אחד מעיסוקיי האיזוטריים הוא הכנסות סרטים בארצות הברית. השיאן נכון להיום הוא "אוואטר". 760 ומשהו מיליון בארצות הברית ומעל שני מיליארד בעולם. "הבחורה על הרכבת" מוצג על גבי הכריכה האחורית כהצלחה כספית. מעל 200 מיליון עותקים נמכרו מאז יצא לאור. אם נכפיל את המספר הזה במחירו של ספר, נגיע לסכום שיאפשר לנו לערוך מסיבת סיום אחת או שתיים לרמטכ"ל פורש. אבל "אווטאר" שווק כהישג ויזואלי, ו"הבחורה" משווק כהישג כלכלי - עצם ההצלחה הכלכלית אמורה לשכנע אותנו שהוא מוצלח.
אני קצת חשדן כשספר מומלץ על סמך ההצלחה שלו. לא כל מה שמצליח הוא טוב. למשל, רמקולים קולניים לסלולרי או נאציזם.
אבל מדובר במותחן שמבטיח פלירטוט עם היצ'קוק. ואולי בגלל זה הפתיחה הקולנועית משהו של הסקירה. והוא גם מתרחש על רכבת. ואני מחבב רכבות כזירת התרחשות. השילוב של קלאסטרופוביה ותנועה הולם תעלומות. ובכלל, רכבות זוכות לאחרונה לעדנה - הוצאת "זיקית" שחררה אנתולוגיה של סיפורי רכבות קצרים, סרט המד"ב המטורלל של הבמאי הקוריאני המטורלל, בונג ג'ון-הו, עשה שימוש מגניב ברכבת כדי לתאר עוד גרסא של סוף העולם, וגם, זכור לטוב, "רצח על האוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי.
אז החלטתי לנסות.
הבחורה על הרכבת היא רייצ'ל וודס. גרושה צעירה ואלכוהוליסטית עולה. היא הייתה נשואה לטום, שהיום נשוי לאנה, ומתגורר עימה בבית שבו התגורר עם רייצ'ל. זוג נוסף, ג'ס וג'ייסון, מתגוררים בסמיכות לביתם של טום ואנה, ורייצ'ל, הנוסעת בכל יום ברכבת לעבודה, צופה בשני הבתים הללו, השוכנים לשולי המסילה, בדרכה ללונדון.
כשהיא צופה בג'ס וג'ייסון - זוג צעיר, קצת כמו טום והיא בעבר - היא מפתחת פנטסיות על זוגיות מושלמת, וחווה קנאה, וכשהיא חולפת על פני הבית של טום ואנה, הבית שהיה ביתה, היא חווה צביטה עגומה של כאב וצער.
העלילה תופסת תאוצה כאשר רייצ'ל רואה את ג'ס במצב אינטימי עם גבר זר, ויום אחר כך היא נעלמת. רייצ'ל, הלוקה מעט בשיקול הדעת בשל שברון הלב וצריכת האלכוהול, פותחת בחקירה אישית של היעלמותה של ג'ס.
נתחיל מהחלקים הטובים, רייצ'ל כתובה נהדר. אני לא מכיר אלכוהוליזם מקרוב. עדיין. אבל התיאורים של הוקינס אמינים ונוגעים ללב. השכחה של אירועים תחת השפעת אלכוהול, הבושה, הליקוי בשיקול הדעת וההתמכרות, מאוד משכנעים. הוקינס מצליחה לתאר את רייצ'ל כך שתעורר אמפתיה מבלי לעשות שימוש בפאתוס זול. הבעיה היא ששאר הדמויות מחווירות. שותפתה של רייצ'ל לדירה, קאת'י, היא מן שבלונה צפויה מדי של בחורה נוקשה ומרובעת. טום הגרוש וג'ייסון (ששמו בעצם סקוט, פנטסיה, זוכרים?) הם שני גברברים פלאקטיים, כמעט חסרי תכונות. ג'ס (מייגן, כן?) ואנה קצת יותר עגולות, אבל באופן כללי, הדמויות לצדה של רייצ'ל אינן מעניינות מספיק ואינן מהוות משקל נגד מתאים, דבר היוצר תחושה של חוסר איזון במהלך הקריאה.
הכתיבה ממספר נקודות מבט, כמו ב"נעלמת" של ג'יליאן פלין, אליו מושווה הספר, טובה ותורמת מעט אבל אינה הכרחית כמו ב"נעלמת". הקצב סביר.
אבל התעלומה, אוי התעלומה. קצת כמו ב"לפני השינה" וב"הספר הזה הוא עליך", התעלומה מתקיימת במן מיקרו-יקום בו 4-5 דמויות מקיימות קשרי גומלין. במצבים דחוסים כאלה, מתח מוצלח נוצר כאשר הדמויות מרתקות וההתרחשויות מפתיעות. ב"בחורה", רק רייצ'ל מייצרת עניין והתפניות חביבות, אבל לא יותר. התוצאה היא סיפור לא כל כך מורכב שלא מחדש דבר.
והכי חשוב, לפחות מבחינתי, הרכבת. למרות שהיא מופיעה שוב ושוב, מבחינה עלילתית היא כמעט חסרת חשיבות. גם ב"אווטאר" העלילה הייתה - בעיני - שבלונית וטפלה, אבל לפחות נעשה שימוש מושכל בכוכב "פנדורה". ה"בחורה" אפילו לא עושה שימוש של ממש ברכבת. דבר לא מתרחש עליה מלבד רייצ'ל הבוהה וחושבת מחשבות עגומות/חקרניות. האקשן המועט מתרחש מחוצה לה. וזה, תסכימו עמי, כבר ממש בלתי נסלח.
ציונים:
דמויות: 7.5. 9 לרייצ'ל, 6 לאחרות.
קצב: 8
כתיבה: 8
תעלומה: 6.5
ממוצע: 7.5
בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על הקטע עם הרכבת.
סופי: 7.4
דונט בליב דה הייפ, "הבחורה על הרכבת" הוא מותחן סביר, לא יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה