עד בעל כורחו - ג'נריקו קרופיליו

המותחן המשפטי של ג'נריקו קרופיליו נפתח במהירות ובאופן שמעורר סקרנות, אבל בסופו של דבר נסמך על סגנונו הרהוט והאגוצנטרי של הגיבור ואינו מעמיק די הצורך בנושאים שבהם מתיימר לעסוק.

כאמור, פתיחתו של הסיפור מעניינת. גואידו גואריירי, עו"ד פלילי בן 38, טיפוס מסוקס וקשוח, מתאגרף בעברו, נקלע למשבר בחייו. בת זוגו מגלה על בגידותיו ועוזבת אותו. הוא מתחיל לפתח דיכאון והתקפי חרדה. הוא מדרדר. העזרה לה הוא זקוק מבוששת להגיע. כל זה מתרחש עוד לפני עמוד עשרים. ואז, כשמצבו משתפר, מעט לאחר שהוא מטפל בעצמו על פי שיקול דעתו, הוא מקבל תיק חקירה בפרופיל גבוה - ילד בן 9 נרצח בעיירת החוף שלו, בארי, והחשוד הוא מהגר עבודה סנגאלי. העדויות הנסיבתיות כנגד מהגר העבודה נערמות.
בנקודה הזו בתקציר אני רגיל לכתוב משהו כמו: גיבור הספר עומל קשות כדי לחדור אל עובי הקורה וחושף מזימה מורכבת וכו' וכו'. במקרה של "עד" אני נתקע. אם אני רוצה לתאר מה קורה הלאה, זה משהו בסגנון: הגיבור ממשיך לרחם על עצמו תוך כדי עבודת הגנה טובה דיה מול העדויות הנסיבתיות שנאספו בחובבנות על ידי המשטרה שעשתה באופן כללי עבודה מחורבנת, ושאלות רבות שמועלות בתחילת הספר אינן נענות על ידו.
ואכן, מדובר באכזבה מבחינתי, בעיקר מפני שקרופיליו יודע לכתוב. הסגנון שלו - כתיבה מהירה בגוף ראשון - מזכיר במעט את הסגנון של המותחנים העסקיים של ג'וזף פיינדר. אבל בעוד שפיינדר מתאמץ לייצר עלילה מורכבת, קרופיליו משקיע הרבה בהגיגיו של גיבורו ופחות בעלילה. אחת הנקודות שמדגישות היבט זה היא הדיון של הגיבור עם עצמו על אנשים ש"לובשים גופייה בקיץ". על הדרך אנחנו זוכים לקבל ציטוטים של דיוויד גריי וברוס ספרינגסטין ולגלות שגואריירי מאוד אוהב לעשן מרלבורו.

הדמויות האחרות, כולל המהגר המואשם זוכות לעומק של קרטון וגם הבחורה שגואריירי פוגש במהלך הספר ומקבלת סיפור אישי מורכב יותר יוצאת בסופו של דבר די פלקטית. וזה חבל, כי קרופיליו יודע לכתוב (על פי קריאה בסופו של הספר מתגלה שמדובר באיש אשכולות - עו"ד מצליח, לוחם במאפיה, מומחה באומנויות לחימה ומסאי). לו היה משקיע גם בדמויות האחרות ובפיתוח התעלומה הספר היה מוצלח יותר.

מה שכן מעניין והוזכר כבר בביקורות אחרות שקראתי הוא התיאור של עולם המשפט באיטליה. קרופיליו חושף את הקורא באופן מעורר עניין לשיטות השיפוט והחקירה באיטליה. כדי שלא לחרב את ההנאה העיקרית מהספר, לא אפרט.

ציונים:

כתיבה: 9 טובה מאוד
דמויות: 6
תעלומה: 6 מאוד לא מפותחת
קצב: 9 מהיר ביותר

סופי: 7.5

בונוס/עונש: הפחתה של חמש נקודות על פוטנציאל מבוזבז.

סופי:7

מותחן משפטי מהיר שמבטיח ולא מקיים.

אל תביט לאחור - קארין פוסום

אי שם בשנת 2007, זמן קצר לפני שכל ישראלי גלגל את השם ליסבת סלאנדר על שפתיו, פעלה בארץ הוצאה עצמאית קטנה "ינשוף ספרים" אשר הייתה בין הראשונות לפרסם ספר מתח סקנדינבי לתפארת (לימים שמה השתנה). צריך לציין כי הפעלת הוצאת ספרים קטנה באותם ימים כבר הייתה בחזקת אקט אובדני. אלו היו הימים הראשונים של מבצעי ארבע במאה ודומיהם, והוצאות קטנות שלא יכלו להרשות לעצמן להוזיל את מחירי ספריהן כבר החלו להיפגע. כיום הן הולכות ונסגרות. ינשוף ספרים הוציאה לאור ספרים בז'אנרים רבים, תוך מתן מקום של כבוד לספרות מד"ב, פנטזיה ומתח - סדרת "אנשי הקש" וספרים אחרים של מייקל מרשל הוצאו לאור במסגרת ההוצאה. כך גם ספרי הפקד צ'ן המעולים של קיו סיאו-לונג (99% סיכוי לטעות באיות השם) וגם ספרה הראשון של קייט אטקינסון, "מאחורי התמונות במוזיאון", שסדרת המתח שלה עם הבלש המריר ג'קסון ברודי היא מהטובות והרגישות שקראתי. בקיצור, אחלה הוצאה, עם בחירות מוצלחות עבור חובבי המתח.

אפשר לומר שעם פרסום "אל תביט" ינשוף הקדימה את זמנה, ולו הייתה הוצאה גדולה עם מכבשי שיווק מוצלחים ויכולת להוזיל מחירי ספרים באופן שעדיין יניב רווחים, כולנו היינו מכירים את קונרד סייר, החוקר הנהדר שקארין פוסום יצרה, ומבינים כי סקנדינביה היא אימפריית מתח, עוד לפני המפגש עם ליסבת סלאנדר.

קארין פוסום היא ממובילות ז'אנר המותחנים החברתיים הסקנדינבי. לאחרונה תורגם לעברית, הפעם בהוצאת כתר, "הכלה ממומביי" (שבאנגלית תורגם שמו ל - "the indian bride" ובוודאי תורגם לעברית כך כדי ללכוד את הקוראים שמחפשים את נער החידות הבא ומוכנים להסתפק בכלה).

ב"אל תביט" אנו עורכים היכרות ראשונה עם קונרד סייר, גיבורה הקבוע של פוסום, חוקר משטרה, אלמן. ייחודו ניכר בשילוב הקדוש של קברניטי צה"ל - "נחישות ורגישות". בסדר הפוך. הוא רגיש מאוד לניואנסים ולקשיים של נחקריו, הוא יודע לנסות להתבונן במציאות מבעד לעיניהם באופן מרתק, והוא אינו נרתע להשתמש בקשיחות ובשתיקות כדי לחלץ מהם את חתיכות הפאזל שהוא מחפש.

ב"אל תביט" חוקר סייר את הירצחה של תלמידת תיכון ששמה אנני. גופתה העירומה נמצאת לא הרחק ממקום מגוריה - עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אנני מוכרת כנערה טובה, קשוחה, ואתלטית מצטיינת ש"כל הזמן רצה". בזמנה הפנוי שימשה בייביסיטר לכל ילדי השכונה והצליחה לדחוס פנימה מערכת יחסים עם חברה, הלבור, צעיר בעל עבר טראומטי. רשימת החשודים והמניעים ארוכה ומתסכלת. אין אדם או מניע שבולט במיוחד. סייר חוקר לעומק את כל תושבי העיירה הרלוונטיים. למעשה הוא חוקר את העיירה, ואז מתמקד במי שרלוונטי. אט-אט נחשפים הקשרים בין אנני לאחרים, ועימם, המורכבות של העיירה, ובמיוחד של הגברים בני ה-40 פלוס שעל ילדיהם שמרה, ושצפו בה בעודה הופכת לאתלטית יפהפייה.

הקצב אינו מהיר במיוחד, אבל הכתיבה הטובה והעומק הרגשי שבו פוסום מתארת את העיירה הופכים את הקריאה למהנה ושוטפת. הדמויות עגולות ואמינות מאוד. במיוחד בולטות דמויותיהם של סקארה, השוטר המלווה את סייר לאורך החקירה, ודמותו של הלבור, חברה של אנני, שבחירותיו לקראת סוף הספר הופכות את העמודים האחרונים למשהו שאי אפשר להניח מהיד. פתרון התעלומה מלמד על המורכבות שיכולה להתקיים בקשר בין רוצח לקרבן, והוא אמין מאוד.

נקודה חלשה היא ההסחות. טכניקה מוכרת בספרות המתח היא השימוש ברמזים מטעים אשר נזרקים בכיוונו של הקורא. הרמזים שפוסום שותלת אכן מטעים, אך בסופו של דבר אינם מעלים את רמת המורכבות של התעלומה כפי שיכלו לו הייתה  משקיעה בהם יותר. אבל הסתייגות זו היא רק הערה. מדובר במותחן מעולה ומומלץ.

ציונים:

כתיבה: 9
קצב: 8
דמויות: 9
תעלומה: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75

מותחן סקנדינבי מעולה בעל זכות ראשונים שלא מומשה אצל הקהל הישראלי.

אחות - רוזמנד לאפטון

מה קורה כשמחפשים אחרי מישהו באופן נואש, מתחקים אחר כל צעד שלו, בוחנים כל היבט של חייו כדי להצליח לחשוף את נסיבות היעלמותו? מה קורה כאשר המישהו הזה הוא בן משפחה קרוב, אח או אחות? ספר המתח החדש של רוזמנד לאפטון משיב על השאלות הללו באופן מרתק.

העלילה מספרת על ביאטריס (אראבלה, בשמה הראשון והבלתי שמיש), המחפשת אחר אחותה, טס. לאחר שביאטריס, המתגוררת בארצות הברית - אבל מתאפיינת במידה הגונה של מלאנכוליה בריטית - שבה מחופשה עם בן זוגה היא מגלה כי אחותה, שהייתה בהריון מתקדם נעלמה.
טס שונה מביאטריס כאדם. יש לה אופי חם יותר, פתוח יותר, ניו אייג'י. כזה שמעורר אצל הציניקנים גיחוך במבט ראשון, וספקות באשר לדרכם, במבט שני. בין האחיות קיים קשר אמיץ. אבל היעלמותה של טס מעמיקה את הקשר הזה, שהופך עכשיו חד סטרי.
לאפטון, כותבת מאוד אינטליגנטית, יצרה סיפור שבו כדי לגלות מה קרה לאחותה, ביאטריס צריכה גם לצלול עמוק יותר אל תוך חייה של טס. להכיר גם את הפרטים הקטנים. פרחים אהובים, קשרים שוליים בחייה, מחשבות ומניעים. להכיר הכל. חשיפת חייה של טס משנה גם את ביאטריס שבמסגרת התעלומה מנסה להבין מי העלים את אחותה - האם היה זה המאהב הנשוי שלה? הבחור המוזר שפיתח עמה מערכת יחסים לא מוגדרת וכנראה רצה להיות המאהב שלה, ואולי בכלל מדובר בקנוניה.

באופן ייחודי שלא רואים בהרבה ספרי מתח, עלילת המשנה ב"אחות", הייתה בעיניי מעניינת יותר מן התעלומה. השינוי שמתרחש באישיותה של ביאטריס הפך להיות מרתק יותר מגורל התעלומה עצמה. לאפטון המוכשרת יכולה להאשים בכך רק את עצמה. יכולתה לכתוב על אבדן ועל השינויים המתרחשים בעקבותיו, ולנהל במקביל תעלומה מותחת טובה, הופכים את הספר לחוויה מהנה מאוד.

הדמויות אמינות מאוד. מרשימה מכולן היא טס, שנחשפת מבעד לאירועים ולדבריהם של האנשים שהיו בחייה. ביאטריס מהווה מעין תמונת מראה שלה, קרירה, פסימית, ובמיוחד, סטרילית ביחס לאחרים, ומנגד, שקולה, זהירה ומדודה באופן שמאפשר לה להתמודד טוב יותר עם האירועים הקשים שפקדו את אחותה. גם אמן של האחיות, המאהב, הפסיכיאטר ועוד דמויות הן אמינות ומוצלחות, ובעיקר, מעניינות.

הנקודה הבעייתית בשבילי הייתה ליטוש היתר. לאפטון, נכתב בכריכה האחורית, הייתה תסריטאית של ה-BBC במשך שנים רבות. אני חושב שיש לכך קשר לזה שכל מחשבה או רגש של ביאטריס מבוטאים בצורה טובה מדי. היות שהספר כתוב כמכתב ארוך שנכתב בשטף רגשי אל אחותה הנעדרת, הייתי מצפה לקצת יותר חספוס בכתיבה. עניין נוסף הוא התעלומה. אומנם מורכבת. אבל בסה"כ די שגרתית, ולעתים מחווירה אל מול העושר שבהתפתחות היחסים בין ביאטריס לאחותה, והשינויים שחווה ביאטריס. אבל אל תתנו לנקודות הללו למנוע מכם ליהנות מהספר המצוין הזה.

ציונים:

דמויות: 9
כתיבה: 9
קצב: 8
תעלומה 7.5

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על העומק הרגשי והעדינות שבסיפור, ועל הטוויסט הלא צפוי בסופו.

סופי: 8.5

ספר מתח אינטימי ונהדר בעל מבנה מעט מוזר. מומלץ מאוד.

מגרה וסוחר היין - ז'ורז' סימנון

לקרוא את סימנון זה כיף. לבקר אותו זה לא. זה כמו משחק חוץ נגד הקבוצה הכי טובה בליגה. המציאות שהוא יוצר לוכדת את הקורא בתוכה. כמו שאומרים בסרטי פעולה פעמים רבות - you're in my house now bitch. בקיצור, מגניב לקורא וקשה למבקר.

סימנון עצמו הוא סופר מיוחד. חריג בנוף הספרותי עד כדי חייזרות. הקריירה שלו יכולה לייצג קריירה מכובדת של דור שלם של סופרים. יבול של 80 עמודים ביום. מעל מאה רומנים. ואינספור דמויות ממשיות, מוחשיות, שנוצרו יש מאין בראשו ומשם עברו אל מכונת הכתיבה. במידע שיש עליו ברשת עולה כי חייו הרומנטיים היו גם הם סוערים כמו החיים שהוא יצר שוב ושוב בספריו.

גם בארץ סימנון מייצר עניין ועבודה רבים. הוא מתורגם ע"י שתי הוצאות - עם עובד והקיבוץ המאוחד - שאליהן הצטרפה לאחרונה גם הוצאת מודן. רוב התרגומים הם של כרכים הכוללים בתוכם שני רומנים.

הספר שלכבודו נתכנסנו - "מגרה וסוחר היין" - שבתוכו סיפור נוסף, "מגרה והרוצח", הופיע במסגרת סדרת חשד של הקיבוץ המאוחד. ספרי מגרה מתמקדים בבלש הספרותי של סימנון שהופיע לאורך עשרות שנים והפך ליישות ספרותית שמקבילה לשרלוק הולמס והרקול פוארו בהיקף ההופעות הספרותיות, ושונה מהן בדמות של הבלש. מציאותית, אינטואיטיבית, אנושית, מרירה-מתוקה. בקיצור, מורכבת. מגרה הוא חוקר בתחנת משטרה פריזאית. נשוי, ללא ילדים, מזה שנים רבות לגברת מגרה. עימה הוא הולך לקולנוע, מדבר על עבודתו, מתקוטט מעט ומתפייס. הוא חי בעידן שבו לחוקר מותר בצהריים לעצור לשתות בירה בבראסרי.  או אפילו שתיים. תחתיו מתפקדים מספר בלשים שמקבלים ממנו יחס חם ועבודה מרובה. מגרה הוא בלש חכם, הוא אינו חושש להתנסות במהלכי חקירה בהתאם לאינטואיציות שלו, והוא אינו שופט מראש את נחקריו. הוא רק חותר לאמת. לאירועים שקרו.

הכרך הנוכחי הוא כנראה אחד האחרונים בחקירותיו של מגרה. הוא נכתב בסוף שנות ה-60. בשני הרומנים, דמותו של מגרה מרגישה מעט עייפה, מהמערכת, מהעבודה ואולי גם קצת מהחיים. אבל מגמה זו מתוארת בעדינות רבה. בכלל, סימנון הוא אומן של עדינות, והדבר מגביר את עוצמת המציאות שהוא יוצר. 

בשתי התעלומות מתמודד מגרה עם מקרי רצח המתרחשים בחברה הגבוהה. בראשון, נרצח סוחר יין מצליח, אדם דורסני בעל אישיות חייתית ורשימת שונאים שהייתה יכולה למלא גיליון נייר טואלט. בשני נרצח בן טובים צעיר ומסוגר, מבודד ושקט. בן למשפחה עשירה. החקירות של מגרה מרתקות כתמיד. הוא נעזר בגדוד הבלשים שלו כדי להאיר כל פינה חשוכה בחיי הקורבנות, עד שהוא חושף את חייהם באופן מלא. באחת הסצנות המרגשות בסיפור השני, בהלוויית הקורבן, מחבר מגרה באופן יפהפה בין מותו של הצעיר להרגליו (הקלטת שיחות במקומות ציבוריים), ומעמיק מאוד את ממשיותו של הקורבן בעיני הקורא. הכיוון הספרותי הזה - בו הקורבן נחשף לעומק - שונה ממרבית ספרי המתח, בהם הקורבן הוא מעין "עזר טכני" שמוציא את החקירה לדרך. לפעמים נדמה שמגרה לא מפענח רצח, אלא מכיר את הקורבן ואת חייו, וכפועל יוצא מגלה גם מי הרוצח.

ולסיום הערה קטנה על דמות הרוצחים בשני הסיפורים. מבלי להסגיר יותר מדי, אפשר לומר ששני הרוצחים הם אנשים המתקיימים "מחוץ למציאות". סימנון מתאר באופן שובה את הניכור הרגשי שחווים רוצחים במנוסה ואת השינויים המתרחשים בתפיסתם.

ציונים:

כתיבה: 10תמציתית, אמינה ובוראת מציאות.
דמויות: 10 אין הרבה שיודעים לכתוב דמויות אמינות ומעניינות כמוהו.
קצב: 8
תעלומה: 8

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על החיבור המצוין בין שני הסיפורים לכרך אחד מוצלח והרמוני.

סופי: 9.5

סימנון, כהרגלו, מספק רומני בילוש ברמה אחרת של כתיבה, דמויות, ומציאות עד כדי חוויה וירטואלית כמעט. מומלץ מאוד. מאוד.

טעות אנוש - שולמית לפיד

"טעות אנוש" הוא רומן מתח חדש של שולמית לפיד, סופרת וותיקה ונחשבת המופיעה גם בתוכנית הלימודים של חלק מהתיכונים עם "גיא אוני". לפי ראיון שרפרפתי עליו באחד העיתונים, עבדה בעברה ב"מוסד".
בזה כנראה טמון ייחודו של הספר. לא בכל יום נכתב רומן על ה"מוסד" על ידי עובד "מוסד" לשעבר שהוא גם סופר משובח ורב פעלים, ובנוסף, אישה.

רוב ספרות ה"מוסד" נכתבת על ידי גברים עבור גברים. רק לאחרונה שוחרר הספר "מלחמות הצללים". ספר שכתבו גברים על ה"מוסד" וחיל המודיעין, ואני מרשה לעצמי להניח שנכתב עבור גברים (אין סטטיסטיקה ג'נדריאלית של הקונים, אבל אני מעז לחשוב שרבות מן הקונות שקנו את הספר רכשו אותו במתנה). את ספריו של מישקה בן-דוד טרם יצא לי לקרוא אבל מקווה שאוכל מתישהו לסקר כאן אחד מהם.

מהמעט שכן קראתי על ה"מוסד" עד היום (בעיקר רפרופים בחנויות הספרים), סוכני ה"מוסד" מתוארים כגברים עזים, אמיצים המחרפים נפשם למען המולדת. וזה כנראה נכון. אבל זה כנראה לא כל הסיפור.

שולמית לפיד מספקת לדעתי, הזדמנות מצוינת ומעניינת להביט גם בצדדים האחרים של עבודה חשאית. ההשפעות הרגשיות העמוקות (בדידות מכורח), ה"יומיומי" והשגרתי של חיי העבודה ב"מוסד", מה קורה אחרי שנשחקים משנים של עבודה, כיצד מתנהלת העבודה השגרתית מול סוכנים, אילו מניפולציות "שליליות" מבוצעות השכם והערב לצורך חתירה למטרה, וגם, והכי חשוב בעיני, מהי החוויה של אישה העובדת ב"מוסד" לעומת זו של הגברים. מספרה של לפיד עולה כי גברים ונשים מממשים מטרות רגשיות שונות מעט בעבודתם בארגון, ולא אפרט יותר מדי כדי לא לפגוע בחוויית הקריאה.

ולעלילה.
רות פרלמוטר, רווקה מבוגרת בואכה מזדקנת, נאה, חדת תפיסה וסקרנית, סוכנת "מוסד" לשעבר שפרשה לפנסיה ומנהלת סוכנות נסיעות המקבלת הזמנות ממשרד הביטחון, המשטרה וממקום עבודתה הקודם. היא נקראת על ידי ה"מוסד" לחקור את מותו של עמיתה לשעבר, שהיה ספק רצח ספק התאבדות. בחקירה מעורבים גם שלושה מחבריו שעמם עבדה בעבר. כניסתה לחקירה  מורכבת בגלל ההיכרות המוקדמת (סיטואציה שמזכירה קצת את ה"רצח הראשון שלי" שסוקר כאן בעבר). כמו שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה, העבר צף ועולה, מערכות יחסים נבחנות מחדש, ורות פרלמוטר משתמשת בטכניקות שלמדה ב"מוסד" לצורך חקירה פלילית. אחד הצדדים היפים בספר בעיני הוא השילוב בין עבודת המשטרה החוקרת את המקרה לעבודתה של רות כסוכנת ביון המנסה להתמודד עם חקירת רצח/התאבדות באמצעות ניסיונה. המשטרה עובדת כמשטרה, רות כסוכנת וכל צד משיג את התוצאות שלו.

לא ארחיב לגבי סוף הספר, אבל אני חושב שמעשיה של רות מלמדים היטב על ההבדל שהוזכר בין המניעים הרגשיים של גברים ונשים העובדים בשירותי הביון, ועל הקשר בין מניעים אלו לקונפליקט בין טובת הפרט לטובת הכלל. אולי לפיד מנסה להראות שגם הגיבורה שלה לא מודעת לחלוטין לתהליך הפנימי שהיא עוברת במהלך החקירה, כשהיא מגיעה להחלטות שלה בסופו של דבר. אבל אולי זו גם התפלספות יתר:)


הקצב של הרומן לא מהיר במיוחד, אבל הכתיבה שמביאה לחיים את היום-יום האישי של פרלמוטר ואת היום-יום הארגוני של ה"מוסד" פשוט מעולה, ולצד זה, לפיד משכילה לייצר אווירה מסתורית של "פילם נואר" ישראלי. כמעט שאין בספר נקודות שבהן אמינותה של המציאות המתוארת בו מתערערת וזו ללא ספק עוד נקודה לזכותו. דמויות המשנה פחות מוצלחות מזו של רות, אבל עדיין אמינות, והתעלומה, גם אינה מורכבת במיוחד, מקורית ומרעננת.


ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 7
תעלומה: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8

רומן מתח המפגיש את ה"מוסד" עם תעלומת רצח באופן מקורי ומעניין, מנקודת מבט נשית. כדאי בהחלט.

הלילות הנוראים - הארי ניקאנן (מאת אורי קידר)

בי נשבעתי כי די, לא עוד! אף מותחן סקדנינבי לא יחדור של שריוני, ולא יגיע לצד מיטתי.

הבנו, קר אצלכם, יש נופים משכרים, חשוך והרוצחים הם הכי קרי רוח ואכזריים. לא מוכן לתרום יותר לאימפריאליזם הזה. מתחסדים – מתנגדים לכיבוש, אבל משתלטים על טבלאות רבי המכר בעולם, כאילו מדובר באיזה מסע צלב.

והשמות. השמות שלכם. כאילו כולם נקראים אותו דבר, ורק בסוף-בסוף יש איזו אות שונה. ואם זה נורבגי או פיני, אני תמיד מתבלבל, וזה לא חשוב, אז אני לא שואל. נכון שלא מזמן התלהבתי מעל במה זו מיו נסבו, אבל זה לא נחשב. הארי הולה הוא חבר.

אבל...בראש העמוד אותו אתם קוראים מתנוסס לו שם פיני, ואני לא מאלה שמבקרים מבלי שקוראים. צבוע? מתחסד? מחפש סיפוקים מהירים וקלים? אני גרוע הרבה יותר. אבל כל אלה רק גרמו לי לקחת את הספר, להתרשם מהכריכה הקרירה ולהציץ בתקציר שבגב הספר. ושם? חגיגה לעיניים – גיבור יהודי, נרצחים עם שמות שנלקחו מעיתון ישראלי שעדיין לא נסגר, וכל זה קורה בתקופת הימים הנוראים (מדובר כמובן על הימים האלה בהם אנחנו רצים כאחוזי תזזית בין ארוחה לארוחה, ובסיומה של כל אחת – מצטערים שבעתיים).  מעצם התרחשות העלילה בתקופת הימים הנוראים, ימי ראשית הסתיו (בעולם מתוקן בו באוקטובר כבר מזמן אין מכירות סוף עונה) מבטיחה כי מזג האוויר הארקטי לא ישחק תפקיד ראשי הפעם. ואכן, להבדיל ממותחנים סקנדינביים אחרים, הספר ממש נקרא כמו ספר ולא כמו הטלפרטומטר של דני רופ.

אוקיי, החלטנו שקוראים. אז מה קורה שם? חוקר יהודי, ארי קפקא שמו, שמנהל מערכת יחסים מורכבת עם יהדותו, אבל עדיין שומר אמונים ליום כיפור, עוסק, במהלך הימים הנוראים, בחקירת רציחתם של כמה יהודים, כמה ערבים וכמה כאלה שמוצאם לא ידוע. ה'מוסד' הופך להיות מעורב. וקפקא מתחיל להיקרע מבפנים. הדילמה בין היותו של קפקא יהודי ופיני, ומה קודם למה – הופכת את הספר לבעל ערך מוסף מעניין. זו דילמה שאני מניח שכל יהודי החי בגולה נאלץ להתמודד עימה במידה זו או אחרת (מדליקים נרות ומתקשרים למשפחה בארץ, או שחוגגים במסיבת חג מולד רוויית אלכוהול ובלונדיניות אסורות?).

הבעיה העיקרית ב'הלילות הנוראים' הוא הקצב. בספר מתח לא ארוך, הציפייה היא שהספר יטוס, והוא לא עושה זאת. יחד עם זאת, צריך לזכור כי הספר לא נכתב לעיניים יהודיות, ואת כל המידע אודות יום כיפור ויהדות בכלל, מידע שאנו לומדים החל מהגן, צריך להסביר לקוראים גויים, מה שמדי פעם גורם לעצירה מסוימת בשטף הסיפורי. וכאן הקורא משלם מחיר מסוים על זהותו היהודית.

בכלל, לספר לוקח זמן להמריא. כיאה לתקופת החגים בה מתרחש הספר, שדה התעופה עמוס, התורים מתארכים, ועד שמתיישבים במושב שלנו והטייס מדליק את המנועים הכבדים, לוקח זמן. אבל ברגע שהעלילה מתחילה לצבור תאוצה, היא כמעט ושוברת את מהירות הקול.

השורה התחתונה היא שהציטוט על כריכת הספר, שמדבר על הטוויסט שמביא הארי ניקאנו (שהוא, ככל הידוע לי, לא יהודי) לספרות המתח הסקנדינבית, מתגשם במהלך הקריאה. זה אולי לא יו נסבו, אבל בתוך מבול של מותחנים סקנדינביים הנוחתים עלינו כפתיתי שלג בבוקר שטוקהולמי טיפוסי, ניקאנן מצליח לבדל עצמו היטב. ואולי זו סתם הפרובינציאליות שלי שגורמת לי להתרגש ממותחן פיני-יהודי. בסופו של יום – אני חושב - כולנו כאלה.

אחרי החגים שמח.

ציונים:

דמויות: 8.5. רוב הדמויות זוכות לעיצוב מוקפד ולא קלישאתי. רובן. חלק קטן מהן עונים בדיוק על ההגדרה שמגדירה אותן, וחבל.

קצב: 6.5. כמו שכתבתי – לספר לוקח זמן להתרומם.

תעלומה: 8. ייאמר לזכותו של ניקאנן שהפיתרון נשמר בקפידה כמעט עד הסוף, והוא הצליח ליצור תעלומה מורכבת למדי, למרות קוצר היריעה.

כתיבה: 8. חסכנית, ביקורתית ומדי פעם גם הומוריסטית.

ממוצע: 7.75.

בונוס/עונש: חצי נקודה על שניקאנן בחר בנו מכל העמים.

סה"כ: 7.8.

למרות הפגמים, מותחן יעיל ואיכותי.

קיפאון סופני - לינקולן צ'יילד

ז'אנר בספרות המתח והאימה שאהבתי בצעירותי, הוא זה שבו תפלץ רצחני מסוג זה או אחר רודף חבורת אנשים.
יש משהו ייחודי בקריאה של ספר או בצפייה בסרט מהז'אנר הזה - המתח שחשים הוא מתח ראשוני, פחד עמוק מכוח אפל, טורפני, כזה שמשמיע רעש קלוש לפני שהוא תוקף בשיניו ובמלוא חמת הזעם הרצחנית שלו. הפחד להיטרף הוא פחד הגיוני. אומנם זה בלוג, ובחוץ, קרוב אליכם, יש כנראה סניף של מקדונלדס, אבל לפני זמן לא רב יחסית, היינו עסוקים ברדיפה אחר ארוחת הצהריים שלנו, ובהימלטות ממי שרצה להפוך אותנו לארוחת הצהריים שלו. מנקודת המבט הזו ניתן לראות בז'אנר הזה מעין העלאת זיכרונות מתקופות שבהן היה כדאי להיות דרוך.

בז'אנר הזה, בדרך כלל ליצור יש עליונות פיזית מרחיקת לכת. דבר שהופך אותו למטיל אימה. לדוגמה - דווקא מעולם הקולנוע - הנוסע השמיני שתל את עצמו בגופות קורבנותיו ואז הגיח מהם בדרכים שגרמו לנערים ונערות בכל העולם לפתח קשיי שינה ולפרנס יצרניות של כדורי הרגעה. הוא היה מהיר כברק, וסט השיניים שלו היה יכול ללא ספק להשתלב כמכשור במפעל תעשייתי. ככל שהם עליונים יותר, כך המתח שוחק יותר, ולדעתי, ככל שאתה צעיר, אתה קופץ גבוה יותר, נרתע יותר וחש מפוחד יותר.

הבעיה של הז'אנר, לדעתי, היא הפשטות הרבה שבה הוא מתאפיין. מה שהיה מפחיד ומעורר בגיל ארבע עשרה הופך מעט משעמם וחדגוני אחרי מספיק פעמים ומספיק ימי חיים.

ועדיין, לפעמים, כשחם וכשיש לי חופש, אני אוהב לקרוא איזה זוועתון ולהרגיש איך הראש שלי מתאוורר. ובכל פעם שבה אני מחפש אחד, אני מגלה שאין הרבה. רוב ההוצאות מתרחקות מהז'אנר שנחשב נחות.
בשנה שעברה יצא לי לקרוא את "רסיס", בהוצאת מטר, שתיאר קבוצת חוקרים הנקלעים לאי עמוס יצורים שהתפתחו על מערכת אבולוציונית תובענית משלהם. והיו כמובן קטלניים. למרות ש"רסיס" חידש בנקודת המבט המדעית המקורית, הוא היה עדיין לא יותר מזוועתון יעיל.

הוצאה נוספת שמעיזה לגעת בז'אנר היא הוצאת אריה ניר, הוצאה שאהובה עלי במיוחד בגלל ההתמחות שלה בספרי מתח. "קיפאון סופני" הוא ספרו השני של לינקולן צ'יילד (אין קשר ללי צ'יילד שאני מקווה שמשהו שלו יסוקר כאן בעתיד) המתורגם ומוצא לאור בארץ על ידי ההוצאה. הראשון, "סערה במעמקים", היה גם הוא מותחן עם נגיעה של אימה.

"קיפאון סופני" מספר על משלחת מדענים שעובדת בקוטב הצפוני במחקר על קצב ההתחממות הגלובלית. חברי המשלחת נתקלים ביצור קפוא בעל עיניים בגודל אגרוף. תהליכי קבלת ההחלטות של המדענים ביחס ליצור מופרעים על ידי התאגיד המממן של משלחת המחקר, ובהמשך, גם על ידי צוות צילום של סרט תיעודי בנושא החיה הקפואה. החיה הקפואה משתחררת ומותחן של טורפים ונטרפים מתפתח על רקע נופים מושלגים, בסיסי צבא ישנים וקלאוסטרופוביים, סערת שלג אלימה ולקלחת הזו נזרק גם פרק בהלכות נהיגה במשאית על כבישים קפואים (מסתבר שיש אפילו תוכנית מציאות שנקראת "ice road truckers"  המוקדשת למקצוע המסוכן). המדענים, אנשי הצבא המעטים של הבסיס והצוות הקולנועי, כל אחד בהתאם לאופיו, מנסים לפתור את תעלומת היצור .

 לכאורה, יש כאן תוספת נכבדה של מרכיבים לז'אנר שהבעיה העיקרית שלו היא הפשטנות. וזה אמור לסייע לספר להיות יעיל יותר. צ'יילד מכניס לסיפור התנגשות תרבויות (שבט נכחד של אסקימוסים המונהג על ידי שמאן), הוא שם דגש על טכנולוגיה וכימיה אמינים, ועל נטיית "הקפיטליזם הקשה" להוביל להתנהגויות חסרות שיפוט ולצורך חזק בשליטה.

(הערה קטנה - בימים שבהם קראתי את הספר יצא לי במקרה לראות את הסרט "פרומתאוס", גם הוא מותחן של טורף-נטרף (מעין פריקוול ל"נוסע השמיני" המקורי) וגם בו משלחת מדעית נאלצת לעשות דברים המנוגדים לרצונה בגלל רצונו של הגוף המממן ברווחים, אולי היום באופן לא מודע כותבי המותחנים הללו מרגישים שהטורף האמיתי הוא תאגידים קפיטליסטיים, ואולי היום זה פשוט באופנה לשנוא תאגידים. לא יודע).

אבל משום מה זה לא לגמרי עובד.
יש לכך שתי סיבות. האחת היא נטייתו המעט ארכנית ו"אין יור פייס" של צ'יילד: התיאורים הטכנולוגיים ארוכים מדי - מפרטי ציוד, תכונות של חומרים וכו'. הטיפוסים האישיותיים קיצוניים מדי - הבמאי שהצורך שלו להתפרסם גורם לו לסכן את עצמו מעבר להגיון, ואילו המדענים לעומתו, כמעט שקופים מבחינה אישיותית. מה שנוצר בסופו של דבר הוא מעין בלאגן לא קוהרנטי של אירועים וקבלת החלטות שגויה (איזה קבוצה הלכודה בבסיס עם טורף קטלני תחליט להתפצל לשלוש קבוצות קטנות!!!) משובץ בפריטי מידע מדעיים.
עד כאן החלק של צ'יילד.
הסיבה השנייה שבגללה זה לא עובד, הקשורה כנראה לז'אנר הספציפי, היא שלא משנה מה קורה ברקע, הקורא מחכה לקרוא על הטורף, לדעת היכן הוא, מה הוא עושה. השאר נתפס כהסחה. היות שאין צורך עמוק לפענח את המניע של הטורף, כמו בספרי המתח הנפוצים, הסקרנות מוסטת לעשייה שלו, לתכונותיו הפיזיות ולזוועות שהוא מחולל. ולכן, גם אם התוספות של צ'יילד היו מוגשות באופן מותאם יותר, ספק אם היו מסייעות לספר להיות מוצלח יותר. או במילים אחרות, זוועתונים נועדו לזוועות ולא לדיונים מדעיים ארכניים או הגיגים על קפיטליזם.

ועדיין, מדובר בניסיון ראוי להערכה, ובזוועתון שיכול להעביר כמה שעות קריאה מהנות.

ציונים:

קצב: 7 מופרע תדיר על ידי מפרטים טכניים של ציוד.
דמויות: 6 קיצוניות מדי או שקופות מדי.
תעלומה: 7 סטנדרטית לז'אנר.
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על ההומור שצ'יילד מגלה ביחס למדענים בחלקים שונים של הספר ובעיקר לשלוש התיאוריות הקצרצרות שמוצעות בסופו של הספר לטיבו של היצור, במיוחד זו הנוגעת לטיול וחיית המחמד. (קצת כמו בספרו הקודם, צ'יילד מצליח באופן מאוד יפה לחלץ תובנות אינטליגנטיות בסוף הסיפור).

סופי: 7
זוועתון לא רע עם כמה פאנצ'ים נחמדים במהלכו ובסופו.

אי הנוכלים - ברוס דה סילבה (מאת אורי קידר)

בעמוד האחרון של הספר 'אי הנוכלים', מפרט, כנהוג, הסופר, ברוס דה-סילבה, את רשימת התודות שלו. חלק נכבד מהרשימה מוקדש לכמה וכמה סופרי מתח שעזרו, תמכו ובעיקר השפיעו על דה-סילבה בזמן כתיבת המותחן הנפלא שלו. סילבה לקח מכל אחד מהם משהו, ורקח סיפור מרתק, מותח, מאוד משעשע אבל עם זאת – גם מאוד אנושי. לאורך כל חלקי הספר, דה-סילבה יודע להודות ולהוקיר למי שעזר לו, כשגיבורו, מאליגן, חובב הקריאה, זולל את ספריהם בכל רגע פנוי. 

להבדיל ממרבית כוכבי ספרי המתח האמריקאים בעת החדשה, ליאם מאליגן (ודיר באלאק אם תקראו לו ככה), הוא עיתונאי שההתמכרות היחידה שלו היא לסירופ 'מאלוקס' נגד האולקוס שתוקף את קיבתו. מאליגן חי כל חייו בפרובידנס, רוד איילנד (המדינה הקטנה ביותר בארה"ב), עיר שבה כל הטובים הם גם הרעים ולהיפך. לכן, כשמישהו מתחיל להצית בתים בשכונת מגוריו, נדמה לי שכל פרובידנס חשודה. העיר גם 'נהנית' ממוניטין די מוצדק של טיפשות, ולראיה, גיבורי הסרט 'טיפשים בלי הפסקה', יצאו בדיוק ממנה, וזו גם הכותרת של הכתבה שמפרסם מאליגן אודות חקירת המשטרה בנושא ההצתות. רוצים דוגמא? במירוץ לראשות העיר, מוסיפה אחת המועמדות את האות א' לתחילת שם משפחתה, כדי לוודא שתהיה ראשונה ברשימה. כדי לעקוף זאת, ראש העיר הנוכחי, ששם משפחתו הוא קארוזו, משנה את שמו ל'אאאאאקארוזו'.

את מקומו של ההרס העצמי בנפשו של מאליגן תופסת הציניות – 'אי הנוכלים' הוא ככל הנראה המותחן הטוב ביותר שקראתי בחודשים האחרונים, והוא לבטח המשעשע שבהם. כמעט בכל עמוד תמצאו איזו הערה מרושעת. על הדרך, הסופר, שעבד כעיתונאי במשך ארבעים שנה גם יורה מפעם לפעם ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ואף מלין ארוכות על סוף דרכה של העיתונות הכתובה במתכונתה הנוכחית, על מזבח האינטרנט. כיאה למי שעסק בכתיבה עיתונאית, דה-סילבה יודע לעשות זאת במידה הנכונה, והספר לא מעיק ולו לרגע. על הדרך הוא גם חובט, נדמה לי, בעורכי העיתונים היום, שמחפשים כותרות זועקות ומהירות, על חשבון בדיקה ותחקיר מעמיקים, כמו על הקשר שבין הון, שלטון ועיתון.

("מזל שהמשבר פוגע רק בארה"ב, ומרחף מעל ישראל", אומר העיתונאי שבי בהתפרצות מאליגנית צינית טיפוסית...).

הערה אחרונה. כפי שכתבתי בראשית דבריי, מעבר לכתיבה המאוד חדה וההומור, מה שכבש אותי יותר מכל בספר הזה הוא האנושיות. מאליגן הוא פשוט דמות כובשת, שמחפש נחמה בקבוצת הבייסבול האהובה עליו ה'רד סוקס' (היי, גם אני. אבל להבדיל מהפועל פ"ת, ה'סוקס' גם מנצחים...).

ציונים:

דמויות: 9.5. 10 למאליגן, 9 לשאר.

קצב: 10. הספר פותח הכי חזק שאפשר, ואז לאט לאט מגביר את הקצב. הפרקים הקצרים מוסיפים לתחושת הריצה הבלתי פוסקת. יחד עם זאת, זה לא מונע מהספר לרדת לפרטים הכרחיים, אבל רק איפה שצריך, או אם זה משרת איזו בדיחה טובה (חפשו את בדיחת הפסל של גנרל מלחמת האזרחים).

תעלומה: 8. הצתה היא לא נושא שכיח בספרות המתח, ודה-סילבה רוקח ממנה יופי של סיפור. אבל נדמה לי שהפיתרון לא הפתיע במיוחד, והוא מסתמן משלב יחסית מוקדם של הספר. למרות זאת, נשמר עוד טוויסט אחד לסוף.

כתיבה. 9.5. חדה, שנונה, רזה, נמנעת מחפירות. פשוט תענוג. למה לא 10? כי נדיה קומנצ'י יש רק אחת. וכי אם אתן '10', זה אומר שלא אקרא ספר שכתוב טוב מזה, ואז אובד הטעם לחיים,לא?

ממוצע: 9.25.

בונוס/עונש – בונוס של נקודה וחצי. על מה? על הביקורת שמאליגן מטיח, מבלי להעיק, על זה שהצליח להצחיק אותי גם בתקופה מעיקה כמו החגים, על האהבה הנפלאה שלו לספרות ולספורט, ועל זה שהורדתי לו חצי נקודה על הכתיבה, שלא באשמתו.

סופי: 9.4.

יאללה, רוצו, קנו ספר, רק תיזהרו אם אתם קוראים תוך כדי נהיגה...

ט' זה טירוף - קן ברואן

תרגום שמו של הספר החדש בסדרת ג'ק טיילור הולם אותו משתי סיבות.

אחת היא שאני לא בטוח שבשוק הספרים הקשה של היום הרבה אנשים היו רוכשים ספר שנקרא "הקדושות המעונות של מגדלנה". ושתיים - "ט' זה טירוף", מתאר באופן מוצלח את הרקע לאירועי הספר הנוכחי - פרשת ההתעללות בנערות איריות שנשלחו למנזרים על ידי הנזירות שהיו אמורות להחזיר אותן בתשובה. כאשר מי שאמור להשגיח עליך, לגדל אותך ולדאוג לך, מתעלל בך, זה טירוף.

ג'ק טיילור מתחבר לסיפור הזה היטב כי גם הוא לא ממש זר להתעללות ולמזל רע. כבן לאמא מתעללת רגשית וקורבן יחסי של המציאות, ובעיקר של עצמו ושל ההתמכרויות שלו - שבכרך החדש כוללות גם שימוש מסיבי בכדורים - הוא נדחק למשימת איתור נזירה שעבדה במכבסה שבה עונו "קדושות מגדלנה". במקביל הוא מקבל על עצמו מצעיר הומוסקסואל לחקור את מותו של אביו. הצעיר חושד באמו החורגת.

כרגיל, ג'ק טיילור הוא לא הבלש הטיפוסי. שיטות החקירה שלו אינן מתוחכמות מאוד. הוא לא מקדיש זמן רב לראיות. אינו עובד באופן שיטתי. ואינטואיציה מקבלת אצלו משקל רב מאוד. וכרגיל, כמו בשני הכרכים הקודמים, ההתמכרות שלו, וחייו האישיים המתאפיינים בהתמודדות עם אובדנים ושברוני לב זוכים פה לפוקוס רגיש ואינטליגנטי.

אחרי קריאת שלושת הכרכים ("ר' זה רצח" ו-"מ' זה מוות" הם הקודמים), אפשר לומר שהמעשים והמחשבות של טיילור הם מעין ריקוד עגום ולא מחושב שמהווה ממוצע של הדחפים האלימים והילדותיים שלו, ההומור השחור שלו, הדיכאון שלו והתאווה שלו למשהו אחר חוץ מהחיים שלו. כמי שלא זר למחשבות על הקיום החיים וכל השאר, קל לי מאוד להזדהות אתו ולהעריך את יכולתו של ברואן ליצור בלש קלאסי, אבל גם דמות אמיתית, אמינה ובעלת אומץ ואופי חמים.

למעשה, הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על הסדרה, הוא שכשאני רואה שמתפרסם בה כרך חדש, אני מרגיש מעין שמחה חמימה, ראשונית. משהו שלא קשור ישירות לתעלומות או למתח, אלא יותר לתחושה משמחת של פגישה מחודשת עם חבר.

הכתיבה של ברואן, כרגיל, טסה במהירות משלה. מהירות הברואן. ואני סיימתי את הספר בשעה וחצי ועכשיו צריך להמתין עד חנוכה, כך על פי השמועות, כדי לפגוש שוב את חברי הילדותי, המכור והמרתק.

ציונים:

דמויות: 9, 10 לג'ק, 8 ליתר.
קצב: 9.5
תעלומה: 7.5 ניכר שיפור קל ביכולתו של ברואן לכתוב תעלומה מורכבת יותר.
כתיבה: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: מינוס נקודה וחצי על התיאורים של ההתעללות במכבסה שהיו אומנם חלק חשוב מן העלילה אבל הוגשו באופן מעט מגושם.

סופי: 8.6

טיסה על הכביש המהיר של התהיות הקיומיות וההומור השחור עם הבלש האירי המופרע ג'ק טיילור, מומלץ בחום.

כוכב השטן - יו נסבו (ביקורת כפולה)

לכבוד הספר החדש שסוגר את הטרילוגיה של הארי הולה, החלטנו לכתוב שתי ביקורות מבלי להתייעץ אחד עם השני (לאלו מכם שעוסקים במחקר - גרסת הביקורת ל"דאבל בליינד"), התוצאה לפניכם:

א.פ:

הספר החדש בסדרת הארי הולה המתורגם לעברית הוא גם חלק שלישי בטרילוגיה בלשית מצוינת שמספקת עלילת מתח מהודקת, כתיבה ייחודית ורוחב יריעה שכבר למדנו להכיר מנסבו בשני הכרכים הקודמים (אדום החזה, ונמסיס). הערך המוסף של הכרך הנוכחי הוא השיא האלים ומסמר השיער שאליו מגיע העימות בין הארי לנסיך, וגוון חדש ומעניין שמצטרף לכתיבתו של נסבו.

בחלק האחרון של הטרילוגיה הארי הולה מתמודד עם אתגר כפול. הוא מנסה לאתר רוצח סדרתי יעיל שמשאיר בזירות הפשע סימנים המלמדים על טקס פולחני מצמרר (המערב - הפתעה! - את כוכב השטן המחומש). ובנוסף, הוא צריך לעבוד לצד מי שהוא חושד כי הוא ה"נסיך". ניהול החקירה האינטנסיבית בתנאים האלה הופך במהרה לסיר לחץ. הארי מגיב בכך שבוחר לעזוב את החקירה המשותפת (פעולה שהולמת את דמותו) ועובר לחקור היעדרות של שחקנית-זמרת מפורסמת. בשלב הזה נדמה שיש מעט נפילת מתח.

אבל אל דאגה, זה רק נסבו, מעביר לרגע לניוטרל, שנייה לפני שהוא עובר להילוך חמישי.

הפרשיות מצטלבות שוב והארי חוזר לשתף פעולה עם הנסיך בחקירה. המתח שוב עולה ונקודת הרתיחה כל הזמן מעבר לעמוד הבא שאתם קוראים.

פרשיית הרצח הסדרתי מגיעה לסופה הפשוט (פלצנים, ואני בתוכם, יאמרו, הפרסמוני) והדי גאוני, ובמקביל, העימות של הארי והנסיך הופך בסופו למשחק אסטרגיה מהיר ומיוזע של חיים ומוות. כמעט אפשר להרגיש איך שני המוחות החדים הללו מאמצים עצמם עד קצה גבול היכולת, ואנחנו יכולים רק לעקוב בהשתאות, בלי למצמץ, כדי שלא לפספס כלום, אחר ההתנגשות הזו שמולידה את אחד השיאים בספרות המתח העכשווית.

הכתיבה של נסבו מעולה, כרגיל. הדמויות אמינות, גם אם בכרך הזה אינן מתפתחות יתר על המידה, חוץ מהנסיך שדמותו הולכת ונחשפת במלוא ממדיה המבהילים. הבונוס בספר הנוכחי - כמו רסקול, בקודם - הוא וילי בארלי, במאי תיאטרון מגושם ונהנתן שמפתח מערכת יחסים מעניינת עם הארי, ואף מתייחס אליו באופן מעט אבהי. בכלל, נסבו מרבה להתייחס למניעים הפסיכולוגיים של גיבוריו, תוך מתן משקל גדול לדמות האב. לעיתים זה נעשה בצורה פשטנית, ו"אין יור פייס", אבל הדבר מצליח להוות תוספת טובה ולהעמיק את חוויית הקריאה.

מה שחדש בכתיבה של נסבו הפעם היא איזושהי נימה ביקורתית, הרוצה לחשוף ולהוריד מסכות, לגלות מה מסתתר מאחוריהן. נסבו מנסה - דרך הארי - להבהיר את מהותם האמיתית של קשרים בין אנשים, קשרים בין אירועים ובין מיתוג מוצר לחוויה האותנטית (כן, גם זה :)...).
הארי מנסה לגרום לנסיך להוריד את מסכת השליטה העצמית ולגלות את דמותו האמיתית.
הארי מנסה לחשוף מה מסתתר באמת מאחורי הרציחות הפולחניות.
ושימו לב לקטע הקצרצר שבו נסבו מתאר את היחס בין המשקה "ג'ים-בים" להארי הולה. נסבו מזכיר (לי) שם, לשבריר שנייה, את דיוויד פוסטר וואלאס במסה הביקורתית שלו על שייט תענוגות בקאריביים, מסה שמורידה את המסכה מעל אשליה של תענוג.

בהתייחסות לטרילוגיה כולה אפשר לומר שנסבו עושה לז'אנר המתח את מה שכריסטופר נולאן עשה לז'אנר הקומיקס עם טרילוגיית "האביר האפל" - הוא מוסיף עומק, גוונים, מימדים של התבוננות, מאבק אפי שהולך ונבנה לאורך הכרכים והופך להתנגשות, ומידה של התרגשות שלא היו קיימים בז'אנר, לפחות לא במינונים האלה.

בקיצור, מדובר בחדשן שמצליח להתיך יחד חומרים שונים ומגוונים באופן שאינו גורע מן הספר ולא מפריע לו לתפקד כספר מתח מעולה.

ציונים:

דמויות: 9
תעלומה: 9
כתיבה: 9
קצב: 9 אחרי ההתחלה המעט מזדחלת.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של שלוש נקודות לעדות הפורנזית הביזארית ביותר שיצא לי להיתקל בה בספרות המתח, ולא אוסיף.

סופי: 9.3

סיום פשוט מושלם לטרילוגיה מבריקה. קנו לעצמכם מתנה לחג (אבל אם לא קראתם את השניים הראשונים אל תלכו בדרך קיצור).

אורי קידר:

אחד המאפיינים הכי ברורים וכנראה שגם מתבקשים של ספרות המתח הסקנדינבית, הוא השימוש המוגבר  (ולעיתים המוגזם) במזג האוויר הקר, האפור והמושלג שבחצי היבשת הצפונית. כל כך מובהק, שלא פעם, אני משוכנע, ישראלים רבים צופים בעניין בתחזית מזג האוויר הדי מיותרת בעונה החמה, וממש מופתעים שלא מוצאים דיווח על סופה גדולה העושה דרכה למזרח התיכון.

יו נסבו, הטוב (לטעמי) שבסופרי המתח הנורדיים, עושה את מירב המאמצים בספרו החדש 'כוכב השטן', כדי לשוות אווירה לוהטת וחמה לספרו. כמה מסכנים הם תושבי אוסלו, הנאצלים לכרוע תחת עומס חום שמגיע בשיאו עד כדי 29 מעלות. ולא רק בעניין זה נבדל ספר זה משאר ספרי הז'אנר, וגם מקודמיו שלו. נדמה לי כי הההבדל המשמעותי ביותר נעוץ בעובדה כי הפעם בחר נסבו לכתוב רומן מתח כהלכתו, מבלי לנסות לספר לנו על תופעה חברתית משמעותית, או להעלות באוב פרשיות כואבות מהעבר הנורבגי. אמנם אחת הדמויות המרכזיות נולדה מרומן בין קצין נאצי וצעירה נורבגית, אבל אין לעניין זה חשיבות של ממש בסיפור. בעצם, אולי ישנה משמעות כלשהי, אבל עצם הרומן לא מהווה למעשה עניין של ממש בספר.

נדמה לי כי הפעם נסבו פשוט רצה לעשות קצת כיף. הוא לקח את הסיפור אותו סוחב הגיבור, הארי הולה, על גבו מהספרים הקודמים בסדרה, מותח אותו, משלב אותו היטב בעלילה החדשה אודות רוצח סדרתי המכה בנורבגיה. לפרקים, נדמה לי שנסבו קרא קצת יותר מדי ספרים של דן בראון, אבל אל חשש...אין פה את הטרחנות סטייל צופן דה וינצ'י.

אז יש לנו כמה מעשי רצח, אצבעות קטועות, יהלומים מסתוריים על הגופות, והארי הולה אחד, שיכור אבל עדיין גדול מהחיים.

נהוג להמשיל לא פעם ספרי מתח לרכבות הרים. הפעם, נדמה לי, כי ארבעת החלקים הראשונים של הספר מזכירים קצת יותר את התור לרכבת – מרגישים שזה עומד להגיע, המתח מתחיל להתגבר, פעימות הלב כבר מואצות, ורק החזקים נשארים. כאמור, לספר זה אין את רוחב היריעה שיש בספריו הקודמים של נסבו, ולכן, לא פעם, במקום אווירה דחוסה, מורגשת אווירה מרוחה. אבל...

אבל אז מגיע החלק החמישי. אנחנו עולים על רכבת ההרים, נחגרים, ויוצאים לנסיעה כל כך משכרת, עמוסה בפיתולים ולופים, שאת הספר מסיימים כמעט ללא אוויר בריאות.

ציונים:

תעלומה: 8

כתיבה: 7. מאבד נקודה בגלל הנטייה לפתוח פרקים בתיאור ארוך שלא פעם פשוט מעיק.

דמויות: 9. מעבר להולה הנפלא, לנסבו יש יכולת לתת עומק אפילו לדמויות שמופיעות לכמה עמודים בלבד...

קצב: 8. על הפרק האחרון – 10, על ארבעת הראשונים, 6. הממוצע...

ממוצע: 8.

בונוס/עונש: רבע נקודה על השימוש הנכון בציטוטים משירים מפעם לפעם. בכל זאת, האיש זמר רוק...

סופי – 8.25.

בברכת שנה מוצלחת לכולם

בליץ - קן ברואן

בשבוע הספר ביקרתי בדוכן של "הוצאת סלע" ויצא לי לשמוע את המו"ל מסביר הפנים, זיו כהן, משיב לשאלה של אדם אחר שעצר שם ושאל כיצד הפך קן ברואן לסופר פורה כל כך?  מסתבר שברואן הספיק לכתוב עשרה ספרים לפני שמצא מו"ל שהחליט לפרסם את ספריו.

ההיסטוריה הקצרה הזו סייעה לי להבין את הפער שבין הסדרה שאליה משתייך בליץ לסדרת "ג'ק טיילור". עושה רושם שברואן התנסה במספר סגנונות לפני שספריו החלו להתפרסם.

בליץ הוא כנראה החלק הראשון בסדרה של לפחות שני ספרים (זה שאחריו נקרא השועלה) העוסקת בתחנת משטרה בריטית, וכוללת מגוון רב של דמויות של שוטרים מופרעים ולא כל כך מוצלחים - ברנט, הבלש הפסיכופט, בעל איים של רכות אישיותית, פולס, שוטרת שחורה צעירה בעלת יצר עז של הרס עצמי, ופורטר, בלש הומוסקסואל שמייצג, אני חושב, את דמות הנורמלי שמולה כולם נראים קצת יותר מטורללים (קצת כמו אייל קיציס בארץ נהדרת). קיימות דמויות קבועות נוספות, אבל הן אינן עמוקות או מותירות די רושם.

בסיפור הנוכחי, חבורת השוטרים נאבקת ברוצח שוטרים סדרתי.

הבעיה, קצת כמו ב"השועלה", היא שכל הגיבורים, פושעים ושוטרים כאחד, הם אימפולסיביים מדי, לא מספיק אמינים, לא מספיק עמוקים וכך הופך הסיפור למעין "סלפסטיק מתח", תת-ז'אנר שהומצא על ידי ברואן, כנראה כאחד מניסיונותיו הרבים (איזה הספק!) להצליח לפרוץ כסופר.
אין בכך שום דבר פסול, אבל אם צריך לבחור בין הסדרה הנוכחית לזו של ג'ק טיילור, אני הייתי מעדיף את טיילור בכל הזדמנות.

ציונים:

תעלומה: 6
כתיבה: 6 קריא מאוד, אבל הכתיבה ממש אוורירית.
דמויות: 5 עדיף היה להפחית במספר הדמויות ולהעמיק בהן.
קצב: 8

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: עונש של שתיים וחצי נקודות - מברואן אפשר לצפות ליותר.

סופי: 6

מעביר את הזמן, אבל מדובר ללא ספק בקו הג'אנק-פוד של תעשיות ברואן.

הנאום הסודי - טום רוב סמית

"הנאום הסודי", המשכו של "ילד 44", מתרחש באותו הקשר היסטורי כמו קודמו, ושומר על נימה מיוסרת ורוויית פאתוס. אבל הוא גם שונה ממנו, ומצליח בזכות עצמו להיות ספר מתח מוצלח.

עלילת "הנאום הסודי" מתרחשת שנים ספורות לאחר התרחשותו של "ילד 44".
סטאלין מת, וניקיטה חרושצ'וב, מנהיג רוסיה באותה עת, מפרסם נאום סודי שמהווה חשבון נפש והתנצלות מצד מוסדות השלטון על העוולות שבוצעו באזרחים בתקופת סטאלין.
כמובן ש"עוולות" היא מילה עדינה. מדי. מיליוני רוסים מתו ונשלחו למחנות עבודה - גולאגים - ובתי חולים פסיכיאטריים בתקופתו של סטאלין, אם למישהו היה נדמה שהעזו אפילו לחשוב מחשבות שליליות ביחס לסטאלין.
כאשר שינוי שכזה מתרחש, מתעוררים כמובן הקולות שרוצים משפט צדק עם המוסדות הפוגעים. היות שלב דמידוב, גיבור "ילד 44", היה שייך למשטרה החשאית של סטאלין - הצ'אקה - הוא הופך למטרה חמה.

במילים אחרות, ניתן היה לקרוא לספר - "ילד 44 - 2 - karma's a bitch", או כמובן, "ילד 88".

עלילת הספר עוברת במהרה להילוך גבוה כאשר אחת מקורבנות הקריירה המוקדמת של לב חוזרת לתמונה לאחר שעברה טרנספורמציה אישיותית, והפכה לטרוריסטית עשויה ללא חת. היא מסמנת את לב וחבריו כמטרה ומתעמרת בהם באלימות מסוגננת.

לב, שעבר גם הוא שינוי, וכעת הפך אדם מפוכח ומיוסר, המנהיג את מחלק הרצח, מוסד שמהווה עבורו אמצעי לכפרה, היות שהוא מנסה באמצעותו לספק צדק לאזרחים, מגיב להתקפה עליו מתוך עמדה רגשית מורכבת. מצד אחד הוא יודע שמגיע לו. מצד שני הוא מנסה לשרוד, כמו כל אדם, ולשמור על משפחתו הפגועה ממילא.

באווירה המתוחה הזו, "הנאום" עובר ברחבי אירופה המזרחית. בין הגולאגים לבודפשט, המתפכחת אף היא מדמותו הסמכותית של סטאלין, והוא עמוס פעילות בהילוך גבוה. לתוך הקלחת הזו נוסף גם דיון פנימי על יחסי שלטון-אזרחים והורים-ילדים שהוא די פשטני, אבל בכל זאת מוסיף להנאה מהקריאה.

מה שבולט במיוחד הוא ההבדל הז'אנריסטי היחסי. אם "ילד" היה במהותו ספר מתח ומסתורין, בעל תעלומה קונבנציונלית יחסית - הגיבור מחפש את הרוצח, ולומד על עצמו דברים חדשים - הרי ש"הנאום" מרגיש יותר כמו פרק בסדרה "24" או "משימה בלתי אפשרית". האויב/רוצח, גלוי מלכתחילה והאקשן נמצא במינונים גבוהים מההתחלה.

במובן הזה, "הנאום" הוא ספר פעולה. וככזה, הוא מצוין.

ציונים:

קצב: 9
דמויות: 8
תעלומה: 7 אין תעלומה של ממש.
כתיבה: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: חמש נקודות על התחקיר ההיסטורי המעמיק המאפשר לנו לחוות את הגולאגים ואת ההתקוממות בבודפשט באופן אמין ביותר.

סופי: 8.5
ג'יימס בונד הקומוניסטי (לשעבר) עושה את העבודה מצוין. מומלץ בהחלט.

מחולל הנסים - בנג'מין ווד

מחולל הנסים של בנג'מין ווד, סופר בריטי צעיר, יליד 1981, הוא רומן מתח פסיכולוגי שאפתני - בעיקר בהיקף הנושאים הנידונים בו - ומקורי, הביצוע אומנם אינו מושלם, אבל הספר מספיק מעניין וקצבי כדי להיות חוויית קריאה מוצלחת לחובבי ספרי המתח.

ב"מחולל" נפרש סיפורו של אוסקר לואו, בחור צעיר, שבהגיעו לבגרות מסרב ללמוד באקדמיה, ובוחר לעבוד בבית אבות לקשישים סיעודיים (הסימבוליות המעמדית קצת מוטחת בפנינו דרך שמות המשפחה בסיפור, אבל ניחא). וכפי שקורה בהרבה סיפורים (אם לגיבור או לגיבורה יש מזל) אוסקר פוגש מישהי - אייריס בלוות'ר (בלוות'ר היא משכוכית, הכבשה המובילה את העדר) - ערב אחד כשהוא שב מהעבודה לביתו ונמשך אחר צלילי נגינת עוגב קסומים הנשמעים מן הכנסייה שנקרית בדרכו. פגישה זו, מקרית, הנולדת בגלל חיבור בין מצב רוחו של אוסקר לצלילי המוסיקה שמפיק, כפי שיתברר בהמשך, אחיה של אייריס, אידן בלוות'ר, מכניסה את כל הדמויות לקשר שתוצאותיו הרות גורל.

בכנסייה אוסקר ואייריס פותחים בשיחה ואוסקר, הנמשך לאייריס, נכנס אל עולמה של משפחת בלוות'ר. אוסקר פוגש את הוריהם המצליחנים של זוג האחים, ואת חבריהם הצעירים הכרוכים אחר אידן בלוות'ר, כולם סטודנטים אינטליגנטיים ונינוחים שנהנים לייצר שיחות אינטלקטואליות איזוטריות. הכוח המניע של הרומן הוא הכריזמה של אידן והדחף שלו להוכיח את כוח הריפוי של המוסיקה בכלל ושל המוסיקה שלו במיוחד.

אידן שואב את אוסקר, הכרוך אחר אייריס, לסדרה של ניסויים הקשורה בדרך מסוימת למקום עבודתו ומשם הקצב רק מתגבר עד לקליימקס המטורף בהחלט.

הספר מזכיר במעט את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט, מותחן פסיכולוגי אחר שעסק בסטודנטים ובסכנות של שימוש יתר קיצוני בפילוסופיה בגילאים צעירים. ה"היסטוריה" קיבל בזמנו ביקורות מעולות ואף נחשב על ידי חלק מן המבקרים ליצירת מופת. בעיני זו הייתה הגזמה. הוא היה פשוט מותחן טוב מאוד שהשכיל לגעת במגוון נושאים, בניגוד לספרי מתח שבלוניים. גם ה"מחולל" הוא כזה. אבל נראה שאינו זוכה להצלחה זהה בשוק הישראלי. כאשר חיפשתי אותו בחנויות קשה היה לאתר עותק, וזה היה רק שלושה חודשים לאחר יציאתו לשוק.

נקודת החוזק והתורפה של ה"מחולל" הינה היקף הנושאים בהם הוא עוסק.

מה יש לנו כאן? סיפור אהבה מתפתח בין שני צעירים, סיפורו של אדם עני הנקלע אל תוככי החברה הגבוהה, עיסוק מעמיק יחסית ביחסי הורים ילדים (אוסקר מרבה להרהר ביחס הוריהם של האחים בלוות'ר אל ילדיהם וביחסם של הוריו אליו), פסיכיאטריה ופסיכולוגיה ביחס להתקדמות ותוצאות של הפרעות אישיות ואפילו קצת על הזדקנות וחולי.

כל אחד מן הנושאים הללו יכול להיות בסיס לספר בפני עצמו, ואיכשהו, ווד מצליח לשלב ביניהם היטב באופן שלא בא על חשבון התקדמות העלילה או הדמויות, שהן ברובן מוצלחות ואמינות (למעט צמד החברים, יינג ומרקוס, המעט פלקטיים), מנגד, יש לציין כי נוצרת מעין תחושה של מאמץ יתר. במקביל להנאה שחוויתי במהלך הקריאה, הייתה גם כל הזמן תחושה שעוד מעט זה כבר לא יעבוד. שהמבנה יקרוס.
במובן הזה החוויה הייתה קצת כמו לראות אומן קרקס המקפיץ המון חפצים באוויר. למרות שזה עובד וזה מרשים, כל הזמן מרחפת התחושה שהנה, עוד מעט משהו ייפול והלהטוט ייכשל.

ובכל זאת, קצת כמו בקרקס, "המחולל" מצליח איכשהו להחזיק את כל מרכיביו באוויר, מבלי שיקרסו.


ציונים:

קצב: 8
דמויות: 8
תעלומה: 8
כתיבה: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: בונוס של שתי נקודות על מקוריות ורוחב יריעה, ועונש של שלוש על מגושמות וטון דידקטי מדי בדיון בנושאים הפסיכולוגיים.

סופי: 7.9

מותחן פסיכולוגי בריטי מסקרן, בעל קצב טוב ונטייה מלנכולית, שמדי פעם מרגיש קצת עמוס מדי בנושאים, אבל בסך הכול, מומלץ בהחלט.

צד אפל - בלינדה באואר

המותחן השני של בלינדה באואר כולל את כל המרכיבים הנכונים לעלילת מתח בריטית טובה.

הוא חוזר לכפר הבריטי שיפקוט, המצוי באזור המכוסה אדמת בור, בו כולם מכירים את כולם (קצת כמו ב"חופשי על הבר", אבל עם טד דנסון קטלני ופרייז'ר דיכאוני), אשר מהווה עבור באואר מעין זירת התרחשות אה-לה אגטה כריסטי.
הוא כולל בתוכו מאבק כוחות בין שתי דמויות עמוקות ומעניינות - כפי שהיה גם בספרה הקודם, בו הילד סטיבן לאם התעמת עם רוצח סדרתי שרצח את דודו. והוא מכיל כמויות דם ואפלוליות שהיו מספיקות לשני ספרים.

ובכל זאת, לא הכול עובד. יחסית. כשאני אומר יחסית, אני מתכוון יחסית לספרה הקודם של באואר - "מתחת לאדמה" - שהיה בעיניי מצוין.

העלילה מספרת על שרשרת רציחות המתחילה להתרחש בשיפקוט. אנשים קשישים ונכים נקטפים בסדרה של מעשי רצח שהופכת יותר ויותר אלימה וקשה עד שמגיעה לשיא מפחיד. בצד החוקר נמצאות שתי דמויות מנוגדות - מארוול, חוקר משטרה וותיק, בעל דעות מיושנות, אינסטינקטים טובים הנשענים על ניסיון, נטייה לשוביניזם ורדיפה אחר המטרה מבלי לבחול באמצעים. מולו ניצב שוטר הקהילה - ג'ונס הולי. ענק עדין. מתנשא לגובה של מעל מטר תשעים, מכיר את כל תושבי הכפר, חסר ניסיון בחקירות רצח רציניות ומעט חולמני. ג'ונס מטפל באשתו לוסי, הלוקה במחלת ניוון שרירים סופנית.  השמות מארוול והולי מן הסתם אמורים להנגיד בין סופר-גיבור לקדוש, אבל לא נתעכב על זה.

מיד עם הגעתו לנהל את החקירה, מארוול מתעמת עם הולי שלא שומר היטב על שלמות זירת הרצח הראשון. מנקודת מוצא זו מתפתחת החקירה שמסתיימת בטון אפלולי מאוד שבעיני העמיד דווקא את שיפקוט כקהילה חברתית במוקד (אל דאגה, זה לא ספוילר).

אז מה לא עובד? - הקשר. למרות ששתי הדמויות מאוד משכנעות ועמוקות, באואר לא מצליחה לעשות עם הקשר ביניהן את אותו קסם שהצליחה לנפק כשסטיבן לאם הקטן התעמת עם הרוצח הסדרתי בספרה הקודם. היות ששני ספריה של באואר נשענים בעיקר על הקשר המתפתח בין שתי דמויות זו בעיה של ממש. למרות שהולי ומארוול מתעמתים ועובדים יחד, היחסים ביניהם אינם משמשים אותו סם ממכר שגורם לך לשלוח יד אל הספר בכל רגע פנוי כפי שהיה בספר הקודם. למעשה בחלק מן הקטעים נראה שהקשר בין שתי הדמויות ממש נקטע. בנוסף, התפניות העלילתיות אינן מקדמות ממש את העלילה ולכן כקורא, היה לי קשה לחוש התקדמות בהבנת המצב. לכן, למרות שקצב ההתרחשויות די מהיר, הוא אינו משרת ממש את התקדמות העלילה.

מה כן עובד? כל היתר, הכתיבה של באואר אינטימית ואישית כמו בספר הקודם, היא בונה את הדמויות שלה ברוך שמזכיר את ספריה של קייט אטקינסון, אחת הסופרות האהובות עלי. הדמויות, כולל דמויות המשנה, מאוד מוצלחות ומשכנעות, וגם שיפקוט מככב ככפר בריטי רדוף מזג אוויר איום, ומשובץ משפחות שלכל אחת מהן סיפור חיים מרתק משלה. וגם, סטיבן לאם הנחמד, שעורך הופעת אורח מוצלחת, הוא בונוס.

בסך הכול, באואר היא כותבת מצוינת והספר בהחלט שווה קריאה, אבל הוא רחוק מרחק ניכר מספרה הקודם.

ציונים:

דמויות: 9
כתיבה: 9
קצב: 6
תעלומה: 6

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: אין

ספר טוב, שבולט בעיקר ברמת הכתיבה ובעומק הדמויות, אבל קצת כמו "עלייתו של האביר האפל" שמוצג בימים אלו בקולנוע, מתקשה להגיע לרמה של קודמו...

בחול - אגור שיף (מאת אורי קידר)

מותחן ישראלי תוצרת "עם-עובד"? כריכתו פסיכדלית? פרי עטו של אגור שיף, שספריו הקודמים זכו להערכה גדולה? נשמע מאוד מבטיח. וכיאה לספר שעלילתו מתרחשת בקיץ/חורף ההוא, של שנת 73', שיף יודע שהבטחות – צריך לקיים. הספר הזה כלל לא מבטיח יונה ולא עלה של זית, אלא גופה של צעירה שנרצחה (לכאורה) באכזריות.

החקירה מוטלת על רפ"ק רם דינור, בלש במשטרת תל-אביב, שהמדינה מכירה בו כניצול שואה, על אף שהוא אינו רואה עצמו ככזה. במהלך החקירה הוא נפגש עם היפים תוצרת כחול לבן, ומגלה אמיתות חדשות ומפתיעות אודות משפחתו.

כראוי לרומן בלשי, לדינור יש הרבה מאוד חולשות, עבר בעייתי ומשפחה מבולבלת. הסיפור המשפחתי שלו מהווה את עמוד התווך של הסיפור כולו, על כן נדמה לי כי אחטא בספוילר רציני אם אחשוף אותו.

הספר נוקט בטקטיקה ספרותית אהובה עליי במיוחד – הפרק הראשון הוא למעשה האחרון, ואז חוזרים אחורה ונעים אליו שוב. כל הספר כתוב, למעשה, כסיפור שמספר דינור לאלמוני אותו הוא פוגש רק בסצנת הסיום.

אומר כך – מי שמבקש ספר מתח קלאסי וקצבי, עלול להתאכזב. מה שכן יש פה זה תיאור די נאמן של תקופה, אם כי שיף לא מצליח להימנע מנפילה לקלישאות מפעם לפעם. בעיה נוספת היא ששיף, כך נדמה לי, רצה ללכת עם ולהרגיש בלי. הווה אומר – לכתוב ספר מתח כדי לדון במיתוסים ציוניים וישראליים, ולעיתים נדמה שהספר קצת נופל בין הכיסאות. בחלקו האחרון, הספר זונח לחלוטין את מסגרת המותחן, והופך למעין סיפור מסע.

יחד עם זאת, במבחן התוצאה הוא עומד בכבוד. "בחול" הוא רומן בלשי ראוי, מעמיק (אבל לא חופר), אמין למדי, ופיתרון התעלומה הגיוני ולא מרגיש כמצוץ מהאצבע.

ציונים:

קצב: 7

תעלומה: 9. פרשת הרצח לא מסעירה במיוחד, אבל החידה העיקרית היא למי בעצם כותב דינור.

דמויות: 8. הדמויות הראשיות כתובות מעולה. הדמויות המשניות קצת קלישאתיות.

כתיבה: 9. עומד במשימה הקשה כל כך – לכתוב קליל כמו מותחן, אבל עמוק ועשיר בדימויים מפתיעים.

ממוצע:  8.25

בונוס/עונש: 2.5 נקודות על כתיבת מותחן שמתרחש בראשית שנות השבעים, בו לגיבור אין אפילו פלאפון, זה בהחלט מרענן בעולם שבו הבלשים בספרים מקבלים את פרטי הד.נ.א. והפרופיל הפסיכולוגי של הרוצח עוד לפני שזה הספיק לתכנן את תוכניותיו הזדוניות...

סופי: 8.5

הדוור תמיד מצלצל פעמיים - ג'יימס מ. קיין

איך לסכם את חוויית הקריאה ב"דוור מצלצל פעמיים"?

אני חושב שאנלוגיה מעולם המוסיקה תתאים. אם ז'אנר המתח משול למוסיקה, אז ה"דוור" הוא ללא ספק שיר פאנק מלודי ובועט שלופת את המוח ונגמר מהר מדי.

במאה עשרים ושמונה עמודים רזים, מיוזעים, רוויי פעלים ומעוטי הרהורים, קיין מספר סיפור מוכר של רומן אסור ורצח. הוא עושה את זה מנקודת מבטו של הרוצח. מנקודה זו הסיפור מצמרר, מפני שאנו חשופים - בגוף ראשון - להרהוריו של אדם שיכול להרוג ואחר כך לישון, ואחר כך לומר לנו שהוא חיבב את קורבנו.
במילים אחרות, קיין (שם הולם למי שכתב את הספר הזה), מכניס אותנו אל תוך מוחו של פסיכופת. ולמרות החום והיזע שאופפים את הסיפור הבועט שלו, ההרגשה היא לעיתים קרובות קרירה ומצמררת.

הסיפור פשוט מאוד. פרנק, נווד אופורטוניסט, מתגלגל אל מסעדת דרכים-תחנת דלק, מתחיל לעבוד בה וספק-מתאהב ספק-נדלק על קורה, אשתו של ניק, בעל המקום. האירועים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. העלילה מסתבכת בטירוף. ועל הדרך הקורא נחשף גם לעבודת המשטרה ומערכת המשפט בהיקף שמזכיר לשבריר שנייה את "הסמויה". וזה תמיד דבר טוב.

הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה שהספר פורסם לראשונה בשנת 1934, מסתבר שכתיבה רזה וקצבית כל כך  עם חיבור אמיץ לצדדים האפלים של נפש האדם הייתה קיימת גם אז. מצד שני, פרויד עמד על הקשר בין מין לאלימות כמעט חמישים שנה קודם לכן, אז אולי זה לא כ"כ מפתיע.

אפשר להוסיף עוד הרבה על הספר, על הביקורת שלו כלפי החלום האמריקאי, על יחסי גברים-נשים בתרבות קפיטליסטית, על ההפרעות הנפשיות שמהן סובלים גיבוריו, על העניין התמוה של הסופר בחתולים כסמל לטורפים ועורכי דין, אבל עדיף פשוט לקרוא.

ציונים:

קצב: 10
תעלומה: 8 לא מורכבת, אבל נקודת המבט המקורית מוסיפה נקודות.
דמויות: 8
כתיבה: 8.5 רזה ובועטת

ממוצע:  8.6125

בונוס/עונש: 3.875 על היחס ההפוך שנוצר בין כמות האירועים לאורכו של הספר.

סופי: 9

נסיעה במהירות גבוהה היישר אל תוך קיר לבנים, שבה רק הקורא יכול לקפוץ החוצה לפני ההתנגשות.
מומלץ בחום.
  

פסגת השטן - דאון מאייר (מאת אורי קידר)

הדבר הראשון שעשיתי, מיד כשסיימתי לקרוא את "פסגת השטן", הרומן הנפלא של דאון מאייר, היה לנעול כפכפים, ללבוש משהו נוח ואוורירי, לשים את נפשי בכפי ולגמוע במהירות את המרחק מהמזגן בבית עד המזגן באוטו. ניווטתי את רכבי בזהירות לחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את הספר '13 שעות', שאמנם תורגם לעברית לפני 'השטן', אך כרונולוגית מתרחש אחריו (וכמובן שגם נכתב שני).

ההתנהגות הזו, מן הסתם, מלמדת היטב על מה שחוויתי במהלך הקריאה. אבל אני אפרט.

זה לא שמאייר המציא איזשהו טריק חדש בספרות המתח. ממש לא. אבל לאורך עשרים ומשהו השנים שאני קורא - ואני בטוח שזה קורה גם לכם באופן זה או אחר – יצרתי לעצמי עולם מקביל, בו חיות כל הדמויות עליהן אני קורא. ובני חריסל, אחת משלושת הדמויות המרכזיות ב"פסגת השטן", היא אחת המרגשות שפגשתי בעולם הזה.

חריסל הוא שוטר לבן במשטרת דרום אפריקה בתקופת הפוסט אפרטהייד. והוא עמוס כל כך במגרעות - הבולטת שבהן היא בעיית השתייה - שאי אפשר שלא להזדהות עימו. כאן המקום לציין כי ז'אנר הבלש המיוסר הוא אחד החביבים עליי. זה יכול להיחשב כטריק זול של סופרי מותחנים להפוך את ספרם לעמוק יותר, דרמטי, כזה שמתיימר גם לומר משהו על החיים ולא רק לספק את הצורך שלנו בתעלומה ופתרון. אבל אני סומך על טביעת העין שפיתחתי במהלך השנים ואני אוהב לחשוב שאם אם זה נעשה בצורה מלאכותית – אני מצליח לראות את התפרים שמחברים דרמה-חיים לתעלומת מתח בקלות.

וזה לא המקרה בספר הנוכחי.

הספר מתאר שלושה קווי עלילה, ששניים מהם משיקים, בעוד השלישי נראה תלוש לגמרי. בסופו של דבר כולם מתחברים יחד לשיא מפתיע למדי, ומורכב.

לעניות דעתי, רצה מאייר להאיר צדדים שונים בחברה הדרום אפריקאית בתקופת הפוסט אפרטהייד, וכל דמות אמורה לייצג פן שכזה.

הפן הראשון, זה שנראה כמו מתנהל במקביל לעלילת הספר, הוא סיפורה של בת טובים, המתוודה בפני כומר על דרכה לעולם הזנות. המתח הזה בין האדם השמרן, לצעירה המתירנית, הופך את קו העלילה הזה לטעון במיוחד. הצעירה מתחככת בעולם התחתון של דרום אפריקה, הרווי סמים, אלימות וגנגסטרים מכל העולם, כי בכל זאת, אנחנו חיים בעידן הגלובלי.

הציר השני הוא סיפורו של שחור דרום אפריקאי, רוצח לשעבר בשירות הק.ג.ב, שנלחם כנגד האפרטהייד וחזר למוטב. בתחילת הספר נרצח בנה של אהובתו המתה, והוא יוצא לנקום בכל אלה שרוצחים או אונסים ילדים, ובגלל אוזלת ידה של מערכת החוק והמשפט הדרום אפריקאית אינם נענשים או שעונשם מתעכב. מעין "בטמן נגד הפדופילים".

הציר השלישי והמרכזי בעלילה, הוא,כאמור סיפורו של חריסל – אלכוהוליסט, שכבר בתחילת הספר מגיע לשפל המדרגה ומכה את אשתו, שזורקת אותו מהבית. הוא מנסה להשתקם, לחדש את הקשר עם אשתו וילדיו, ובמקביל ללכוד את מי שמחסל את רוצחי הילדים.

החוט הטווה את העלילה הוא הדמויות, כיוון שהסיפור ברור, ולכאורה, אנו יודעים מי הרוצח. יחד עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשות תעלומות נוספות, וברור כי לא הכול גלוי.

אוסיף ואומר כי אף אחת מהדמויות הראשיות אינה חד ממדית – לכולן יש צדדים חיוביים, וצדדים אפלים. בכלל, האווירה השורה על הספר קודרת מאוד.

הוצאת 'אריה ניר', ממשיכה לעשות עבודה טובה ומוקפדת באגף המותחנים שלה. מרבית ספרי הז'אנר שהיא מוציאה לאור, לפחות אלה שקראתי, מצליחים להתעלות מעל חוקי הז'אנר הבסיסיים, מוסיפים עומק ורבדים לסיפור ולדמויות, כך שמעבר לפאן הטהור שבקריאת ספר מתח, זוכים הקוראים לערך מוסף ראוי בהחלט. דוגמאות לכך ניתן למצוא גם בספרים 'במרחק אור ירח' ו 'פגסוס נוחת'. טוב לראות שעדיין ישנן הוצאות שלא נכנעות לצו השעה, ומשקיעות זמן ומחשבה בכל ספר. העריכה המוקפדת היא הוכחה נוספת לכך.

ציונים:

דמויות: 9.5. וזה רק כדי לא לקלקל את ההישג של נדיה קומנצ'י...

איכות הכתיבה (והתרגום):9. היה יכול להיות מושלם, אבל לעיתים הכתיבה גדושה מדי ומאיטה את הקצב.

תעלומה:8.

קצב:8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: 5 נקודות על ההצצה לחברה הדרום אפריקאית כיום.

סופי:9.125

נפלא!