יום שישי, 11 באפריל 2014

החבר'ה הטובים - בוקי נאה






















בוקי נאה הוא כתב פלילי כבר 35 וחמש שנים. "החבר'ה הטובים" הוא אסופה שנייה של סיפורי פשע תוצרת הארץ שסוקרו על ידו (הקודמת, "כתב פלילי", ראתה אור בהוצאת "גלורי"). נאה סוקר בספר את עולם הפשע הישראלי על ייחודיותו ומורכבויותיו. למרות היותה של הסקירה רחבת יריעה ומעניינת, הספר לוקה במספר רב של תחומים, והרעיון המעניין של יצירת מפת דרכים פלילית של ארצנו הקטנטונת מתמוסס למעין שיחה של חבר'ה, עם טפיחות על השכם, נפנוף בהיכרויות עם סלבס מעולם השיטור, ואקורד סיום מוזר.

"החבר'ה הטובים" משתייך במידת מה לז'אנר ה"true crime", שסקרתי בקצרה בפתח הביקורת על "השטינקר הטוב". "החבר'ה" אמור לספק דיוקן של עולם הפשיעה הישראלי. משימה שאפתנית וראויה. במיוחד בתחום שבו עיקר הספרים שנכתבו הם סיפורים אישיים של עבריינים, נקודת מבט של עיתונאי רציני יכולה לספק מראה מדויק יותר, בואכה אובייקטיבי, שילמד כיצד נראה עולם תחתון של עם סגולה. אבל כאמור, המעלה העיקרית של הספר הוא רוחב היריעה שלו - אין ספק שנאה מכיר את החומר שעליו הוא כותב. לאורך השנים ולרוחב הגיאוגרפיה: כך למשל בתיאור היחסים המורכבים של הפשע הישראלי והפלשתיני (סיפור גנבת מצלמות האבטחה מעניין וממחיש היטב את הקשר בין שני העולמות), ובתיאור מגמות מטלטלות בעולם הסחר בנשים שהפך ליצור גלובלי אכזר ומכוער. אבל בכל יתר הפרמטרים, "החבר'ה" כשמו כן הוא, מעין שיחת חבר'ה שטחית שמזכירה יותר מגזין רכילות נוסח "פנאי פלוס", ומתאימה להשמה ועיון בחדרים מסוימים בבית. וחבל.

הבעיות מתחילות בקנקן. כריכת הספר והאיורים בתוכו חובבניים, ומקנים רושם לא רציני. לצערו של הקורא, הקנקן כאן הוא רמז לא רע למה שבתוכו. הכתיבה של נאה שטחית. הוא יורה את הסיפורים בטון של בעל-בית, ומלווה אותם לעתים בנימה של קלות ראש שאינה מתאימה. למשל, נאה מתייחס לרצח בבר-נוער כאל "פסטיבל הבר-נוער". ברור שאין לו כוונה להקל ראש באירוע, אבל כדאי היה שעורך מנוסה ייתן דעתו על אפשרות של צרימה. כמעט כל אחד מן הסיפורים שנאה מתעכב עליהם היה יכול להיות מעניין יותר לו היה זוכה לטיפול מכובד ומעמיק יותר. דווקא הסיפור המורחב יחסית (רוב הסיפורים הם בני 2-3 עמודים) של העבריין מהדור הישן (תמיר ליכטמן, אני חושב), מרגיש נמרח ורווי בחזרות מיותרות (נטייה נוספת של נאה).
טוב היה לו היה נאה מנסה לספר קצת יותר על אופיין של הדמויות, ועל פרטי המקרים ולא נסוג לקלישאות נוסח - "פעם הייתה כאן פשיעה נועזת והיום הכל אינטרנט וזיופים".
חריקות נוספות מתגלות בסיפור על שוד הכספות הגדול של לפני כעשור. אירוע שהיה בעל משמעות (אני לא זכרתי על מה מדובר) מיוחדת עבור משטרת ישראל והחוקרים שהתמודדו עמו, בשל רמת המקצועיות הגבוהה של הפושעים, הופך בידיו של נאה לסיפור היכרותו האינטימית (כנראה) עם החוקר הצעיר שהיה מעורב בחקירה והתקדם מאז אל צמרת המשטרה ומגיע לשיא בהכרזה דרמטית ש"אני אומר לכם שהוא עוד יחזור עם פתרון לתעלומה", זאת במקום לפרט קצת יותר על המקרה והחשודים ולהרחיב על ההשפעה שהייתה לו על המשטרה, ועוד כל מיני שבטח היו מוסיפים לתמונה.
לכל אלו נוספות כל מיני טעויות קטנות שמשלימות תמונה מרושלת - חתול עם שבע נשמות, קריירה באורך 55 שנים (כשנאה מעיד על עצמו מספר שורות לאחר מכן כי הוא בן 54), וסיפור לא רלוונטי על גנבת פסלון החסינות בתוכנית ריאליטי שבה השתתף נאה, וכיצד מעשה הגנבה הקנה לו אהדה וקידום. מקומה של האנקדוטה הזו אינו ברור. היא מרגישה מאוד לא שייכת ומדגישה את הליקויים בהם מתאפיין הספר.

ציונים:

כתיבה: 4
קצב: 5 מהיר מאוד, אך רק בזכות דלות החומר

ממוצע: 4.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 4.5

ספר בעל יומרה חשובה שכושל בכל הפרמטרים האפשריים וגם בכמה שלא נראה שאפשר היה להיכשל בהם. חבל.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה