יום חמישי, 20 במרץ 2014

מסילת המוות - טים ויבר






















"מסילת המוות" הוא המשכו של "המרדף אחד המת", ובו העיתונאי שעשה הסבה לבלש פרטי, דיוויד רייקר, מעמיק חדור אל עולמות אפלים של רוע שמייצר מסתורין ואובדן. בניגוד למה שקורה לרוב בקולנוע, ספר ההמשך עולה על קודמו בכל הפרמטרים.

קצת עלילה קודם. רייקר, העיתונאי שהפך למאתר נעדרים (מקצוע שהומצא, אם אני לא טועה, על ידי הרלן קובן), מוזמן על ידי זוג צעיר ועשיר לאתר את בת המשפחה הבכורה שנעלמה לפני חצי שנה. העובדה שהיא לבנה, יפה, ועשירה הפכה את החקירה לבעלת פרופיל גבוה. אבל לאחר שהמשטרה לא מצאה דבר במשך חודשים, ההורים התייאשו ופנו לאפיק הפרטי. החקירה מסתעפת כשרייקר מגלה פרטים עלומים על הימים שקדמו לחטיפת הנערה, ובמקביל מתבקש על ידי חברה בקבוצה הטיפולית בה הוא משתתף לאחר אובדן אשתו, לסייע לה לאתר את רוצחי בעלה השוטר. סיבוך נוסף ומרתק נגרם בגלל שהחקירה העצמאית של רייקר "לא באה טוב" לחוקרי ההיעלמות המקוריים שמנסים להסיט את רייקר מהדרך, והוא מוצא עצמו מסובך גם עם המשטרה.

כאשר קניתי את הספר, נבהלתי קצת, כי הבחנתי בסימפטום מוכר של ספרי המשך - עלייה משמעותית במשקל, בערך במאה עמודים.
לעתים קרובות תסמין זה מלמד על תופעת ה-"אני כל כך מוקסם מהבולשיט של עצמי שלא אמחק אף מילה", תופעה שחווים סופרים לאחר הצלחה של ספרם. התוצאות הן בדרך כלל קיצוץ בעבודת העורך במקום הטקסט, ותחושת לאות בואכה בחילה אצל הקורא (לפחות כך הרגשתי במקרה של דן בראון, עיין ערך "הסמל האבוד" ו"התופת" שסובלים מעודף משקל משמעותי ביחס לקודמיהם, מבלי שתהיה לכך הצדקה). התופעה מעצבנת במיוחד, כשזה מגיע לספרי מתח מהסוג של פרקים קצרים ואינפלציה בקליפהאנגרים, בהם ההסכם הלא כתוב הוא שבאנו ליהנות מהקצב והמתח בידיעה שמדובר בג'אנק-פוד מספק, ולא להיות מושפעים עמוקות מיצירה ספרותית.

אבל, הפלא ופלא, ויבר אינו עושה שימוש במאת העמודים הנוספים כדי להכביד עלינו עם "מור אוף דה סיים", הוא פשוט מנצל את השטח הנוסף כדי ליצור תעלומה סבוכה ומסקרנת, שמסתעפת לכיוונים מעניינים, להעמיק במידה מתונה ואמינה את הדמויות, להוסיף שחקנים חדשים ומעניינים (קולם, בלש המשטרה שעבר בעצמו חוויית אובדן, והשכנה ועורכת הדין, שמערכת היחסים בינה לבין רייקר החלה כבר בספר הקודם ונמשכת בספר הנוכחי), ולהעמיק גם את סבך האינטרסים המתנגשים, בעימות המעניין של רייקר עם גורמים שונים במשטרה.

אז אם לסכם, בכרך החדש בסדרת דיוויד רייקר, הכתיבה קצבית וזורמת. כמו בספר הקודם, ויבר מצליח ליצור דרמה ולהישמר מפאתוס ולנפק תחושה אפלולית/עצובה שאינה הופכת לבכיינות מעצבנת. הדמויות אמינות. התעלומה מורכבת ומשכנעת - השילוב בין תעלומת ד"ר גלאס, רצח השוטר והאינטרסים של החוקרים המעורבים השונים מעשיר את העלילה. וכך גם התהליך, הפשוט אך אמין, שעובר על דיוויד במסעו לפצח עוד תעלומת היעלמות, ובתוך כך, להתקרב קצת יותר לצד האפל שלו עצמו, כדי להצליח להשיב את חייו למסלול נורמלי.

והערה קטנה לסיום. את הספר קראתי תוך כדי האזנה לאלבום החדש של "mogwai", "רייב טייפס" . נראה לי שלהקת הפוסט-רוק הסקוטית יצרה פסקול מושלם לספרי מתח - עם מלודיות אפלות וקליטות ומעט מאוד טקסט, ועם שירים בעלי שמות חידתיים כמו: heard about you last night, remurdered, ו-the lord is out of control מדובר בשילוב מוצלח. מומלץ. גם.

 ציונים:

תעלומה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 9
כתיבה: 8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושה רבעים על הישג נאה - המשכון שעולה על קודמו באופן גורף.

סופי: 8.8

ויבר יצר המשכון שמפתח את הגיבור שלו ואת עולמו בדרך מרתקת. כדאי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה