הן העובדה שהקצב אינו מהיר, לעיתים יש גלישה לתיאורי נוף שמזכירים לי את טולקין (וזה אף פעם לא סימן טוב עבורי), והתעלומה אינה מיוחדת או מורכבת במיוחד.
אבל בסך הכול, מומלץ בחום.

סיכום:
דמויות: 9
איכות הכתיבה:9
תעלומה:7
קצב:7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: 5 על התובנות הפסיכולוגיות שהבלש מנסח לגבי הדמויות השונות במהלך הספר, מאוד מדויקות בהתחלה (גם אם, קצת מפרכות בהמשך).

סופי:8.5