אפלה מוחלטת, אין כוכבים - סטיבן קינג

בדרך כלל שמות ספריו של סטיבן קינג מתייחסים באופן קונקרטי למה שיתרחש ספר - ב"קארי" נכיר מישהי ששמה קארי, ב"קוג'ו", נכיר כלב ושמו קוג'ו, "יריד השעשועים", יתאר יריד שעשועים, ה-"22.11.63" יתאר את הירצחו של הנשיא קנדי, והכי קונקרטי ולעסק - "מתחת לכיפה השקופה", שמספר על משהו שמתרחש מתחת ל...ובכן, כיפה שקופה. יש לומר להגנת קינג, שהמתרגמת לעברית הפכה, את התפוח המיובא לגרבר, היות שהשם באנגלית הוא "under the dome", בלי השקופה.

אבל לקינג יש גם ספרים ששמותיהם אינם בעלי קשר ישיר למה שנחבא בין הדפים. וייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שכאשר קינג טורח להשתמש בדימוי/מטאפורה או סתם תיאור שאינו ישיר, בשם הספר, כמו ב"זה" או "העמדה", זה סימן שהוא מנסה להעמיק עוד יותר אל האפלה, אותה הוא מתאר כה במדויק כבר עשורים. והוא בהחלט אחד ממספרי הסיפורים המוצלחים סביב המדורה ההולכת וגדלה של המין האנושי.

"אפלה מוחלטת" הוא רומן שכזה. אין מדובר בהפסקת חשמל קטלנית, למרות שגם את זה קינג בטח יכול היה לכתוב, אלא בארבעה סיפורים, מזעזעים במיוחד. חושך נפשי מוחלט. כזה שמפחיד אותך וכזה שבמעמקיו יצורים, רעיונות ומחשבות זדון ועוד הרבה דברים שלא היינו רוצים לפגוש.
ניתן לומר שב"אפלה" קינג לקח הפסקה מחקירת ז'אנרים חדשים, הושיט שוב את ידו אל מעמקיה האפלים והרקובים של הנפש האנושית, והוציא משם גוש מהביל של רוע מצמרר.

אז מה יש לנו כאן? בקצרה, אוי ואבוי. בפירוט - תוקפנות ואלימות המתרחשות בקשרים אינטימיים, והן קשות במיוחד לעיכול. בן ואביו רוצחים את האם. אישה עוברת תקיפה איומה ומתכננת נקמה. הפוגה למעשייה בסגנון "פאוסט", היחידה שמערבת אלמנטים של פנטסיה, ושוב, צלילה אל אפלת האינטימיות שבין המינים - אישה מגלה סוד אפל של בעלה ומתמודדת עמו בדרכה.

קינג הבוגר מפליא לתאר דמויות בדיוק וחן נדירים. היכולת שלו להיכנס לראשם של סופרת מותחני לייט, של חקלאי מן המערב התיכון של שנות ה-20, ושל אישה המתבוננת לאחור על נישואיה הארוכים ("כולם שואלים מה שלומך? ועוד כל מיני שאלות, אף אחד אינו שואל איך הנישואים שלך?")  מעוררת התפעלות. הקצב מהיר לרוב וגם התפניות די מקוריות ובסה"כ מדובר על עוד יציאה מוצלחת, גם אם מזעזעת למדי, של ניל יאנג או שלמה ארצי של האימה. מומלץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9 קולחת ואמינה
דמויות: 9
קצב: 8.5
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.83333

בונוס/עונש: אפס נקודה אפס שש שש שש על היכולת של קינג לשמור על כושר ולספק ספר מצוין במיטב המסורת שממנה צמח.

סופי: 8.9

יצירה מזעזעת ומאוד מוצלחת, המצטרפת לאוסף המרשים של קינג, או, כפי שכתב בעצמו, "בכל הנוגע לדפיקות האפלה של הלב האנושי, כנראה אין גבול".

בן יחיד - אבי גרפינקל (מאת אורי קידר)

סלחו ומחלו לי אם אני טועה, אבל אם אכן אינני טועה, הספרות הישראלית אינה עשירה בספרי פשע. כן, יש הרבה מאוד מותחנים ישראלים, רבים מהם נסקרו בבלוג זה, אבל גיבורים שהם אנשי עולם הפשע לא ממש מככבים בטבלאות רבי המכר. גם ספרי הפשע שכן יצאו בארץ, כמו "המוח" (שרבים מכדורגלני ארצו נוהגים להתפאר בו כשהם נשאלים מה הספר האהוב עליהם), "המוח 2" והספר השלישי שכתב יצחק דרורי (שכתב את "המוח") (ואת "המוח 2"), הם לא רומנים, אלא ספרים תיעודיים שבהם סיפורים אמיתיים.

בהיעדר מסורת דומה, ניגשתי עם חשש מסוים ל"בן יחיד", הרומן בן השנה לערך של אבי גרפינקל. חששתי מאיזשהו חיקוי זול של 'הסנדק', או איזה סיפור עמוס קלישאות, שכמותו קראנו רבות בספרות האמריקאית.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, הרשו לי לחזור לרגע לעולם הכדורגל, לנפק פה חיקוי ראוי של יורם ארבל ולצעוק ''ה-ל-ל-ו-י-ה''. "בן יחיד" הוא לא רק מותחן פשע מצוין, הוא גם אחד הרומנים הישראליים הטובים שקראתי השנה, מועמד בכיר לתואר הטוב ביותר.

גרפינקל יצר ספר שבתוכו עולם כובש ומושך, כזה שגם כדורגלנים יוכלו לספר שקראו (ואולי גם באמת לקרוא), אבל גם כאלה שמחפשים ספרות עמוקה ומקורית, ולא רק ספר לקרוא בטיסה בדרך למחנה האימונים. ספר שקהל היעד שלו הוא קצת כמו דמותו של אלירן זינאווי, הדמות הראשית והמספרת, משהו שנע בין היפסטרים תל אביביים למשפחת הפשע אליה הוא משתייך.

הסיפור נפתח כשלמכון שטיפת הרכבים שמשמש כנכס החוקי בו מולבנים כספי הפשע של משפחת זינאווי החזקה, נכנסת יפהפייה שמבקשת מזינאווי, אביו ודודו לחסל את בן זוגה לשעבר. במקביל, זינאווי יוצא בפעם הראשונה לפאב היפסטרי תל-אביבי ומצליח איכשהו לכבוש את ליבה של נעמה, היפסטרית שמאלנית שהיא כל מה שאלירן לא. הוא כמובן מסתיר ממנה את טיבו האמיתי של עיסוקו ושל משפחתו.

לא אחשוף יותר מדי מהעלילה, אבל זינאווי עתיד למצוא עצמו קרוע בין נשים, בין החוב שלו למשפחה ובין הרצון לפתוח דף חדש ונקי, כשברקע מאיימת מלחמה בין משפחתו לבין משפחה יריבה, ממוצא קווקזי. בסופו של דבר, הוא יצטרך לקבל כמה החלטות קשות במיוחד.

הספר כתוב בקצב של מותחן תזזיתי, אבל זה לא מונע מגרפינקל לעצב דמויות עמוקות, ומצבים קונפליקטואליים – בין אדם לרעהו, ובתוך עצמו.

אני לא יודע איך נראה עולם הפשע הישראלי מבפנים, אני גם לא יודע עד כמה מעמיק היה התחקיר של גרפינקל, אבל התחושה היא אמינה מאוד. משהו שהוא בין גלוריפיקציה של הפושעים, לבין ההבנה שהם מנהלים את עסקיהם ממכון לשטיפת רכבים.

הרומן, אגב, כתוב כולו כממוען לדמות שמתגלית רק בעמודים האחרונים ואני חייב לציין שבשלב מוקדם יחסית הבנתי, פחות או יותר, למי כותב זינאווי. זה טריק נחמד, שמוסיף עוד נדבך למתח הרב שנבנה לאורך הסיפור, אבל הוא נותר בעיקר כגימיק ולא תורם רבות לסיפור, כפי שהפליא לעשות, למשל, אגור שיף, ברומן המתח המצוין שלו "בחול".

מעבר לכל הנ"ל, גרפינקל משתמש ברומן כדי לירות כמה חיצים היישר לבטנה הרכה של החברה הישראלית בסוף העשור הראשון של המילניום. חברה אלימה, המעודדת ומעריצה כוחניות, כזו שבמרדף אחרי כסף וכוח שכחה כמעט כל ערך אחר, כשגם מי שמעמיד פני אדם ערכי, מתגלה לרוב כמזויף (או בפשטות – היפסטר תל-אביבי מנותק). לעתים הביקורת פשטנית מדי, מובנת מדי, ללא הסאבטקסט המתבקש, ובכל זאת, נדמה לי שמדובר בספר עם אמירה חשובה מאוד, שראויה להישמע, כי לכל חטא ברומן הזה, יש גם עונש, והוא כואב במיוחד.

אז אבי גרפינקל הוא לא מריו פוזו, ואביו של זינאווי הוא לא דון קורליאונה, אבל ממכון שטיפת הרכבים בדרך השלום (הרומן ודאי נכתב הרבה לפני צאת הלהיט המשובח הנושא את שם הרחוב) יוצאות דמויות כובשות ומעוררות חלחלה וזה, בעצם, כל מה שחשוב. או שלא.



ציונים:

כתיבה: 8.5.
דמויות: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש – נקודה נקודה שלוש שבע חמש, על כניסה לארץ הלא ידועה של מותחני הפשע הישראליים בהצלחה מרשימה כל כך.

סה"כ

8.8
הפשע משתולל ברחובות, המשטרה לא מצליחה לעצור אותו, אבל לפחות מישהו כתב עליו ספר נהדר.