את "לבד בתיאטרון המוות" קראתי באחת התקופות המבאסות והמגעילות שהכדור עליו אנחנו חיים הציע לנו בשנים האחרונות. בארץ דקרו, דרסו, ירו, צילמו ולינצ'ו, בפריז התפוצצו וטבחו. מחבר ''לבד בתיאטרון המוות', כנראה לא ידע מתי אורי קידר מישראל יקרא את המותחן שלו, אבל הוא בהחלט ידע לשחק על כל הכפתורים הנכונים, כפתורים של פחד וגזענות, כפתורים שעובדים כל הזמן, בטח מאז ה-11/9.
כי מעבר לעלילת מתח מהוקצעת ורבת תפניות, אליה נגיע בהמשך, אין מילה אחרת מלתאר חלקים רבים בספר הזה מלבד גזענות. כל הערבים בו הם טרוריסטים צמאי דם, או סתם חמדנים, התורכים טיפשים ומושחתים וחוקרי המשטרה שלהם משתמשים בעיקר בטכניקות חקירה הכוללות הפשטת הנחקר והחדרת דברים לעכוזו, ונמשכת השיירה. מזרח מול מערב, לבן מול שחור, טובים נגד רעים. אין שטח אפור. תקראו לי יפה נפש אבל זה צרם לי מאוד ופגע בחווית הקריאה של אחלה ספר מתח.
ולספר עצמו – הכריכה האחורית כל כך מסתורית שאני חושש להסגיר משהו מהעלילה ולספיילר. אומר רק שכאשר קראתי אותה לראשונה ולאור העובדה שהייז הוא התסריטאי של 'מקס הזועם', נדמה היה לי תחילה כי מדובר בספר פנטזיה. ובכן, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, הלוואי ומדובר היה בפנטזיה, אבל לצערי, עלילת הרשע שטווה הייז יכולה להתקיים בכל רגע נתון, בצורה כזו או אחרת.
בגדול, יש שם סוכן, חצי לשעבר, חצי בפעילות, שמנסה לעצור איש רע מאוד, חדור רוח נקמה, שרוצה לעשות רע מאוד להרבה מאוד אנשים. את האיך והלמה אשאיר לכם לקרוא. כי שוב, אם סותמים את האף ומתעלמים מכך שנדמה לעיתים כי הספר נכתב ע"י עורך בכיר בערוץ 7, יש פה אחלה ספר – קצבי, מותח, מהיר ורב תפניות. לא כולן צפויות וחלקן גם לא מאוד מופרכות, אם כי (זהירות! ספוילר!!!)
אופתע מאוד אם אכן אפשר להפיק תמונה מחלקה האחורי של מראה.
(סוף ספוילר).
אני לא יודע זאת בוודאות, אבל קשה שלא להמר שהייז קרא לפחות ספר אחד מסדרת 'הארי הולה' של יו נסבו. הגיבור הראשי של 'לבד בתיאטרון המוות' עמוס בבעיות אישיות, טראומות מהעבר, ענייני בדידות, וברקע, גם בעיית שתייה. כמו אמן אלימות מיוסר. לרוב זה אמין ושובה לב, לעיתים זה מעט מאולץ, אבל בשורה התחתונה הייז הצליח ליצור דמות שאיכפת לך ממנה, ובא לך שלא יאונה לה כל רע, וזה בסופו של דבר אחד המבחנים החשובים של כל ספר, לפחות בעיניי.
הספר ממריא מהר מאוד ומקפיד לשמור על קצב, כך שלמרות שמדובר בספר עב כרס, אפשר לצלוח אותו בלי הרבה מאמץ. העלילה זורקת אותנו בין רגע בין מדינות, יבשות וזמנים ועושה זאת בצורה אמינה יחסית. הוא משחק רבות על הקו המחבר בין בין חקירת רצח שנראית מקומית לחקירה חובקת עולם המתנהלת במקביל.
התוצאה היא רומן מתח איכותי ומעניין בהחלט מומלץ לקרוא. הייז ניסה והצליח בצורה לא מבוטלת לרקוח ספר אפל וקודר, אבל עם כמה קריצות קומיות. היום שוחחתי עם חבר וערכנו השוואה בין כמה סרטים שמספרים, כביכול, את אותו סיפור, אבל עושים זאת כל אחד ברוחו – ''אסירים'' המפעים של דניס וילנב (שביים לאחרונה את 'סיקאריו' המצוין, שמדבר על צלע אחרת באימפריית הרשע העולמית – קרטלי הסמים), הוא סרט אפל וקודר שבועט בבטן, ''מי מפחד מהזאב הרע' הישראלי עושה זאת בצורה גרוטסקית וקומית ו'הסוד שבעיניים'' הארגנטיאי (שזוכה עכשיו לרימייק אמריקאי עם ג'וליה רוברטס) הוא סרט מהורהר ואיטי. הייז לוקח את הסיפור המוכר על טרור עולמי ומכניס קצת מכל מה שהכרנו עד עכשיו לתוך הסיר. התוצאה היא מרק עם טעם חדש ומוצלח, אבל גם עם טעם לוואי של שנאת זרים. קצת כמו שעשו יוצרי 'מגש הכסף' המדהים והמתסכל שלקחו את כל העובדות הידועות לכולנו, ערכו אותן וזרקו לנו בתוך הפרצוף כדי שלא נוכל שלא להזדעזע.
לרוב, אני לא חסיד של הז'אנר הזה. צפיתי רק בסרטי ג'יימס בונד בודדים (כולל 'ספקטר' האחרון והמוצלח למדי) ובגדול, גיבורי על אנושיים כאלה שהולכים לבד ומנסים להציל את העולם, כאלה שהנשיא 'יודע שאפשר לסמוך עליהם', בד"כ מעוררים אצלי גיחוך. 'הצליין', דמותו רבת השמות של גיבור 'תיאטרון המוות', הוא בדיוק כזה, אבל מהסוג שמצליח לא לעצבן. להיפך.
ציונים:
קצב:9.5 – כמו רכבת הרים ששכחו לבנות לה ירידה.
כתיבה:6.5 – היה יכול להיות 9 בקלות אלמלא האתנוצנטריות של המחבר.
תעלומה:7 – רווית עניין וטוויסטים, לא כולם לא צפויים.
דמויות: 5 - הדמויות הראשיות מעניינות וטובות, השאר סטרי אופים פלקטיים
סיכום: 7.
בונוס/עונש – החדשנות היחסית מתקזזת עם השמרנות האתנית.
סה"כ 7.
מותחן מצוין שמוכיח שעידן הפוליטקלי קורקט מתחיל להתפייד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה