איזה מגניב, ספר שנקרא על שם להיט של "ניו אורדר", זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה בראש שלי כשראיתי את "יום שני כחול" בחנות. ספר על פסיכולוגית קלינית שמסתבכת בחקירה משטרתית, במבצע? נייס, אמרתי לעצמי בדרך לקופה ומיהרתי הביתה לקרוא.
אבל אויה, מה זה לעזאזל? שאלתי את עצמי כמה שעות אחר כך, וגם, למה? למה? למה ככה?
אמרתי לעצמי עוד כמה דברים תוך כדי קריאה, אבל חברה שלי וקירות החדר שהסמיקו יוותרו קורבנות יחידים של האכזבה המרה שהוציאה ממני אמירות ארסיות שהפתיעו אפילו אותי. משום מה, לקחתי את הספר הזה אישית...
אבל יש סיפור. פרידה קליין (רמיזה למלאני קליין? לא ברור) - הגיבורה - היא פסיכולוגית קלינית.
לאחר שבמהלך היום היא חושבת כיצד תוכל לעזור למטופליה, היא מסתובבת בשעות הקטנות של הלילה ברחובות לונדון, קצת כמו מדריך טיולים עם שעון ביולוגי מקולקל, וחושבת מחשבות אפלוליות על החיים שמשתלבות היטב בתיאורי הנוף העירוני העגומים שצמד המחברים מפזר בספר כמו פילרים באלבום ללא להיטים.
אחד ממטופליה של פרידה, אלן דקר, הוא אדם מוזר שסובל מתעוקה שלא לחלוטין ברורה. למעשה, פרידה לא ממש מגיעה לאבחנה במהלך 400 ומשהו העמודים של הספר. זה כשלעצמו לא כל כך נורא, לא חייבים לתת אבחנה, אבל הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר...בכל מקרה, לאלן יש פנטזיה הקשורה לילד שנחטף ברחובות לונדון, ובאופן די צפוי, כפי שקורה בספרי מתח רבים, המקרה מתקשר למקרה אחר של חטיפה שאירע באזור שני עשורים קודם להתרחשות העלילה.
בדרך אנו נחשפים לחייה הפרטיים של פרידה שכוללים בני משפחה בעלי אישיות גבולית ועומק של כרזות קרטון, איש שיפוצים שאמור להוות מעין ניגוד פרקטי בדמות איש עבודת כפיים לדמות הפסיכולוגית המהורהרת של פרידה, ומעביר את המסר בעדינות של פיל בחנות חרסינה. עוד ברקע נפגוש את המדריך של פרידה והבעלים של המכון הפסיכולוגי בו היא עובדת. היום, כשפרידה מגיעה לשיא הקריירה שלה הוא הולך ודועך - מתגרש ומשתכר ונרדם בפגישות טיפוליות - והיחסים ביניהם נעים על הציר של השתנות התפקידים באופן לא מקורי ולא מרתק בעליל. וכמובן, בלש המשטרה הגרוש בעל המזג הלא יציב. גם הוא שם.
הדיאלוגים בספר ארוכים וחסרי מקוריות, תיאורי הנוף העירוני מפרכים ומכבידים, הדיונים בנושאי פסיכולוגיה רדודים יותר מהברכה של הקטנים ("אני לא יכולה לתקן לאלן את החיים...העולם הוא מקום סבוך ובלתי צפוי, אולי, רק אולי אם אדבר איתו אוכל לעזור לו להתמודד יותר טוב"), התפניות מאוד לא מרשימות, הדמויות שטחיות וקלישאתיות (אחיינית גבולית, אחות מופרעת, בלש דכאוני) או לא אמינות במקרה הגרוע, והקלישאות, אוי הקלישאות הטרחניות ("חג המולד הזה יהיה לבן, חשב קרלסון, אך עבורו חג המולד לא היה אמיתי, הוא דמיין את ילדיו במעומעם, בביתם, הרחק מכאן: העץ עם המתנות הנערמות מתחתיו, ריח פשטידות הבשר, לחייהם הנרגשות (!?$). חיי המשפחה ממשיכים. בלעדיו.").
ההרגשה הכללית שמתקבלת במהלך הקריאה היא של קריאה בעבודת בית ספר של תלמיד שהעתיק מאחרים - נדמה שהתעקש להעתיק דווקא מהתלמידים הגרועים- בזמן שהאזין לסליפנוט ומדי פעם ביצע קופי פייסט מקרי מאיזו ויקיפדיה דמיונית של ספרי מתח. זה עד כדי כך נורא.
ויש גם פאנץ' קטן. מסתבר שאת הספר הזה כתבו לא אדם אחד, אלא שניים. זוג כותבים. היה צורך בשני אנשים כדי לכתוב ספר כל כך מתסכל. ואולי זה הגיוני, אדם אחד הרי, לא יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, יש צורך בשיתוף פעולה של שניים. נשמע הגיוני?
אז אולי יש משהו מנחם בידיעה שעד שהוכח אחרת, לא ניתן לחשוב שאדם אחד מסוגל לזוועת המתח הניצבת לפנינו. מצד שני, אם כל אחד מהם היה כותב ספר וזה היה יוצא גרוע באותה מידה, מה אז...מחשבה מפחידה...בררר...
ולציונים
דמויות: 4
תעלומה: 5
קצב: 7
כתיבה:4
ממוצע: 5
עונש/בונוס: מינוס חמש נקודות לצמד ניקי פרנץ' על שהחרידו את שלוותי. אני לא רגיל לכעוס על ספרים.
סופי: 4.5
לא מומלץ. בחום.
