עברנו למקום חדש. סידרנו. ניקינו. באביב ישראלי של 101 אחוזי לחות - קיץ אכזרי בכל מקום אחר - ירדתי לשווארמייה סמוכה לקנות שתי מנות פלאפל. לפני בתור עמדה בחורה מצודדת, גבוהה ודקיקה, לבושה גופייה זעירה ומכנסונים שכיסו אותה כמו שהסכם הגרעין, לטענת ביבי, מכסה את ביטחון ישראל, היא קיבלה את ההזמנה שלה, ביקשה תוספת טחינה, ואז שאלה "איפה פה נוטלים ידיים?".
הטוויסט גרם לי לחייך. המוכר, משחק עם מלקחי הברזל וכדורי הפלאפל שבדיוק יצאו לוהטים מן השמן הרותח, תקע בי מבט נוזף של מה-לא-בסדר-אתך, כשהנערה הדי מעורטלת הלכה ליטול את ידיה. לא שאלתי למה. הבנתי שאני במקום חדש.
מקום וזמן אחרים. לפני שנים הלכתי עם חברים לראות את "מלהולנד דרייב" בקולנוע. הצגה של שישי בלילה. מעט אחרי הפרסומות המעטות (תור הזהב של הרק-טריילרים), נכנסו חמישה צעירים, משוחחים בקולי קולות. מדבריהם הבנתי שהם מצפים לסרט פעולה. בכל זאת, "מלהולנד דרייב", אולי הוא בן דוד רחוק של איזה מהיר ועצבני. היה ברור לי שמתישהו הציפיות שלהם, והמוח המטורלל של דיוויד לינץ' יתנגשו חזיתית. וכששתי הגיבורות גילו את חיבתן אחת לשנייה, נשמעה מהצד השני של האולם הקטן, זעקה, "יא וואלי, מה זה זה?", ונדמה לי שגם איזה "טפו".
כך ב-2666, זרות והפרת ציפיות. אי אפשר ממש לתאר את הסיפור. אומנם הוא מתרחש ברזולוציה גבוהה, בהגדלה של מיקרוסקופ אלקטרוני, בנשימה עצורה, בנקודות תרבותיות שונות בזמן ובמרחב, אבל קל יותר לתאר איך תרגישו כשתקראו אותו.
בשום נקודה בספר לא תרגישו בבית. ובכולן תרגישו שאתם שם. בשנות ה-90 וב-1930, במקסיקו, בלונדון, וברומניה הכבושה של שנות ה-40.
חוקרי ספרות אירופאיים, עיתונאי אמריקאי שחור, חייל וורמאכט, בלש משטרה מקסיקני עדין נפש, וכמה מאות נשים מקסיקניות, קרבנות אונס ורצח.
אספינוזה, נורטון, הברונית פון-צומפה, אמאלפיטנו, גנרל אונטרסקו, הנס רייטר, קלאוס הס, קוליני ועוד.
חיפוש אחר סופר עלום ומרובע אהבים אירופאי, סיקור של קרב אגרוף שהופך למשהו אחר, עיירה מקסיקנית מוכת פשע ורציחות, מלחמת העולם השנייה באזור רומניה.
אתם תרגישו זרים, וכלום לא יקרה כפי שמקובל. הרוצח של הנערות הוא החשוד האירופאי מקפיא הדם שמוחו גדוש תיאוריות ומחשבות מוזרות. אבל אולי לא. ואולי כן. ואולי לא. והחוקר העדין, שיוצא עם הפסיכיאטרית הנוקשה, דמות כל כך אמיתית ומשכנעת. אולי הוא גיבורו של הרומן. ואולי לא. אולי זה הפרחח, לאלו קורה, שנשלח להגן על אשת ראש הקרטל, אבל הופך לחוקר מן המניין במין תהליך חניכה מוזר שבו לא ברור מי נגד מי. והנה רשת הקשרים בין פוליטיקאים, פושעים, ואנשי משטרה נחשפת במלוא הדרה הכעור, אבל בעצם.
וכך מתנהל לו החזון הספרותי הזה, חובק זמן ומרחב, כמו תינוק ענק, האוחז בגלובוס. רגע תוקע אצבע בעינה של מקסיקו, ובמשנהו, במבושיה של אירופה. מהבהב ומבליח ב-1930, מלווה את עליית הנאציזם, ובמהלך שנות ה-90, בהוארז, הקרויה בספר סנטה תרזה, על גבול מקסיקו-ארצות הברית, סופר קרבנות של אוכלוסיית הנשים המוחלשת של המאקילדורות, הנופלות קרבן לרציחות שהן ספק מאורגנות, ספק מקריות, וכנראה שניהם גם יחד.
לפרקים נדמה שזה רומן פנורמי, עם אינסוף דמויות ריאליות. אבל אז מישהו מוריד את המים, והן נשאבות לביוב של הטקסט. ופתאום בולניו יוצא - כמו עובד בסביח, שאמר פעם לעובד שלו "קח אחריות על הקופה, אני יוצא לחמש מנות" - לזרם תודעה פתלתל, הכולל סקירה של אחד מענפי המיתולוגיה היוונית. ופתאום חלק מן הדמויות שבות מן הביוב.
בשלב מסוים, אקדמאי צ'ילאני תולה ספר שבשמו המילה "גיאומטריה" על חבל הכביסה בביתו. אולי ברמיזה של בולניו לרצונו לשבור את הגיאומטריה הליניארית של הרומן עם הפיתולים בזמן ובמרחב. אולי לא.
והכל, כתוב ברזולוציה גבוהה, אמיתי, שוצף וקוצף כמו דם חם, בטמפרטורה המפלרטטת עם דנטורציה.
ואפשר לנקוט גם גישה יותר מקובלת.להשתמש באנקדוטות העוטפות את 2666 או לייצר בכוח מוטיבים ושלד עלילתי.
אפשר לספר על האופן בו בולניו רצה לפרסם אותו, טרם מותו החצי ידוע מראש, משיקולים כלכליים, ועל החלטת מנהלי העיזבון שלו. אפשר להתייחס למה שכנראה עומד בבסיסו של הרומן: חולשתו והרסנותו של המין האנושי - בסיודד הוארז, היא סנטה תרזה, בה נרצחות נשים בסיטונות, באירופה של מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה של ימינו, במערכת היחסים מרובעת, רומנטית-אפלולית, בין ארבעה חוקרי ספרות אירופאיים שמדרדרת לאלימות מכוערת בשלב מסוים ומגיעה לסוף מפתיע ומרענן.
אפשר לספר על החוט המקשר. אפשר לתאר כיצד הרציחות, שהתרחשו באמת במקסיקו, והיו בשיאן בשנות ה-90, כשאוזלת היד של המשטרה, מלחמת המעמדות, שחיתות ושוחד ועוד גורמים שבטח פספסתי, חברו יחדיו כדי לספק להיסטוריה פרק אלים ומבחיל במיוחד. אפשר גם לציין שאריאנה מלמד אהבה במיוחד את החלק של הרציחות ופחות אהבה את החלק של המבקרים, בעוד שאריק גלסנר להפך (אני מסכים עם האחרון, אבל זה עניין של טעם).
אפשר לשפוך על הרומן העצום והמוזר הזה עוד אינספור מילים. אבל עדיף פשוט לקרוא אותו, ולהרגיש משהו שכנראה יהיה שונה וזר ממה שיחושו הקוראים האחרים. כי הרומן הזה הוא מרחב עצום, אבל חסר צורה, מכיל גיבורים ריאליים אבל חסר דמויות, אינו אומר שום דבר ברור, אבל מתחת לפני השטח נדמה שכל הזמן נשמעים מלמולים סדורים.
לפני כמה ימים קראתי ב-"YNET" ש"אל צ'אפו", ראש קרטל וכנראה אחד הפושעים האלימים ביותר במקסיקו ואולי באנושות בכלל, הצליח לברוח מהכלא. היה לו כנראה סיוע מבפנים. החוקרים גילו שהוא יצא דרך מנהרה באורך קילומטר וחצי שנחפרה אל הכלא.
הסיפור הזכיר לי את 2666, שמקסיקו היא בוודאי הפופיק שלו.
מתחת לידיעה הייתה ידיעה על תשובה ומתווה הגז, משהו על ניסיון לשכור חוקר פרטי שימצא לכלוך על מישהו שמתנגד למתווה, ומתחת, משהו שקשור לפרשת שיתוף הפעולה בין רונאל פישר לחוקר מלכה.
אולי בעצם כולנו במקסיקו.
ציונים:
כתיבה: 10
דמויות: 10
קצב: 9
תעלומה: לא רלוונטי
ממוצע: 9.666
בונוס/עונש: אין
סופי: 9.666
יצירת מופת שלועגת לליניאריות ולצורך האנושי לדעת, ומספקת מבנה אפי, אך חסר צורה, של דמויות, תרבויות ורעיונות מרתקים. ואולי בעצם לא. תחליטו בעצמכם.
הטוויסט גרם לי לחייך. המוכר, משחק עם מלקחי הברזל וכדורי הפלאפל שבדיוק יצאו לוהטים מן השמן הרותח, תקע בי מבט נוזף של מה-לא-בסדר-אתך, כשהנערה הדי מעורטלת הלכה ליטול את ידיה. לא שאלתי למה. הבנתי שאני במקום חדש.
מקום וזמן אחרים. לפני שנים הלכתי עם חברים לראות את "מלהולנד דרייב" בקולנוע. הצגה של שישי בלילה. מעט אחרי הפרסומות המעטות (תור הזהב של הרק-טריילרים), נכנסו חמישה צעירים, משוחחים בקולי קולות. מדבריהם הבנתי שהם מצפים לסרט פעולה. בכל זאת, "מלהולנד דרייב", אולי הוא בן דוד רחוק של איזה מהיר ועצבני. היה ברור לי שמתישהו הציפיות שלהם, והמוח המטורלל של דיוויד לינץ' יתנגשו חזיתית. וכששתי הגיבורות גילו את חיבתן אחת לשנייה, נשמעה מהצד השני של האולם הקטן, זעקה, "יא וואלי, מה זה זה?", ונדמה לי שגם איזה "טפו".
כך ב-2666, זרות והפרת ציפיות. אי אפשר ממש לתאר את הסיפור. אומנם הוא מתרחש ברזולוציה גבוהה, בהגדלה של מיקרוסקופ אלקטרוני, בנשימה עצורה, בנקודות תרבותיות שונות בזמן ובמרחב, אבל קל יותר לתאר איך תרגישו כשתקראו אותו.
בשום נקודה בספר לא תרגישו בבית. ובכולן תרגישו שאתם שם. בשנות ה-90 וב-1930, במקסיקו, בלונדון, וברומניה הכבושה של שנות ה-40.
חוקרי ספרות אירופאיים, עיתונאי אמריקאי שחור, חייל וורמאכט, בלש משטרה מקסיקני עדין נפש, וכמה מאות נשים מקסיקניות, קרבנות אונס ורצח.
אספינוזה, נורטון, הברונית פון-צומפה, אמאלפיטנו, גנרל אונטרסקו, הנס רייטר, קלאוס הס, קוליני ועוד.
חיפוש אחר סופר עלום ומרובע אהבים אירופאי, סיקור של קרב אגרוף שהופך למשהו אחר, עיירה מקסיקנית מוכת פשע ורציחות, מלחמת העולם השנייה באזור רומניה.
אתם תרגישו זרים, וכלום לא יקרה כפי שמקובל. הרוצח של הנערות הוא החשוד האירופאי מקפיא הדם שמוחו גדוש תיאוריות ומחשבות מוזרות. אבל אולי לא. ואולי כן. ואולי לא. והחוקר העדין, שיוצא עם הפסיכיאטרית הנוקשה, דמות כל כך אמיתית ומשכנעת. אולי הוא גיבורו של הרומן. ואולי לא. אולי זה הפרחח, לאלו קורה, שנשלח להגן על אשת ראש הקרטל, אבל הופך לחוקר מן המניין במין תהליך חניכה מוזר שבו לא ברור מי נגד מי. והנה רשת הקשרים בין פוליטיקאים, פושעים, ואנשי משטרה נחשפת במלוא הדרה הכעור, אבל בעצם.
וכך מתנהל לו החזון הספרותי הזה, חובק זמן ומרחב, כמו תינוק ענק, האוחז בגלובוס. רגע תוקע אצבע בעינה של מקסיקו, ובמשנהו, במבושיה של אירופה. מהבהב ומבליח ב-1930, מלווה את עליית הנאציזם, ובמהלך שנות ה-90, בהוארז, הקרויה בספר סנטה תרזה, על גבול מקסיקו-ארצות הברית, סופר קרבנות של אוכלוסיית הנשים המוחלשת של המאקילדורות, הנופלות קרבן לרציחות שהן ספק מאורגנות, ספק מקריות, וכנראה שניהם גם יחד.
לפרקים נדמה שזה רומן פנורמי, עם אינסוף דמויות ריאליות. אבל אז מישהו מוריד את המים, והן נשאבות לביוב של הטקסט. ופתאום בולניו יוצא - כמו עובד בסביח, שאמר פעם לעובד שלו "קח אחריות על הקופה, אני יוצא לחמש מנות" - לזרם תודעה פתלתל, הכולל סקירה של אחד מענפי המיתולוגיה היוונית. ופתאום חלק מן הדמויות שבות מן הביוב.
בשלב מסוים, אקדמאי צ'ילאני תולה ספר שבשמו המילה "גיאומטריה" על חבל הכביסה בביתו. אולי ברמיזה של בולניו לרצונו לשבור את הגיאומטריה הליניארית של הרומן עם הפיתולים בזמן ובמרחב. אולי לא.
והכל, כתוב ברזולוציה גבוהה, אמיתי, שוצף וקוצף כמו דם חם, בטמפרטורה המפלרטטת עם דנטורציה.
ואפשר לנקוט גם גישה יותר מקובלת.להשתמש באנקדוטות העוטפות את 2666 או לייצר בכוח מוטיבים ושלד עלילתי.
אפשר לספר על האופן בו בולניו רצה לפרסם אותו, טרם מותו החצי ידוע מראש, משיקולים כלכליים, ועל החלטת מנהלי העיזבון שלו. אפשר להתייחס למה שכנראה עומד בבסיסו של הרומן: חולשתו והרסנותו של המין האנושי - בסיודד הוארז, היא סנטה תרזה, בה נרצחות נשים בסיטונות, באירופה של מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה של ימינו, במערכת היחסים מרובעת, רומנטית-אפלולית, בין ארבעה חוקרי ספרות אירופאיים שמדרדרת לאלימות מכוערת בשלב מסוים ומגיעה לסוף מפתיע ומרענן.
אפשר לספר על החוט המקשר. אפשר לתאר כיצד הרציחות, שהתרחשו באמת במקסיקו, והיו בשיאן בשנות ה-90, כשאוזלת היד של המשטרה, מלחמת המעמדות, שחיתות ושוחד ועוד גורמים שבטח פספסתי, חברו יחדיו כדי לספק להיסטוריה פרק אלים ומבחיל במיוחד. אפשר גם לציין שאריאנה מלמד אהבה במיוחד את החלק של הרציחות ופחות אהבה את החלק של המבקרים, בעוד שאריק גלסנר להפך (אני מסכים עם האחרון, אבל זה עניין של טעם).
אפשר לשפוך על הרומן העצום והמוזר הזה עוד אינספור מילים. אבל עדיף פשוט לקרוא אותו, ולהרגיש משהו שכנראה יהיה שונה וזר ממה שיחושו הקוראים האחרים. כי הרומן הזה הוא מרחב עצום, אבל חסר צורה, מכיל גיבורים ריאליים אבל חסר דמויות, אינו אומר שום דבר ברור, אבל מתחת לפני השטח נדמה שכל הזמן נשמעים מלמולים סדורים.
לפני כמה ימים קראתי ב-"YNET" ש"אל צ'אפו", ראש קרטל וכנראה אחד הפושעים האלימים ביותר במקסיקו ואולי באנושות בכלל, הצליח לברוח מהכלא. היה לו כנראה סיוע מבפנים. החוקרים גילו שהוא יצא דרך מנהרה באורך קילומטר וחצי שנחפרה אל הכלא.
הסיפור הזכיר לי את 2666, שמקסיקו היא בוודאי הפופיק שלו.
מתחת לידיעה הייתה ידיעה על תשובה ומתווה הגז, משהו על ניסיון לשכור חוקר פרטי שימצא לכלוך על מישהו שמתנגד למתווה, ומתחת, משהו שקשור לפרשת שיתוף הפעולה בין רונאל פישר לחוקר מלכה.
אולי בעצם כולנו במקסיקו.
ציונים:
כתיבה: 10
דמויות: 10
קצב: 9
תעלומה: לא רלוונטי
ממוצע: 9.666
בונוס/עונש: אין
סופי: 9.666
יצירת מופת שלועגת לליניאריות ולצורך האנושי לדעת, ומספקת מבנה אפי, אך חסר צורה, של דמויות, תרבויות ורעיונות מרתקים. ואולי בעצם לא. תחליטו בעצמכם.
