ברוכים הבאים לווייוורד פיינס (מאת אורי קידר)

אף פעם לא הייתי טוב בהבחנה בין ז'אנרים. קראו לי שמאלני, קראו לי יפה נפש, קראו לי אם חסר לכם שחקן לכדורגל בשכונה ,אבל אף פעם לא באמת עניין אותי אם אני שומע רוק אלטרנטיבי, אינדי, פרוגרסיב רוק או פאסט פרפקט, כמו שלא שינה לי אם הסרט הוא דרמה קומית, קומדיה דרמטית או בכלל דרמת מתח עם נגיעות קומיות. באותה מידה, אני לא ממש יודע תחת איזו מטרייה להציב את ''ברוכים הבאים לווירוורד פיינס' (להלן יקרא שמו 'פיינס'), ספרו החדש של בלייק קראוץ', שתורגם לאחרונה בהוצאת "אופוס".

מדוע אני חופר על סוגיה שנראית כה שולית? קודם כל, כי כזה אני. חפרן. שנית, בהוצאה בחרו למתג את 'פיינס' כספר אימה ואף תלו אותו באילנות גבוהים במיוחד כמו, ''תיקים באפלה'', ''טווין פיקס" (אליה מתייחס הסופר ישירות כמי שהשפיעה עליו במיוחד בעת הכתיבה), "שאטר איילנד" וספריו של סטיבן קינג. יצירות חונקות ועוכרות שלווה, שפרנסו לא מעט חברות מייק אפ, שנדרשו לטשטש את העיגולים השחורים מתחת לעיניהם הטרוטות של מעריצים שלא הצליחו לעצום עין בלילה מרוב פחד.

ובכן, למען האמת? זה לא באמת משנה. כל יצירה באשר היא צריכה בעיני לענות על הגדרה אחת בלבד – לרגש. לעורר איזשהו רגש – צחוק, ציפייה, אימה, עצב. משהו. כמובן שאם הספר של קראוץ' היה מעורר בי פרצי צחוק בלתי נשלטים, פירוש הדבר שהוא נכשל, וזו ממש לא טענתי, אבל בשורה התחתונה, הספר, על אף איכויותיו הלא מעטות, לא הצליח להטביע בי חותם רב במיוחד.

אם נסכם את הפתיח (הכי ארוך שלי עד עכשיו כנראה), אני לא משוכנע שאימה או פחד היו הרגשות שהציפו אותי בזמן הקריאה ואם כאלה הן ציפיותיכם רגע לפני שתיקחו אותו לידיכם, הייתי מציע להנמיך אותן. מעבר לכך, הוא עושה את העבודה.

"פיינס" הוא למעשה ספר ראשון מתוך טרילוגייה חדשה, שכבר עובדה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של מאט דילון ועלתה לאחרונה ב"יס" תחת השם הנוראי "עיירה ללא מוצא". לא ברור לי מדוע מתרגמים ישראלים כל כך אוהבים להחריב את שמותיהם של מושאי התרגום שלהם, אבל הם עשו זאת שוב. שמה של הסדרה, כשמו של הספר וכשמה של העיירה שמככבת בו (והיא מככבת) מספיק מטרידים ומסקרנים בכוחות עצמם.

אז מה יש לנו שם? איתן בורק הוא סוכן חשאי עם אי אילו שריטות מהעבר, בעיקר סביב תקופת השבי שלו בזמן המלחמה בעיראק. הוא מגיע ל''פיינס'', עיירה נידחת, שלווה ומתוקה, באמצע איידהו, כדי לאתר שני סוכנים שהגיעו למקום ונעלמו. קבלת הפנים שלו במקום כוללת מפגש חזיתי עם משאית והתעוררות בבית החולים במקומי, כשחפציו נלקחים ממנו.

די מהר הוא מבין שהעיירה הזאת (כמה מפתיע), מושלמת מדי, שהשריף נראה כמו מי שאיבד את זה מזמן, ושהוא לא מצליח ליצור קשר עם ביתו, אשתו או מעסיקיו. אף אחד כמובן לא מאמין לו, וכשהוא מנסה לברוח הוא מתוודע למורכבויות של העיירה החביבה.

הדרך לפיתרון תהיה רצופת מכשולים, לא מעט תיאורים אכזריים, טוויסטים מפתיעים - שלא תמיד חזיתי מראש - ופתרון מפתיע, אותו לא אסגיר כדי לא לספיילר, אבל רק אומר שאותי הוא קצת ביאס. בעיקר לאור ההשוואות ליצירות שציינתי לפני כמה מאות מילים.

בשורה התחתונה מדובר באחלה ספר, זורם ברובו (גם אם לפעמים קצת חוזר על עצמו), מותח, מפתיע למדי. כזה שעושה את העבודה. אחלה ספר לקריאה בשבת אביבית על הדשא שמחוץ לבית במושב, אבל כנראה שלא הרבה מעבר לזה.

הספרות בעברית, מתורגמת ומקורית כאחת, צמאה לספרי אימה טובים. למעט סטיבן קינג, הרוב מעדיפים פשוט לכתוב מותחנים. המחשבה של הוצאת "אופוס" לתרגם ספרי אימה היא בהחלט במקום ועונה על צורך קיים. אבל אני לא בטוח ש'ברוכים הבאים לוויוורד פיינס' עונה על ההגדרה הזאת. בכל מקרה, כולי תקווה כי הספר יצבור תאוצה והסדרה תמשיך להיות מתורגמת, ובהוצאת ''אופוס'' וחברותיה ימשיכו לנסות להביא לנו ספרי אימה מוצלחים.

ציונים:

כתיבה: 8. זורמת למדי, אבל קצת כבדה ונטולת הומור. הציון עולה כקרדיט לעבודת התרגום הנקייה של צפריר גרוסמן, נקודה שהייתה חולשה ב'אופוס' בתחילת דרכה.
דמויות: 7. מורגשת פלקטיות מסוימת.
קצב: 8.5. רוב הזמן מדובר ברכבת הרים של ממש, לעתים רחוקות קראוץ', מאט, וקצת חוזר על עצמו.
תעלומה: 7.5. הסיפור מעולה, נבנה מצוין ואפשר היה לעשות ממנו ממתק של ממש. הסוף, לפחות אותי, קצת ביאס.

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 עשיריות על הרצון והנכונות לתרגם ספרי אימה.

סופי: 8

כסרט אימה, "פיינס" היה מקבל דירוג של PG-13, אבל מעבר לכך, מדובר במקבילה הספרותית המושלמת להצגה יומית מהנה.