מחולל הנסים של בנג'מין ווד, סופר בריטי צעיר, יליד 1981, הוא רומן מתח פסיכולוגי שאפתני - בעיקר בהיקף הנושאים הנידונים בו - ומקורי, הביצוע אומנם אינו מושלם, אבל הספר מספיק מעניין וקצבי כדי להיות חוויית קריאה מוצלחת לחובבי ספרי המתח.
ב"מחולל" נפרש סיפורו של אוסקר לואו, בחור צעיר, שבהגיעו לבגרות מסרב ללמוד באקדמיה, ובוחר לעבוד בבית אבות לקשישים סיעודיים (הסימבוליות המעמדית קצת מוטחת בפנינו דרך שמות המשפחה בסיפור, אבל ניחא). וכפי שקורה בהרבה סיפורים (אם לגיבור או לגיבורה יש מזל) אוסקר פוגש מישהי - אייריס בלוות'ר (בלוות'ר היא משכוכית, הכבשה המובילה את העדר) - ערב אחד כשהוא שב מהעבודה לביתו ונמשך אחר צלילי נגינת עוגב קסומים הנשמעים מן הכנסייה שנקרית בדרכו. פגישה זו, מקרית, הנולדת בגלל חיבור בין מצב רוחו של אוסקר לצלילי המוסיקה שמפיק, כפי שיתברר בהמשך, אחיה של אייריס, אידן בלוות'ר, מכניסה את כל הדמויות לקשר שתוצאותיו הרות גורל.
בכנסייה אוסקר ואייריס פותחים בשיחה ואוסקר, הנמשך לאייריס, נכנס אל עולמה של משפחת בלוות'ר. אוסקר פוגש את הוריהם המצליחנים של זוג האחים, ואת חבריהם הצעירים הכרוכים אחר אידן בלוות'ר, כולם סטודנטים אינטליגנטיים ונינוחים שנהנים לייצר שיחות אינטלקטואליות איזוטריות. הכוח המניע של הרומן הוא הכריזמה של אידן והדחף שלו להוכיח את כוח הריפוי של המוסיקה בכלל ושל המוסיקה שלו במיוחד.
אידן שואב את אוסקר, הכרוך אחר אייריס, לסדרה של ניסויים הקשורה בדרך מסוימת למקום עבודתו ומשם הקצב רק מתגבר עד לקליימקס המטורף בהחלט.
הספר מזכיר במעט את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט, מותחן פסיכולוגי אחר שעסק בסטודנטים ובסכנות של שימוש יתר קיצוני בפילוסופיה בגילאים צעירים. ה"היסטוריה" קיבל בזמנו ביקורות מעולות ואף נחשב על ידי חלק מן המבקרים ליצירת מופת. בעיני זו הייתה הגזמה. הוא היה פשוט מותחן טוב מאוד שהשכיל לגעת במגוון נושאים, בניגוד לספרי מתח שבלוניים. גם ה"מחולל" הוא כזה. אבל נראה שאינו זוכה להצלחה זהה בשוק הישראלי. כאשר חיפשתי אותו בחנויות קשה היה לאתר עותק, וזה היה רק שלושה חודשים לאחר יציאתו לשוק.
נקודת החוזק והתורפה של ה"מחולל" הינה היקף הנושאים בהם הוא עוסק.
מה יש לנו כאן? סיפור אהבה מתפתח בין שני צעירים, סיפורו של אדם עני הנקלע אל תוככי החברה הגבוהה, עיסוק מעמיק יחסית ביחסי הורים ילדים (אוסקר מרבה להרהר ביחס הוריהם של האחים בלוות'ר אל ילדיהם וביחסם של הוריו אליו), פסיכיאטריה ופסיכולוגיה ביחס להתקדמות ותוצאות של הפרעות אישיות ואפילו קצת על הזדקנות וחולי.
כל אחד מן הנושאים הללו יכול להיות בסיס לספר בפני עצמו, ואיכשהו, ווד מצליח לשלב ביניהם היטב באופן שלא בא על חשבון התקדמות העלילה או הדמויות, שהן ברובן מוצלחות ואמינות (למעט צמד החברים, יינג ומרקוס, המעט פלקטיים), מנגד, יש לציין כי נוצרת מעין תחושה של מאמץ יתר. במקביל להנאה שחוויתי במהלך הקריאה, הייתה גם כל הזמן תחושה שעוד מעט זה כבר לא יעבוד. שהמבנה יקרוס.
במובן הזה החוויה הייתה קצת כמו לראות אומן קרקס המקפיץ המון חפצים באוויר. למרות שזה עובד וזה מרשים, כל הזמן מרחפת התחושה שהנה, עוד מעט משהו ייפול והלהטוט ייכשל.
ובכל זאת, קצת כמו בקרקס, "המחולל" מצליח איכשהו להחזיק את כל מרכיביו באוויר, מבלי שיקרסו.
ציונים:
קצב: 8
דמויות: 8
תעלומה: 8
כתיבה: 8
ממוצע: 8
בונוס/עונש: בונוס של שתי נקודות על מקוריות ורוחב יריעה, ועונש של שלוש על מגושמות וטון דידקטי מדי בדיון בנושאים הפסיכולוגיים.
סופי: 7.9
מותחן פסיכולוגי בריטי מסקרן, בעל קצב טוב ונטייה מלנכולית, שמדי פעם מרגיש קצת עמוס מדי בנושאים, אבל בסך הכול, מומלץ בהחלט.
