חלק מהמשיכה של הפן הזבלי של הז'אנר, נעוץ לדעתי בעובדה שהסופר יכול לשחק את תפקיד הבלש ממרחק בטוח. אבל ללא עדויות וללא גישה אמיתית לעדים, זה נראה, אפעס, יומרני או מגוחך.
בארץ, אנחנו קצת מפגרים בז'אנר, הן בתרגום והן בכתיבה. שלושת ספרי ה"מוח" של יצחק דרורי (שניים מהם ב"מעריב"), ספר חדש שנכתב על ידי יורם לנדסברגר, "פושע, לכל החיים" (משווק על ידי "כתר"), מהווים ככל הנראה את רוב הספרייה המקומית (פלוס שני ספרים של בוקי נאה, העיתונאי וכוכב הריאליטי). לא קראתי אף אחד מן הספרים תוצרת בית שלנו. מבט בכריכה שלהם גורם לי לקוות שאין רמת התה כרמת הקנקן.
בתחום התרגום לעברית, קיימת לאחרונה מיני-פריחה בספרים שעוסקים במאפיה - "קאמורה" ("אריה ניר"), המשפחה הראשונה ("ידיעות") ועכשיו - הספר שלשמו נתכנסנו -"השטינקר הטוב" ("עם-עובד").
הפשע המאורגן היווה נושא מרתק מאז ומעולם. דווקא בתחום הקולנוע והטלויזיה הוא עבר תהליך מעניין. מעין "ניתוח הסרת הילה". אם כילד (ונער) שמחפש לאן לנתב את התוקפנות שלו יכולתי להתרגש מהמבנה והפעילות של המאפיה של ברנדו ב"הסנדק", או ריי ליוטה ודה-נירו ב"חברה הטובים", הרי שב"סופרנוס" כבר נזרעו זרעי הבנאליות, כשהראו לנו כיצד אחד החברים של טוני מתבקש שוב ושוב לחקות משפטים מפורסמים מתוך הסרטים הללו, בעוד הדמויות עצמן, היו פשוט אנשים - קהים יותר מרוב האוכלוסייה, אימפולסיביים יותר מרוב האוכלוסייה ומנותקים ממנה. כך יכלו לבצע את המעשים המזעזעים שלהם.
ב"השטינקר", ברסלין מתאר את סיפור משפטו של השטינקר, ברטון קפלן - איש כספים שהסכים להעיד כנגד מאפיונרים עבור הקלה בעונשו - ודרכו את מה שברסלין תופס כסיפור האמיתי של המשפט - סיפורם של שני בלשי משטרה מושחתים שהסכימו להרוג עבור עבור קפלן ושותפו המאפיונר כאילו מדובר בעבודה ב"שחור" לאחר שעות העבודה.
הספר מתנהל בשני מישורים. מחד, ברסלין מסקר את המשפט, ולצד זה, קיים נתיב סיפורי נוסף, אסוציאטיבי, שהוא לא פחות מעניין, ומאוד משעשע. למשל, ברסלין מתאר מאפיונר שהורשע ברצח, ונידון לשני מאסרי עולם פלוס שמונים שנה וביקש בכל תוקף לרצות קודם את השמונים. גם סיפורי מאפיה מפורסמים מקבלים במה - השתלטותו של ג'ון גוטי על אחד הארגונים, בגידתו של סמי "השור" גאראבנו, שהסכים להעיד עבור הקלה בעונש, ועבר בכך על החוק הראשון של המאפיה - אסור לדבר.
לכל אורך הדרך מראה ברסלין כיצד בפשע אין שום דבר הירואי. הוא מתאר את הפושעים הללו, פיזית ונפשית, כמות שהם. והתמונה, למעט כמה אנקדוטות הומוריסטיות, היא בעיקר מזעזעת. כנראה שככה זה כשהריגת אדם נתפשת כמו "סידורים" או עבודה.
הספר כתוב היטב. למרות הרזון שלו, הוא הרגיש לי קצת נמרח לקראת סופו, אבל בסך הכול הוא מספק הצצה מרתקת, גם אם מעט לא מאורגנת, ונגועה בזחיחותו של הכותב, אל עולם שבדרך כלל נחשפים אליו דרך יצירות בדיוניות. לכן, הדיווח העיתונאי-פרוזאי של ברסלין הוא בעיני "true crime" מוצלח.
ציונים:
קצב: 8 פרקים קצרים, אבל עדיין מעט נמרח לפעמים, בעיקר לקראת הסוף.
כתיבה: 8.5 ברסלין הוא עיתונאי משופשף ומחוספס וניסיונו והביטחון שלו ניכרים.
ממוצע: 8.25
בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות להוצאת עם עובד על הוצאה של ספר שלא כל אחד היה רץ לתרגם, והוא משמעותי בנוף הצחיח של הז'אנר בארץ.
סופי: 8.5
ניתוח מחוספס וריאליסטי של עולם מכוער ומרתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה