בערך
בעמוד 100 הבנתי את זה. עם כמעט שליש ספר מאחוריי, עדיין ידעתי בערך חמישה אחוז
יותר ממה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר. ובכל זאת, נותרתי מרותק ל'ציידי
הראשים'', כמו ילדה בת 12 בשנת 1987 שמקבלת מכתב תשובה מג'ייסון דונובן או מיהונתן
מילר, הכנר של ''הופה היי', ולא מסוגלת להפסיק לקרוא בו שוב ושוב.
היכולת
הבלתי נתפסת הזאת להשאיר אותי מרותק לטקסט מבלי לומר יותר מדי היא ייחודית לנסבו.
נסבו הוא כמו רכבת הרים בלונה פארק, שמתחילה לאט ונראה לך שכלום לא יקרה, ובלי
התראה מוקדמת אתה מוצא את עצמך תלוי באוויר וכל ארוחות הצהריים מהשבוע האחרון מנסות למצוא דרכן לבר המזל שיושב לצידך.
אז
נכון. אין פה את רוחב ועומק היריעה שהיו בטרילוגיית הארי הולה. אין פה ביקורת
חברתית, אין פה שיעור מאלף בהיסטוריה נורבגית. יש פה פאן טהור. ונכון, כשרוג'ר
בראון, הגיבור של 'ציידי', עומד ליד הארי הולה, הוא נראה כמו שביבי נראה ליד אובמה,
כשהשניים הורידו את הז'קטים בנתב"ג. ובכל זאת, הארי הולה יש רק אחד. האמת,
אולי הדוגמא קצת בעייתית. כי להארי הולה יש הכל חוץ מסטייל, בעוד בראון עמוס בו.
אבל
אולי זה מה שעושה את בראון לדמות מעניינת. יש בו הרבה מאוד אפור. בהתחלה הוא נראה
כמו עוד דמות מהמותחנים המוכרים כל כך של הרלן קובן וג'וזף פיינדר, של מתעשר צעיר
שלא מהסס לדרוך על מי שצריך בדרך למעלה. ממש לא.
קצת
עלילה. רוג'ר בראון הוא 'צייד ראשים', כזה שעובד עבור חברת כוח אדם ואמור לאתר
עבורה מועמדים מתאימים לתפקידים בכירים. דרך העבודה הוא מגיע לקורבנות שלו ועל
שיטת הפשיעה שלו לא נרחיב. רק נאמר שהוא מסתבך עם הקורבן הלא נכון, הגבולות
מיטשטשים והספר הופך למערבולת שלא עוצרת יותר מדי. אבל עוצרת. ופה אולי טמונה
הבעיה העיקרית של הספר.
אני שב
וחוזר לטרילוגיית הארי הולה, כי אין מה לעשות – ציידי הראשים הוא קורבן של סדרת
המופת ההיא. באותה טרילוגיה, הקצב לא תמיד היה רצחני, ממש לא. להיפך. לא פעם נסבו
בחר לעצור לרגע, לחפור סביב נושא מסוים ולתת לנו עוד כמה וכמה זוויות מעניינות
מאוד. בספר הנוכחי זה כמעט לא קורה ולצד רגעים דחוסים ועמודים בהם טוויסט רודף
טוויסט, יש יותר מדי רגעים בהם הספר לא מתקדם לשום מקום.
נקודה
בולטת נוספת – עלילת הספר יכולה הייתה להתרחש בכל מקום על פני הגלובוס. להבדיל
מספריו הקודמים בהם נורבגיה הייתה דמות של ממש, על נופיה, מזג האוויר, ההיסטוריה
והאנשים שבה, הפעם נדמה כי רוג'ר בראון יכול היה להיות גם דוד משה ואוסלו יכולה
הייתה להיות בת ים, רחובות או מעלה אדומים.
בסיכומו
של דבר, מדובר באחלה מותחן, אבל לא יותר מזה. נסבו הוא כותב בחסד, בונה עלילות
ודמויות מעניינות. אם כי בספר הנ"ל, למעט רוג'ר, הדמויות האחרות נוטות קלות
לפלקטיות. הרשעים הם רשעים קצת כמו בסרטי ג'יימס בונד (וכמו בסרטים הללו, במקום
לחסל את הגיבור, הם פותחים במונולוג ארוך ומייגע בו הם מסבירים לו למה הם הורגים
אותו...כאילו שזה ישנה לו במקום אליו הוא הולך), כאלה עם אג'נדה אגואיסטית
לחלוטין. הבעיה נעוצה כנראה בסדר צאתם של
הספרים. הספר מזכיר לי קצת קבוצת כדורגל קטנה שמציבה לעצמה פתאום מטרה לזכות
באליפות. כשהיא לא עושה זאת, היא פתאום מאוד מאוכזבת למרות שתכל'ס, היא כלל לא
צריכה להיות שם בכלל. הנמשל? ראבאק, לא כל מותחן צריך להיות להיות "אדום
החזה".
ציונים:
כתיבה:
9 אפשר להוציא את ההולה מהנסבו, אבל לא את הנסבו מהנסבו
דמויות:
7 לא נקודת החוזק של הספר
תעלומה:7
לא מספיק מתוחכמת. אני לא פעם נוטה לפספס טוויסטים, אבל חלק מההפתעות בספר הזה
זיהיתי מרחוק.
קצב:7
הציון עולה כי חלקו הראשון של הספר הוא באמת רכבת הרים. אבל באיזשהו שלב יש יותר
מדי סיפור עם מעט מדי התרחשויות.
ממוצע:
7.5
בונוס/עונש:
מינוס שתיים וחצי נקודות על האנטי
סקנדינביות של הספר. אם אתה כבר שובר לי את השיניים עם שמות שנשמעים כמו זני צמחים
בסכנת הכחדה, לפחות תן איזו ייחודיות סקנדינבית...
סופי:7.25
אם
לא שמעתם על נסבו, עדיף להתחיל מהארי הולה...(מצד שני, אם לא שמעתם על נסבו, אז מה
אתם עושים פה?)
לביקורת של א.פ.
חג שבועות שמח!
לביקורת של א.פ.
חג שבועות שמח!
נשמע מעניין....ובכל מקרה ביקורת משעשעת לכשעצמה.מ
השבמחק