טרילוגיית החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב(1), אש הרעב (2) - אריק אקסל סונד

"דיי אנטוורד", הצמד הפריקי-קריפי-ביזארי מדרא"פ, ידועים במוסיקת טכנו-רטרו-אלקטרונית קולנית ודחוסה, ובקליפים ביזאריים בצבעי ניאון עם עלילות נוטפות אלימות ומיניות, באחד מהם, למשל, הסולן הוא כלב-איש דוחה הטורף נשים. וקצת כמו כמו שאומרים על תאונות, זה מזעזע, אבל קשה להוריד מזה את העיניים.

(בטוויסט מוזר, אגב, למרות מתקפת ה-BDS, הם מופיעים בארץ באותו יום בו בריאן וילסון מופיע ברעננה. גשם של כוכבים)

כך גם ההרגשה בקריאת שני החלקים הראשונים של טרילוגיית "החולשה של ויקטוריה ברגמן" - כניסה אל תרבות אלימה, סוטה וקשה. במקרה של הספרים אין איש-כלב רצחני או אישה לבושה שמלת בשר דמוית ליידי גאגא כמו בקליפים/תאונות של ד"א, אבל הקורא נחשף לרמות קשות של ניצול ופגיעה בנשים וילדים. כל הדברים שעליהם רמז סטיג לארסון בעדינות (יחסית, כן?) בנוגע לפשעי מין וניצול, מוצגים כאן באופן חשוף, בוטה ופורנוגרפי, באמצעות סיפורה של ויקטוריה ברגמן.

הסיפור המאוד מורכב, שלעתים נדמה שנוגס בזנבו שלו, כמו הנחש ההוא מאחת המיתולוגיות, מתנהל בשני מישורים. ויקטוריה ברגמן, נערה שעברה תקיפה מינית לכל אורך ילדותה, מנסה להתמודד עם הטראומה בדרכים משונות, המתכתבות עם ההיסטוריה המשפחתית והחינוכית המורכבת שלה ועם מבוך של זהויות, וג'אנט שילברג, מפקחת משטרה, מתפכחת מחלומותיה המשפחתיים-בורגניים, ויוצאת לדרך חדשה, אגב חקירת שרשרת של מקרי רצח אכזריים. דרכן של השתיים תצטלב בדרך לא-דרך, וכמות הנתיבים המובילים אל הפתרון תלך ותסתבך, עד שיווצר מן מבוך של דמויות אלימות ופיצול נפשי שאמור ללמד על תוצאותיה הקושת של התעללות.

ביחס ל"נערה עם קעקוע" הטרילוגיה הזו מצויה מאחור בפער משמעותי. הדמויות הרבה פחות מושכות - ויקטוריה וז'אנט וגלריית דמויות המשנה אינן מעוררות אותה אמינות ועניין כמו ליסבת סלאנדר, מיכאל בלומקוויסט והסובבים אותם. הכתיבה אינה יציבה, לעתים היא קצבית וזרועה אבחנות מעניינות על הקשר בין התעללות לנזק הנפשי הנגרם ממנה, ולעתים דידקטית ורוויית פאתוס באופן קצת מביך. אפשר לומר שכמו שהספר נוגע קצת בהפרעה הדיסוציאטיבית (ריבוי אישיויות), כך גם הכתיבה סובלת מפיצול מטורף ברמתה. התעלומה מעניינת בחלק הראשון, ומעט חדגונית בשני. חלק מן התפניות מגוחכות בעליל, ובשלב מסוים, באמצע הכרך השני כבר התקשתי לאחוז בכל הקצוות הפתוחים ולגשר על חלק מן הפערים בידע שלי.

עם זאת, אולי שלא במתכוון, ואולי בשל איכות הכתיבה הלא עקבית בשילוב עם הנושאים הקשים המוצגים, שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה מעבירים היטב תחושה של ניתוק, סיאוב וגועל, והקריאה הזורמת, גם אם בלתי נעימה, מחייבת את הקורא לנסות להבין את העולם המעוות שמציג צמד הכותבים המתמזג לאחד על גבי הכריכה (ההיפך מהפרעה דיסוציאטיבית?). כך שעם כל זה שלא בא לי לומר את זה, ואף שקראתי כבר ביקורות שטענו אחרת, נראה לי שניתן לומר שיש לטרילוגיה המזעזעת הזו ערך מוסף מסוים. היא מכניסה את הקורא עמוק אל ברכת השחור שבקרקעית הנפש האנושית, וגם אם אינה מקדמת שום דבר בנושא, ועושה זאת באופן פורנוגרפי משהו, לפחות מעלה לסדר היום שוב את מה שידוע לנו - התעללות בילדות מניבה תוצאות קשות, מפחידות ובלתי צפויות.

ציונים:

קצב: 9
דמויות: 8
תעלומה: 9 לראשון, 8 לשני
כתיבה: 7.5

ממוצע: 8.375 ל"ילדה עורב", 8.125 ל"אש הרעב".

בונוס/עונש: אין

"החולשה של ויקטוריה ברגמן" הוא תאונה ספרותית - מחריד אך מרתק, כתוב טוב ורע, ובשל הנושא הקשה עמו הוא מתנגש חזיתית, נדמה שראוי לתואר המוזר "טראש משמעותי יחסית".

חיי נער - רוברט ר. מקאמון (מאת אורי קידר)

בשנה וקצת האחרונה אני גר במושב, אבל אל תקראו לי מושבניק. אני הכי עירוני שיש – ריאותיי נשמו יותר מ-30 שנה של זיהום אוויר ופיח של פ"ת וקצת קרית אונו. ובכל זאת, כל מי שגדל פה, לפחות עד שנות ה-2000, יודע לספר על השכונה בה גדל כילד, שהייתה כמו איזו טריטוריה נפרדת, עצמאית לכל דבר. עיירה קטנה, עם המכולת, הסנדלר ושאר בעלי המקצוע, עם הרכלנית הגדולה, האיש המוזר, הזוג הזה שכולם יודעים שהם לא נשואים וכמובן, הסודות. פ"ת של שנות ה-80 לא הייתה שונה.

פסיכולוגים יראו בזה אולי ניסיון נואש להציל משהו מהילדות האבודה, אבל תמיד אהבתי ספרים על עיירות אמריקאיות קטנות, רוחשות סודות ומזימות, שבהן כל מה שקורה על פני השטח הוא לא יותר מרקע לסיפור האמיתי שמתרחש במעמקים. בספרים, סרטים וסדרות, ולפעמים בשירים – האמריקאים מאוהבים בז'אנר הזה, ולאורך הרבה מאוד שנים. תשאלו את סטיבן קינג ודיוויד לינץ', תציצו ב'אני והחבר'ה' הישן והטוב או ב 'ברוכים הבאים לוויורד פיינז' הטרי יותר.

''חיי נער'' (הוצאת אופוס) הוא הספר היחיד פרי עטו של רוברט מקאמון הוותיק, אשר תורגם לעברית. 16 שנים חלפו מאז נכתב ב-1991 ועד אשר יצא לאור בעברית. ויקיפידיה מקטלגת את מקאמון כסופר אימה, כך שאני מניח ש'חיי', חריג בנוף הכתיבה של הסופר – חלקים בו בהחלט עוכרי שלווה, אבל הוא גם עשיר בחמלה ונדמה שלי ש"מותחן התבגרות פנטסטי" יהיה הגדרה מתאימה יותר. עוד הגדרה? זה הספר הכי סטיבן קינגי שקראתי, שלא נכתב ע"י סטיבן קינג (או בנו ג'ו היל).

הסיפור מתרחש בעיירה זפיר באלבמה (המדינה בה נולד גם מקאמון עצמו), הדרומית והגזענית של ראשית שנות ה-60'. העיירה למעשה מחולקת לשניים - בין לבנים ושחורים. בצד הלבן, הילד קורי מקנסון, גיבור הסיפור, מספר בבגרותו על השנה בה הפך מילד בן 12 לאדם בוגר בן 13. הספר נפתח כשקורי נלווה לאביו בקו חלוקת החלב שלו, והשניים עדים לטביעתו באגם המקומי של רכב ובתוכו אדם שנרצח באכזריות. הרצח הוא החוט המקשר בין כל פרקי הספר, שרובם יכולים להיקרא גם כסיפורים קצרים ומקסימים (לפחות ברובם). הרצח ידרדר את מצבו הנפשי של אביו ובעיקר יערער את כל מה שחשב קורי על עיירתו המנומנמת. 

קורי מחליט לפתור את תעלומת הרצח בטרם יאבד אביו את שפיותו והדרך לשם תהיה ארוכה (אולי ארוכה מדי), אבל גם מרתקת. בדרך הוא יפגוש את ה''ליידי'', מנהיגת השחורים, וזקנה בת יותר ממאה, שבני העיירה חרדים ממנה ורואים בה מכשפה, יתעמת עם משפחת הפשע של העיירה, עם ראש העיר, ואפילו עם זוחל הענק האגדי, שנמצא או לא נמצא בקרקעית האגם המקומי, וכמובן, נוכח נקודת המוצא החברתית, יתגבר על הגזענות הפושה בעיירתו. הוא גם יחווה אהבה ראשונה ומתוקה, לה ירצה לתת "צנצנת ירוקה עם 100 גחליליות, כדי שתמיד תמצא את הדרך". הפכתי לשלולית.

הספר המקסים הזה לא חף מבעיות. חלקו הראשון איטי למדי ומתקשה להתרומם. הפרקים ארוכים למדי, מה שפוגע עוד יותר בקצב ובמתח, אבל ברגע שמתרגלים, מפגינים את הסבלנות הראויה ומאפשרים למקאמון (ולקורי) להוביל אותנו בנפתולי העיירה והעלילה, המסע הופך לתענוג של ממש. לזכותו של מקאמון ייאמר שהוא מקפיד לסגור את כל הקצוות.

אני חסיד קטן מאוד של ספרי פנטזיה. פיצי. זו גם אחת הסיבות שלמרות כל מה שכתבתי בפתיח, הספר עב הכרס הזה (570 עמ'), שכב על המדף בספרייתי זמן מה. אבל בכל הביקורות שקראתי אודותיו צוין במפורש שהפנטזיה היא רק כלי, חלק קטן בספר, קישוט לעלילה ולסיפור היפהפה. ואכן, לא רק שחששותיי התבדו, אלא שהקריצות העל-טבעיות בספר, רק הוסיפו לאווירה הקודרת, לחוסר הביטחון שהקורא מצפה לחוש כשהוא קורא תעלומה.

הוצאת 'אופוס' מתמחה בעיקר בספרי פנטזיה ומד"ב ולכן רוב הקטלוג שלה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל כשהם יוצאים מעט מהעולם המוכר להם, הם מביאים לקורא הישראלי לא מעט יצירות של ממש, שגם אחד כמוני, שחבריו מנסים, ללא הצלחה, לפתותו לראות את 'משחקי הכס', יכול ליהנות מהן עד מאוד.

אשמח מאוד אם 'אופוס' יקראו את הביקורת ויאמרו לעצמם ''וואלה, אולי כדאי לתרגם עוד קצת מקאמון – העם כמה'. אני מבטיח לקנות, יהיה מה שיהיה עם חוק הספרים.

ציונים:

קצב: 7 מתחיל לאט, בונה את עצמו היטב, ומסיים בדהרה. קצת מציק בהתחלה, אבל שחררו אחיזה ותנו לו להוביל אתכם.

כתיבה: 8.5 יכול היה להיות מעט גבוה יותר, עם קצת יותר הומור. מצד שני, הוא עדיין לא סטיבן קינג.

תעלומה: 8 התעלומה שזורה בחיי העיירה, ולמעשה, מחולקת לתעלומות קטנות, הדרך אליה מקסימה ומרגשת ברובה, אם כי הטוויסט לא מסעיר במיוחד, ומתחיל להסתמן בשלב מוקדם יחסית.

דמויות: 9.5 החלק החזק של הספר. דמויות עגולות ומרתקות, גם המשניות, המעוררות הזדהות (או גועל). כמו שצריך.

סה"כ: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על שחזור התקופה המרשים, ועל המחווה היפה לביץ' בויז ולבריאן וילסון שמגיע בקרוב לארץ הקודש.

סה"כ: 8.5

דרמת מתח פנטסטית פנטסטית. כמו פרק קצת קריפי של "שנות הקסם", או ביצוע של דיוויד לינץ' לשיר של ניל יאנג. כדאי מאוד.

ארץ אבות - רוברט האריס

"ארץ אבות" של רוברט האריס הנו ספר נוסף בתת ז'אנר (העולם נשלט על ידי גרמניה הנאצית) של תת ז'אנר (היסטוריה אלטרנטיבית). הוא נכתב כ-3 עשורים אחרי "האיש במצודה הרמה", עליו קשקשתי כאן כמה מילים, בעבר הלא רחוק והלא אלטרנטיבי.

"ארץ" מספר את סיפורו של זאוויאר מארץ', בלש חוקר ב"קריפו", הגוף החוקר של המשטרה באימפריה הנאצית החולשת על אירופה לאחר ניצחון  במלחמת העולם השנייה. ביקום האלטרנטיבי שיצר האריס קיימות עוד שתי זרועות משטרתיות - משטרת התנועה, ומשטרת ביטחון פנים שהיא מעין "סקרוריטטה", או "נה-ק-וו-דה" או אפילו, אם תרצו, משמרת הצניעות, כשאת הלבוש החושפני מחליפות הלצות על המשטר המושלם של הרייך. או בניסוח אחר, הגוף שאחראי על כך ששלטון אימים ימשיך להלך אימים.

זאוויאר, זאווי, הנו מפקד צוללת לשעבר בצבא גרמניה הנאצית, שהפך לבלש משטרה. גם במדינה כה קודרת, הוא שומר על תדמית הבלש האוניברסלית בכך שהוא גרוש ותלוש מן התלם. גרמניה של אחרי הניצחון שופעת דיסאינפורמציה. לוחמה ארוכת שנים מתארכת בחזית כלשהי,  ולא ברור אם הצבא באמת "אובר-אלס", וחלק ממאורעות המלחמה חסויים.

הספר נפתח בבוקר יום ראשון סגרירי עם גופה שמנמנה, קטועת רגל, של אדם בגיל העמידה, משכונת יוקרה, הנמצאת לצד נהר שליו. מארץ' מקבל את הקריאה במקום שותפו, מפני שהוא יודע שהשותף מבלה את חופשת סוף השבוע עם משפחתו, והוא אדם נחמד, ו-what a surprise, הוא נקלע לחקירה סבוכה ומסוכנת שתביא אותו להתנגשות חזיתית עם המשטרה השלישית, האלימה והאפלה, זו שאמורה לזהות את הוירוסים החברתיים המסוכנים ולטפל בהם.
ברגע שמארץ' עולה על הרדאר שלהם העניינים הופכים מקפיאי דם. כל זה מתרחש בחברה המושתקת על ידי שלטון יעיל, לקראת יום הולדתו ה-75 של הפיהרר דמוי האל, ולקראת התחממות אפשרית ביחסי גרמניה-ארצות הברית אשר לה כמהים בשני הצדדים. אל הקלחת נקלעים גם שותפו של מארץ', חבר מעברו, עיתונאית אמריקאית צעירה ומרדנית ודמויות מפתח בשלטון הנאצי.

הספר מאוד קריא, גם ממרחק של מעל שני עשורים. הקצב מצוין והתיאורים של גרמניה האלטרנטיבית - ארץ בלהות החולשת על רוב אירופה אם בהשפעה ואם בפועל, כאשר שלדים מרובים בארונה - מעולים.
הקשר בין מארץ' לעיתונאית האמריקאית המרדנית צ'רלי, מתואר באופן מרתק, קצת כמו בסיפור האהבה הטלויזיוני בין הבחור החילוני לבחורה החרדית ("מרחק נגיעה" נדמה לי קראו לסדרה), כאשר מארץ' בתפקיד הנערה החרדית, המתפלאת-מתרגשת-חרדה נוכח הביטוי משולח הרסן והנהנתנות שצ'רלי מביאה עימה. התעלומה מוצלחת יחסית, אם כי אחרי שחלק מן העשן מתפזר, הקשר בין האירועים די ברור.

אבל לא הכל מושלם, יש בכתיבה משהו מהודק יתר על המידה, ארוז טוב מדי, ולעתים אף עובר על החוק של "אל תגיד, תראה" כפי שנדמה לי שמנסחים אותו, והוא מראה ואומר גם יחד. כך שלפעמים הספר עשוי להרגיש ערוך, נהיר ומתוקתק מדי. במובן הזה, הוא שונה מן "האיש במצודה הרמה" שבסהרוריות שלו, בזגזוג בין הסיפורים השונים, ובלאקונות  שצצו מדי פעם, גרם, בעיני, לחוויה יותר מוצלחת של "השתקעות בעלילה". "ארץ" פשוט כתוב טוב מדי. קצת כמו להיכנס לבית של אדם אובססיבי ולתהות נוכח הניקיון, אם מישהו באמת גר שם. אבל כפי שקורה לעתים, זה לא פוגם בחוויה הכללית, שהיא מאוד מהנה.

ציונים:

קצב: 8.7
כתיבה: 8.5
תעלומה: 9
דמויות: 8.7

ממוצע: 8.725

בונוס/עונש: מינוס אפס נקודה שבע שתיים חמש נקודות על האובר-ליטוש.

סופי:8.7

מותחן היסטוריה אלטרנטיבית שיש בו כל מה שצריך. מרתק, אפל, קצבי ומלוטש (לעתים יתר על המידה). מומלץ בחום.

האימפריה האחרונה - ברנדון סנדרסון

הוצאת "אופוס" הופיעה כאן בעבר עם "אברהם לינקולן צייד הערפדים" המאכזב ו-"ברוכים הבאים לווייורד פיינס" החביב. "אופוס" היא המרכזית בקבוצה מצומצמת של הוצאות קטנות המתמחות בהוצאת ספרי ז'אנר בתחום המד"ב/פנטסיה/אימה.

"האימפריה האחרונה" נכתב על ידי ברנדון סנדרסון,  כוכב בקליבר של אלביס בתחום כתיבת הפנטסיה. "האימפריה" הנו הכרך הראשון בטרילוגיית "הערפילאים" שכתב, אשר זיכתה אותו בזכות לכתוב את סיומה של אחת מסדרות הפנטסיה הארוכות ביותר שנכתבו אי פעם, "כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן. האגדה האינטרנטית מספרת כי אשתו של ג'ורדן, שנפטר בטרם עת ממחלת דם אם אני לא טועה, קראה את טרילוגיית "הערפילאים" של סנדרסון הצעיר, וכל כך התרשמה, עד שבחרה בו לכתוב את שלושת הכרכים המסיימים את מחזור "כישור הזמן" (שטרם קראתי).
קצת כמו שדיוויד לגרקרנץ נבחר להמשיך את סדרת "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לארסון (רק ששם זה על דעת המשפחה, ועל אפה ועל חמתה וגופתה החיה של בת זוגו של המנוח), או כמו שג'פרי דיבר המשיך את סדרת ג'יימס בונד של איאן פלמינג עם "קארט בלאנש" (שאם אינני טועה גם יצא ב"אופוס"). מי יודע, אולי יום אחד מישהו אצלנו ירים את הכפפה ויכתוב איזו חסמב"ה בעידן הטוויטר ("אהוד השמן יצא מפגישת שומרי המשקל ועדכן מיד את הבלוג - מינוס 5 קילו, אני שולטטטט. לפני שחלפו חמש שניות כבר היה לו לייק ממנשה התימני").

אבל מספיק עם סופרים מתים. "האימפריה" מופיע כאן מפני שבנוסף להיותו ספר מז'אנר הפנטסיה, יש בו אלמנטים של ספר מתח, משהו בסגנון "ocean's 11" פוגש את "לב אמיץ" ו-"רומיאו ויוליה" בגרסת דיקפריו וקלייר דיינס.

הספר, על 591 עמודיו, נפתח בהילוך גבוה. סנדרסון זורק אותנו היישר אל תוך מלחמת מעמדות בעולם שבו ספק אדם, ספק אל המכונה "השליט הגדול", רודה ביד רמה על שני מעמדות: האצולה והסקא - פרוליטריון מנוצל בכינוי קליט, וסגנון מוסיקה אם אני לא טועה.
הראשונים עתירי ממון וזכויות, ולחלקם כוחות מיוחדים המושגים על ידי שימוש במתכות. סנדרסון בונה מערכת מפורטת בה מתכות משמשות כשיקויים המקנים למשתמש כוחות. הקומבינציות האפשריות מורכבות, ומהוות בסיס לסצנות פעולה ולתפניות מתוחכמות. האחרונים (הסקא) עובדים כפועלי כפייה, מנוצלים פיזית ומינית באופן תכוף, כאשר האיסור על זיווג בין מעמדות, מוליד תקריות רבות של מין ומוות. נחשו של איזה מן הצדדים. עם זאת, חלק מן הסקא מרהיבים עוז בנפשם ועובדים בכנופיות המבצעות הונאות ומעשי שוד, בחיפוש מרדני אחר חיים טובים יותר.
וין היא צעירה ענייה, יתומה שננטשה לאחרונה על ידי אחיה, בת למעמד הסקא, וחברה באחת הכנופיות. אל חייה מתפרץ קלאסייר. סקא נוסף, בעל רעיונות מקוריים סגנון רובין הודי, ואומץ שלעתים לא ברור אם הוא מרהיב או מטומטם. קלאסייר מנסה לצרף את וין אל חבריו, למשימה שאפתנית שיש בה יותר מרווח כספי. כדי לבצע את המשימה תצטרך וין לגייס את כל כוחותיה, כולל אלו שלא ידעה שיש לה, ולהביא אותם לידי ביטוי בשדה הקרב ובטרקליני האצולה הרוחשים מזימות.

המזימה של קלאסייר וחבריו מתפרשת על פני תקופה ארוכה וכוללת עבודה בחזיתות שונות, מה שהופך אותה ל"הונאה ארוכה", כפי שזה מכונה לפעמים בסרטים, ומקנה לספר נופך של סרט ריגול-פשע, מעורבב עם סיפור של מרד על רקע ניצול מעמדי, וכל אלו, בעולם פנטסטי ועל מצע מבוסס של חוקי השימוש במתכות, אשר מייצרים סצנות לוחמה מרהיבות ובכלל, פיזיקה מעודכנת.

הבסיס שיצר סנדרסון מאוד מקורי ואפשר בהחלט להבין כיצד דרך כוכבו. הדמויות - הכנופייה של קלאסייר, בני האצולה ובמיוחד וין, הנערה הענייה הדרוכה תמיד, אשר צריכה להפוך לאמנית הונאה ולחימה ולחלק מכנופייה נינוחה, אמינות ויחסית עמוקות. הרעיונות של סנדרסון מרתקים. הכתיבה זורמת וזרועה בתפניות מקוריות. אבל בשל האורך הרב, הקצב לוקה בחסר. לעתים נדמה שסנדרסון מתעכב יתר על המידה או חוזר על הסברים, או שמרחיב מדי בתיאור התרחשויות/הגיגים של הדמויות שייתכן שעדיף היה לקצר. ההרגשה שלי בסוף הקריאה הייתה ש"האימפריה" היה יכול להיות ספר מעולה באמת אם היה מעט יותר רזה ובועט ופחות שמנמן. אבל הוא עדיין מקורי מאוד ומצוין לסוגו. בנוסף, למרות המקוריות, פה ושם הספר נופל לקלישאות המוכרות. הג'דיי שאינו יודע שהוא ג'דיי, סיפור האהבה האסור ועוד. אבל סנדרסון כותב את אלו בחן שאינו פוגע בחוויית הקריאה, ותכלס, יש להודות, פשוט מציית למוסכמות הז'אנר. בנוסף, הקלישאות הספורות משובצות היטב במארג הרחב והמקורי כך שגם אם הן בולטות, הרי שהן בטלות בשישים, או ב-600 אם לדייק על פי אורכו של הספר.

ציונים:

כתיבה: 8.7
דמויות: 8.7
תעלומה: 9.5 מקורית, מורכבת ומלאה טוויסטים הנעים בין חביב למגניב
קצב: 7.5 עקב אכילס

ממוצע: 8.6

בונוס/עונש: ארבע עשיריות נקודה על הכלאת ז'אנרים סופר-מגניבה.

סופי: 9

מותחן פנטסיה עשיר ומקורי, דמיינו את "השוד האיטלקי", רק עם דרמה שייקספירית, ובעולם שבו אנשים שותים מתכות כדי להיות סופרמנים. פשוט, לא?

לואובוי - ג'ון ריי

"לואובוי" הוא עוף מוזר. יש בלש. יש מרדף. יש תפניות חדות. יש סוף סגור. יש בו אפילו רכבות, שלאחרונה חזרו לאופנה. אבל למרות נתונים מבטיחים אלו, שורה עליו ענן של עגמומיות והוא מתנהל באותה גמלוניות שבה מתנועעים חולים מאושפזים בגינת בית החולים.

לואובוי הוא וילי הלר. נער צנום ואינטליגנטי, שכבר בתחילת הספר מצוי בבריחה מפני שניים, "גולגולת" ו"עצמות" הדולקים בעקבותיו. לואובוי צריך לחמוק מהם על מנת להיות חופשי להתמודדות עם סכנה מיידית הקשורה להתחממות הגלובלית. בהדרגה אנו מגלים כי במסע שלו לעשות טוב ולהסיר את הסכנה, ביצע לואובוי מספר עברות, וכי חוץ משתי הדמויות המאיימות, דולק אחריו גם עלי לאטיף, בלש מהיחידה ל"נעדרים בסיווג מיוחד", יחידת משטרה אומללה שאחוזי הצלחתה מפלרטטים תדיר עם מספרים חד ספרתיים. לאטיף יוצר קשר עם אמו האניגמטית של לואובוי, ויחדיו הם רודפים אחריו במבוך החשוך והחמים של רשת הרכבת התחתית של ניו-יורק.

אם התיאור הזה מרגיש לכם ברור ולא ברור (מי הם גולגולת ועצמות, מה היא הסכנה עימה מתמודד לואובוי), זה כנראה מפני ש.

ספוילר -

די מהר מתברר שויל לוקה במחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית, הבאה לידי ביטוי בהפרעות בחשיבה, הזיות, תחושות רדיפה והצפה של החושים על ידי העולם הסובב. הנתון הזה מוסגר די בתחילת הספר, והופך אותו ממותחן שבו יש צמד מפחיד של מרצחים הדולק בעקבות הגיבור בשל סוד מסתורי, לכזה שבו מנסים הדולקים להציל את הנמלט מעצמו, ולפחות מותח והרבה מכמיר לב. יש משהו תזזיתי, מיוזע, עצוב ומיואש וקורע לב באופן שבו מתאר ריי את החוויות של לואובוי, את הדרך שבה אפילו מבט מאדם זר יכול להעלות את הטמפרטורה של הגוף ואת כל האופנים שבהם המחלה טורפת את המציאות ומותירה את החולה קרבן לתחושות ורשמים של פחד ואימה, שהסובבים אינם חולקים עמו.

סוף ספוילר.

הכתיבה של ריי זורמת ומעבירה היטב את החוויה הפנימית של לואובוי, את ההיגיון הייחודי שלו ואת הדריכות והבלבול שמהווים מנת חלקו של כל מרדף מתיש. דמויות המשנה אמינות וטובות. בין לאטיף העגמומי וויאולט, אמו המוזרה משהו של לואובוי, נרקמת מערכת יחסים המשלבת חיבה, ביישנות וחשדנות. הקצב מהיר יחסית, למרות שלעתים נוצר עומס בתיאור תהליכי החשיבה של הדמויות, ולמרות שהמרדף כולו מתרחש על פני שעות ספורות, העסק הופך מעט מכביד לפרקים. מנגד, השימוש הזה בכתיבה על חשיבה חיוני על מנת לסייע לנו להבין את ויל/לואובוי.

ציונים:

כתיבה: 8.8
דמויות: 9
קצב: 8
תעלומה: קט' לא רלוונטית.

ממוצע: 8.6

עיקר העניין ב"לואובוי", אינו במרדף או בתפניות, אלא בהיותו רומן נגיש יחסית, שגיבורו האמיתי הוא הנפש האנושית הנאבקת על הישרדותה.