יום חמישי, 20 במרץ 2014

מסילת המוות - טים ויבר






















"מסילת המוות" הוא המשכו של "המרדף אחד המת", ובו העיתונאי שעשה הסבה לבלש פרטי, דיוויד רייקר, מעמיק חדור אל עולמות אפלים של רוע שמייצר מסתורין ואובדן. בניגוד למה שקורה לרוב בקולנוע, ספר ההמשך עולה על קודמו בכל הפרמטרים.

קצת עלילה קודם. רייקר, העיתונאי שהפך למאתר נעדרים (מקצוע שהומצא, אם אני לא טועה, על ידי הרלן קובן), מוזמן על ידי זוג צעיר ועשיר לאתר את בת המשפחה הבכורה שנעלמה לפני חצי שנה. העובדה שהיא לבנה, יפה, ועשירה הפכה את החקירה לבעלת פרופיל גבוה. אבל לאחר שהמשטרה לא מצאה דבר במשך חודשים, ההורים התייאשו ופנו לאפיק הפרטי. החקירה מסתעפת כשרייקר מגלה פרטים עלומים על הימים שקדמו לחטיפת הנערה, ובמקביל מתבקש על ידי חברה בקבוצה הטיפולית בה הוא משתתף לאחר אובדן אשתו, לסייע לה לאתר את רוצחי בעלה השוטר. סיבוך נוסף ומרתק נגרם בגלל שהחקירה העצמאית של רייקר "לא באה טוב" לחוקרי ההיעלמות המקוריים שמנסים להסיט את רייקר מהדרך, והוא מוצא עצמו מסובך גם עם המשטרה.

כאשר קניתי את הספר, נבהלתי קצת, כי הבחנתי בסימפטום מוכר של ספרי המשך - עלייה משמעותית במשקל, בערך במאה עמודים.
לעתים קרובות תסמין זה מלמד על תופעת ה-"אני כל כך מוקסם מהבולשיט של עצמי שלא אמחק אף מילה", תופעה שחווים סופרים לאחר הצלחה של ספרם. התוצאות הן בדרך כלל קיצוץ בעבודת העורך במקום הטקסט, ותחושת לאות בואכה בחילה אצל הקורא (לפחות כך הרגשתי במקרה של דן בראון, עיין ערך "הסמל האבוד" ו"התופת" שסובלים מעודף משקל משמעותי ביחס לקודמיהם, מבלי שתהיה לכך הצדקה). התופעה מעצבנת במיוחד, כשזה מגיע לספרי מתח מהסוג של פרקים קצרים ואינפלציה בקליפהאנגרים, בהם ההסכם הלא כתוב הוא שבאנו ליהנות מהקצב והמתח בידיעה שמדובר בג'אנק-פוד מספק, ולא להיות מושפעים עמוקות מיצירה ספרותית.

אבל, הפלא ופלא, ויבר אינו עושה שימוש במאת העמודים הנוספים כדי להכביד עלינו עם "מור אוף דה סיים", הוא פשוט מנצל את השטח הנוסף כדי ליצור תעלומה סבוכה ומסקרנת, שמסתעפת לכיוונים מעניינים, להעמיק במידה מתונה ואמינה את הדמויות, להוסיף שחקנים חדשים ומעניינים (קולם, בלש המשטרה שעבר בעצמו חוויית אובדן, והשכנה ועורכת הדין, שמערכת היחסים בינה לבין רייקר החלה כבר בספר הקודם ונמשכת בספר הנוכחי), ולהעמיק גם את סבך האינטרסים המתנגשים, בעימות המעניין של רייקר עם גורמים שונים במשטרה.

אז אם לסכם, בכרך החדש בסדרת דיוויד רייקר, הכתיבה קצבית וזורמת. כמו בספר הקודם, ויבר מצליח ליצור דרמה ולהישמר מפאתוס ולנפק תחושה אפלולית/עצובה שאינה הופכת לבכיינות מעצבנת. הדמויות אמינות. התעלומה מורכבת ומשכנעת - השילוב בין תעלומת ד"ר גלאס, רצח השוטר והאינטרסים של החוקרים המעורבים השונים מעשיר את העלילה. וכך גם התהליך, הפשוט אך אמין, שעובר על דיוויד במסעו לפצח עוד תעלומת היעלמות, ובתוך כך, להתקרב קצת יותר לצד האפל שלו עצמו, כדי להצליח להשיב את חייו למסלול נורמלי.

והערה קטנה לסיום. את הספר קראתי תוך כדי האזנה לאלבום החדש של "mogwai", "רייב טייפס" . נראה לי שלהקת הפוסט-רוק הסקוטית יצרה פסקול מושלם לספרי מתח - עם מלודיות אפלות וקליטות ומעט מאוד טקסט, ועם שירים בעלי שמות חידתיים כמו: heard about you last night, remurdered, ו-the lord is out of control מדובר בשילוב מוצלח. מומלץ. גם.

 ציונים:

תעלומה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 9
כתיבה: 8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושה רבעים על הישג נאה - המשכון שעולה על קודמו באופן גורף.

סופי: 8.8

ויבר יצר המשכון שמפתח את הגיבור שלו ואת עולמו בדרך מרתקת. כדאי.

יום שלישי, 11 במרץ 2014

השטינקר הטוב - ג'ימי ברסלין

 
 
 
 
ז'אנר ה"true crime" - ספרים שהם הכלאה בין ספרי עיון לפרוזה - הפך עם השנים למצליח מאוד בארצות הברית. כתיבת סיפוריהם של רוצחים סדרתיים, נוכלים וסיפורי פשע אחרים לכדה את דמיונם של אמריקאים רבים. כמו בכל ז'אנר, הגדילה בפריטים הובילה לגיוון סגנוני, ואפשר לדבר על ספרים איכותיים שאפילו זכו בפרסים, דוגמת "בדם קר" של טרומן קפוטה (יצא בארץ בהוצאת "כתר") ו"שירת התליין" של נורמן מיילר ("זמורה ביתן"), דרך המחקר המפוקפק-משהו של פטרישייה קורנוול על ג'ק המרטש וטענתה כי ג'ק היה צייר מוכר שחי באותה תקופה ("אריה ניר"), וכלה בכל מיני זיבלונים עם תיאוריות מופרכות שמזכירים את הבדיחה המוצלחת של סאות'פארק על תוכניות כמו "חייזרים מן העבר" של ערוצים מכובדים דוגמת "נשיונל ג'יאוגרפיק" ("אנחנו לא יודעים שזה קרה...אבל אנחנו גם לא יודעים שזה לא קרה!").
חלק מהמשיכה של הפן הזבלי של הז'אנר, נעוץ לדעתי בעובדה שהסופר יכול לשחק את תפקיד הבלש ממרחק בטוח. אבל ללא עדויות וללא גישה אמיתית לעדים, זה נראה, אפעס, יומרני או מגוחך.

בארץ, אנחנו קצת מפגרים בז'אנר, הן בתרגום והן בכתיבה. שלושת ספרי ה"מוח" של יצחק דרורי (שניים מהם ב"מעריב"), ספר חדש שנכתב על ידי יורם לנדסברגר, "פושע, לכל החיים" (משווק על ידי "כתר"), מהווים ככל הנראה את רוב הספרייה המקומית (פלוס שני ספרים של בוקי נאה, העיתונאי וכוכב הריאליטי). לא קראתי אף אחד מן הספרים תוצרת בית שלנו. מבט בכריכה שלהם גורם לי לקוות שאין רמת התה כרמת הקנקן.
בתחום התרגום לעברית, קיימת לאחרונה מיני-פריחה בספרים שעוסקים במאפיה - "קאמורה" ("אריה ניר"), המשפחה הראשונה ("ידיעות")  ועכשיו - הספר שלשמו נתכנסנו  -"השטינקר הטוב" ("עם-עובד").

הפשע המאורגן היווה נושא מרתק מאז ומעולם. דווקא בתחום הקולנוע והטלויזיה הוא עבר תהליך מעניין. מעין "ניתוח הסרת הילה". אם כילד (ונער) שמחפש לאן לנתב את התוקפנות שלו יכולתי להתרגש מהמבנה והפעילות של המאפיה של ברנדו ב"הסנדק", או ריי ליוטה ודה-נירו ב"חברה הטובים", הרי שב"סופרנוס" כבר נזרעו זרעי הבנאליות, כשהראו לנו כיצד אחד החברים של טוני מתבקש שוב ושוב לחקות משפטים מפורסמים מתוך הסרטים הללו, בעוד הדמויות עצמן, היו פשוט אנשים - קהים יותר מרוב האוכלוסייה, אימפולסיביים יותר מרוב האוכלוסייה ומנותקים ממנה. כך יכלו לבצע את המעשים המזעזעים שלהם.

ב"השטינקר", ברסלין מתאר את סיפור משפטו של השטינקר, ברטון קפלן - איש כספים שהסכים להעיד כנגד מאפיונרים עבור הקלה בעונשו - ודרכו את מה שברסלין תופס כסיפור האמיתי של המשפט - סיפורם של שני בלשי משטרה מושחתים שהסכימו להרוג עבור עבור קפלן ושותפו המאפיונר כאילו מדובר בעבודה ב"שחור" לאחר שעות העבודה.

הספר מתנהל בשני מישורים. מחד, ברסלין מסקר את המשפט, ולצד זה, קיים נתיב סיפורי נוסף, אסוציאטיבי, שהוא לא פחות מעניין, ומאוד משעשע. למשל, ברסלין מתאר מאפיונר שהורשע ברצח, ונידון לשני מאסרי עולם פלוס שמונים שנה וביקש בכל תוקף לרצות קודם את השמונים. גם סיפורי מאפיה מפורסמים מקבלים במה - השתלטותו של ג'ון גוטי על אחד הארגונים, בגידתו של סמי "השור" גאראבנו, שהסכים להעיד עבור הקלה בעונש, ועבר בכך על החוק הראשון של המאפיה - אסור לדבר.

לכל אורך הדרך מראה ברסלין כיצד בפשע אין שום דבר הירואי. הוא מתאר את הפושעים הללו, פיזית ונפשית, כמות שהם. והתמונה, למעט כמה אנקדוטות הומוריסטיות, היא בעיקר מזעזעת. כנראה שככה זה כשהריגת אדם נתפשת כמו "סידורים" או עבודה.

הספר כתוב היטב. למרות הרזון שלו, הוא הרגיש לי קצת נמרח לקראת סופו, אבל בסך הכול הוא מספק הצצה מרתקת, גם אם מעט לא מאורגנת, ונגועה בזחיחותו של הכותב, אל עולם שבדרך כלל נחשפים אליו דרך יצירות בדיוניות. לכן, הדיווח העיתונאי-פרוזאי של ברסלין הוא בעיני "true crime" מוצלח.

ציונים:

קצב: 8 פרקים קצרים, אבל עדיין מעט נמרח לפעמים, בעיקר לקראת הסוף.
כתיבה: 8.5 ברסלין הוא עיתונאי משופשף ומחוספס וניסיונו והביטחון שלו ניכרים.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות להוצאת עם עובד על הוצאה של ספר שלא כל אחד היה רץ לתרגם, והוא משמעותי בנוף הצחיח של הז'אנר בארץ.

סופי: 8.5

ניתוח מחוספס וריאליסטי של עולם מכוער ומרתק.


 

יום שבת, 1 במרץ 2014

המרדף אחר המת - טים ויבר





















"המרדף אחר המת" הוא מותחן בריטי אפל וקצבי. הוא אינו מושלם  כלל. חלק מן ההתרחשויות והתפניות אינן אמינות דיין, אבל הקצב המוצלח, העיסוק המעניין בהתמודדות עם אובדן ובתחייה מחדש הופך את הקריאה בו למהנה בסך הכול.

דיוויד רייקר הוא עיתונאי שאיבד את אשתו בגיל צעיר למחלת הסרטן. קצת לפני פטירתה עשה הסבה מקצועית, מעיתונאות לחיפוש נעדרים. כך יצא שהוא מן חוקר פרטי עם תחום התמחות מאוד ספציפי.
בפתח הסיפור דיוויד, שעודנו מתאבל על אשתו, מקבל ביקור ממרי טאון שטוענת כי ראתה את בנה המת, אלכס.
אלכס, בנם של מרי ומלקולם, הלוקה באלצהיימר, נעלם מבית המשפחה חמש שנים טרם נהרג בתאונה מחרידה. דיוויד משתכנע לקחת את המקרה ומתחיל לגשש בעברו של אלכס. מסעו מפגיש אותו עם אגודת סתרים בעלת שיטות פעולה חשאיות ואג'נדה מוזרה ודי מזעזעת.

הכתיבה מעט שטחית, אבל בסך הכול מהודקת ומייצרת מעין קרירות ההולמת היטב את הנושאים המורבידיים בהם עוסק הספר. נקודה שבולטת לטובה היא האמינות שבה האבל על אשתו מאפשר לדיוויד להיות חסר זהירות , ועל ידי כך להרחיק לכת בחקירתו. הקצב מהיר, וגם אם ויבר מגזים לפעמים בתיאוריו את הרקע הפיזי שמשמש זירה להתרחשויות, האירועים בסך הכול מתקדמים במהירות והמערכה האחרונה וההירואית על שלל התפניות שלה נקראת בנשימה די עצורה.
הדמויות, גם אם אינן עמוקות, די אמינות ודמותו של דיוויד מצליחה לעורר אמפתיה ולפעול מתוך נקודת האיזון שבין הציני, הקשוח והדיכאוני מבלי שאף מן החלקים ישתלט וירגיש מוגזם.
גולת הכותרת היא התעלומה. אומנם חלק מן ההסברים והתפניות אינם משכנעים ולא אמינים, אבל ויבר עדיין מצליח לייצר אווירת מסתורין ולהעלות שאלות מעניינות: כיצד אדם מת חוזר לחיים? האם זה אפשרי? ומעניין אף יותר הוא העניין העומד בבסיס התעלומה,  זהירות ספוילר:  האגודה שדיוויד מגלה, "פרויקט גולגולתא", משתמשת בשיטות מוזרות ומחרידות בעבודתה. קיים דמיון בין אופן העבודה של הפרויקט לנושא של סרט האימה הצרפתי משנת 2008, Martyrs, יצירה מזעזעת בזכות עצמה שנוצרה שנתיים לפני כתיבת הספר ומעלה את התהייה, האם ויבר הוא חובב של אימה צרפתית. סוף ספוילר.

בסך הכול מדובר במותחן יעיל ומהנה. על המדף שלי נמצא כבר "מסילת המוות", המשך עלילותיו של דיוויד רייקר, שיצא אף הוא בהוצאת מטר (אחת ההוצאות היחידות שמתמידות עם סדרות הבלש שלהן, עיין ערך ספרי ג'וש באזל, ג'סטין קרונין ואלן בראדלי עם פלאביה דה-לוס הכימאית הצעירה ופותרת התעלומות שלו).

ציונים:

כתיבה: 8
דמויות:7.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8 יכלה להיות עם ציון גבוה יותר לו הייתה אחידה יותר

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

מותחן בריטי שמרגיש אמריקאי, עושה שימוש ברעיונות צרפתיים, ובסך הכול, עושה את העבודה.