נקודה עיוורת - סטיבן וויט

אני מתקשה למצוא מותחן מוצלח בהשתתפות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס/קורא בעלי תה/קפה.

הייתה כמובן ההברקה החד פעמית של תומאס האריס והכבשים השקטות שלו, אבל מעבר לכך, המצב לא משהו. טוני היל, הפסיכולוג של ואל מקדרמיד, מוצלח אבל גולש לפאתוס והלקאה עצמית מהר מדי, פרידה קליין של צמד הכותבים ניקי פרנץ' הייתה, for lack of a better term, בן אדם הזיה, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על "המהפנט" של חקייני "נערה עם קעקוע דרקון".

דווקא בקולנוע אפשר מדי פעם להיתקל במשהו מוצלח. ברוס וויליס שהיה פסיכולוג ילדים די משכנע ב"החוש השישי", וריצ'ארד גיר שיחק עובד סוציאלי קשוח שמתעסק עם פסיכופתים קשים ב"העדר" (לא לבעלי קיבה רגשית חלשה).

חיבתי להוצאת "ינשוף" (היום "דיאלוג") גרמה לי לשלוף את "נקודה עיוורת" מפינה מוזנחת במדף הספרים. העלילה מבטיחה שילוב מרתק בין טיפול פסיכולוגי, לדחפים מיניים אפלים ורציחות סדרתיות. שילוב שהיה גורם גם לפרויד לומר אמן.

אלן גרגורי, פסיכולוג קליני מצליח, מקבל לטיפול את גיבס סטורי, יפהפייה מסתורית החושדת שבעלה הוא רוצח סדרתי. עשר שנים לפני כן היא הייתה אצל אלן ושותפתו בטיפול זוגי עם בעלה. הטיפול נקטע במהרה, וכעת היא שבה לבדה. בתחילת הספר היא רומזת לגרגורי כי בעלה, סטארלינג, והיא ניהלו אורח חיים אפל ודקדנטי. גרגורי נעזר בחברו, הבלש סם פורדי, ומנסה לסייע לגיבס לפתור את התעלומה.

לצערי, מדובר בעוד תאונה חזיתית של השילוב בין פסיכולוגיה למתח.

התעלומה אינה מוצלחת. האירועים מתרחשים באופן מגושם אחד אחרי השני מבלי שנוצרת תחושה של רצף חלק. חלק מן ההטעיות ממש מסורבלות (מישהו מנסה להפליל את גרגורי...היי זה לא החשוד העיקרי...הבנו...).
הכתיבה לא רעה. וויט נוגע בצורה מוצלחת בהבדלים בין פסיכולוגיה לרפואה. גם המציאות המשפחתית שהוא מתאר - אשת הגיבור החולה וחברו המתגבר על התקף לב - אמינה ומרגשת. אבל תובנות אינן ערובה למותחן טוב. הכתיבה והרעיונות נמתחים ונלעסים עד שבסוף החוויה היא של שיחה עם אדם חכם, אבל משעמם וחסר מיקוד.

הדמויות הן נקודה חלשה נוספת. הן אומנם מעניינות ושנונות, אבל כולן ללא יוצא מן הכלל, עמוסות בתובנות פסיכולוגיות מעמיקות עד כדי כך שקשה להבחין ביניהן. החל בפסיכולוג, דרך חברו הבלש וכלה בעקרת בית מן הפרוורים שמתגלה ככזו שיכולה לתת פייט לאירווין ד. יאלום.

ציונים:

תעלומה: 6 בנאלית ומגושמת
דמויות: 6.5
קצב: 6
כתיבה: 6.5

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: מינוס רבע נקודה על תחושת אכזבה, ועל כך שניתן היה לקצר את מפח הנפש הזה בכמה עמודים.

סופי: 6

ספר מתח שבו כולם פסיכולוגים, גם אם אינם יודעים את זה, העלילה מתקדמת כמו צב, וההבטחות אינן ממומשות.

יום שני כחול - ניקי פרנץ'

איזה מגניב, ספר שנקרא על שם להיט של "ניו אורדר", זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה בראש שלי כשראיתי את "יום שני כחול" בחנות. ספר על פסיכולוגית קלינית שמסתבכת בחקירה משטרתית, במבצע? נייס, אמרתי לעצמי בדרך לקופה ומיהרתי הביתה לקרוא.

אבל אויה, מה זה לעזאזל? שאלתי את עצמי כמה שעות אחר כך, וגם, למה? למה? למה ככה?

אמרתי לעצמי עוד כמה דברים תוך כדי קריאה, אבל חברה שלי וקירות החדר שהסמיקו יוותרו קורבנות יחידים של האכזבה המרה שהוציאה ממני אמירות ארסיות שהפתיעו אפילו אותי. משום מה, לקחתי את הספר הזה אישית...

אבל יש סיפור. פרידה קליין (רמיזה למלאני קליין? לא ברור) - הגיבורה - היא פסיכולוגית קלינית.

לאחר שבמהלך היום היא חושבת כיצד תוכל לעזור למטופליה, היא מסתובבת בשעות הקטנות של הלילה ברחובות לונדון, קצת כמו מדריך טיולים עם שעון ביולוגי מקולקל, וחושבת מחשבות אפלוליות על החיים שמשתלבות היטב בתיאורי הנוף העירוני העגומים שצמד המחברים מפזר בספר כמו פילרים באלבום ללא להיטים.

אחד ממטופליה של פרידה, אלן דקר, הוא אדם מוזר שסובל מתעוקה שלא לחלוטין ברורה. למעשה, פרידה לא ממש מגיעה לאבחנה במהלך 400 ומשהו העמודים של הספר. זה כשלעצמו לא כל כך נורא, לא חייבים לתת אבחנה, אבל הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר...בכל מקרה, לאלן יש פנטזיה הקשורה לילד שנחטף ברחובות לונדון, ובאופן די צפוי, כפי שקורה בספרי מתח רבים, המקרה מתקשר למקרה אחר של חטיפה שאירע באזור שני עשורים קודם להתרחשות העלילה.

בדרך אנו נחשפים לחייה הפרטיים של פרידה שכוללים בני משפחה בעלי אישיות גבולית ועומק של כרזות קרטון, איש שיפוצים שאמור להוות מעין ניגוד פרקטי בדמות איש עבודת כפיים לדמות הפסיכולוגית המהורהרת של פרידה, ומעביר את המסר בעדינות של פיל בחנות חרסינה. עוד ברקע נפגוש את המדריך של פרידה והבעלים של המכון הפסיכולוגי בו היא עובדת. היום, כשפרידה מגיעה לשיא הקריירה שלה הוא הולך ודועך - מתגרש ומשתכר ונרדם בפגישות טיפוליות - והיחסים ביניהם נעים על הציר של השתנות התפקידים באופן לא מקורי ולא מרתק בעליל. וכמובן, בלש המשטרה הגרוש בעל המזג הלא יציב. גם הוא שם.

הדיאלוגים בספר ארוכים וחסרי מקוריות, תיאורי הנוף העירוני מפרכים ומכבידים, הדיונים בנושאי פסיכולוגיה רדודים יותר מהברכה של הקטנים ("אני לא יכולה לתקן לאלן את החיים...העולם הוא מקום סבוך ובלתי צפוי, אולי, רק אולי אם אדבר איתו אוכל לעזור לו להתמודד יותר טוב"), התפניות מאוד לא מרשימות, הדמויות שטחיות וקלישאתיות (אחיינית גבולית, אחות מופרעת, בלש דכאוני) או לא אמינות במקרה הגרוע, והקלישאות, אוי הקלישאות הטרחניות ("חג המולד הזה יהיה לבן, חשב קרלסון, אך עבורו חג המולד לא היה אמיתי, הוא דמיין את ילדיו במעומעם, בביתם, הרחק מכאן: העץ עם המתנות הנערמות מתחתיו, ריח פשטידות הבשר, לחייהם הנרגשות (!?$). חיי המשפחה ממשיכים. בלעדיו."). 

ההרגשה הכללית שמתקבלת במהלך הקריאה היא של קריאה בעבודת בית ספר של תלמיד שהעתיק מאחרים - נדמה שהתעקש להעתיק דווקא מהתלמידים הגרועים- בזמן שהאזין לסליפנוט ומדי פעם ביצע קופי פייסט מקרי מאיזו ויקיפדיה דמיונית של ספרי מתח. זה עד כדי כך נורא. 

ויש גם פאנץ' קטן. מסתבר שאת הספר הזה כתבו לא אדם אחד, אלא שניים. זוג כותבים. היה צורך בשני אנשים כדי לכתוב ספר כל כך מתסכל. ואולי זה הגיוני, אדם אחד הרי, לא יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, יש צורך בשיתוף פעולה של שניים. נשמע הגיוני? 

אז אולי יש משהו מנחם בידיעה שעד שהוכח אחרת, לא ניתן לחשוב שאדם אחד מסוגל לזוועת המתח הניצבת לפנינו. מצד שני, אם כל אחד מהם היה כותב ספר וזה היה יוצא גרוע באותה מידה, מה אז...מחשבה מפחידה...בררר...

ולציונים

דמויות: 4

תעלומה: 5

קצב: 7

כתיבה:4

ממוצע: 5

עונש/בונוס: מינוס חמש נקודות לצמד ניקי פרנץ' על שהחרידו את שלוותי. אני לא רגיל לכעוס על ספרים.

סופי: 4.5

לא מומלץ. בחום.