פשוט עד מוות - פיטר ג'יימס

את "פשוט עד מוות" קראתי אחרי "יצירת המופת" של אן אנקוויסט, ספר כבד ומקפיא. לכן, אני חושד שחלק מן ההנאה הרבה בקריאתו של "פשוט", נבע מתחושת השחרור שהפיח בי המעבר מעיסוק ריאליסטי בנטישה, גירושין ומוות בטרם עת להרפתקה בלשית קלילה וקצבית. אבל גם ללא יתרון מיקומו ברצף הקריאה, ל"פשוט עד מוות" יש די מעלות כספר מתח מוצלח ומרענן בזכות עצמו.

"פשוט" הוא הראשון בסדרה של עשרה ספרים שגיבורם הוא רוי גרייס, בלש בדרגת רב פקד במשטרת ברייטון. שבעה מן הספרים כבר תורגמו והוצאו לאור על ידי הוצאת "קוראים". כולם מכילים בשמם משחק מילים או חיבור לשורש מ.ו.ת. הנוכחי קרוי באנגלית "dead simple".

אישית, אני מאוד אוהב סדרות בלשיות. הן מאפשרות לעקוב אחר חיי הבלש/ית, ובכך מספקות עוד מימד לעלילת המתח. כמובן, צריך שהבלש יהיה דמות מעניינת. במקרה של רוי גרייס אפשר לומר שמדובר בהתחלה טובה. למרות שהכתיבה של פיטר ג'יימס לא פוסחת על קלישאות, גרייס הוא דמות מוצלחת. למה? כי הוא מכיל ניגודים מעניינים. לפעמים הוא קשוח כמו בריון רחוב, אבל מאמין בעל-טבעי ועובד עם מדיומים כמו היה אחד מהסקובי-גאנג של באפי, או אחד הכנונים שסייעו למאלדר ב"אקס פיילס". הוא מתגעגע לאשתו שנעלמה, אבל לא נמנע מלבחון את הנשים סביבו וליזום קשר. הוא מקנטר ומציק לשותפיו הצעירים, אבל גם אבהי. הסוד של דמות טובה הוא ניגודים מעניינים ואמינים, ובמשימה הזו, שחשובה שבעתיים כשמדובר בסדרה, ג'יימס נוחל הצלחה ראשונית.

 גם התעלומה מאוד מוצלחת. מייקל האריסון, בעלים צעיר ומצליח של חברת נדל"ן יוצא למסיבת רווקים עם חבריו. בתפריט, סיבוב בארים באזור ברייטון. עוד בתפריט, ומייקל אינו מודע לזה, נקמה מתוקה על מתיחות עבר שמייקל ערך לחבריו - קבורה בארון מתים עד שחבריו יסיימו את סיבוב הבארים שלהם. העסק משתבש כשהחברים נקלעים לתאונה ומייקל נקלע לסיטואציה הלא נעימה של להיות קבור חי. רוי גרייס מסייע לחבר שחוקר את היעדרו של מייקל ועם התקדמות החקירה הקורא נחשף לרמות שונות של איוולת ועוולות, עד לפתרון המוצלח.

הקצב מצוין, ולמרות שמדובר בספר שמגרד את ה-450 עמודים, הוא נקרא במהירות.

נקודת התורפה היא הכתיבה. קיימות עלילות משנה שמרגישות מכבידות, כמו למשל ליווי משפטו של עבריין אלים שחקירתו של גרייס הביאה אותו בפני השופט. חלק מדמויות המשנה פלקאטיות מדי (למרות שהשוטר חובב הסרטים שבה אותי) וקיים פער בין חלקים בהם העלילה משכנעת וקוהרנטית, לרגעים שבהם היא מרגישה עמוסה מדי. בנוסף, ג'יימס מרבה גם להשתמש בקלישאות והוא כנראה מאמין שדמויות נשיות יש להתחיל לתאר מהגוף ורק אז לעבור לאופי. עם זאת, בשל העובדה שבאופן כללי ג'יימס הוא כותב אינטליגנטי וקצבי, הליקויים הללו נבלעים בשטף האירועים המותח והמעניין שהוא מייצר.

ציונים:

קצב: 8.5
תעלומה: 9
כתיבה: 7.5
דמויות: 8 ממוצע בין המוצלחות לפחות מוצלחות.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.25

המותחן הראשון בסדרת רוי גרייס קצבי וחביב. ייתכן שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.

החבר'ה הטובים - בוקי נאה

בוקי נאה הוא כתב פלילי כבר 35 וחמש שנים. "החבר'ה הטובים" הוא אסופה שנייה של סיפורי פשע תוצרת הארץ שסוקרו על ידו (הקודמת, "כתב פלילי", ראתה אור בהוצאת "גלורי"). נאה סוקר בספר את עולם הפשע הישראלי על ייחודיותו ומורכבויותיו. למרות היותה של הסקירה רחבת יריעה ומעניינת, הספר לוקה במספר רב של תחומים, והרעיון המעניין של יצירת מפת דרכים פלילית של ארצנו הקטנטונת מתמוסס למעין שיחה של חבר'ה, עם טפיחות על השכם, נפנוף בהיכרויות עם סלבס מעולם השיטור, ואקורד סיום מוזר.

"החבר'ה הטובים" משתייך במידת מה לז'אנר ה"true crime", שסקרתי בקצרה בפתח הביקורת על "השטינקר הטוב". "החבר'ה" אמור לספק דיוקן של עולם הפשיעה הישראלי. משימה שאפתנית וראויה. במיוחד בתחום שבו עיקר הספרים שנכתבו הם סיפורים אישיים של עבריינים, נקודת מבט של עיתונאי רציני יכולה לספק מראה מדויק יותר, בואכה אובייקטיבי, שילמד כיצד נראה עולם תחתון של עם סגולה. אבל כאמור, המעלה העיקרית של הספר הוא רוחב היריעה שלו - אין ספק שנאה מכיר את החומר שעליו הוא כותב. לאורך השנים ולרוחב הגיאוגרפיה: כך למשל בתיאור היחסים המורכבים של הפשע הישראלי והפלשתיני (סיפור גנבת מצלמות האבטחה מעניין וממחיש היטב את הקשר בין שני העולמות), ובתיאור מגמות מטלטלות בעולם הסחר בנשים שהפך ליצור גלובלי אכזר ומכוער. אבל בכל יתר הפרמטרים, "החבר'ה" כשמו כן הוא, מעין שיחת חבר'ה שטחית שמזכירה יותר מגזין רכילות נוסח "פנאי פלוס", ומתאימה להשמה ועיון בחדרים מסוימים בבית. וחבל.

הבעיות מתחילות בקנקן. כריכת הספר והאיורים בתוכו חובבניים, ומקנים רושם לא רציני. לצערו של הקורא, הקנקן כאן הוא רמז לא רע למה שבתוכו. הכתיבה של נאה שטחית. הוא יורה את הסיפורים בטון של בעל-בית, ומלווה אותם לעתים בנימה של קלות ראש שאינה מתאימה. למשל, נאה מתייחס לרצח בבר-נוער כאל "פסטיבל הבר-נוער". ברור שאין לו כוונה להקל ראש באירוע, אבל כדאי היה שעורך מנוסה ייתן דעתו על אפשרות של צרימה. כמעט כל אחד מן הסיפורים שנאה מתעכב עליהם היה יכול להיות מעניין יותר לו היה זוכה לטיפול מכובד ומעמיק יותר. דווקא הסיפור המורחב יחסית (רוב הסיפורים הם בני 2-3 עמודים) של העבריין מהדור הישן (תמיר ליכטמן, אני חושב), מרגיש נמרח ורווי בחזרות מיותרות (נטייה נוספת של נאה).
טוב היה לו היה נאה מנסה לספר קצת יותר על אופיין של הדמויות, ועל פרטי המקרים ולא נסוג לקלישאות נוסח - "פעם הייתה כאן פשיעה נועזת והיום הכל אינטרנט וזיופים".
חריקות נוספות מתגלות בסיפור על שוד הכספות הגדול של לפני כעשור. אירוע שהיה בעל משמעות (אני לא זכרתי על מה מדובר) מיוחדת עבור משטרת ישראל והחוקרים שהתמודדו עמו, בשל רמת המקצועיות הגבוהה של הפושעים, הופך בידיו של נאה לסיפור היכרותו האינטימית (כנראה) עם החוקר הצעיר שהיה מעורב בחקירה והתקדם מאז אל צמרת המשטרה ומגיע לשיא בהכרזה דרמטית ש"אני אומר לכם שהוא עוד יחזור עם פתרון לתעלומה", זאת במקום לפרט קצת יותר על המקרה והחשודים ולהרחיב על ההשפעה שהייתה לו על המשטרה, ועוד כל מיני שבטח היו מוסיפים לתמונה.
לכל אלו נוספות כל מיני טעויות קטנות שמשלימות תמונה מרושלת - חתול עם שבע נשמות, קריירה באורך 55 שנים (כשנאה מעיד על עצמו מספר שורות לאחר מכן כי הוא בן 54), וסיפור לא רלוונטי על גנבת פסלון החסינות בתוכנית ריאליטי שבה השתתף נאה, וכיצד מעשה הגנבה הקנה לו אהדה וקידום. מקומה של האנקדוטה הזו אינו ברור. היא מרגישה מאוד לא שייכת ומדגישה את הליקויים בהם מתאפיין הספר.

ציונים:

כתיבה: 4
קצב: 5 מהיר מאוד, אך רק בזכות דלות החומר

ממוצע: 4.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 4.5

ספר בעל יומרה חשובה שכושל בכל הפרמטרים האפשריים וגם בכמה שלא נראה שאפשר היה להיכשל בהם. חבל.

המושיע - יו נסבו

חוויות טובות שהגיעו לשיא הן דבר מורכב. במיוחד אחרי. כששמעתי את האלבום השלישי של "דאוס", "the ideal crash", ניגשתי אליו בחשש שהתאמת חלקית. אהבתי, אבל זה כבר לא היה כמו עם שני הראשונים (והחל מהרביעי זה כבר לא היה זה). להבדיל, גם בקשר חברי/רומנטי טוב, לאחר שחולפת ההתלהבות הראשונית, צריך להתמודד עם המציאות והשגרה.
זה כנראה קצת מוגזם לדבר על "המושיע" במונחים הללו, אבל אחרי "טרילוגיית אוסלו" המוצלחת, והתמודדותו של הארי עם פושעים צבעוניים ומופרעים ועם הנסיך (שנצרב בזיכרוני כהכלאה בין דיוויד הסלהוף לפרדי קרוגר) ניגשתי אל החדש בחשש.

אז "המושיע" אולי אינו סוחף או דחוס כקודמיו, אבל אפשר לומר שרוב החששות הופרכו. האיר הולה חי ובועט. גם אם באופן ובקצב קצת אחר, ובהתאם לכך שהוא חי במעין אנטי-קליימקס, אחרי שהוכיח את תיאוריית הקונספירציה שלו לגבי השוטרים המושחתים.

הרומן החדש בסדרת הארי הולה מתרחש גם הוא באוסלו (למרות שאינו חלק מן הטרילוגיה, שאולי היה פשוט יותר לכנותה טרילוגיית הנסיך), ומציב את הארי בקרב מוחות מול רוצח שכיר מומחה בעל עבר עלום ומחשל, ותכונה אחת שהופכת אותו לאתגר קשה במיוחד. כמו תמיד אצל נסבו, היריעה רחבה יותר, ולמרות שהמומנטום הרצחני של קודמיו אינו משתחזר, "המושיע" מהווה פרק נוסף וחיוני בסדרת הבלש המוצלחת ביותר שמתורגמת בימים אלה.

אז מה בתפריט הפעם. נסבו משנה מעט את המבנה המוכר. הוא פותח במיני תעלומה - הירצחו של נרקומן באזור מכולות נטוש - שמשרתת שתי מטרות עיקריות, ולא נוסיף, מחמת ספוילרים משמעותיים, ומשם עובר למנה העיקרית והסבוכה. מתנקש מומחה מקבל ג'וב שמסתבך ברחבי אוסלו המושלגת של לפני חג המולד. ברקע, ארגון הצדקה הנוצרי, "צבא הישע", גרסת סקנדינביה לאוליגרכים דורסניים, אהבות ארוכות שנים ותקיפות מיניות ברוטליות. ובתוך הקלחת, מנסה הארי להתאושש מטלטלת הנסיך, שמולידה בו מדי פעם פרצי זעם מוזרים, לשמש שותף ראוי להלבורסון, שנכנס לנעלי שותפתו הקודמת, ולהתמודד עם בוס חדש שיש לו מיני-הרצאה ולקח היסטורי עבור כל סוגיה יומיומית שבה נתקלים פקודיו החוקרים.

הכתיבה של נסבו כרגיל ייחודית, קצבית, ומאוד אינטליגנטית מבלי לעצבן. אקשן, טוויסטים ותובנות פסיכולוגיות ארוגים יחד לממתק שהולך והופך ממכר ככל שמתקדמים לעמודים האחרונים (או במילים אחרות, בקטגוריית הקצב, כמו תמיד, הוא מתחיל מעט איטי ומתגבר בטירוף, בניגוד להמלצות של רמי הויברגר ב"מבצע סבתא").

כמו בספרים הקודמים, נסבו מסדר קודם את הכלים שלו - הפעם, צבא הישע, אוכלוסיית הנרקומנים הנורווגים, גזע מצמרר של כלבי ציד, בצע כסף ויחסי אבות ובנים - ואז יוצר מבוך מתעתע שבתוכו מסתובב האווטאר של חובבי ספרות המתח, הארי, משפריץ מרירות והברקות, וגם, מעט בוגר יותר ומתוק יותר, ועוד על כך בהמשך.

כאמור, קצת קשה לשחזר את הריגוש שלאחר הנסיך, ואכן ישנה ירידה מתונה: התעלומה מורכבת כמו הקודמות, כוללת כמה טוויסטים מופרכים כמו בקודמות, אבל קצת פחות מפתיעה מבעבר. לראשונה בספר של נסבו הצלחתי לנחש את הסוף בשלב מוקדם יחסית. הדמויות מספקות את הגלריה הצבעונית-אמינה הרגילה של נסבו, אבל עם מעידות פה ושם ברמת האמינות (למשל, האינטראקציה בין הרוצח למלצר).

אבל יש גם ערך מוסף - הארי שלאחר הנסיך, אינו אותו הארי. השינוי שנסבו יוצר בגיבור שלו אמין ומעניין. הארי של אחרי מפוכח יותר ורגוע יותר, חושף ניצנים של "old and wise", כמאמר בלדת האייטיז החביבה, ומדי פעם אפילו מתפלקת לו מחשבה קיטשית (האם הלבורסון יודע כמה בר מזל הוא על שזכה בביאטה, מי היה מאמין). ובמקביל, הוא ער לגמרי לעובדה שמשמעות היותו פחות לוחמני, יותר סלחני, היא גם שהוא מזדקן. עניין זה עובר הקבלה מעניינת לאביזר קונקרטי שלא נזכיר, אשר בסופו של דבר, מספק את הטוויסט האמיתי של "המושיע", וחותם אותו כחוליה חשובה בעלילות הולה שמותירה טעם חזק של עוד.

בקיצור, למרות שאינו מספק וקדחתני כקודמיו, ב"מושיע", נסבו מצליח לשמור על הארי כדמות אמינה, עמוקה ומתפתחת שכיף גדול לעקוב אחר קורותיה, לספק תעלומה מוצלחת, דרמה, וקצה חוט מפתיע לקינוח.

ציונים:

כתיבה: 9 כמו תמיד מעולה.
קצב: 9 נבנה בהדרגה.
דמויות: 8.9 ירידה קלה.
תעלומה: 8.7 פחות מורכבת מבעבר.

ממוצע: 8.9

בונוס/עונש: נקודה אחת על היכולת להישמר מנפילה משמעותית לאחר טרילוגיה סוחפת.

סופי: 9

למרות מעידות פה ושם, נסבו עדיין מתפקד בליגה משלו, והגיבור שלו הוא הבלש המתפתח והמעניין ביותר שזמין לקריאה בימים אלו.

מסילת המוות - טים ויבר

"מסילת המוות" הוא המשכו של "המרדף אחד המת", ובו העיתונאי שעשה הסבה לבלש פרטי, דיוויד רייקר, מעמיק חדור אל עולמות אפלים של רוע שמייצר מסתורין ואובדן. בניגוד למה שקורה לרוב בקולנוע, ספר ההמשך עולה על קודמו בכל הפרמטרים.

קצת עלילה קודם. רייקר, העיתונאי שהפך למאתר נעדרים (מקצוע שהומצא, אם אני לא טועה, על ידי הרלן קובן), מוזמן על ידי זוג צעיר ועשיר לאתר את בת המשפחה הבכורה שנעלמה לפני חצי שנה. העובדה שהיא לבנה, יפה, ועשירה הפכה את החקירה לבעלת פרופיל גבוה. אבל לאחר שהמשטרה לא מצאה דבר במשך חודשים, ההורים התייאשו ופנו לאפיק הפרטי. החקירה מסתעפת כשרייקר מגלה פרטים עלומים על הימים שקדמו לחטיפת הנערה, ובמקביל מתבקש על ידי חברה בקבוצה הטיפולית בה הוא משתתף לאחר אובדן אשתו, לסייע לה לאתר את רוצחי בעלה השוטר. סיבוך נוסף ומרתק נגרם בגלל שהחקירה העצמאית של רייקר "לא באה טוב" לחוקרי ההיעלמות המקוריים שמנסים להסיט את רייקר מהדרך, והוא מוצא עצמו מסובך גם עם המשטרה.

כאשר קניתי את הספר, נבהלתי קצת, כי הבחנתי בסימפטום מוכר של ספרי המשך - עלייה משמעותית במשקל, בערך במאה עמודים.
לעתים קרובות תסמין זה מלמד על תופעת ה-"אני כל כך מוקסם מהבולשיט של עצמי שלא אמחק אף מילה", תופעה שחווים סופרים לאחר הצלחה של ספרם. התוצאות הן בדרך כלל קיצוץ בעבודת העורך במקום הטקסט, ותחושת לאות בואכה בחילה אצל הקורא (לפחות כך הרגשתי במקרה של דן בראון, עיין ערך "הסמל האבוד" ו"התופת" שסובלים מעודף משקל משמעותי ביחס לקודמיהם, מבלי שתהיה לכך הצדקה). התופעה מעצבנת במיוחד, כשזה מגיע לספרי מתח מהסוג של פרקים קצרים ואינפלציה בקליפהאנגרים, בהם ההסכם הלא כתוב הוא שבאנו ליהנות מהקצב והמתח בידיעה שמדובר בג'אנק-פוד מספק, ולא להיות מושפעים עמוקות מיצירה ספרותית.

אבל, הפלא ופלא, ויבר אינו עושה שימוש במאת העמודים הנוספים כדי להכביד עלינו עם "מור אוף דה סיים", הוא פשוט מנצל את השטח הנוסף כדי ליצור תעלומה סבוכה ומסקרנת, שמסתעפת לכיוונים מעניינים, להעמיק במידה מתונה ואמינה את הדמויות, להוסיף שחקנים חדשים ומעניינים (קולם, בלש המשטרה שעבר בעצמו חוויית אובדן, והשכנה ועורכת הדין, שמערכת היחסים בינה לבין רייקר החלה כבר בספר הקודם ונמשכת בספר הנוכחי), ולהעמיק גם את סבך האינטרסים המתנגשים, בעימות המעניין של רייקר עם גורמים שונים במשטרה.

אז אם לסכם, בכרך החדש בסדרת דיוויד רייקר, הכתיבה קצבית וזורמת. כמו בספר הקודם, ויבר מצליח ליצור דרמה ולהישמר מפאתוס ולנפק תחושה אפלולית/עצובה שאינה הופכת לבכיינות מעצבנת. הדמויות אמינות. התעלומה מורכבת ומשכנעת - השילוב בין תעלומת ד"ר גלאס, רצח השוטר והאינטרסים של החוקרים המעורבים השונים מעשיר את העלילה. וכך גם התהליך, הפשוט אך אמין, שעובר על דיוויד במסעו לפצח עוד תעלומת היעלמות, ובתוך כך, להתקרב קצת יותר לצד האפל שלו עצמו, כדי להצליח להשיב את חייו למסלול נורמלי.

והערה קטנה לסיום. את הספר קראתי תוך כדי האזנה לאלבום החדש של "mogwai", "רייב טייפס" . נראה לי שלהקת הפוסט-רוק הסקוטית יצרה פסקול מושלם לספרי מתח - עם מלודיות אפלות וקליטות ומעט מאוד טקסט, ועם שירים בעלי שמות חידתיים כמו: heard about you last night, remurdered, ו-the lord is out of control מדובר בשילוב מוצלח. מומלץ. גם.

 ציונים:

תעלומה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 9
כתיבה: 8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושה רבעים על הישג נאה - המשכון שעולה על קודמו באופן גורף.

סופי: 8.8

ויבר יצר המשכון שמפתח את הגיבור שלו ואת עולמו בדרך מרתקת. כדאי.

השטינקר הטוב - ג'ימי ברסלין

 

 

 

 

ז'אנר ה"true crime" - ספרים שהם הכלאה בין ספרי עיון לפרוזה - הפך עם השנים למצליח מאוד בארצות הברית. כתיבת סיפוריהם של רוצחים סדרתיים, נוכלים וסיפורי פשע אחרים לכדה את דמיונם של אמריקאים רבים. כמו בכל ז'אנר, הגדילה בפריטים הובילה לגיוון סגנוני, ואפשר לדבר על ספרים איכותיים שאפילו זכו בפרסים, דוגמת "בדם קר" של טרומן קפוטה (יצא בארץ בהוצאת "כתר") ו"שירת התליין" של נורמן מיילר ("זמורה ביתן"), דרך המחקר המפוקפק-משהו של פטרישייה קורנוול על ג'ק המרטש וטענתה כי ג'ק היה צייר מוכר שחי באותה תקופה ("אריה ניר"), וכלה בכל מיני זיבלונים עם תיאוריות מופרכות שמזכירים את הבדיחה המוצלחת של סאות'פארק על תוכניות כמו "חייזרים מן העבר" של ערוצים מכובדים דוגמת "נשיונל ג'יאוגרפיק" ("אנחנו לא יודעים שזה קרה...אבל אנחנו גם לא יודעים שזה לא קרה!").
חלק מהמשיכה של הפן הזבלי של הז'אנר, נעוץ לדעתי בעובדה שהסופר יכול לשחק את תפקיד הבלש ממרחק בטוח. אבל ללא עדויות וללא גישה אמיתית לעדים, זה נראה, אפעס, יומרני או מגוחך.

בארץ, אנחנו קצת מפגרים בז'אנר, הן בתרגום והן בכתיבה. שלושת ספרי ה"מוח" של יצחק דרורי (שניים מהם ב"מעריב"), ספר חדש שנכתב על ידי יורם לנדסברגר, "פושע, לכל החיים" (משווק על ידי "כתר"), מהווים ככל הנראה את רוב הספרייה המקומית (פלוס שני ספרים של בוקי נאה, העיתונאי וכוכב הריאליטי). לא קראתי אף אחד מן הספרים תוצרת בית שלנו. מבט בכריכה שלהם גורם לי לקוות שאין רמת התה כרמת הקנקן.
בתחום התרגום לעברית, קיימת לאחרונה מיני-פריחה בספרים שעוסקים במאפיה - "קאמורה" ("אריה ניר"), המשפחה הראשונה ("ידיעות")  ועכשיו - הספר שלשמו נתכנסנו  -"השטינקר הטוב" ("עם-עובד").

הפשע המאורגן היווה נושא מרתק מאז ומעולם. דווקא בתחום הקולנוע והטלויזיה הוא עבר תהליך מעניין. מעין "ניתוח הסרת הילה". אם כילד (ונער) שמחפש לאן לנתב את התוקפנות שלו יכולתי להתרגש מהמבנה והפעילות של המאפיה של ברנדו ב"הסנדק", או ריי ליוטה ודה-נירו ב"חברה הטובים", הרי שב"סופרנוס" כבר נזרעו זרעי הבנאליות, כשהראו לנו כיצד אחד החברים של טוני מתבקש שוב ושוב לחקות משפטים מפורסמים מתוך הסרטים הללו, בעוד הדמויות עצמן, היו פשוט אנשים - קהים יותר מרוב האוכלוסייה, אימפולסיביים יותר מרוב האוכלוסייה ומנותקים ממנה. כך יכלו לבצע את המעשים המזעזעים שלהם.

ב"השטינקר", ברסלין מתאר את סיפור משפטו של השטינקר, ברטון קפלן - איש כספים שהסכים להעיד כנגד מאפיונרים עבור הקלה בעונשו - ודרכו את מה שברסלין תופס כסיפור האמיתי של המשפט - סיפורם של שני בלשי משטרה מושחתים שהסכימו להרוג עבור עבור קפלן ושותפו המאפיונר כאילו מדובר בעבודה ב"שחור" לאחר שעות העבודה.

הספר מתנהל בשני מישורים. מחד, ברסלין מסקר את המשפט, ולצד זה, קיים נתיב סיפורי נוסף, אסוציאטיבי, שהוא לא פחות מעניין, ומאוד משעשע. למשל, ברסלין מתאר מאפיונר שהורשע ברצח, ונידון לשני מאסרי עולם פלוס שמונים שנה וביקש בכל תוקף לרצות קודם את השמונים. גם סיפורי מאפיה מפורסמים מקבלים במה - השתלטותו של ג'ון גוטי על אחד הארגונים, בגידתו של סמי "השור" גאראבנו, שהסכים להעיד עבור הקלה בעונש, ועבר בכך על החוק הראשון של המאפיה - אסור לדבר.

לכל אורך הדרך מראה ברסלין כיצד בפשע אין שום דבר הירואי. הוא מתאר את הפושעים הללו, פיזית ונפשית, כמות שהם. והתמונה, למעט כמה אנקדוטות הומוריסטיות, היא בעיקר מזעזעת. כנראה שככה זה כשהריגת אדם נתפשת כמו "סידורים" או עבודה.

הספר כתוב היטב. למרות הרזון שלו, הוא הרגיש לי קצת נמרח לקראת סופו, אבל בסך הכול הוא מספק הצצה מרתקת, גם אם מעט לא מאורגנת, ונגועה בזחיחותו של הכותב, אל עולם שבדרך כלל נחשפים אליו דרך יצירות בדיוניות. לכן, הדיווח העיתונאי-פרוזאי של ברסלין הוא בעיני "true crime" מוצלח.

ציונים:

קצב: 8 פרקים קצרים, אבל עדיין מעט נמרח לפעמים, בעיקר לקראת הסוף.
כתיבה: 8.5 ברסלין הוא עיתונאי משופשף ומחוספס וניסיונו והביטחון שלו ניכרים.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות להוצאת עם עובד על הוצאה של ספר שלא כל אחד היה רץ לתרגם, והוא משמעותי בנוף הצחיח של הז'אנר בארץ.

סופי: 8.5

ניתוח מחוספס וריאליסטי של עולם מכוער ומרתק.